פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כג
פסוק א
חוקים על דבר הזמנים המקודשים
מבוא לחוקי הזמנים המקודשים (כג – כה)
החוקים בדבר הזמנים המקודשים מהווים את הסדר השלישי של חוקי הקדושה. חוקי המועדים או החוקים בדבר הזמנים המקודשים של העם (פרשה כג) פותחים את השורה הזאת, אליהם נלוות פסקאות שהן מקצתן צוויים ומקצתן סיפורים על מאורעות (פרשה כד), ולבסוף (פרשה כה) באים חוקי השמיטה והיובל, היינו זמני קודש של אדמת ארץ ישראל. חוקי המועדים נזכרו תכופות בתורה. כבר בספרי דברים פרשה קכז הוער (לפסוק "שמור את חודש האביב"): "בשלשה מקומות מזכיר פ' מועדות: בת"כ מפני סדרן, בחומש הפקודים מפני קרבן, במשנה תורה מפני הציבור". את דברי הספרי נבאר כך: ראשית, כשנעמוד על ההבדל שבין חוקי המועדים שבתו"כ ובין אלה שבחומש הפקודים, נמצא שבתו"כ העיקר הוא עצם לוח המועדים, ואילו בחומש הפקודים באו הקרבנות בתורת השלמה. ומטעם זה ניתנו בויקרא חוקי המועדים בפרוטרוט, פרט לאלה, שניתנו בהזדמנויות קודמות, כגון פסח ומצה, שעליהם מדובר כאן רק בקיצור. אולם הקרבנות שיש להקריב במועדים, נזכרו כאן בויקרא רק בשלוש מלים: "והקרבתם אשה לה'", אבל לא נתפרש מה טיבו של "אשה" זה. ולפי זה רומז החוק באופן ברור, כי בדבר הקרבנות עוד תבוא השלמה. ובאמת היא באה בחומש הפקודים פרקים כח וכט, שם נזכרו חוקי המועדים הנוספים רק בקצרה. אמנם, מתמיה שהכתוב לא בחר בדרך הפשוטה יותר, ולא ריכז את כל החוקים השייכים למועדים בהתחלה, ועל ידי זה היה יכול לחסוך, לכאורה, את הרמז הקצר על הקרבנות בפרק שלפנינו וגם את החזרה על שאר החוקים בספר במדבר. תופעה זו יש למצוא גם בחוקים אחרים. אבל זה ברור, שבפרק כג בפסוק ויקרא יש למצוא את לוח המועדים העיקרי. חכמינו קראו לוח זה בשם "סדר מועדים". כך נאמר בספרי, אחרי המאמר שהבאנו לעיל: "ששמע משה סדר מועדים מסיני ואמרה לישראל וכו'". וכך נאמר בירושלמי (עירובין סוף פרק ג): "אף על פי שכתבנו לכם סדר מועדים וכו'". וכך יש, אם כן, להבין את הביטוי "מפני סדרן" שבספרי הנזכר. כלומר: מפני סדר מועדים. ולפי זה כוונת ספרי היא: בויקרא בא סדר המועדים העיקרי, ובספר במדבר חוק הקרבנות.
בפיסקה הבאה בספרי: "במשנה תורה מפני הציבור" הגהנו במקום "הציבור": "העיבור" (עיין: Mag. für d. W. d. g שנת 1876, עמוד 139). זהו תיקון שמתאשר על ידי כתב היד של המדרש הגדול (השוה "לקוטי מכילתא" שלי עמוד 13). "מפני העיבור" פירושו: מפני הוספת חודש העיבור, שלפעמים נחוץ הוא לשם הסדר המועדים. (ספרא מחזיק כאן בשיטתו של ר' ישמעאל (סוטה ג. ועוד), האומר: כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. כך מבאר ספרי גם את הישנותו של חוק המאכלים במשנה תורה פרק יד. השוה את מאמרי Zur Einleitung in die halachischen Midraschim, עמ' 7 ואילך). לדעת ספרי נכלל בכתוב "שמור את חדש האביב ועשית פסח" (דברים טז א) החוק, שחג הפסח צריך לחול תמיד באביב, וכדי להשיג את זאת יש לתאם את שנת הירח עם שנת החמה. כל זמן שימי הלוח נקבעו ע"י הסנהדרין שבירושלים, עיברו את השנה כשהיה צורך בכך על ידי הוספת חודש אחד, כדי שחג הפסח יחול באביב וחג הסוכות בסתיו (השוה עוד להלן). גם סיבות אחרות באו בחשבון לעיבור השנה (השוה סנהדרין יא: וראש השנה כא.). לפי הלוח של הלל המקובל אצלנו כיום, יש לעבר בתוך תקופה של תשע עשרה שנה את השנים הבאות: השלישית, הששית, השמינית, האחת-עשרה, הארבע-עשרה, השבע-עשרה והתשע-עשרה (ולכן אם רוצים כיום לדעת אם השנה היא פשוטה או מעוברת, יש לחלק את מספר השנה לפי הלוח העברי על ידי המספר 19, ואם השארית היא: 0, 3, 6, 8, 11, 14, 17, הרי היא מעוברת, ואם לאו היא פשוטה). לפי הפשט הפשוט נשנתה פרשת המועדים בספר דברים, כדי לשנן את המצוה "במקום אשר יבחר". אך מכיון שעליית כל העם אל המקדש זקוקה לקביעת המועדים בזמנים קבועים, הרי צודקים בהחלט דברי חכמינו באמרם, שמשנה תורה בא להדגיש הדגשה מיוחדת את ענין העיבור.
אולם חכמינו לא הזכירו את כל הפסוקים שבתורה שבהם מדובר על המועדים, כנראה, מפני שלפי דעתם לא היו זקוקים לביאור, מלבד שלושת הפרשיות בספרי ויקרא, במדבר ודברים, שבהם חזרה התורה על המועדים. סמוך ליציאת מצרים ניתנה פרשת חג הפסח המשמשת יסוד לחוק שלפנינו (ויקרא כג), ואשר בלעדיה הוא אינו מובן. פרשה זו (שמות יב, פסוקים א-כ) בהכרח קדמה לפרק שלפנינו, שהרי ראשית: מדובר כאן על החודש הראשון והחודש השביעי, בלא לבאר איזהו החודש הראשון. אם כן כיוון הכתוב לשמות יב ב: "החודש הזה לכם וגו'". שנית: נזכר כאן קרבן פסח בלי להגדיר אותו במיוחד. ועל משמעותו אנחנו שומעים רק בשמות יב ג ואילך. שלישית: לא נזכרו בפסוק ו בחוק חג המצות, לא האיסור לאכול חמץ ולא העונש על הפרת האיסור, ואילו בענין יום הכפורים מצווה לא העינוי בלבד, אלא גם העבריין מוזהר בעונש כרת. רביעית: בפרשה שלפנינו נאסרה בשבת וביום הכפורים "כל מלאכה", ואילו במועדים נאסרה "מלאכת עבודה" בלבד. את הביטוי האחרון נבאר להלן בפרוטרוט. ברם, בסקירה ראשונה ברור, שהפסוק האוסר רק "מלאכת עבודה", רומז על שמות יב טז, ששם נמצא הביאור המפורש והמדויק: "אך אשר יאכל לכל נפש וגו'". כל זה מחייב בהכרח את ההנחה כי שמות פרק יב קדם לפרשה שלפנינו.
מלבד שמות יב, א-כ, ישנה עוד פרשה העוסקת בדיני מועדים, היא פרשת יום הכיפורים בויקרא טז, פרשה זו ניתנה אחרי מות בני אהרן, כלומר: אחרי הקמת אוהל מועד, ואם כן הרי היא חוק שניתן באוהל מועד. גם בפרק כג (פסוקים כו-לב) שלפנינו נמסר חוק על דבר יום הכפורים. ונשאלת השאלה, לאיזו משתי הפרשיות מגיעה זכות הבכורה? אנו משוכנעים, שהחוק שלפנינו כאן (בפרק כג) ניתן בהר סיני וקדם לפרק טז. זאת משום שהחוק בדבר יום הכפורים שלפנינו בויקרא כג, אינו מראה שום סימן שהוא קשור קשר כלשהו בחוק אחר. אמנם, הוא זקוק עוד להשלמה שתקבע את קרבנות היום, שהרי כאן כתוב רק "והקרבתם אשה לה'". וכך נוהג הכתוב גם בשאר חוקי המועדים, תמיד הוא מסתפק ברמז קצר, שמושלם להלן בס' במדבר. אבל באמת קיבל חוק יום הכפורים עוד מילואים מלבד אלה שבספר במדבר – בפרק טז שבספר ויקרא.
את זאת שחוק יום הכפורים שבפרק כג ניתן בהר סיני, ופרק טז בויקרא בא רק כהשלמתו, אפשר להוכיח קודם כל מכך שבפרשה שלפנינו נזכרו הצוויים להתענות ולשבות מכל מלאכה והוכרז על עונש כרת בגלל עבירה על חוק זה, ואילו בפרק טז באו רק הצוויים ולא העונש, ממש כמו בהשלמה בספר במדבר פרשה כט. הפוך מזה הוא היחס בין חוק הפסח שלפנינו בפכ"ג, ובין אותו שבספר שמות פרק יב. כאן הקדימה לפרק שלפנינו הפרשה המורחבת שבשמות, לכן אפשר היה להשמיט את אזהרת העונש, ואילו בחוק יום הכפורים הפרשה שכאן היא הקודמת ולכן באה בה גם אזהרת העונש.
הוכחה שניה, שהחוק שלפנינו ניתן כבר בסיני, ישמש פרק כה פסוק ט. פרק כה, שמכיל את מצוות שמיטה ויובל, נאמר לפי הפתיחה ("וידבר ה' אל משה בהר סיני וגו'") בהר סיני. והנה כתוב שם בפסוק ט: "בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים וגו'". פסוק זה מניח כי חוק יום הכפורים כבר ניתן, כי "ביום הכפורים" בא בוודאי לקבוע את הזמן באופן שלא תפול בו טעות. ונוסף לכך מתאים הביטוי יום הכפורים לכג, כז-כח. ומלבד זה מניחה עוד הפרשה שניתנה בסיני (שמות ל, א-טז), שחוק יום הכפורים כבר ניתן, אף על פי שהביטוי "חטאת הכפורים" אינו מבואר שם כל צרכו וטעון עוד בירור, שבא אחר כך בויקרא טז.
יש עוד מקומות שעוסקים, גם אם רק בקיצור, בענין המועדים, והם: חתימת ספר הברית, שמות כג, יד-יח והדברים החוזרים עליה שם לד, יח-כג. בפסוקים אלה נמצאת מצוה בענין החגים, שבשום מקום אחר, חוץ מספר דברים, אין מוצאים אותה, היא הצו לבוא ולהיראות בשלושת המועדים, שבשמם "חגים" מובדלים הם משאר המועדים, לפני ה' במקדש המרכזי (לד כד). חוק זה קשור בחוק על דבר ייחודו של "המקום אשר יבחר". שכן אם מחויבים להביא את קרבן הפסח במקדש המרכזי, הרי מוכרחים להופיע באותו זמן לפני האדון ה', ומה שנוהג בחג אחד, נוהג גם בחגים האחרים. ואמנם, לא צוותה עלייה לרגל בויקרא כג, אך את זאת מניח הביטוי "חג המצות" שבפסוק ו. ולכן: אם קנובל ואחרים מחליטים, שהחוק שלפנינו אינו יודע כלום על חובת עליית הרגל בחג, ושמנהג זה הונהג בימי שלמה המלך, הרי אין לזה שום יסוד, כי אילו היו רוצים להסיק מתוך שתיקת הכתוב על מצוה זו, ש"ספר היסוד" (לפי וולהאוזן - P), אינו מצוה על עליה לרגל, הרי היו מפליגים באותה הוכחה, היינו שלפי P אף את הפסח מותר להקריב בכל מקום, בעוד שהמבקרים כולם מודים שלפי P אסור להקריב קרבן מחוץ לאוהל מועד, לכן מוכרחים אנו להניח, שהטעם שלא נזכרה כאן העליה לרגל הוא, מפני שפרשה כג שבספר שמות ניתנה לפני פרשתנו, ואין מן הצורך לחזור כאן על המצוות שנזכרו שם, כשם שלא חזרו על המצוות שנזכרו בשמות יב. אולם כיום אין מחלוקת בין המבארים בענין זה, וכולם תמימי דעה. שחוקי המועדים בספר שמות כג עתיקים הם מאותם שבפרשה כג בספר ויקרא.
