פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כג · פסוק לט
השלמה לחוק חג הסוכות
לט. כפי שכבר העירונו לעיל בפתיחה לחוקי המועדים, ייחסו רבים מן המבקרים האחרונים את הפסוקים לט-מג למקור אחר (H, השוה גם ביאור לפסוק ט). לדבריהם, עצם סידורו של הפסוק אחרי פסוקי הסיום לז-לח מגלה בבירור את מוצאו ממקור אחר, (קואנן, מבוא עמוד 86, בעקבות ג'ורג', הופפלד וקנובל). אולם תופעה כזו, שאותו המחבר עצמו ראה צורך מתוך סיבות שונות למסור דינים אחדים בתורת השלמה, דבר זה אינו רק מובן מאליו, אלא יוצא מתוך הכתובים עצמם באופן ברור. בויקרא ב יד בא הצו של מנחת בכורים אחרי חוק המנחה וסיומו באיסור: "כל המנחה לא תעשה חמץ..." ובצו: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח". הטעם לכך בררנו בביאור לפסוק הנ"ל. גם בויקרא יב ז בא בפסוק ח דין קרבנה של היולדת העניה. על ההשלמה שבפרקנו פסוק ט ואילך בענין חגיגת פסח בתורת חג הקציר העירונו ברורות כבר לעיל בביאור לפסוק זה, ולכן אין בסידורם של הפסוקים לט-מג, שעוד נבאר אותם להלן, כדי להוכיח שהם באו ממקור אחר.
שנית, טוענים המבקרים, שבחוק הכלול בפסוקים לט-מג, עדיין לא נזכר יום קבוע לחג הסוכות, ואשר לפיסקה "בחמשה עשר יום לחודש השביעי", אותה רואים הם כהוספה של העורך (RP), כביכול (קואנן, שם עמ' 87, בינץ' ואחרים). והנה מודה קואנן לכל הפחות בכך, שפסוק מא שייך ל – H, כלומר שלפחות מקור H מגביל את זמן חג הסוכות לחודש השביעי ורק את היום אינו קובע בדיוק. אולם כבר הוכחנו בפתיחה לחוקי המועדים, כי פסוק מא לוקח מספר שמות יב, יד (Pg), ואינו שייך, איפוא, למקור אחר (H). ואילו בינץ' מצידו מחליט, שגם פסוק מא הוא הוספה מתוך RP. ולפי זה אין H קובע אפילו את החודש שבו יחול חג הסוכות. והנה מלבד מה שאין להבין את כוונת ה"הוספה" הזאת, מוכיח הפסוק במלכים-א ח, ב, שכבר בימי שלמה הוחג חג הסוכות "בירח האתנים... הוא החודש השביעי". והטעם שלא נקבע שם היום של החודש, מתבאר על ידי מה שהוסבר לעיל שם, בסוף הפתיחה לחוקי המועדים. מלבד זה מוכיח הפסוק במלכים-א יב לב, שגם היום שחל בו חג הסוכות נקבע בדיוק כבר בימים הקדומים ביותר. ההנחה של המבקרים, ש – RP הוסיף את התאריך החדשי בפסוק לט, היא שרירותית, ונראית עוד פחות מבוססת נוכח העובדה, שלדעת אותם הפרשנים עצמם לא ראה אותו העורך עצמו צורך לקבוע לעיל בפסוקים ט-כב את תאריך החג. השוה לעיל ביאור לפסוק ט.
שלישית, המבקרים מטעימים ש- H (בפסוקים לט-מג) וכן ספר דברים מדברים על שבעה ימי חג בלבד ואינם יודעים דבר על יום השמיני. הנחה זו נשענת על הנחה אחרת, שהיא עצמה זקוקה להוכחה, היינו שהפיסקה "ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון" הועברה מן הפסוקים לה-לו והוכנסה לסוף פסוק לט (קואנן, שם, ואחרים). אולם, אילו היה פיסקה זו באה כהוספה, היה העורך מנסח אותה כמו בפסוק לו: "... וביום השמיני עצרת", ולא היה משוה בדרגה את יום השמיני ליום הראשון, שעל ידי כך הוא מביא לידי סתירה בין פסוק זה לבין הפסוקים לה-לו, וגם לא היה נקרא היום הראשון בשם "שבתון", אלא, כמו בפסוק לה: "מקרא קודש".
