פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כג · פסוק מ
מ. השאלה הראשונה המתעוררת כאן היא, אם יש לראות כאן מצוה מיוחדת לעצמה, או אם זאת הוראה, איך לעשות את הסוכות. כשנתבונן בפסוק כשהוא לעצמו, לא נטיל שום ספק שכאן מדובר על מצוה מיוחדת, על נטילת איגוד של ארבעת מינים, ביום הראשון של החג ולא על עשיית סוכה. אמנם פיסקה אחת בספר נחמיה הטעתה אחדים. בנחמיה ח, יד-טו כתוב: "וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה' ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי, ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמור צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סכת ככתוב". אמנם, המינים שנרשמו בנחמיה אינם בדיוק אותם המינים שבפסוק שלפנינו, אבל לכאורה יוצא מנחמיה, שכך הבינו בזמן ההוא את מצוות התורה לעשות סוכות. כבר הקראים היו נבוכים ולא ידעו איך לפתור שאלה זו. יהודה הדסי סובר, שכאן מדובר על הסוכות, אולם אהרן בן אליה מודיע, שבין חכמי הקראים יש חילוקי דעות בענין זה ושאחדים מבין אלה מסכימים לרבנים. גם הפרשנים הנוצרים מחולקים בדעותיהם. רוב חוקרי העתיקות הראשונים סבורים, שכאן, בפסוק מ, מתואר איגוד של צמחים מיוחד לחג, בהתאם למסורה הישראלית, אולם רוב הפרשנים האחרונים רואים בצמחים אלה חלקים ממלאכת הסוכה (השוה ביר, שם, עמ' 625 ופירושו של קייל). קנובל אומר, שפשט הכתובים כאן הוא כפי שהמסורה הישראלית הבינה אותו, אלא שהוא סובר, שבזמנו של עזרא יחסו בטעות את הכתובים אל עשיית הסוכה. אילו היתה סברתו נכונה היינו נאלצים לתפוס כך את משמעות הכתובים. ברם, עוד ניווכח לדעת, שעזרא לא יחס את הכתובים לסוכות.
קודם כל, אין לפקפק בזה, כי בזמן המכבים הבינו באותו הפסוק שהוא מתכוון אל איגוד הלולב. כשיהודה המכבי טיהר ביום כ"ה בכסלו את המקדש חגגו שמונה ימים כסדר חג הסוכות וגם נשאו כפות תמרים (מכבים-ב י, ו-ז). כששמעון כבש את חקרא נכנסו בו גם כן בהלל ובכפות תמרים (מכבים-א יג, נא). נראה שגם ערכו חגיגות שמחה בסדר דומה לחג הסוכות. כשאלכסנדר ינאי עמד בחג הסוכות לפני המזבח נרגם על ידי העם באתרוגים (יוספוס קדמוניות יג יג ה), וודאי שהפגין נגד הפרושים בשעת ניסוך המים (השוה גרץ, ג, מהדורה שניה, עמ' 473). והיה זה בלתי מובן, אילו היו מבינים בתחילת זמן בית שני בימי עזרא ונחמיה את הכתובים באופן אחר מאשר בימי החשמונאים. ומה היו יכולות, איפוא, להיות הסיבות שגרמו לשינוי מנהגי חג הסוכות? ומלבד זה בלתי מובן הוא, מה הביא את עזרא ונחמיה לידי טעות כזו?
אין ספק, שטעות היא לפרש את פסוק מ כאילו מכוון הוא לעשיית הסוכה. וזה יוצא מהטעמים דלהלן:
א) מתוך העובדה שבתורה כתוב רק: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'", בלא להזכיר את הסוכות כלל. רק בפסוק מב ניתנת המצוה לשבת בסוכות, אבל כמצוה בפני עצמה, שאין לה קשר לפסוק מ.
ב) לא היה מובן כלל, איך להשתמש בפרי עץ הדר בבנין הסוכות. נוסף לכך נזכר פרי זה בראש שאר כל המינים, ואילו בסוכה אפשר היה להשתמש בו רק לנוי. ועל כן רוצה קייל לפרש את המלה "פרי" במובן הרחב, שכולל גם הנצרים, היונקות והענפים, והוסיף עוד ש"פרי עץ הדר" הוא פרי עצי נוי, ושזהו המושג הכולל, שמתפלג לשלושת המינים של ענפי עץ שבאים אחריו. אולם ביאור זה אינו מתקבל על הדעת, משום שסמוך לזה נקראו הנצרים "ענף" ו"כפת", חוץ מזה מפוקפק הוא למדי אם "ערבי נחל" שייכים אל סוג "עצי נוי".