ועובדה זו, שאף על פי שבפרשה שלפנינו לא כתוב כלל על עליה לרגל, בכל זאת היא מצוה שהונחה מראש כמובנת מאליה, מלמדת אותנו הרבה מאד במה שנוגע, מצד אחד, לעתיקות החוק הזה, ומצד שני, להבנת הקשר בין הפרשיות. בספר דברים (טז, ה-ז) משנן הכתוב בהדגשה יתרה, שהחגיגה צריכה להיות על יד המקדש המרכזי: "לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך, כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח...", ואילו בשמות יב נצטוו לשחוט את הפסח בבתים וליתן את דמו על שתי המזוזות ועל המשקוף. ומכיון שחוק המועדים הבא אחריו (פרק כג) התכוון אל הפרשה ההיא (כפי שהראינו במבוא זה), הרי מזה עולה לכאורה שהפסח שנזכר כאן (פסוק ה) הוא גם כן קרבן שצריך לעשותו בבית. אבל הנחה זו היא בלתי אפשרית כבר מטעם זה, שאת חג המצות הקשור בקרבן (פסוק ו), מחויבים לחוג בתורת "חג" ליד המקדש (השוה פסוקים מ-מא). אולם מה טעם לא צֻווה כי לכשיוקם המקדש יובא קרבן הפסח דווקא שמה? הביאור פשוט: מכיון שבויקרא טז, ג-ד, ח-ט נאסר בעונש מיתה לשחוט או לזבוח מחוץ לאוהל מועד, הרי זה היה מובן מאליו שאיסור זה חל גם על קרבן הפסח. הקורא פרשה זו ידע אם כן, שגם הפסח שנזכר בפסוק ה וגם הנדרים והנדבות שבפסוק לח יובאו אל המקדש בלבד. וגם העליה לרגל מובנת מאליה, בלי להזכירה, מתוך פרשת המועדים, אשר לדעת המבארים נוצרו חלקיה כביכול אחד אחד, בתקופות שונות ובלי קשר בין פרשה אחת לחברתה, ובאמת מהווה היא חטיבה אחידה (השוה בענין זה בספרי "ראיות מכריעות וכו' עמ' יט ואילך).
הנה כי כן הראינו, כי הפרשה בשמות כג, לא זו בלבד שהיא קודמת לויקרא כג, אלא גם ששמות כג הוא יסודו של החוק שלפנינו כאן, ורק בהסתמכה על שמות כג, לא הזכירה כאן התורה את העליה לרגל.
וכשם שוודאי הוא, שהחוק המצומצם של המועדים בספר הברית (שמות כג) קדם לויקרא כג, כך אנו מחליטים בוודאות שהחזרה על ספר הברית, היינו: שמות לד, יח-כה, פרשה שניתנה בעלות משה רבנו בפעם השניה על הר סיני, באה לאחר שניתן ויקרא כג, לגביו יש להניח בוודאות כמעט גמורה, שניתן בארבעים הימים הראשונים. שהרי החג שנקרא בספר הברית הראשון (שמות כג טז) "חג הקציר", מקבל בהתחדשות הברית (שמות לד כב) את השם "חג שבעות", כמו בספר דברים טז י, וודאי מפני שבינתים נתפרסם החוק על דבר ספירת שבעה שבועות (ויקרא כג, טו-טז). וכן מכוון הביטוי "בכורי קציר חטים" בשמות לד כב, אל מצוות הבאת הבכורים בויקרא כג יז, ואילו מצוות "בכורי מעשיך" בשמות כג טז, היא סתמית ובלתי מפורשת. ולבסוף: אם משתמש הכתוב בשמות לד כב במצות חג הסוכות (וודאי בכוונה, לפי דעתו של דילמאן) בביטוי "תקופת השנה" במקום "בצאת השנה", כמו בשמות כג טז, הרי וודאי מתחשב הוא בזה, שבלוח המועדים שבויקרא כג מסתיימת השנה באביב. ואם ההכרעה שלי בדבר קדימתו של ויקרא כג לשמות כג עומדת בניגוד לדעת כל המבקרים, הרי תחת זאת – כך אני משוכנע – היא מתאימה לנוסח כתבי הקודש.
החוק על דבר פסח שני (במדבר ט, א-יד), שאגב גם מזהיר בכרת את מי שנמנע מלעשות את הפסח בלי סיבה מספקת, ניתן, לפי התאריך שמפורש שם, בארבעה עשר לחודש ניסן בשנה השנית ליציאת מצרים. (הטעם שרק בפסח בשנה השניה באה אזהרת כרת למי שחדל לעשות את הפסח, נראה, משום שרק הפסח של השנה השניה הוקרב במשכן, מה שיוצא מתוך הצו שם, שמי שהיה בדרך רחוקה, כלומר: רחוק מן המשכן, יעשה פסח שני בארבעה עשר לחודש השני, והנה רק מי שעבר ולא הביא את קרבן הפסח אל המקדש המרכזי ראוי לעונש חמור, ולא מי שמזניח את החגיגה בבית, כפי שצווה בשנה הראשונה).
הפרשיות על דבר קרבנות המועדים, במדבר כח-כט, נאמרו בכל אופן אחר ויקרא כג, ואפילו יותר מאוחר מאשר ויקרא טז. שתי האחרונות משמשות יסוד לפרשיות הנ"ל שבבמדבר. בספר במדבר כח כו, יש סימן לקדימת ויקרא כג טז, ובבמדבר כט יא – לקדימת ויקרא טז.
מלבד החוקים על דבר הקרבנות חוזרים שם בקצרה אחדות מן המצוות שנוהגות בחגים, מתוך הנחה שהקדימה להן המצוה ביתר פירוט. לפי דעת חכמינו בספרי לא ניתנו פרשיות כח-כט של ספר במדבר אלא בשנת הארבעים למסע בני ישראל במדבר, (ספרי במדבר פ' קמב: "צו את בני ישראל וגו' את קרבני לחמי, למה נאמר, לפי שהוא אומר אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם וגו', אמר לו הקב"ה וכו' עד שאתה מפקדני על בני, פקוד בני עלי, לכך נאמר צו את בני ישראל").
בכל זאת דעת רוב התנאים במנחות מה: ביחס לקרבנות חג השבועות היא, "שכל האמור בחומש הפקודים קרבו ישראל במדבר והאמור בת"כ וכו'". ובחגיגה ו: נאמר שוב: "עולת תמיד העשויה בהר סיני, ר"א אומר מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה, ר"ע אומר קרבה ושוב לא פסקה". מתוך דברי חכמינו אלה יוצא, שגם את קרבן התמיד וגם קרבנות המועדים היה על בני ישראל להקריב אחר הקמת אוהל מועד. בשמות כט לח ניתן הצו להקריב מיד אחרי הקמת אוהל מועד את התמיד, ובויקרא ט יז מסופר על ביצוע המצוה הזאת. כן יוצא ברור מתוך ויקרא כג שגם הצו "והקרבתם אשה", היה מיועד לכל חג וחג במדבר, שהרי בפסוק ט ואילך מצווה על קרבן שאפשר היה להביאו רק בארץ ישראל, ושם נאמר מפורש: "כי תבאו אל הארץ", מכאן, ששאר הקרבנות שבהם נאמר "והקרבתם אשה לה'", בלא ההגבלה "כי תבאו אל הארץ", היו נוהגים במדבר. גם מסופר בפירוש, שאהרן הכהן הקריב ביום הכפורים את הקרבנות שהיו שייכים לאותו יום (ויקרא טז, לג-לד, השוה גם הביאור לטז כד), ואפשר היה לשער שחג השבועות יצא בענין זה מן הכלל, משום שקרבנות החג הזה היו מיועדים רק לדורות שלאחר הכניסה לארץ (עי' שו"ת גבול יהודה או"ח סי' ד), ברם, השערה זו היתה מפריזה על המידה, בהניחה שבמדבר לא הוחג אפילו חג השבועות, הנחה זו היתה מעוררת קשיים רבים וגם רחוקה מלהתקבל על הדעת. ולכן נסכים לדברי חכמינו, שבמדבר לא זו בלבד שנתקיים חג השבועות, אלא הובאו בו אותם הקרבנות שרשומים בספר במדבר. את השאלה, מדוע צווה חג השבועות רק בבואם לארץ ישראל, נברר בפסוקים השייכים לענין זה.
והנה ברור, שעל הקרבנות נצטוו בני דור המדבר, השאלה היא רק האם גם הקריבו אותם בזמנם בפועל. הנביא עמוס שולל זאת, כנראה, באמרו (ה כה): "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה'", לפי דבריו נראה, כי בני ישראל לא הביאו קרבנות במשך ארבעים השנה (שהיו באמת רק שלושים ושמונה שנה, משום שיש למנותן רק מזמן הנזיפה בהם, ראה בביאור סוף פרק ז). ייתכן, שמתחילה הוקרבו כל הקרבנות, אך לא ארכו הימים ובני ישראל נענשו וכל הדור היה אנוס לנוע במדבר ארבעים שנה ולמות שם. במשך הזמן ההוא, כנראה, חדלו לאט לאט הקרבנות. ואפשר שגם חסרו להם הבהמות הראויות למזבח וגם העם התפזר במקומות שונים והקריבו בבמות לפי הרגלם הישן, כפי שמעיד הפסוק בדברים יב ח, לפי פירושו של ראב"ע. על כל פנים חלה הפסקה ממושכת בקיום מצות הקרבנות, ואחרי כיבוש הארץ היה צורך להנהיג אותם שוב והכתוב מצא לנחוץ לרשום בכתב את החוקים שהיו עד אז מסורים בעל פה לכהנים בלבד.
לפי זה באו חוקי המועדים בסדר דלהלן: המצוה הראשונה על קרבן פסח ועל חג הפסח ניתנה מיד בצאת בני ישראל ממצרים (שמות יב, א-כח. מג-נ. יג, א-י), אחר כך בא חוק המועדים (שמות כג, יד-יח), אחריו, בארבעים ימי שהותו של משה רבנו על הר סיני –ויקרא כג. הקרבנות נרמזו רק בקצרה ("והקרבתם אשה") ודיניהם נשמרו בעל פה, ובהיות משה על הר סיני בפעם השניה נשנו חוקי המועדים של ספר הברית (שמות לד, יח-כה). ביום חנוכת אוהל מועד, אחרי מות בני אהרן, ניתן פרק טז שבויקרא, דיני הקרבנות ביום הכפורים, ובהמשך, ביום יד ניסן, ניתן החוק על דבר פסח שני (במדבר ט, א-יד). בשנת הארבעים נכתבו בספר פרקי הקרבנות הבאים בבמדבר כח-כט, שעד אז היו מסורים על פה. זמן מה אחר כך, אך עוד באותה שנה, כתב משה בספר את חוק המועדים שבדברים טז ומצות הקהל, שם לא, י-יג. בזה לא שמנו עדיין לב אל חוקי השבת, משום שהשבת אינה נקראת "מועד" ואינה שייכת אל המועדים במובנם המצומצם.
