פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כג · פסוק מב
מב-מג. "בסכות". בעברית באים תכופות שמות עצם כגון זה בה"א הידיעה, או באות ב' היידוע כמו לפנינו, השוה גזניוס 126 q, איוולד 277 a.
"האזרח", (ראה ביאור ליט לד), יליד הארץ, בן הארץ, וגם בכלל בעל נחלה בארץ או תושב הקבוע בארץ. הניגוד לזה הם: א) "בן נכר", בן של ארץ נכריה, אינו ישראלי, באשר הוא מגזע אחר, ב) "גר", הנכרי, באשר הוא מתגורר בארץ ישראל, ומכיון שלעובד גילולים לא יכלו להרשות להתגורר בארץ, היה עליו, לכל הפחות, לעזוב את פולחן האלילים, כדי להיות ג) "תושב", כלומר: להתישב באופן קבוע בישראל. אבל היו גם גרים, שקיבלו עליהם את היהדות בשלימותה, אלה נקראו "גרי צדק" והועמדו בדרגה שווה, בכל הענינים, עם האזרח בישראל. ואם ישאל השואל: מה טעם מצוה הכתוב כאן, שדווקא האזרח ישב בסוכות, ואילו בפסח וגם במצוות אחרות הושווה הגר לאזרח (שמות יב מח-מט, במדבר ט יד, טו: יג, כו, כט-ל)? אם קנובל סובר, שהפסוק שלפנינו מקנה לחג הסוכות אופי לאומי ועושה אותו לאות זכרון לישיבה בסוכות במדבר, ולפיכך היא מחייבת רק את האזרח, הישראלי, הרי זה מוכחש על ידי חוק הפסח, שהבאנו לעיל. קרבן הפסח הוכרז תכופות כקרבן לאומי, ואף על פי כן יכול גם הגר להקריב אותו כמו האזרח ("תורה אחת – חקה אחת").
הבה נתבונן בביאוריהם השונים של פרשנינו. רשב"ם מבאר: "כל האזרח. אפילו אותם שיש להם בתים (כמו התושבים הקבועים) ישבו בסוכות". על כך העיר ויזל: "אני סובר להפך. הכתוב מתכוון, שכל אזרח, אפילו אלה שמשך כל הקיץ יושבים בסוכות, מחוייבים לעשות לשם מצוה סוכה לחג, ועל כן פתח במלה "בסוכות". הרמב"ן סובר: "כל האזרח. כל אשר כאזרח רענן בביתו להוציא מפרשי ימים והולכי על דרך". בתרגום יונתן: "כל דכורא בישראל ואפילו זעירי דלא צריכין לאימהון" (= כל זכר בישראל ואפילו קטנים שאינם צריכים לאמם. השוה סוכה כח.). הספרא מעיר: "אזרח זה אזרח, האזרח, לרבות את הנשים, כל האזרח, לרבות את הקטנים, בישראל, לרבות את הגרים", (כך במהדורה קמא. המהדורות המאוחרות מתקנות את הגירסא לפי סוכה כח. "להוציא את הנשים", מה שסותר את דעת הספרא במקומות אחרים, השוה מלבי"ם אחרי מות עד). השוה עוד בענין בפסוק שלפנינו רגיו, "אגרות יש"ר", א פרק 8, ב עמ' קג ואילך, ועמ' קכ-קכא.
והנכון הוא, ש"כל האזרח בישראל" מתכוון להוציא רק גר תושב מן ההשתתפות במצוה הזאת. במצוות שבת (שמות כג יב) נאמר: "וביום השביעי תשבת למען ינוח... וינפש בן אמתך והגר". מכאן, שהגר (תושב), בדומה לעבד היה, כרגיל, עבד אצל האזרח בן ישראל ונחשב לבן בית. והנה בשבת חייבים לשבת רק האזרח, והוא אינו חייב לשתף בחג את אלה המשועבדים לו, את העבד ואת הגר העובדים אצלו. וכנגד זה אין המיעוט חל על גר צדק, משום שהוא נחשב כאזרח בישראל, שגם עליו חלה המצוה (במדבר טו טו). נקל לעמוד על הטעם, מדוע דווקא כאן ממעטים גר תושב על ידי "האזרח", כי לולא זאת, היו מניחים שכל בני הבית, לרבות גר תושב, מחוייבים לשבת יחד עם ראש המשפחה. וייתכן שגם ההלכה "האזרח להוציא את הנשים" (סוכה כח.) מיוחסת על הסבר זה, שכן אם "האזרח" ממעט עבדים וגרים, הרי גם הנשים פטורות, משום שאלו הוקשו בענין מצוות לעבדים.
ועוד מלמד הכתוב במלה "האזרח", שדווקא על האזרח בעל נחלה בארץ מוטלת החובה לצאת פעם אחת בשנה מדירת קבע שלו ולבוא אל הסוכה לחסות בחסות אלוהיו, כדי לזכור שלפנים הלכו אבותיו זמן רב במדבר ללא אחוזה ונחלה, בחסות ענני הכבוד, והיו מוגנים מפני סועה וסער, אויבים ורודפים. ולכן ישים אל לבו כי רק בהשגחתו הנאמנה של ה' ימצא מחסה ומבטח. האזרח, שהתאזרח בארץ, יהיה משך שבעה ימים כנע ונד וגר בלי בית קבע, יוותר, כביכול, על אזרחותו, לפי משפט התורה "כי גרים ותושבים אתם עמדי" (לקמן כה כג, תהלים לט יג).