ג) המקום שנזכר בפסוק מ אינו מתאים לענין מצוות ישיבת סוכה. הרי כתוב כאן: "ולקחתם לכם ביום הראשון... ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". "לפני ה' אלהיכם" ייאמר רק על המקדש או על עיר המקדש, ואילו הסוכות אי אפשר היה לעשותן כולן בעיר ומכל שכן במקדש (ואם אמנם נעשה זאת בימי עזרא, הרי יש לזכור, כי אז היה מספר מצומצם של יהודים בארץ ישראל).
ד) ב"כפות תמרים" יש לערוך שמחה, כמו שעשו גם בהזדמנויות שונות אחרי כן, בנענוע ענפי תמרים, ואילו הישיבה בסוכה נועדה להזכיר את הישיבה בסוכות במדבר, ולעורר את רגש התודה לה', לפי פסוק מ יש לקחת את ארבעת המינים ביום הראשון של החג עצמו, וקשה להעלות על הדעת שרק אז בנו את הסוכות. ואם ביר סובר, שזה היה מותר, כשם שהיתה מותרת זביחת הקרבנות, הרי נעלם ממנו, שפסוק מב אינו מצוה להקים סוכות כי אם לשבת בסוכות, בעוד שהקמת הסוכות נעשתה בוודאי לפני החג – ואם לפי זה כוונת הפסוק היא בהחלט, שיקחו את ארבעת המינים ביד, כדי לשמוח לפני ה', הרי אי אפשר להניח שעזרא ונחמיה והקהל הבינו, שכאן מדובר על עשיית סוכות.
אם נעמיק לעיין בפסוק שבנחמיה, הרי ייראה לנו, ראשית כל, כמתמיה, שבו מובאים חמשה מיני נטעים, שמהם רק שנים, תמרים וענף עץ עבות, נזכרים גם בפסוק שלפנינו, שאר שלושת המינים אינם נמצאים כאן, והם: עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס, ואילו פרי עץ הדר וערבי נחל חסרים בנחמיה. כל הנסיונותלהתאים את הפסוק שבנחמיה לפסוק שלפנינו, יש לדון עליהם כעל אמתלאות של הבל. פרשנים אחדים מבין הקראים מציעים לזהות "עלי זית ועלי עץ שמן" עם "פרי עץ הדר" ו"עלי הדס" עם "ערבי נחל"! ועוד יש סבורים, שהתורה הזכירה רק מינים אחדים לדוגמה ועזרא התיר עוד מינים אחרים. אך, אם כן, הרי היו בעצם כל המינים, ואפילו פירות, מותרים לסוכה, ומפני מה מזכירה התורה ביחוד מינים אחדים, בלא לרמוז אפילו ברמז קל, שמותר לקחת גם מינים אחרים?
ואם שואלים אנו את פי חכמינו הקדמונים כיצד הם ביארו את הפסוק בנחמיה, הרי אנו מוצאים בספרא לויקרא כג מב ובמס' סוכה לו: בענין זה, מחלוקת בין ר' מאיר ור' יהודה. ר' יהודה סבור: "אין סוכה נוהגת אלא בארבעת מינים שבלולב", רק לדפנות מותר בכל דבר. לפי זה סיככו בימי עזרא את הסוכה בעלי תמרים ובעלי עץ עבות, ושלושת המינים האחרונים שימשו לדפנות. אף על פי שלפי דעת ר' יהודה אין ויקרא כג מ מדבר כלל על הסוכה אלא בענין איגוד של נטעים, מכל מקום הניעו אותו טעמים מיוחדים להחליט, ש"אין סוכה נוהגת אלא בארבעת מינים שבלולב". אולם ר' מאיר, שהלכה כמותו, סבור "סוכה של כל דבר", ולראיה הוא מביא דווקא את הפסוק שבנחמיה המוכיח, שגם מנטעים שאינם נזכרים בתורה עושים את הסוכה. בכל זאת יש עוד קשיים בהבנת הפסוק שבנחמיה. האם זה רק מקרה, ששם נצטוו גם בעלי תמרים ובעלי עץ עבות, וזה בתוספת המלים: "לעשות סוכות ככתוב", כאילו דווקא במיני נטעים אלה היו יכולים לקיים את דרישת הכתוב?