מועדים במובן המצומצם, הנקראים בפי חז"ל "ימים טובים" ובתפילות גם "זמנים", הם ימים מקודשים שחוגגים אותם פעם אחת בשנה בלבד. "מועד", מלשון יעד, מציין גם מקום מסויים (ראה ביאור על א א, בסופו), כגון "אהל מועד", "למועד דוד" (שמואל-א כ לה) וגם זמן מסויים, כגון "למועד אשוב אליך" (בראשית יח יד). במלה זו אפשר לציין במובן הרחב כל זמן שהוא, גם זמן הקרבת התמיד נקרא "מועד", כגון בבמדבר כח ב: "תשמרו להקריב לי במועדו", וכן גם שנת השמיטה: "במועד שנת השמיטה" (דברים לא י). אולם במובן המצומצם משתמשים במלה זו לציון אותם הימים שהוקדשו לחגיגות, שבאים פעם אחת בשנה, משום כך אין נקראים השבת שבכל שבוע וראש החודש בשם מועדים. בפרשה שלפנינו מדובר רק על מועדים במובן המצומצם. עוד יותר מצומצם מובנו של המושג "חג" (השוה הביאור ל"חג המצות" בפסוק ו). שם זה מקיף רק אותם הזמנים שנועדים לעליה לרגל. בין המועדים יש רק שלושה שנקראים גם "חגים", והם: חג המצות, חג השבועות, וחג הסוכות.
אף על פי שאין השבת שייכת לסוג של מועדים במובנם המצומצם, הרי יש מועדים אחדים שנקראים "שבת", היינו אותם המועדים שמצטיינים בשביתת העבודה בדומה לשבת. ואת המועדים ששביתתם אינם דומה לשבת, קוראים חכמינו 'חול המועד', ולפי זה אפשר לכנות את ימי המועדים שבהם שובתים: שבתות המועד (ראה על זה באריכות בקשר לכתוב "ממחרת השבת" בפסוק יא). וודאי שאין זה מקרה שמספר שבתות המועד הוא שבע, שמהן ששה אסורים רק ב"מלאכת עבודה" ובלי אזהרת עונש, ואילו בשבת מועד אחת, היינו יום הכפורים, אסורה כל מלאכה באיסור כרת. כאילו התכוונה התורה מלכתחילה למחות נגד כל נסיונות הביקורת החדישה לאחר את זמנם של אחד או יותר מן המועדים, ולכן העמידה את מספר הימים המקודשים ביותר על שבעה, כדי שכל גריעה מן המספר המקודש הזה תוכר כהריסת סדר קדוש זה שתוכן בחכמה עליונה. ביחוד צוינו הראשון לחודש תשרי, יום הכפורים ושמיני עצרת על ידי מבקרים ראשונים ואחרונים (וואטקי, מרקס, גייגר, צונץ, וולהאוזן, קואנן) כמועדים מזמן מאוחר, אפשר אפילו מזמן אחרי חורבן בית ראשון. במרוצת חקירותינו נבדוק עוד להלן את היסודות שעליהם הם חושבים לבסס את דעותיהם ואף נוכיח את אפסותן.
ומלבד זה שהמספר הכולל של המועדים המקודשים ביותר הוא שבעה, תתגלה תכנית השבעה עוד בתופעות אחרות: רוב המועדים חלים בחודש השביעי, המועדים שנמשכים למעלה מיום אחד, הם בני שבעת ימים, חג השבועות יוחג אחרי שבע פעמים שבעה ימים ממחרת יום ראשון לפסח (השוה ביאור לפסוק יא). גם במספר הקרבנות של החגים מופיע על יד אחד ושנים ע"פ רוב המספר שבעה. בימי פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכפורים ועצרת מקריבים "כבשים בני שנה שבעה" (בחג השבועות ובראש השנה פעמיים). בשבעת ימי חג הסוכות קרבים יום-יום פעמיים שבעה כבשים, מספר הפרים בחג זה עשרה כפול שבעה בהדרגה יורדת של שבע חוליות עד האחרונה שהיא שוב שבעה. גם בשאר הימים המקודשים בולט תמיד המספר שבעה. כל יום שביעי הוא שבת, ראש חודש השביעי הוא קדוש ביותר, כל שנה שביעית היא שנת השמיטה ואחרי שבע פעמים שבע שנים בא היובל.
אם מסכמים את כל הימים הבולטים בלוח (אני מונה אותם כך: א. כל המועדים: 18. ב. הימים שבין פסח לשבועות 43, שהרי את הימים האלה סופרים ומונים ושבועות משמש חגיגת עצרת לפסח, ויש לחשוב, אפוא, את 43 הימים כימי הביניים בין פסח לשבועות. ג. ימי ראש החודש, שמהם יש לגרוע את ראשי החדשים שכלולים במספרים דלעיל: אייר, סיון, תשרי, נשארים 9 ימים), אז נקבל את המספר 70. השבתות אינן נכללות כאן, משום שאי אפשר לעמוד על מספרן, מובן מאליו, שאינני מייחס חשיבות יתרה למספר שיצא לנו.
כשם שהמועדים מסתמכים מבחינת צורתם על השבת, כך קרובים הם לה גם בתוכנם. קביעת השבת מקורה בבריאת העולם. בכלות ה' לברוא את העולם כולו בששת ימים ברך את יום השביעי ויקדשהו, והאדם, שאחרי ששת ימי עבודתו מכבד ומקדש את יום השבת בתורת יום מנוחה וקדושה, מודה בזה באלוהים כבורא ואדון הכל. ואחרי שהכיר בה' כיוצר, יש להכיר עוד בה' כמשגיח על עם ישראל, כגואלו ובוחר בו ומנהיגו תמיד. וזה נעשה על ידי חגיגת המועדים. החגים קשורים, מצד אחד, אל תופעות משמחות בחיי הטבע (ראשית הקציר, גמר הקציר, אסיפת התבואה), והם נועדים, מצד אחר, לשמור על זכרונות המאורעות שבחיי העם, על יציאת מצרים, מתן תורה בסיני, וכלכלת ישראל במדבר (ראש החודש השביעי ויום הכפורים לא יובאו לפי שעה בחשבון). שתי מגמות אלו של המועדים אינן סותרות זו את זו, כפי שסברה דעה שטחית, אלא הן הדוקות זו בזו. דווקא בימים שעם ישראל שמח על עשרו וברכתו, יש צורך להזכיר לו, לפי כוונת החוק האלוהי, אותם המאורעות ההיסטוריים, אשר יעלו על זכרונו, שלא בכוח עצמו, כי אם בעזרת ה' עשה את החיל הזה (פסח), כי יש עוד נכס יקר יותר מהעושר הזה, שיש לשמור עליו ולטפח אותו (שבועות), ושרק על ידי העמידו את עצמו תחת חסות ה' יוכל לשמוח על רכושו (סוכות). ולכן התאימה ההשגחה העליונה את המאורעות ההיסטוריים החשובים, שבאו להזכיר לישראל בשעת שמחתו, אל אותן תקופות השנה שבהן גם תופעות הטבע גורמות להתרוממות רוח, כדי שחגי הטבע והחגים ההיסטוריים יזדמנו יחד, ועם ישראל, בהתבוננו בטבע, לא יעשה אותו לו לאליל, אלא יזכור את ה', כשליט על הכל ובורא הכל שידד את מערכות הטבע והראה את נפלאותיו וגבורותיו.
אמנם, מבקרים ראשונים ואחרונים (השוה, לדוגמא, וולהאוזן, תולדות ישראל עמ' 104 ואילך) סבורים להוכיח בנידון זה הבדלים בין החוקות השונות שבתורה מתוך העובדה, שב"תורת כהנים" (PC) צויינו המועדים לפי ימי החודש, ואילו החוקים בספרי הברית (JE) ובמשנה תורה קבעו את המועדים לפי תקופות השנה: פסח באביב, שבועות אחרי קציר חטים, וסוכות בסתיו. אולם אי אפשר להניח שהחגים לפי ספרי הברית (JE) ולפי משנה תורה לא היו קבועים בדיוק, ושלפי זה חגג האחד את חג הפסח היום, והאחר – מחר. בצדק אומר דילמאן (Sitzungsber. S. 932 d. Berl. Akad. 1881): "למטרת חגיגות משותפות בזמנים שוים היה הכרח ביצירת לוח קבוע". מלבד כל הראיות האחרות מעיד נוסח הכתוב בשמות יג ג, דברים טז: ג, ו, ששם צווה במפורש לזכור את יום יציאת מצרים, שחג הפסח יוחד באותו יום קבוע בכל ישראל. גם איסור מלאכת עבודה ביום השביעי של פסח (דברים טז ח, השוה שמות יג ו) מוכיח בהחלט שיום זה היה קבוע באופן אחיד לכל ישראל, כמו השבת וראש חודש (עמוס ח ה).
יתכן כי הטעם שהחוקים נקבעו ב"תורת כהנים" לפי ימות החדשים ובמקומות אחרים לפי תקופות השנה יובן על פי הרקע ההיסטורי: אין ספק שבני ישראל מנו כבר בימים קדומים לפי חדשי הלבנה. זה יוצא כבר, כפי שמעיר דילמאן (שם, עמוד 929), מתוך הביטוי השגור בפיהם: "חודש", (הפיניקים לא השתמשו בביטוי "חודש" לציון ירח ימים, וגם לא העמים השמיים האחרים, כשהשתמשו הפיניקים בביטוי "חודש", התכוונו תמיד להוראתו המקורית "אור חדש", "התחדשות הירח". החידוש שבשימושו לציון כל ימי החודש צמח בעם ישראל, דילמאן שם). ומכאן ברור, שמראשית הימים היתה מקובלת אצלם הספירה לפי חדשי הלבנה, מה שלגבי עמים נודדים דבר טבעי הוא ונהוג היה גם אצל ערביי המדבר. מסייעת לדבר גם חגיגת יום החדש, שהיתה רגילה בישראל (השוה שמואל-א כ ה, עמוס ח ה, הושע ב יג, ישעיה א, יג-יד). ומצד אחר מראה קביעת המועדים לפי תקופות השנה, שבישראל הונהגה שנת החמה, מה שנראה טבעי בהחלט אצל עם עובד אדמה (גם לכנענים היו חדשי חמה אזרחיים, שקראו אותם בשם "ירחים" וחשבו כל חודש כרגיל שלושים יום, דילמאן שם, השוה קרדנר בפירושו לספר יואל עמ' 210). גם "תורת כהנים" מוכרחת למנות לפי שנות החמה, כי לולא זאת לא היתה יכולה לצוות על הבאת העומר בחג הפסח (עיין ביאור לפסוק יא) ולחוג חג הסוכות בחודש השביעי ובעת האסיף (פסוק לט, השוה נחמיה ח יד ואילך). ואם כן, הכרח הוא להודות שבכל שנה שלישית בערך הושוותה שנת הלבנה עם שנת החמה על ידי עיבור חודש אחד (ראה לעיל בראשית המבא).
בחיים האזרחיים, בפרט אצל עם של אכרים, חילקו, כנראה, את שנת החמה, בלא לשים לב לחדשי הלבנה, כמו שנהוג עתה אצלנו, לשנים עשר חלקים, בני שלושים ושלושים ואחד יום, שכל חלק מהם נקרא "ירח ימים". הירחים המשקיים האלה, שחלו תמיד באותה תקופה, נקראו לפי התקופות בשם מיוחד: "אביב", "זיו", "אתנים", "בול" (השוה רש"י סנהדרין יג: ד"ה "שמור את חודש האביב"), ואילו חדשי הלבנה צויינו בשם "החודש הראשון, החודש השני וכו'".