אולם, אם נעבור בהתעמקות יתירה על הפסוקים בנחמיה ח, יד-יח, לא יקשה עלינו למצוא ביאור משביע רצון שיתאים למסורה. נכון הוא, כי פסוקים אלה כשהם לעצמם מתמיהים מאד.
קודם כל קשה מבנהו של פסוק טו. במשפט המושא: "ואשר ישמיעו וגו'" חסר המפעיל, verbum regens. רש"י מוסיף: "וצוו" (כלומר: הם צוו...). בחומש המתורגם על ידי צונץ נוסף: "הם החליטו", השבעים מתרגמים (פסוק יד): "והם מצאו כתוב בספר התורה, שה' ציוה למשה, שבני ישראל ישבו בחג החודש השביעי בסוכות, (פסוק טו) ושיתקעו בשופרות בכל הערים שלהם ובירושלים: ויאמר עזרא: צאו ההר וגו'". אפשר ולפני בעלי השבעים היתה גירסא אחרת: אבל אפשר גם, שהעובדה שפסוק טו אינו כתוב בתורה, הניעה אותם להבין את המלה "לאמר" כפועל שמוסב אל "עזרא" כנושא, ולקשור את המלים הקודמות לצו לתקוע בחצוצרות (במדבר י י). ברם, אם רוצים להימנע מלדחוק את הפסוק, צריך להבין אותו כך, שהוא המשך של "אשר צוה וגו'" בפסוק יד (כך גם קאוץ'). לפי זה מוסר הכתוב (טו) מצות ה' נוספת, אמנם לא בניסוח המלולי של התורה, אלא כפי שהובן אז וכפי שהוצא אל הפועל.
ועוד קשה מה שפסוק יז שוב חוזר ומספר: "ויעשו... סוכות", אחר שכבר הודיע זאת פסוק טז. ושוב: הלא צריך שיהיה טעם לכך, שבפסוק טז נאמר: "ויעשו להם סכות", ואילו בפסוקים טו ויז חסרה המלה "להם" (או "לכם"), וזה מביאנו לידי השערה, שהביטוי "עשה סוכות" (בלא הכינוי המשלים) אין פירושו "לבנות סוכות", אלא כמו "עשה חג הסוכות" (דברים טז יג, עזרא ג ד), "לחוג את חג הסוכות", מצוה שכוללת גם שאר הטקסים של חג הסוכות. הרי כך גם פירושו של הביטוי "עשה פסח" (שמתחילה היתה כוונתו "לעשות את קרבן הפסח"), לפחות בספרים המאוחרים (אולי כבר בדברים טז א) "לחוג את חג הפסח" (השוה, למשל, דברי הימים-ב ל א, אל: ל יג). לפי זה מסופר בנחמיה ח, יד-טו, כי ראשי האבות שבאו אל עזרא "להשכיל את דברי התורה", מצאו כתוב, כי לפי מצוות ה' עליהם לשבת בסוכות ולצוות לעם להכין הכל לחגיגת חג הסכוות כהלכתו ("לעשות סכות ככתוב" מוכרחים לפרש כך, משום שלא מצינו בתורה שמצוה "לעשות סוכות", אלא "לשבת בסכות", כשם שגם בנחמיה ח יד כתוב "אשר ישבו וגו'"), ולתכלית זו צריכים היו לעלות על ההרים כדי להצטייד בעלים לסוכות ובנטעים לאיגוד הלולב. פרי עץ הדר לא נזכר, משום שבימי חג אוסף התבואה היה זה מוכן בידי כל אחד, וכך היו גם ערבי הנחל מצויים בכל מקום, ורק כפות תמרים וענף עץ עבות, והעלים הירוקים והיפים של זית ועצי שמן והדס היו מוכרחים להביא מן ההרים.