שנים משמות חדשי ישראל העתיקים נמצאו גם בכתובות פיניקיות קופריות, היינו 'בֻּל' בכתובת אשמנעזר ובכתובות קיפריות (C J S I, 1 Nr 3,10. 90 p.13 ff. 36, 107) ו'ירח אתנים' בכתובת קיפרית שנתגלתה בזמן מאוחר (שם, מס' 86 a עמ' 93 ואילך) – אלה היו, כנראה, שמות כנעניים (אולם השוה דירנבורג, 1881 REJ עמ' 124 ואילך). וכן לגבי השם "אביב", ומה שהוא בא תמיד בה"א הידיעה ובקשר למלה "חודש" וגם מובנו עוד משתקף היטב, אינו מונע להניח שאפשר שהיה שֵם בהוראת "ירח". ואין הוא שונה מן הביטוי "אתנים" (מלכים-א ח ב). – "בול": חודש הגשמים, "זיו": חודש הפרחים, "אתנים": חודש של הנהרות המתמידים (דילמאן, שם, עמ' 925).
קביעת הלוח להסדר המועדים המקודשים הוטלה על ראשי העם או על הכהנים, והם היו חייבים להקפיד ביחוד על כך, שיום החמשה עשר לחודש הראשון, שהוא ראשון לחג פסח, יחול בחודש האביב, שהוא חודש הבשלת השעורה, והתוצאה מכך היתה, שגם שאר המועדים חלו בזמנים המתאימים לפי חוקי התורה. אבל אם חל יום החמשה עשר של החודש הראשון לפני היום הראשון לאביב, היה צורך לעבר את השנה על ידי הוספת חודש אחד. היום החמשה עשר של חודש הלבנה הראשון יכול היה לפי זה לחול בין הראשון לחודש האביב עד לשלושים בו. ומכיון שהעם היה רגיל בחשבון השנה המשקית, על כן נקבע בחוקים שנועדו לעם, רק לחוג את חג הפסח באביב. על היום שבו יחול החג, היו צריכות הרשויות הדתיות להחליט בכל פעם בהתאם לדיני תורת כהנים ולפי סדר הלוח (שנקרא "סוד העיבור"), ובמקרים יוצאים מן הכלל גם בהתחשב עם הצרכים של האומה (השוה סנהדרין יא.). על פי הסבר זה מתבאר באופן טבעי, שבחוקים שנועדים לראשי האומה ולכהנים נקבעו כל ימי המועדים לפי חדשי הלבנה, ואילו בחוקים שהיו נועדים לעם נזכרו רק התקופות, שבהן חלים החגים.
ב"סדר עולם" (פרק כו) מובאת הוכחה לעיבור השנה מספר יחזקאל. בו נמצא תאריך זה: "ברביעי בחמשה לחודש... היא השנה החמישית לגלות...", (א, א-ב), ואילו בהמשך (ח א) מזכיר יחזקאל את התאריך 'בחמשה לחודש השישי בשנה השישית לגלות'. בין שני המאורעות אלה, ששנה אחת ושני חדשים מפרידים ביניהם, יושב יחזקאל שבעה ימים אצל הגולים (ג טו), ושוכב שלוש מאות ותשעים יום על צידו השמאלי וארבעים יום על צידו הימני (ד, ה-ו), סך הכל: ארבע מאות ושלושים ושבעה יום. אולם, מכיון ששנה אחת ושני חדשים הם רק ארבע מאות ושלושה עשר יום, ואף שנת חמה ושני חדשים הם רק ארבע מאות ועשרים וששה יום, אפשר לבאר את תאריכי יחזקאל רק בתנאי שאותה שנה היתה שנה מעוברת, שימיה הם שלוש מאות שמונים וארבעה יום.
על ערכי המועדים ועל המאורעות שבהם הם קשורים, נדבר על כל אחד במקומו.
בפרשה שלפנינו (ויקרא כג) יש שני חלקים, שכל אחד מהם מסומן בחתימה "אני ה' אלהיכם" (פסוקים כב ומג). החלק הראשון מכיל את חג הפסח ואת הסיום שלו, היינו את חג השבועות עם חוקי מתנות העניים בשעת הקציר, והחלק השני מכיל את מועדי הסתיו: חג הסוכות עם שני המועדים הקודמים לו, ראש השנה ויום הכפורים, וחג העצרת של סוכות עם דיני הישיבה בסוכה. כל אחד משני החלקים האלה מכיל חמש מצוות. בחלק הראשון מובאים הדינים על דבר: א) קרבן פסח (פסוק ה), ב) חג המצות (ו-ח), ג) העומר (ט-יד), ד) ספירת העומר עד חג השבועות, וחג השבועות (טו-כא), ה) מתנות העניים בשעת הקציר. בחלק השני נמצאות המצוות: א) ראש השנה (כד-כה), ב) יום-הכפורים (כו-לב), ב) חג הסוכות (לג-לו רישא), ד) עצרת לחג הסוכות (לו סיפא), ה) טקסי חג הסוכות (לט-מג). וחוץ מזה נחלקה פרשה זו לחמש פסקאות, שכל אחת פותחת בפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" (פסוקים א, ט, כג, כו, לג).
למרות העדות הברורה והמובנת של החלוקה הזאת על אחידות פרשתנו, נמצאו מבקרים מזמנים ישנים וגם חדשים שרוצים להפריד חלקים אחדים ולייחס אותם למחבר אחר. במיוחד סבורים היו המבקרים מאסכולת גראף-וולהאוזן, שבפרשתנו התמזגו שני חוקי מועדים שונים לאחד, אשר האחד מהם יצא מאת מחבר "כתב היסוד" של "תורת הכהנים" (Pg). והשני מהמחבר של "ספר הקדושה" (H). כביכול. המקור האחרון בולט, לפי דבריהם, בפסוקים ט-כב ולט-מג, שהם, כביכול, שונים מבחינת עמדתם ותוכנם מן החלקים האחרים. כך פוסקים וולהאוזן (Composition d. Hexat 2 161 ff.) וקואנן (Emit, עמ׳ 86, 269 ואילך) ואחרים, בעקבותיהם של גורג' והופפלד. אחרים רוצים בדרך אחרת לקרוע פסוקים אחדים מחוק המועדים שלנו. את הערותינו נביא במקומות המתאימים לפי הצורך. כאן רוצים אנו להוסיף עוד דברים לחיזוק דעתנו על האחדות הגמורה של פרשתנו.
פרשת הקרבנות בספר במדבר כח-כט נשענת כולה על חוק המועדים בויקרא כג (גם חלקי Pg וגם חלקי H) ומתיחסת אליו כאל דבר הקשור בו בכל הקיפו. "בהקריבכם מנחה חדשה לה'" (בבמדבר כח כו), מוסב אל "והקרבתם מנחה חדשה לה'" (בויקרא כג טז), והפסוק (במדבר כט, יב): "וחגתם חג... ימים" הוא כמעט העתקה מלה במלה מספר ויקרא כג, לט ומא. ומצד אחר משמשות המלים "והקרבתם אשה לה'" (בפסוקים ח, כה, כז, לו) כעין הקדמה לחוקי קרבנות החג שנכתבו אחרי כן בספר במדבר כח-כט. ולא עוד, אלא שגם החתימה: "זבח ונסכים דבר יום ביומו" בויקרא כג לז מחייבת להניח, שרשימת קרבנות כזו שבפרקים כח-כט בבמדבר קדמה לה לכל הפחות בצורת תורה שבעל פה, כך, שלא ייתכן להחליש את עדותה של פרשת קרבנות זו – כפי שנוהגים הפרשנים האחרונים, בטענה שהחוק בספר במדבר כח-כט ניתן כחלקים ממדרגה שניה, בתורת תוספת ל"ספר הכהנים" (PS) בזמן מאוחר מאוד.
גם בחוק הפסח בשמות יב (שרוב המבקרים מייחסים אותו ל- Pg) יש פסוק אחד ("וחגתם אותו חג לה' לדורותיכם חקת עולם תחגהו", שם יב יד), שנשנה כמעט מלה במלה בויקרא כג מא (שרוצים לייחס אותו ל-H). ועוד: הפסוק "וחגתם אותו", נראה, שמקומו העיקרי הוא בשמות יב, משום ששם הוא מוסב אל "היום הזה" שקדם לו, ואילו המלה "אתו" בויקרא נמשכת בהכרח אל "חג" שבפסוק לט, ורק חוזרת על הכתוב "תחגו את חג ה'", שם. ייתכן, שהביטוי הושאל במכוון מספר שמות, כדי להבליט את ההבדל הקיים בין שניהם, באשר האחרון טעון שבעת ימי חג בקרבת המקדש, ואילו בפסח, רק היום הראשון הוא "חג" (דברים טז ז, השוה להלן: "זמן הנפת העומר"). והטעם שהפסוקים ט-כב ולט-מב נראים במידה מסוימת כהוספות, יבואר להלן במקומו, ויובאו עוד נימוקים נוספים להוכיח את הקשר שבין אותם הכתובים לבין החלקים האחרים שבפרשתנו.
הספרות בשטח חוקי המועדים:
הפירושים לתורה וספרי הארכיאולוגיה. מלבד אלה: J. Bachman, Die Festgesetze des Pentateuchs; W. H. Green, the hebrew feasts in their relation to recent critical hypotheses concerning the pentateuch (1885); George, Die הlteren jüdischen Feste (1835); Hupfeld, de primitiva et vera festorum apud Hebraeos ratione (1851).
החיבורים שלי: Abhandlungen uber die pentateuchischen Gestze (1878): Die wichtigsten Instanzen gegen die Graf Wellhausensch Hypothese I., עמ׳ 5 ואילך, 52 ואילך, ו־97 ואילך, והספרות שנזכרה לעיל בפרק טז (בפתיחה לפרק). חיבורים אחרים עוד יובאו במקומותיהם.
חוקי המועדים
היחס בין השבת למועדים / הפסח וחג המצות / קרבן העומר וחג השבועות / זמן הנפת העומר וחג השבועות / השקפת הבייתוסים והקראים / שיטתן של כיתות אחרות / סברת שלישית מנוגדת למסורת / השערתו של היטציג / דעתו של קנובל / דעת המסורת / חג השבועות כחג מתן תורה / הוספה לחוק חג הקציר / יום טוב של ראש השנה / יום הכיפורים / זמן מתן חוק יום הכיפורים / חג הסוכות / השלמה לחוק חג הסוכות
היחס בין השבת למועדים
ויקרא כג: א-ד. רבים מבין המבארים סברו בטעות, שהכותרת הראשונה (פסוק ב) נמשכת אל חוק השבת (פסוק ג) או, לכל הפחות, גם אל החוק הזה. וכדי להבדיל בין השבת לבין המועדים, היתה נחוצה כותרת חדשה ליתר המועדים בפסוק ד. ראב"ע סבור, כי "אלה הם מועדי" בפסוק ב מכוון רק אל השבת, והסיבה שנכתב בלשון רבים, היא משום שיש שבתות רבות בשנה. בכותרת למועדים (פסוק ד) נאמר "במועדם" (לא "במועדי"). אמנם מתוך כך שגם החגים נקראים בשם "מועדי ה'", יוצא שדעה זו אינה נכונה, כי אם אמנם "מועדי ה'" הם, מדוע לא יכול ה' לדבר עליהם בשם "אלה הם מועדי"? ועוד: מתוך החתימה (פסוקים לז-לח), רואים אנו שעל ידי המלים "מלבד שבתות ה'" (פסוק לח), בא הכתוב להוציא את השבתות מכלל המועדים, ומזה מוכח בעליל, שאי אפשר שהכתובת "מועדי ה'" מכוונת אל השבת.
קנובל (ואחריו עוד), ששתי הפתיחות בפסוקים ב וד, התמיהו אותו, ראה הכרח לעצמו לפסוק, שפסוקים ב-ג הם הוספה מאוחרת, והוא רוצה להביא ראיה להנחתו זו מתוך העובדה, שלפי ה"כתב המקורי" (P), כביכול, לא נזכר אצל שבת "מקרא קדש", שהרי בספר במדבר כח, ט-י לא צווה. אולם הוכחה זו, שבאה מתוך שתיקת הכתוב בספר במדבר, עשויה להפריז הרבה על המידה ולהוכיח יותר מאשר היא מתכוונת להוכיח, היינו שבשבת לא נאסרה אפילו המלאכה, שהרי גם היא לא נזכרה בספר במדבר, משום ששם נזכרו קרבנות השבת בלבד. קנובל מודה, כי שני הפסוקים שהוא אומר להוציא מתוך ה"מקור" שלו (P) מתאימים בסגנון לשונם ובביטויהם אל אותו מקור, אלא שהוא מתקשה בביאור הכתובת הכפולה.
אולם כבר השכיל הרמב"ן לבאר פסוקים אלה בבהירות שאין להוסיף עליה, ויש רק להצטער על כך, שהמבארים האחרונים התנכרו לגמרי אל ביאור זה. והננו להביא אותו בלשונו: "והנכון בעיני, כי פירוש 'אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי', על הנזכרים למטה, בפרשיות בחדש הראשון וגו', ולכן חזר שם פעם אחרת: אלה מועדי ה', בעבור שהפסיק בענין השבת. והנה אמר: אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, אלה הם מועדי, במלאכת עבודה, אבל השבת תשמרו לעשות אותה 'בשבת שבתון' מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר בשבת פעמים רבות. וירמוז עוד בכאן, כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש, וכמוהו 'אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם', על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה והפסיק בשבת 'ששת ימים תעשה מלאכה וגו'', וחזר ואמר: 'זה הדבר אשר צוה ה', קחו מאתכם תרומה', והוא המצוה הראשונה, כי בעבור שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה".
טעות היתה לחשוב, כי המלים "אלה הדברים אשר צוה", בכותרת הראשונה, שייכות לחוק השבת שמובא אחריהן, שהרי חוק זה אינו מצוה לעשות איזה דבר שהוא, אלא להיפך, לא תֵּעָשֶה בשבת כל מלאכה. אמנם גם שם משמשות המלים "אלה הדברים" פתיחה לצווי שבא אחר כך בפסוק ה על הכנת המשכן, הארון, המנורה, המזבח וכו'. אולם בטרם תסתיים הפתיחה ותובא המצוה עצמה, הכרח הוא ללמד על ידי מאמר מוסגר, שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת, וכיון שהמשך הדיבור נפסק על ידי מאמר מוסגר זה, והכותרת הורחקה מן הדברים שאליה היא קשורה, היה צורך לחזור עליה שוב בפסוק ד. – מאמרים מוסגרים כאלה שכיחים במספר רב בכתבי הקודש, ואסור לראות כל פסוק ופסוק שמפריע את ההמשך כחלק זר, בלי להתחשב באפשרות שהמחבר הכניס את המאמר מטעם זה או אחר.
פסוק ב
ועתה נשוב לביאור הביטויים אחד אחד. הכותרת "מועדי ה'" עומדת לעצמה בראש הפיסקה, מה שנוגע למועדי ה'... (הרי) אלה הם מועדי.
"אשר תקראו אותם מקראי קדש". אונקלוס מתרגם: "דתערעון יתהון מארע קדיש". מלים מעורפלות אלו מתבארות בספרי במדבר פיסקא קמז. שם כתוב: "וביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם אירעו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה". אותו רעיון מובע במכילתא בא פ' ט ובספרא לפרשה שלפנינו בלשון זו: "קדשהו במאכל ובמשתה וכו'". גם "אירעו" שבספרי יש לבאר: תציין אותו במאכל ובמשתה וכו'. "קרואי העדה" (במדבר א טז) מתרגם אונקלוס: "מערעי כנישתא ודומה לו תרגום אונקלוס ל"קריאי מועד" (שם טז ב): "מערעי זמן", מכאן, שפירוש "דתערעון יתהון וכו'" – "שאתם תקראו אותם מקראי קודש", כלומר: עליכם לכבד אותם בתורת ימים קדושים, אותו הביאור בערך יש ליחס לביטוי "מקרא קדש" לפי השבעים. אלה מתרגמים תמיד במלים κλητὴ ἁγία. הוולגטה מתרגמת על פי רוב vocabitur sanctus. לפי ביאור זה המלים "מקרא קדש יהיה", הן תמיד מצוה כללית בלבד, שלפיה היום הוא קדוש ויש לנהוג בו כבוד יתר. ומה הוא הכבוד הזה? על פי רוב נאמר כך: לא תיעשה בו מלאכה, ויש להקריב בו קרבנות מיוחדים, וכיוצא בזה. הביטוי 'שבת שבתון מקרא קודש', שנאמר כאן על השבת, אינו אלא צורה שוה למצות 'שבתון שבת קדש לה' מחר' (שמות טז כג), או “וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון' (שם לה ב). ועם זה נדרשת בוודאי הכרזה פומבית והודעה על קדושת היום.
גם רשב"ם, רש"י (לשמות יב טז), ויזל, מנדלסון, הירש, מקלנבורג, הרקסהיימר וצונץ, מסכימים לביאור "מקרא קודש" כהוראה כללית, אלא שהם מחולקים במקצת בפרטים קלי ערך ביניהם לבין עצמם וביניהם לבינינו (הכרזה, קריאה לאסיפה, קביעה וכו'). קיום מצוה זו באופן ממשי, לקרוא לשבת ולמועדים ימי קודש, נעשה על ידי "קידוש היום", או על ידי זה שאנחנו קוראים את היום "קודש". נראה, שזאת היא כוונת רש"י בשבועות יג. ובכריתות ז. בביאורה של ברייתא אחת בספרא, וזו לשון הברייתא: "שיכול אין יום הכפורים מכפר אלא אם כן עשאו מקרא קדש והתענה ולא עשה בו מלאכה, לא קראו מקרא קודש ולא נתענה בו ועשה מלאכה מנין שהיום מכפר? תלמוד לומר יום הכפורים הוא". והנה רש"י מפרש את המלים "לא קראו מקרא קדש" - "לא קבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויום הכפורים", מסכימים לו הראב"ד והר"ש (בביאור לספרא), אלא שהם מוסיפים עוד ביאורים אחרים. רבינו תם טוען נגד זה, שברכות של יום הכפורים אינן מצוות מדאורייתא, והוא מבאר את הביטוי "קראו מקרא קודש", בכך שהוא חוגג את היום מפאת קדושתו ולא מאיזו סיבה אחרת, כגון עצלות. אולם גם רש"י לא התכוון לפסוק שהברכות הן מדאורייתא. המצוה "מקרא קדש" היא כללית, לאמור: קרא את היום קודש וקיים את המצוות הקדושות שהוא מחייב אותך. אולם רבנן תיקנו, כנראה, את הקידוש ואת ברכת קדושת היום, כדי לקיים את הצווי "מקרא קדש" בפועל ממש. לפי הרמב"ם הלכות שבת כט יח חייבים לקדש בחגים, משום שאף הם נקראים "שבתות ה'" ובשבת הרי זה מצווה בזכור וגו' (שמות כ ח), אולם במגיד משנה שם מעיר, כי קידוש ביו"ט אינו מן התורה.
אולם אפשר לבאר "מקרא קדש" גם בדרך אחרת, שלפיה יש כאן מצוה מיוחדת. כבר העיר הרמב"ן: "וטעם 'מקרא קדש' שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית האלקים ביום מועד וכו'". לפי זה היתה חובה להתקבץ בבתי אלוהים בימי מועד, כדי לרומם את היום על ידי תפילות ותשבחות. לביאור זה מסכימים כל המבארים הנוצרים האחרונים. לפי זה משמעות "מקרא" כמו "למקרא העדה" (במדבר י ב), "לאסוף" או "להקהל". באופן ברור ביותר מסייע לפירוש זה ישעיה א יג, ששם המלים "קרא מקרא" ו"עצרה" מזדהות זו עם זו.
עצרה או "עצרת" הוראתן בכל כתבי הקודש שלאחר חמשה חומשי תורה: אסיפת חג, ואם כן, גם "קרא מקרא" שבישעיה פירושו: לקרוא לאסיפת חג.
בכל זאת יש לטעון נגד ביאור זה: א. בכל התורה אין משמעות "מקרא" אסיפה, במקום מלה זו אנו מוצאים "קהל". "אסף" והמלים הנגזרות מהם. "מקרא העדה" מציין רק את קריאת העם, החצוצרות משמשות כלים לקריאת העדה, והאסיפה היא תוצאת הקריאה, אבל המלה "מקרא" לעצמה אינה מציינת "אסיפה". במקום שיש חובה לאסוף את העם, היינו בחג הסוכות של שנת השביעית, זה נאמר בלשון "הקהל את העם" (דברים לא יב). ב. הפסוק "מועדי ה' אשר תקראו וגו'" יתפרש רק בדוחק, אם יניח שהוראת "מקרא" היא "אסיפה". ג. לפי זה היו "עצרת" "ומקרא קדש" היינו הך, ולמה נאמר ביום השמיני לסוכות, כי הוא יהיה "מקרא קדש" וגם "עצרת" ("ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם והקרבתם אשה לה' עצרת היא")? ומדוע נקראו בתורה רק השמיני בסוכות והשביעי של פסח בשם "עצרת"? – על עצרת ברצוננו לדבר עוד להלן במיוחד, אולם המלה "מקרא" נקבעה כבר בישעיה א יג כמונח לציון השם "חג" או "אסיפת חג", כמו "עצרה", וכפי שנבאר להלן, היתה לה מתחילה בתורה כוונה אחרת. בספר ישעיה נקרא גם מקום האסיפה "מקרא" (ישעיה ד ה). אולם מקום אסיפת חג נקרא גם בשם "מועד" (איכה ב ו, תהלים עד ח).
חז"ל למדים מתוך שני הפסוקים ב וד, שקביעת ראש החודש וממילא גם ימי המועדים נמסרה לחלוטין בידי הסנהדרין ושאותו יום שנקבע על ידי בית הדין לראש חודש, הוא התחלת החודש גם בתוקף החוק, והוא לא יזוז גם כשיתברר שבית הדין טעה בחשבונו (ראש השנה כה.).
פסוק ג
"מלאכה" (מן מַלְאַכָה), משורש "לאך", קרוא לוודאי שהוראתו "שרת", מכאן "מלאך" - משרת, שליח, מלאכה - מה שעובד ומשרת את האדם, העבודה היא מה שמעובד, המפעל המשמש לדבר מה, ואם נאסר לעשות מלאכה בשבת, הכוונה לאסור כל עבודה המשמשת את האדם לצורכו. ההגדרה המדויקת של המלאכות האסורות עברה במסורת.
"שבת שבתון", הוא ביטוי לחיזוק, קדושה עליונה. זה מלמד שבו אסורה כל מלאכה, אפילו הכנת צורכי אוכל נפש, שם זה נמצא גם בחוק יום הכפורים.
"שבת היא לה'". מששת ימי בראשית.
"בכל מושבותיכם". מלה זו, שהיא שכיחה הרבה, אומרת בוודאי לפי פשוטה, שהחוק נוהג לא רק בעיר הראשה, במקום המקדש, כי אם גם בכל מקומות הארץ (השוה לעיל על ג יז). לפסוק שלפנינו מעיר התלמוד (קדושין לו:) במיוחד: "סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דמועדות כתיבא (השבת) תיבעי קידוש (בית דין) כי מועדות, קמשמע לן (בכל מושבותיכם)". ובאמת שונה השבת מן המועדים גם בזה, שאלה האחרונים תלויים בקביעת ראשי חדשים על פי בית הדין שאצל המקדש, ואילו שבת קבועה ועומדת מימי בראשית ובלתי תלויה בסידורי בית הדין. ואולי מטעם זה נוסף עוד בחג השבועות (פסוק כא) למלים "מקרא קודש", "בכל מושבותיכם", משום שגם חג השבועות לא היה טעון קביעות על פי בית הדין, שהרי על ידי קביעת חג הפסח נקבע גם חג השבועות.