אם כן, נכונה היא תפיסת התלמוד (סוכה יב.) בביאור נחמיה ח טו, שלפיה לקחו את שלושת המינים הראשונים לסוכות והשנים האחרונים לאיגוד הלולב. ואחר כך מספר פסוק טז: "ויעשו להם סכות". מובן, שזה נעשה לפני החג, משום שהחג היה אסור במלאכה. ובפסוקים יז ויח (רישא) מסופר על חגיגת החג כך: "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות, וישבו בסכות, כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן (כלומר: בהשתתפות כה גדולה וכללית, השוה פירושם של אבן יחיא ושל קייל)... ותהי שמחה גדולה מאד (שמחו עם הלולב והמינים האגודים בו, כפי המצווה בויקרא כג מ), ויקרא בספר תורת האלהים יום ביום..." ופסוק יח (סיפא) מסיים את הסיפור במלים: "ועשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט". הקרבנות אינם נזכרים כלל, משום שבהם לא השתתף העם כולו וגם משום שהקפידו להקריבם גם בזמנים הקדומים (השוה עזרא ג ד, דברי הימים-ב ח יג). הנה כי כן נמצאים הפסוקים שלפנינו בהתאמה גמורה עם הפשט המקובל של החוק לפי המסורת.
ועתה נפנה אל ביאור המלים:
"פרי עץ הדר" מתרגמים השבעים: καρπὸν ξύλου ὡραῖον, כלומר: פרי עץ הדור, הוולגטה: fructus arboris pulcherrimae. מה הוא פרי זה, אין יודעים לפי זה מתוך הפסוק אלא רק מתוך המסורה. וודאי היה זה מנהג רווח בתקופת תרגום השבעים לקחת אתרוגים, כמו בימי אלכסנדר ינאי. גם ההלכה מבינה כי "הדר" הוראתו "יפה", "נחמד", וקשרה תואר זה לכל המינים, שכולם צריכים להיות מהודרים, לא יבשים או בעלי מומין, השוה גם ויזל. עם כל זה מתמיה, שבעוד שהמינים האחרים הנקובים בשם, דווקא הפרי מכונה בשם כללי ולא מדויק. ואם אמנם לא הקפיד הכתוב איזה מן הפירות המהודרים נוטלים, הרי לא מובן, מה טעם לא עשה כן לענין המינים האחרים ולא מסר הדבר לטעמו של כל אחד ואחד. שנית: "הדר" אינו שם תואר, אלא שם עצם, שהוראתו "יופי", "הידור", ואילו היתה הכוונה לעץ נהדר, היה בא כאן ביטוי כמו בראשית ב ט, ג ו. ומלבד זה לא נמצא בכל כתבי הקודש הכינוי "עץ הדר" לעץ יפה. כשם שפירות יפים אינם נקראים "פרי עץ הדר". נמצאים רק הכינויים: "עץ נחמד", "עץ טוב" (בראשית שם), "פרי מגדים" (שה"ש ד יג) ו"פרי תאר" (ירמיה יא טז). שלישית: כיון שיש בארץ ישראל הרבה עצים יפים, לא היו הכל בוחרים דווקא באתרוג, ואם כך היה, הרי לא היה כבר בימי אלכסנדר ינאי מנהג כללי לקחת אתרוג. ועל כן למעלה מכל ספק הוא, שנתקיימה בידם מסורה מקובלת, ש"עץ הדר" אינו אלא אותו העץ המכונה בארמית "אתרוג". כבר העיר הרמב"ן, שהשורש הארמי "רגג" מובנו בעברית "חמד", ו"נחמד" מתרגם באונקלוס "מרגג": כך מזדהית המלה "הדר" עם "אתרוג", שמקורו בשורש "רגג", ולכן מתרגם אונקלוס "פרי עץ הדר": "פרי אלנא אתרוגין", יונתן מתרגם: "פרי אין משבח תרוגין", ודומה לכך התרגום הסורי: "פארי אלנא שפירא אטרוגא". גם אלה הבינו, לפי זה, כמו השבעים, ש"הדר" - "משובח", או "שפירא", אך הם הוסיפו, שמובנו "אתרוג". יהיה איך שיהיה, הרי אין ספק, שהתורה מתכוונת ב"פרי עץ הדר" אל הפרי שאנו קוראים אותו בשם "אתרוג".