הפסח וחג המצות
פסוק ה
ה-ח. "בחדש הראשון". לאיזה חודש הוא מתכוון כאן, מגיד לנו הכתוב בשמות יב ב, שם נאמר: "החדש הזה לכם ראש חדשים", החודש של יציאת מצרים יימנה כחודש הראשון. מכאן גם נשמע שבני ישראל מנו עד זמן יציאת מצרים חודש אחר כחודש הראשון. איזה חודש היה זה, נבאר להלן. בשמות יג ד נקרא החודש הראשון "חודש האביב", ואותו השם נמצא גם שם כג טו, ולד יח, בספר הברית ובחזרה עליו. לדעת היטציג (פסח ושבועות (גרמנית) ב, עמ' 21) ואחרים, משמעו של חודש האביב: ראש חודש של אביב. בזה קשורה ההשערה, שלפי החלקים הקדומים של ספר החוקים יצאו בני ישראל ממצרים באחד לחדש הראשון ושיש לחוג את חג המצות ביום זה. השערה זו עורערה כבר עד היסוד על ידי הנגסטנברג (Beitr. עמד 359 ואילך). קנובל (בביאורו לשמות כג טו) וברט (Die 7 Groppen עמ' 59 ואילך). "למועד חדש האביב" (שמות כג טו) אין פירושו: "הזמן הקבוע של ראש חודש אביב", כי אילו היה זה הפשט, היתה המלה "למועד" מיותרת שהרי השם "חודש" מציין יום קבוע. ועוד: המלים "כאשר צויתיך" רומזות על מצוה שנאמרה מקודם, היינו על שמות יג ג, שם, "היום הזה" (פסוק ג) ו"היום אתם יוצאים וגו'" בפסוק ד, מוסבים על "ויהי בעצם היום הזה וגו'" (יב נא), שמכוון רק ליום החמשה עשר בניסן.
"בארבעה עשר לחודש בין הערבים". בפירוש "בין הערבים" יש מחלוקת. אך בטרם נבוא לבאר מלים אלו, רוצים אנו לקבוע מתי קיימו למעשה את שחיטת הפסח. מזמן הבית הראשון אין לנו ידיעות מוסמכות בענין זה. ברם, מסופר בכמה מקומות בכתבי הקודש, שהפסח נעשה בארבעה עשר לחודש. כך לפי במדבר ט ה, כבר בשנה השנית ליציאה, לפי דברי הימים-ב ל טו – בימי חזקיה המלך, לפי האמור שם לה א – בימי יאשיה. שולטץ בביאורו לדברים טז ו רוצה להסיק מתוך העובדה, שהתורה ציותה לשחוט את הפסח בארבעה עשר יום לחודש, שהקרבן נשחט לפני הערב שמש, שהרי לאחר שקיעת החמה עבר היום הארבעה עשר ובא היום החמשה-עשר. אולם בצדק משיב קייל, שגם ביום הכפורים אומר הכתוב על הערב השייך לעשירי לחודש: בתשעה לחודש בערב. לפי זה אין להביא ראיה מן הפסוקים המדברים על ארבעה עשר "בין הערבים", שהפסח נשחט לפני שקיעת החמה. הוכחה יותר חזקה נמצא בשני הפסוקים מדברי הימים הנזכרים לעיל, שם מסופר ששחטו את הפסח בארבעה עשר, בלי להוסיף "בערב" או "בין הערבים". שם וודאי נעשתה השחיטה מבעוד יום, כי לולא זאת לא היה הכתוב משמיט את המלה "בערב". מלבד זאת נאמר שם, לה יד, כי הכהנים הקטירו את החלבים "עד לילה". והנה מספר הפסחים היה אז למעלה מ – 37000 (השוה שם, פסוקים ז-ט) ובהכרח היתה השחיטה לפני שקיעת החמה, אם הספיקו לגמור את הקטר החלבים עד הלילה.
ידיעות יותר מדויקות וברורות יש בידינו על נוהג שחיטת הפסח בתקופת בית שני. המשנה בפסחים נח. אומרת: "תמיד נשחט... בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה... והפסח אחריו". זמן שחיטת הפסח היה לפי זה בערך אחרי כלות השעה התשיעית של היום (בשעה שלוש אחרי הצהרים). גם יוספוס מאשר כי הסדר למעשה כך היה בזמן בית שני, שהרי הוא מספר (מלחמות היהודים ו ט ג), כי בימי הנציב קסטיוס בזמן שלטונו של נירון נערכה ספירת הקרבנות של פסח ומספרם עלה ל – 256,500, ויוספוס מעיר: θύουσι μὲν ἀπὸ ἐνάτης ὥρας μέχρι ἑνδεκάτης. מן המשנה יוצא, שמה שיוספוס קורא "שעה תשיעית", הוא סוף השעה התשיעית, אלא אם כן אותו יום שאליו התכוון, יום שבת היה, שבו התחילה השחיטה – לפי המשנה – שעה אחת קודם. ובכן, אפשר לקבוע בבטחה שלמעשה נעשתה השחיטה לפני שקיעת החמה. ויש עוד להביא בחשבון, שלפי המשנה קרב התמיד שעה ומחצה לפני קרבן פסח. ומכיון שבתמיד כתוב בדיוק כמו בפסח: "בין הערבים" (שמות כט לט), הרי יוצא שלמעשה היתה השעה השביעית של היום כשרה בעיני הציבור לכל המצוות שהיו טעונות "בין הערבים".
נשאלת עתה השאלה, איך לבאר את הביטוי "בין הערבים", ואם הנוהג של העם מילא את דרישת החוק או לא. רש"י בפירושו לשמות יב ו מעיר: "משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב ולשון בין הערבים נראה בעיני אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה, עריבת היום בתחלת שבע שעות מכי ינטו צללי ערב, ועריבת הלילה בתחילת הלילה, ערב לשון נשף וחשך כמו (ישעי' כד) ערבה כל שמחה". דעה זו מובעת בספרא לפסוק שלפנינו, בשני ספרי מכילתא לשמות, במכילתא לדברים, בספרי זוטא לבמדבר, בתלמוד ירושלמי ובתלמוד בבלי וברוב הביאורים שלנו. לפי דעה זו הרי הוראת "בין הערבים" היא הזמן שהשמש נוטה לערוב, פונה מנקודת הגובה שלה ל"עריבו של יום" (ביוונית: δείλη πρωΐα) עד התחלת הלילה, "עריבו של לילה" (ביוונית: δείλη ὀψία) השוה בוכרט, Hierozoicon עמ' 559.
בנוגע לדעת המכילתא הנזכרת, השוה מכילתא מהדורת פרידמן, דף ה ואילך, מכילתא דרבי שמעון דף י, ואת מראי המקומות שבלקוטי מכילתא שלי לדברים עמ׳ טז, ירושלמי ובבלי פסחים ריש פרק ה. אמנם פרידמן (מכילתא, שם) משער שיש במכילתא דעה מתאימה לדעתם של הקראים. אולם אין זה מתקבל על הדעת, שמקור זה יהא בו סתירה למשנה ולנוהג שבבית שני, השוה שאר הביאורים למכילתא. ואם אונקלוס ויונתן מתרגמים את המלה ״בין הערבים״ – ״בין שמשיא״ או ״ביני שמשתא״, לא ייתכן שהם מתכוונים לאותה שעה שקוראים אותה כרגיל ״בין השמשות״, היינו השעה שאחרי שקיעת החמה עד צאת הכוכבים (השוה שבת לב:), אלא ״בין שמשיא״ ודאי מציין בתרגום מילולי של ״בין הערבים״ ומתכוון אל כל השעות שאחרי הצהרים, השוה רמב״ן לשמות יב ו. לדעת ארליך (״מקרא כפשוטו״ לשמות שם) פירוש ״ערבים״ אותו הערב יחד עם הערב הקודם או עם הערב שאחריו (שיש לקבוע בהתאם לאותו הענין), כמו שבערבית מציין رجبان את החודש רג'ב ואת החודש שלאחריו. ביאור זה אפשר להתאים למסורת העברית. יש מפקפקים (כגון גזניוס, קאוץ׳ 88 c) אם ״ערבים״ היא מלה זוגית, אבל הביטוי ״בין הערבים״ מעיד שכן הוא. השוה בינץ׳ לספר שמות עמוד 94.
מה שהראב"ע (לשמות יב ו) טוען נגד זה, הרי יסודו בהנחות מוטעות. ראשית, טוען הוא, שבכתוב (שמות ל ח): "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים" מציין הביטוי "בין הערבים" את הזמן שלאחרי שקיעת החמה, שהרי נאמר (שם כז כא): "יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר", ועוד, אומר הראב"ע, שבדברים טז ו כתוב במקום "בין הערביים": "בערב". אולם אין טענות אלו מערערות את דעותיהם של התלמוד ושל רש"י, שהרי גם הם מייחסים למלה "ערב" הוראה כפולה: "עריבו של יום" וגם עריבו של לילה, וכל מקום שנמצא "ערב" במקום "בין הערבים", הרי לפי הענין פירושו או הערב הראשון או עריבו של הערב השני, שם מתכוונים רק לזמן מצומצם ואילו "בין הערבים" מכוון לזמן יותר ממושך. הפסוק בדברים טז ו: "שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש" קשה להבינו, שם נאמר אחרי "בערב" ליתר דיוק "כבא השמש", וכנראה מציין "בערב" השעה שאחרי שקיעת החמה, אולם הרמב"ן כבר ביאר את הפסוק ביאור מספיק. לפיו אין הכתוב "שם תזבח את הפסח" מצוה בשום פנים על שחיטת הפסח, אלא שיקיים את סעודת הפסח, כמו שמפרש אחר כך "ובשלת ואכלת". – בספרי דברים פיסקא קלג נאמר: "בערב אתה זובח, וכבוא השמש אתה אוכל, מועד צאתך ממצרים אתה שורף". לפי זה נכללו במצות "תזבח" כל מעשי הקרבן למן השחיטה עד גמר האכילה. אלה נמשכים מן "בערב", כלומר: מעריבו של יום, הערב הראשון, עד ל"מועד צאתך, היינו לבוקר השני.
הראב"ע מבאר את הביטוי "בין הערבים" באופן אחר. לדעתו הוא מציין את הזמן מביאת השמש עד חשכת הלילה, שעה ושליש השעה בערך. "ביאת השמש" הוא הערב הראשון ("עריבת השמש"), כשאור השמש שוקע מתחת לאופק, והערב השני הוא הזמן כשהאור נעלם כליל ("ביאת אורו", ברכות ב:), וזמן הבינים נקרא "בין הערבים". אולם הראב"ע מודה שיש קבלה שבעל פה ("הלכה למשה מסיני") "שיחלו לשחוט (את הפסח ואת התמיד) מהרגע שיתברר לאדם כי השמש נטה לצד מערב", שהרי בלתי אפשרי היה לשחוט בזמן קצר של שעה ושליש השעה את התמיד ואת כל הפסחים, אלא הכתוב מדבר על סוף הזמן שיש לגמור בו את מעשה השחיטה, וזהו ה"ערב האחרון". אולם, מכיון שמוכרחים להודות שאי אפשר היה לשחוט את הפסחים בזמן הקצר שבין שקיעת החמה עד חשכה, צריך גם להסכים לביאור של חכמינו לביטוי "בין הערבים". שהרי לא ייתכן להסכים לדעתו של הראב"ע, ש"בין הערבים" מציין את הזמן עד לשעה מסוימת, שזה אינו כינוי לנקודת זמן, אלא לכמות הימשכות הזמן, אילולי זאת היה צריך לכתוב "בערב". למרות זאת סוברים רוב התיאולוגים האחרונים (גזניוס, קייל, קנובל ואחרים), כי דעתו של הראב"ע היא הנכונה, דעה אשר הנוהג השומרוני והקראי מותאם לה, אע"פ שגם הם מוכרחים להודות, שבחיי היהודים אי אפשר היה להוציאו לפועל. השבעים מתרגמים πρὸς ἑσπέραν, הוולגטה ad vesperum. דעה מיוחדת יש לאיוולד (Altrrth ובספרו Lehrbuch עמ' 475), לפיה נקרא המשך הזמן משלוש שעות לפני השקיעה עד שלוש שעות לאחריה "בין הערבים". היטציג (פסח ושבועות (גרמנית) עמ' 16 ואילך) מבאר "בין הערבים": תחום המבדיל בין הארבעה עשר בניסן ובין החמשה עשר בו. אך מכיון שבזמן כהרף עין אי אפשר לזבוח את הקרבנות, הוא מניח שהרחיבו תחום זה קדימה ואחורה לפי הצורך. וזהו "בין השמשות" של ר' יוסי בשבת לד: על כל פנים יש משען חזק לביאורם של חכמינו במנהג שבתקופת הבית השני, וייתכן שגם בזה של הבית הראשון, מה שאין כן לאחרים. מבחינה לשונית אפשר לתמוך בכל הביאורים (השוה עוד V. Gumpach, Alttetest Stud היידלברג 1852, עמ' 237-224).