יש עוד להעיר, שיוספוס בספרו קדמוניות ג י ד מדבר על μῆλον τῆς Περσέας, (פרי של "פרסיא"). אך מכיון שהוא מכנה את הפרי (שם יג יג ה) בשם κίτριον, אין ספק שהעץ פרסיא אינו אלא מין הציטרוס המיוחד, שמכנים: אתרוג (השוה רפופפורט, ערך מילין, עמ' 255), הידוע בשם "תפוחו של אדם הראשון". "תפוח גן עדן" ("פרי הציטרוס של אדם". Pomum Adami). במסכת סוכה נזכרו שלושה סימנים של אתרוג: א) "שטעם עצו ופריו שוה", (משמעות הדברים לפי הירש: "החומרים האתריים המהווים את הניחוח של הפרי, נמצאים כבר בתוך עצו ועליו של האילן ומורגשים בטעם"). ב) "הדר באילנו משנה לשנה", כלומר: העץ אינו נשאר בלי פרי, משום ש"עד שבאין קטנים עדיין גדולים קיימין". ג) "שגדל על כל מים" ("הדר" ὕδωρ), כלומר, שיכול להתקיים על ידי השקאה מלאכותית. ידיעת הטבע של ימינו מאשרת הערות אלו של חכמינו: השוה גם הירש לפסוקים אלה.
"כפת תמרים" זה בהחלט ענף תמר. בשום אופן אין להסיק מלשון רבים, שיש לקחת ענפים רבים, שהרי ענף אחד הוא בעל ענפים רבים וכל ענף וענף יכול להיקרא בשם כפה, וייתכן כי "כפת" היא מלה המופיעה בצורת רבים בלבד (pl. tantum) ומציינת ענף תמר אחד.
"ענץ עץ עבות", קשה יותר לעמוד על טיבו. אמנם, מיחזקאל ו יג ("אלה עבתה") וכ כח ("וכל עץ עבות") יוצא ברור, שביטוי זה הוראתו: עצים סבוכים או "עבותי עלים". אבל גם כאן יש לנו לחשוב על עץ מסוים. גם מתוך נחמיה ח יוצא, שהכוונה היא לעץ ידוע, שהרי נזכרו שם רק עצים ידועים למיניהם: "עלי זית ועלי עץ שמן, ועלי הדס ועלי תמרים", וכך הדבר גם ב"עלי עץ עבות". עבותי עלים הם אמנם, גם זית, עץ שמן והדס, משום כך היה אפשר לכנות גם את אלה "עץ עבות". השבעים תופשים "עבות" כתואר לענף, ורואים "ענף" כלשון רבים (מה שבאמת נכון הוא, כפי שניווכח). הם מתרגמים "ענף עץ עבות" κλάδους ξύλου δασεῖς, אך עם זה אין הם נוטים גם כאן מן המסורה, כשם שאינם נוטים ב"פרי עץ הדר". גם ההלכה רואה במלה "עבות" תואר (כלומר: משתרג: השוה סוכה לב:), למרות מה שהיא מכנה את העץ בשם "הדס". גם יוספוס (μυρσίνη), התרגומים הארמיים והפשיטתא הבינו שהכנוונה היא עץ הדס. אמנם, הקראים טוענים נגד זה, שמתוך נחמיה ח, ששם מדובר גם על "עץ עבות" וגם על "הדס", יוצא שאינם זהים. אולם על פירכא זו השיבו כבר חכמינו במסכת סוכה יב. שם הוער: "היינו הדס היינו עץ עבות? אמר ר' חסדא הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב". לפי זה "עץ עבות" מין הדס מיוחד, שהוא בעל עלים משולשים, ואילו "הדס" הוא מין אחר ("הדס שוטה" - הדס בר), שאינו כשר לאיגוד הלולב, אלא לסוכה בלבד. סדר המלים שבנחמיה מעיד, שדברי חכמינו הם נכונים. שם נזכרים קודם המינים שמשמשים לצורך הסוכה, ובסוף "עלי תמרים ועלי עץ עבות" השייכים לאיגוד הלולב. אם כדעת הקראים, שלפיהם הדס וערבי נחל מזדהים, היה מקומם של "עלי הדס" אחרי "עלי עץ עבות", ואפילו לדברי הפרשנים האומרים, כי לפי התורה מותר לקחת איזה מין שהוא, היה מן הראוי להקדים בנחמיה אותם המינים שנזכרו בתורה, היינו "תמרים" ו"ענף עץ עבות".