"פסח לה'". נכון בהחלט מה שהעיר רש"י: "הקרבת קרבן ששמו פסח". וטעות היא בידי אלה שסבורים, כי"פסח" כאן פירושו חג הפסח, כלומר שמו של החג. אפילו בתפילות משתמשים לציון ימי החג בשם "חג המצות". הפסוק בשמות לד כה: "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" משמש בטעות להרבה מבארים הוכחה, ששבעת ימי חג המצות נקראים גם חג הפסח. הפסוק המקביל לזה הנזכר (שמות כג יח): "ולא ילין חלב חגי וגו'", מוכיח ברור, כי משמעות "חג" היא כאן קרבן (גם חכמינו הבינו כי "חג – חגיגה- קרבן חגיגה). "חג הפסח" הוא, איפוא, קרבן חג פסח, "ו"זבח חג הפסח" פירושו "זבח פסח" (שמות יב כז). מה שהכתוב משתמש כאן לציון קרבן הפסח בשלושה שמות, יש לו הקבלה בשם "זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז טו). בכל שאר הפסוקים שבארבעת חומשי התורה הראשונה ששם "פסח" נזכר בהם אין אפילו הנחה מדומה לבאר את הפסח כאילו היה השם של החג. אמנם, בדברים וביהושע יש סגנון לשוני אחר. מלבד זאת, הביאור 'פסח' כשם חג אינו מובן, כי איך היו יכולים לקרוא כאן את "בין הערבים" "חג"? הלא היום הארבעה עשר נקרא "פסח" על שם הקרבן, ואם כן, כל היום הוא פסח, ולא רק שעת בין הערבים, כמו שיום הכפורים אינו נקרא כך באותן השעות שנעשו הכיפורים בלבד. על הפסוק ביהושע ה יא עיין להלן בפרשת העומר.
השם "פסח" נגזר בשמות יב כז מהשורש "פסח": קפץ, דלג, ובקשר עם "על" – פסוח על דבר, חוס עליו. גם בישעיה לא ה נמצאת המלה במובן "חוס", וכך מתאשרת המשמעות שבתורה גם מצד אחר. רבים מן המבקרים האחרונים מתאמצים לדחות פירוש זה ומציעים בעקשנות ביאור אחר, באמרם שמובנה של המלה "פסח" היה מעיקרא שונה, אף על פי שאין בידיהם שום הוכחה נגד ההסבר שבתורה. לדעת ג'ורג' (חגים יהודיים (גרמנית) עמ' 392) פירוש "פסח": מעבר, וכאן הוא רומז על המעבר דרך ים סוף, לפי איוולד (Altrrth עמ' 466 ואילך) היה פסח נהוג עוד לפני תקופת משה רבנו, וכוונתו היתה בזמן המעבר אל השנה הבאה באביב, להביא קרבן חטאת, שהאל יעבור בשנה הבאה בחסד על העם. ועוד סוברים אחרים, כי הוראת פסח - מעבר של השמש אל חוג מזל טלה, סימן האביב. פירושים נוספים ראה בספרו של דילמאן, EL, מה' ג, עמ' 121. אנו מוכרחים לציין השערות כאלה כהמצאות שרירותיות, פחות או יותר חריפות. שאין להן שום סמך בדברי הימים (השוה עוד ביר, Symb. ב, עמ' 627 ואילך). לכן הנכון הוא לפרש את הפסח כקרבן שצווה משה רבנו בזמן היציאה ממצרים לזכר הצלת בכורי ישראל. עוד על ענין זה בביאור לשמות יב.
קרבן פסח שייך אל המועד של חג המצות ופותח אותו. כאן לא היה צורך לדבר עליו אלא בקיצור, כי הפרטים הובאו כבר בשמות פרק יב. מכיון ש"פסח" אינו בעצם שם חג, הרי ממילא אין מקום להשערתו של איוולד, שהפסח הוא כעין חג הקדמה לחג האביב, כמו שיום הכפורים משמש הכנה לחג האסיף. פסח אינו חג אלא קרבן שיש לאכלו בערב הראשון של חג המצות. יחד עם קרבן הפסח הובאו עוד קרבנות שקיבלו בזמן מאוחר את השם "חגיגה", אבל נכללו עוד בדברים טז ב ("וזבחת פסח... צאן ובקר") בשם "פסח". בימי יאשיהו, כשכל ישראל עלו לחוג את החג, הקריבו גם בקר לרוב לשם החג (השוה דברי הימים-ב לה ז). ומכיון שרק אכילת הפסח חלה בחג, ואילו ההקרבה נעשתה קודם לכן, אפשר להסיק מזה, שבפסח היה הטקס העיקרי אכילתו, ומטעם זה שייך הפסח לסוג השלמים. משום כך גם "מותר פסח קרב שלמים", זאת אומרת, פסחים שמאיזו סיבה שהיא לא נקרבו, היו קרבים שלמים (פסחים ע:). ואם אחדים מבין התיאולוגים הנוצרים (קנובל) מונים את הפסח בין העולות, אחרים (הנגסטנברג, שולטץ) בין החטאות, ועוד אחדים (קליפוט) שוללים ממנו את האופי של קרבן, הרי אין כדאי לאבד אף מלה כדי לסתור השערות אלו. ההלכות במסורת ישראל מוכיחות בבהירות מספקת, שמקומו של חג הפסח הוא בין קרבנות השלמים. וכך פוסקים רוב המבארים הראשונים כאחרונים. אלא ששונה קרבן הפסח משאר השלמים בזה, שמבשר הפסח לא ניתנו מתנות כהנים, אלא נאכל על ידי הבעלים עצמם. סעודת השלמים שיש בה חלק למזבח ה', לכהנים ולבעלים, מרמזת על דבקות העם בה' באמצעות הכהנים, שהיו צריכים לשמש מופת לעם (ראה ביאור לתחילת פרק ג), ואילו סעודת הפסח מביאה את העם לדבקות בה' במישרין פעם אחת בשנה ורומזת לו את יעודו, להיותו כולו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ולהוליך את כל העמים בדרכי ה'.
פסוק ו
"ובחמשה עשר יום לחדש... בארבעה עשר לחודש". בספירות ימי החודש בא לרוב המספר היסודי במקום המספר הסידורי (גזניוס – קאוץ' עמ' 134).
"חג המצוות לה'". כתוב זה מתכוון לציין רק את יום החמשה עשר כ"חג" ולא את שבעת ימי המועד כולם. ועוד יותר ברור יוצא זה מתוך שמות יב יד, ששם כתוב: "והיה היום הזה לכם לזכרון, וחגתם אתו חג לה' לדרתיכם חקת עולם תחגהו". מכיון שהמלה "אתו" מוסבת אל "היום הזה", הרי רק יום החמשה עשר בניסן הוכרז בזה ל"חג". וכך הוא גם בבמדבר כח יז. שם בא האתנח מתחת למלה "חג", כדי לציין את יום החמשה עשר בניסן בלבד בתורת "חג". המלה "חג". הוא מונח בחוקי הכהנים שמציינים בו במיוחד את חגי העליה. حجة היא בערבית "עליה", בסורית מציינת חגגא "התקהלות אנשים" (השוה נילדקי, ב – DMZ כרך מא עמ' 719), המלה חג מתאימה, איפוא, לצין בה את שלוש הרגלים. ואם בחג המצות רק היום הראשון נקרא בשם זה (בעוד שבחג הסוכות נקראו בשם זה כל שבעת הימים), הרי בהכרח יש לזה טעם מיוחד. רק בזה יש לנמק שהיום שאחרי חמשה עשר בניסן הוא יום התחלת הקציר, שעליו ידובר להלן בפסוק ט ואילך, השוה להלן בפרשה: "זמן הנפת העומר".
אמנם, בזמן מאוחר יותר נקראו כל שבעת ימי חג המצות בשם "חג המצות", השוה דברי הימים-ב ל כא, לה יז, עזרא ו כב. גם יחזקאל (מה, כא וכג) קורא את כל ימי חג המצות בשם "חג" ומוכיח בזה שהוא עצמו משתמש בחוקותיו בסגנון ששלט בזמן מאוחר וקורא גם את הימים שאחרי החג בשם "חג". גם בתורה יש למצוא את הביטוי "חג" לציון העליה רק בלשון החוקים המדויקת ואילו בשפת העם יש לביטוי זה מובן רחב יותר. כך אומרים משה ואהרן (שמות י ט): "חג לה' לנו", ואהרן אומר (שם לב ה): "חג לה' מחר", וייתכן שמשום כך אמר משה בנאומו אל העם בענין יום השביעי של חג המצות, אשר נקרא בדברים טז ח בשם "עצרת": "וביום השביעי חג לה'" (שמות ג ו). לדעת הרמב"ן (השוה גם מכילתא לפסוק זה) צויין שם הזמן האחרון להבאת החגיגה. שגם הוא נקרא "חג" (שמות כג יח, מלאכי ב ג, תהלים קיח כז). לפי זה יש להבין את המלה "חג לה'" בשמות יג ו כאילו היה כתוב "קרבן חגיגה לה', כמו "פסח לה'", (ויקרא כג ה).
לפי התלמוד הוקרב יחד עם קרבן הפסח בארבעה עשר בניסן גם קרבן "חגיגה" ("חגיגת ארבעה עשר"), ועוד חגיגה אחת בחמשה עשר בניסן ("חגיגת חמשה עשר". השוה, למשל, פסחים ע.). ואפשר שהדברים בשמות יג ו מכוונים לזמן הכניסה לארץ ישראל, שאז הותרה הזביחה בבמות, ונצטוו להביא את החגיגה בשביעי, באשר הקריבו את הפסח במשותף ביום יד ניסן בבמה הגדולה (בגלגל, יהושע ה י), ואילו את החגיגה הביא כל אחד לבדו בבמה קטנה (דיני הבמות מובאים במשנה למלך להלכות קרבן פסח א ג).