"ענף", אין פירושו ענף אחד בודד אלא קיבוץ של ענפים. השוה יחזקאל יז ח: "לעשות ענף", שם כג: "ונשא ענף", לא ג: "יפה ענף", ועוד. התנאים מחולקים בדעותיהם בענין זה. ר' ישמעאל סבור שלוקחים שלושה הדסים, ואילו לר' עקיבא די בהדס אחד, כשם שלדעתו די גם בערבה אחת, אף על פי שכתוב "ערבי" בלשון רבים (ראה סוכה לד:).
"וערבי נחל" - "ערבה" (השוה לאֶף Aram. Pflanzennamen עמוד 300). בסוכה לג: וכן בספרא נאמר, שלאו דווקא "הגדילות על הנחל", אלא הוזכר המין הגדל על פי רוב על יד נחלים, העלים צריכים להיות מוארכים ולא עגולים. בשבעים יש כאן שני תרגומים, שיש לראות בהם שתי גרסאות. בראשונה: ἰτέας - ״ערבות״ ואחר־כך: καὶ ἄγνου κλάδους ἐκ χειμάρρου השם ἄγνος מציין מין ערבה מסויים, לפי זה הכוונה: ענף של ἄγνος שעל יד הנחל. נראה, שיש לפנינו שתי דעות, שלפי האחת כל מין ערבה מותר, אף אם אינו גדל על הנחל, והשניה, שלפיה דרוש מין מסויים של ערבה, שגדילה על נחלי מים. אפשר, שהברייתא שבסוכה לג: ולד. – "ערבי נחל הגדילות על הנחל" – סבורה כדעה האחרונה: אולם הרא"ש אינו סבור כן (אך השוה ספר כפת תמרים, שם).
חכמינו למדים אל נכון מתוך שאין וא"ו החיבור ב"כפת תמרים", ואילו בכל שאר המינים כתובה וא"ו, שאת שלושת המינים האחרונים צריכים לאגוד יחד, ואילו את פרי עץ הדר יש לקחת לעצמו. הרצפלד (גשיכטע ג, עמ' 177) מערער על כך, ואומר: "מה שכותב יוספוס (קדמוניות יג יג ה), שנטלו בחג זה θύρσους ἐκ φοινίκων καὶ κιτρίων, פירושו, כנראה, שלא את פרי הציטרוס בלבד נשאו ביד, אלא צירפו אל האיגוד, ענף של ציטרוס כשפירותיו מחוברים אליו". אבל מי שקורא בעיון את הפיסקה המובאת מיוספוס יבחין מיד, שדעתו זו של הרצפלד אינה נכונה. יוספוס מספר שם: "כשאלכסנדר ינאי אמר פעם בסוכות להקריב קרבן כפי המנהג ועמד לפני המזבח, נרגם על ידי העם באתרוגים, כי כן מנהג היהודים לשאת בחג זה θύρσους ἐκ φοινίκων καὶ κιτρίων, כפי שסיפרנו במקום אחר". נראה בעליל, שאותו המקור, ממנו שאב יוספוס, לא הודיע אלא שאלכסנדר נרגם בחג הסוכות באתרוגים, ואילו הפיסקה "כי כן מנהג היהודים לשאת θύρσους וכו'" היא רק תוספת ביאור מצד יוספוס, שממנה אין ללמד כלום על המנהג בזמן אלכסנדר ינאי. המקור העברי שהיה לפני יוספוס, שנמצא, כנראה, גם בתלמוד (השוה גרץ, תולדות ישראל, ג, מהד' ב, עמ' 473) לא מצא לנחוץ, להוסיף את הביאור, שכן המנהג אצל היהודים ליטול בחג הסוכות אתרוגים, כי הרי ידע זאת אפילו כל תינוק בישראל, אולם יוספוס, שכתב בעיקר בשביל קוראים לא יהודים, היה נאלץ לבאר את סיפור המקור שהשתמש בו בתוספת הנזכרת לעיל. ונוסף לכך מוכיחה הפסקה "כפי שסיפרנו לעיל", אשר בה נרמז על הפיסקה בקדמוניות ג י ד שכאן לפנינו בהחלט רק הערה מצד המחבר לשם ביאור הענין.