"שבעת ימים". המספרים בעברית הם בעיקרם שמות עצם קיבוציים ובנויים בצורת נקבה ביחיד כמין סתמי או כמין משותף. ועל כן מתקשרים הם הרבה פעמים בסמיכות עם הדבר שנמנה (השוה איוולד 267 c גזניוס 134 a) טעם המצוה לאוכל שבעת ימים מצות ולא לאכול חמץ, נאמר בתורה עצמה, דברים טז ג: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". "עליו", נמשך אל "פסח", שנזכר קודם לכן ושכולל גם את החגיגה (ראה לעיל בסמוך, והשוה ספרי), כלומר: על הפסח ועל החגיגה לא יאכלו חמץ אלא מצה. אם הפסח ושאר קרבנות החג מזכירים לנו שנבחרנו על ידי ה' ונועדנו לדביקות בה', מזכירה אותנו המצה שנמצאנו במצב עוני ועבדות ורק הזרוע הנטויה של ה' הוציאתנו משם, ושרק הודות לה' השגנו את החירות ועלינו להיות תמיד מוכנים להקריבה לו אם הוא מצוה לנו. כשאנחנו נמנעים מאכילת חמץ, מבטלים אנו בזה רצוננו מפני רצון ה'. רמז זה שבאיסור חמץ קרוב לאותה הכוונה שחז"ל מייחסים ל"שאור שבעיסה", שהוא סמל הרקבון, היצר הרע, כפי שביארנו לפי דרכנו בפסוק "כל שאור וכל דבש לא תקטירו" (לעיל ב יא). חגיגת שבעת ימים תחדיר אל לבנו עמוק את הרעיון המובע על ידה, "למען תזכור... כל ימי חייך", שלא יישכח מזכרוננו לעולם. כשם שעל הכהנים היתה מוטלת החובה להתכונן לתפקידם המיוחד במשך "שבעת ימי המילואים" (לעיל ח לג), כך יכין עצמו עם ישראל בכל שנה ושנה, החל מיום היוולדו לעם, שבעה ימים ("חוג שלם של ימים". הירש) לתפקידו להיות עם של עבדי ה'.
אף שכאן נקבע שהפסח יחול בארבעה עשר בניסן, ושבעת ימי חג המצות שלאחריו יחולו בימים חמשה עשר עד לעשרים ואחד בניסן (שמות יב יח). סבורים המבקרים, שבדברים טז ד וביחזקאל (מה כא ואילך) מזדהים זה עם זה יום הפסח והיום הראשון של חג המצות, ושיום הפסח הוא היום הראשון של שבוע המצות (וולהאוזן, Gesch, עמ' 107 ו-110: שטויראנגל, Deut. ע' 59). הנחה זו היא מוטעית בהחלט, בראשונה נעיין ביחזקאל. שם (פסוק כא) נקבע הפסח ליום ארבעה עשר בניסן (אם קאונץ' בתרגומו לתורה סובר לגרוס "חמשה עשר" במקום "ארבעה עשר", הרי זו שרירות שאין לה על מה לסמוך). לפי ההנחה דלעיל גם שבוע המצות היה צריך להתחיל בארבעה עשר בניסן, ואילו יחזקאל עצמו קובע מיד אחרי זה (מה כה) את התחלת חג הסוכות בחמשה עשר בחודש, שמתוך היותו יום מילוי הירח, הוא מתאים בוודאי יותר לזה. אשר על כן אין ספק, כי "פסח" שביחזקאל מה כא הוא רק חג מוקדם שלאחריו בא חג שבעת ימים. וכמו בהרבה מקומות מניח הנביא כאן, שדברי התורה (שמות יב ו) ידועים לכל.
שמות יב ו מצוה: "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה... בין הערבים". ואחר כך נאמר בפסוק ח: "ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו'" ורק אחרי זה בפסוק יד: "והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם אתו חג לה' לדרתיכם"! ואמנם, המבארים החדשים אומרים, כי "היום הזה" אין לו שום קשר למה שכתוב קודם, שהרי זה יכול להיות מכוון רק אל החמשה עשר בניסן, שאינו נזכר קודם לכן (השוה דילמאן ובינץ' לפסוק זה). אולם זה מתפרש בפשטות, כשנותנים את הדעת לכך, כי אמנם בנוגע לקרבן פסח, כמו בכל הקרבנות (השוה לעיל ז טו), הלילה שאחרי הארבעה עשר בניסן שייך ליום שלפניו, אבל בנוגע לשבתות ולמועדים שייך הלילה ליום שלאחריו, כמו שנקבע במפורש בשמות יב יח ובויקרא כג: כז, לב, וכמו שיוצא ברור גם מתוך בראשית פרק א (לפי ביאורו הנכון של הראב"ע לפסוק "ויהי ערב ויהי בקר", במאמרו "אגרת השבת"). לפי זה "היום הזה" בשמות יב יד הוא היום שבא, בפסוק ח, אחרי "בלילה הזה", היינו היום החמשה עשר. ולפי זה יש יחס ישר בין "היום הזה" (פסוק יד) לבין "בלילה הזה" (פסוק ח) וניתוק הפסוקים בשמות יב יד ואילך הוא למותר ואין לו שום מקום.
ובקשרנו את הפסוקים שבשמות יב עם הפסוק שביחזקל א מה כא, הרי החוק הקצר ביחזקאל מתבהר לעינינו. הנביא אומר: "בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח"! הוא מתכוון כאן לזמן ש"בין הערבים" ואל הלילה שלאחר יום ארבעה עשר (שמות יב: ו, ח), שהרי הוא שייך, ביחס לקרבנות, אל היום שעבר. ועוד ממשיך יחזקאל: "חג שבעות ימים מצות יאכל". ולפי זה חל רק אז "החג" יחד עם "הפסח", כשמתחילים לספור את שבעת הימים מן הערב של הפסח, שביחס לחג שייך הוא לחמשה עשר בניסן. מתוך פסוק כב יוצא ברור, שהיום הראשון של המועד אינו מזדהה בדיוק בכל הקיפו עם יום הפסח, כי בפסוק זה צוין יום הפסח במלים "ביום ההוא", ומיד אחר כך בפסוק כג נמנו שבעת ימי החג בפני עצמם.
השוואת הפסוקים ביחזקאל אל שמות יב, מוכיחה כי לנגד עיניו היה פרק זה בשמות:
שמות / יחזקאל
יב יב: אעשה שפטים, אני ה' / ה י (כה יא): ועשיתי בך שפטים
יב יג: למשחית / ה טז, ט ו: למשחית
יב כ: בכל מושבותיכם / ו ו (יד): בכל מושבותיכם
יב יא: נעליכם ברגליכם / כד כג: ונעליכם ברגליכם
יב מט: תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם / מז כב: ולהגרים הגרים בתוככם... והיו לכם כאזרח.
להלן נוכיח, כי גם חוק המועדים שבויקרא כג היה לנגד עיני הנביא יחזקאל.
כל זאת בנוגע ליחזקאל, ומה שנוגע לספר דברים, הנה הביא הכתוב (שם טז ד): "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" את החוקרים לידי ההנחה המוטעית, שהיום הראשון הוא הוא היום שבערב שלאחריו חל הפסח (וולהאוזן שם, שטוירנאגל בביאורו לפסוק שלפנינו). אך פירוש זה יסודו בטעות גמורה. "בערב ביום הראשון" הוא הלילה שלפני יום הראשון, שהרי אחרי שקיעת החמה מסתיים היום והלילה שייך ליום המחרת (דברים כד טו). ביאור זה יוצא מסידור המלים. כי בכל מקום שהערב שייך אל היום שעבר, כתוב בראשונה היום ואחריו הלילה, למשל: שמות יב יח: "בארבעה עשר... בערב", שם: "האחד ועשרים... בערב": ויקרא כג לב: "בתשעה לחודש בערב", ואילו במשנה תורה (טז ד) נאמר "בערב ביום הראשון", משום שכאן הערב הוא לפני היום ושייך אליו, אמיתותו של פירוש זה יוצאת בוודאות גם מתוך הפסוקים בשמות יג, ג-ו. שם מדבר משה אל העם: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים... היום אתם יוצאים... שבעת ימים תאכל מצות"! ברור, שמשה מדבר אל העם ביום שלאחר ליל היציאה (שמות יב מב. אם אנו מוצאים בבמדבר לג ג ידיעה שהיציאה היתה בבוקר, אין זו סותרת מה שנאמר לעיל, משום שגם כאן וגם במשנה תורה מכת הבכורות ומתן רשות ליציאה (שמות יב לא), כבר נחשבים כהתחלת היציאה, אף על פי שעצם היציאה וודאי התחילה רק בבוקר), ולפי זה היום שלאחר ליל היציאה הוא היום הראשון של שבוע החג. והנה במשנה תורה טז: א, ו נאמר, שאכלו את הפסח בליל היציאה, הוי אומר שיום הראשון של שבוע החג הוא היום שלאחר אכילת הפסח. – על הפסוק בדברים טז ח ידובר להלן.
פסוק ז
"ביום הראשון וגו' כל מלאכת עבודה וגו'". ליום הראשון והאחרון של המועד יש קדושה יתירה, ולא תיעשה בהם "מלאכת עבודה". האיסור של "מלאכת עבודה" נאמר כאן, וגם בבמדבר כח-כט חוזר עליו הכתוב בכל מועד ומועד מלבד ביום הכפורים. איך לבאר את הביטוי "מלאכת עבודה"? רש"י סבור, אפילו מלאכות החשובות לכם ("דבר האבד"), שמותרות בחול המועד, בא להגיד שבמועד אסורות גם עבודות אלו. הרמב"ן דוחה דעה זו בטענה, שאם זו היתה הכוונה, היתה התורה צריכה לאסור "כל מלאכת עבודה" גם בשבת וביום הכפורים. ועוד, שאם כן הרי היתה התורה צריכה לאסור בפירוש כל העבודות בחול המועד מלבד "דבר האבד", בעוד שלאמיתו של דבר כלל הוא בידי חז"ל (חגיגה יח.): "לא מסרן הכתוב אלא לחכמים", ומלבד זה, אין הענין של "דבר האבד" נכלל במושג "מלאכת עבודה". בשל טענות אלו בא הרמב"ן לידי מסקנה ש"מלאכת עבודה" כוללת כל מיני מלאכות שאינן נעשות לצרכי הכנת אוכל נפש, מלאכות אוכל נפש הן "מלאכות הנאה" ולא "מלאכת עבודה". בפעם הראשונה פירטה התורה בחוק המצות באריכות (שמות יב טז): "כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש". ואחר כך ניתן חוק זה בלשון קצרה יותר בביטוי: "כל מלאכת עבודה לא תעשו". אמנם, ויזל סובר, כי ביאורו של הרמב"ן אינו הולם את הביטוי "מלאכת עבודה" ורואה את עצמו נאלץ לנטות ממנו במידת מה, אך בכל זאת פירושו של הרמב"ן בלבד הוא הנכון. ויש רק להוסיף, כי "מלאכת עבודה" כאן ובבמדבר כח-כט הוא שם לכל סוגי מלאכות מלבד אוכל נפש. הוראת מונח זה אינה מוטלת בספק אחרי ביאורו המפורט של הכתוב בשמות יב טז. גם הביטוי "עבודה" כשלעצמו ממעט את ההכנות לצרכי אוכל, משום שאת אלו אפשר לקרוא בשם "מלאכה", אבל לא "עבודה" שהיא מייגעת. אמנם, יש גם בין המלאכות האסורות במועד כאלו שאין לקרוא אותן "עבודות", והביטוי "מלאכת עבודה", לפי ניתוח קפדני, אינו הולם את הענין שהוא בא לציין, אולם התורה לא אמרה גם, שמה שלא נכלל בסוג "עבודה", מותר ביום טוב, אלא רק ש"מלאכת עבודה" אסורה. ואפשר שנבחר הביטוי "מלאכת עבודה" כדוגמה לציין בו כל מלאכות חוץ מאלו להכנת צרכי אוכל נפש, וביטוי זה נעשה אחר כך למונח.
פסוק ח
"והקרבתם אשה לה' שבעת ימים". אין מובן "אשה" כאן אלא הקרבנות הרשומים בבמדבר כח בלבד. אלה נרשמו בספר רק בשנת הארבעים למסעות במדבר. מלכתחילה נמסרו בעל פה ומיד אחרי הקמת אוהל מועד הונהגו למעשה. כאן ניתן הצו לכבד את כל שבעת ימי החג על ידי קרבנות, ורק ביום הראשון וביום השביעי לשבות. ואשר לשאלת עשיית מלאכה בימי חולו של מועד, זו תבורר להלן בחוק חג הסוכות.