אך אם זה נכון, הרי הפיסקה תוכיח יותר מאשר ציפינו, היינו, שעוד בימי יוספוס היו נוהגים לאגוד ענף אתרוג עם שלושת שאר המינים, אולם מן הנמנע הוא לקבל הנחה זו. ר' אליעזר שהיה בערך בן דורו של יוספוס, פוסק בספרא בהחלט, שהאתרוג היה נבדל משאר שלושת המינים. ור' עקיבא, תלמידו של ר' אליעזר, מניח (שם) בוודאות, שנוטלים רק לולב אחד ואתרוג אחד, והוא מסיק מזה, שגם מן ההדס נוטלים רק ענף אחד, ואיך יתכן שבזמנו של יוספוס נטלו עוד ענף אתרוג עם הפירות שעליו?! אולם אין צורך להאריך, שהרי יוספוס בעצמו מבאר את הכל בביאור גמור. בספרו קדמוניות ג י ד כתוב: φέροντας ἐν ταῖς χερσὶν εἰρεσιώνην μυρσίνης καὶ ἰτέας σὺν κράδῃ φοίνικος πεποιημένην, τοῦ μήλου τοῦ τῆς περσέας προσόντος, כלומר: "נשאו ביד אגודה (בעצם זר) שהיתה עשויה הדסים וערבות יחד עם לולב והוסיפו עוד את פרי הפרסיא". לפי זה לא היה הפרי קשור בתוך האיגוד ואם יוספוס בקדמוניות יג יג ה סומך על מה שכתב בג י ד, הרי אי אפשר שהתכוון לומר במשפט: θύρσους φοινίκων καὶ κιτρίων, שנשאו ענפים של עצי ציטרון, כי בזה היה סותר את דברי עצמו. אלא ודאי כינה גם את הציטרוסים שנשאו בשם θύρσους, מפני שנשאו אותם יחד עם θύρσοις ונחשבו כשייכים אליהם, (בשם θύρσους משתמש יוספוס, משום שהיה שגור בפי קוראיו שאינם יהודים). או ש- θύρσους משמש כעין Zeugma, (קשר של שני משפטים על ידי פועל אחד שמתאים רק לאחד מהם) במקום θύρσους φοινίκων καὶ κάρπους κιτρίων. הרי, שמעולם לא נטלו את ארבעת המינים בסדר שונה מאשר ההלכה קובעת.
"ושמחתם לפני ה'" וגו'. לדעת ספרא וסוכה מא. נטלו את הלולב במקדש שבעה ימים ובגבולין יום אחד. לדעת הרמב"ם בפירושו למשניות, ירושלים כולה יש לה דין מקדש, כך גם הערוך ערך "גבול". גם בירושלמי סוכה ג ב נאמר: "ושמחתם שבעת ימים בירושלים". הביטוי "לפני ה' אלהיכם" בספר דברים מציין במקומות אחדים (כגון יב ז), את ירושלים כולה, ולעתים (כגון כו ה) את המקדש. כנגד זה דעת שאר המפרשים וגם הרמב"ם בעצמו, סוכה ולולב ז יג, ש"מקדש" במובנו המצומצם הוא מקום המקדש בלבד, בעוד שהעיר ירושלים שייכת אל הגבולין.
התורה כוללת בפסוק מ שתי מצוות: א. "ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'", ב. "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". כלומר, שינענעו בשמחה את ארבעת המינים האלה במקדש. המצוה השניה אפשר לקיים במקדש בלבד, ואילו המצוה הראשונה חלה גם בגבולין. אמנם, אפשר היה להניח שכאן רק מצוה אחת, היינו לשמוח בארבעת המינים שבעה ימים לפני ה', לפי זה לא היתה המצוה חלה מחוץ למקדש. אולם אם כן, היה הכתוב אומר: ולקחתם לכם פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, המלים "ביום הראשון" היו מיותרות לגמרי. ומכיון שהכתוב מדבר על "היום הראשון" וגם על "שבעת ימים", הרי שכאן לפנינו שתי מצוות. אחת ליום ראשון ואחת לשבעת ימים. על טעם המצוה שלפנינו יש כבר במדרש דעות שונות, שהרב הירש מביא אותן ומבארן. דעות אחרות ראה ביר Symbolik חלק ב. אנו סבורים, שנכון יהיה לקשור מצוה זו למצוות סוכה. ראה להלן, ביאור לפסוק מב.