ברם, הטעם, שהפסוקים לט-מד ניתנו בצורת השלמה הוא פשוט. חוקי תורת כהנים וספר הקדושה הם חוקי מדבר במובן המדויק של המלה, כלומר: לא בלבד שניתנו בתקופת המדבר, אלא גם מכוונים לתקופה ההיא. נקח למשל את חוקי הצרעת, תמיד מתואר המצורע כיושב מחוץ למחנה (יג מו, יד: ג, ח): ואם החוק המדובר נועד לימים שבעיר, מקדים הכתוב את הנוסחה "כי תבואו אל ארץ כנען" (יד לד). ושכך הוא הדבר גם בחוקי המועדים, מראה לנו חוק הפסח (שמות יב), חוק פסח שני (במדבר ט, א-יד), חוק יום הכיפורים (השוה ויקרא טז, כו-כח) וכן המבוא לחוק העומר (ראה לעיל ביאור לפסוקים ה-ח). והנה דווקא חג הסוכות הוא מועד שלו הוקדשו מצוות מיוחדות שלא ניתנו להגשמה במדבר, בפרט החגיגות של שמחה ליד המקדש, כשאוחזים את אגודת הלולב ביד, לאות תודה על ברכת ה' באסיפת התבואה, והישיבה בסוכות לזכר החסות שקיבלו מה' במסע במדבר. לחלק זה של חגיגת ימי סוכות היה מן הצורך לייחד השלמה לעצמה, בדומה לחג תחילת הקציר בפסח, לעיל פסוק ט ואילך.
הרי שההשלמה שבפסוקים לט-מד מקבילה בדיוק להשלמה בפסוקים ט-יד. ומאחר שיום ראשון של פסח קיבל את הציון "שבת", מטעמים המובאים לעיל (בסוף קונטרס ממחרת השבת), נקרא גם יום ראשון של חג הסוכות "ביום הראשון שבתון", ולזה נוסף החוק, שגם ביום השמיני, אף שהחג של סוכות כבר עבר, יש לקיים "שבתון". שבכך מובלט גם הניגוד אל "שבת שבתון", שבו צויין יום הכיפורים, הסברנו לעיל שם. ההשלמה בפסוקים ט ואילך מתחילה במלים "וידבר... לאמר", משום שהיא קשורה בחג השבועות (לעיל שם), ואילו ההשלמה שלפנינו אין לה ענין בחג מיוחד, ועל כן לא נאמר בראשה "וידבר". אמנם, יתכן שהשלמה זו מקומה לפני פסוק הסיום "אלה מועדי ה' וגו'", כדי שבזה ייגמר חוק המועדים כולו, אולם, מצד אחד שייכת עוד מהצוה על קרבנות נדבה, הנכללת בסיום, אל החוקים שבמדבר, ומקומה לפני המצוות המיועדות לעתיד: ומצד שני – וודאי זוהי הסיבה העיקרית לסידור מקומה של ההשלמה – היתה הכוונה, שהחלק השני של חוק המועדים, היינו מועדי הסתיו, יסתיימו, כמו החלק הראשון, בפיסקה החשובה: "אני ה' אלהיכם", כהמשך המתאים ביותר לפיסקה שלפניה: "כי בסכות הושבתי וגו'". השוה לעיל בסוף הפתיחה לחוקי המועדים.
ומכאן גם הוכחה חיובית לאחדותו של חוק המועדים כולו (מלבד האמור לעיל שם), כשם שגם במדבר פרק כט מעיד על הקשר של ההשלמה שלפנינו לחוק העיקרי. אמנם קשורים פסוקים יב ולה שבבמדבר פרק כט, לויקרא כג, לד-לו על ידי שותפות הביטויים "מלאכת עבודה", "מקרא קודש" ו"עצרת", אבל גם סימנים אחרים מרמזים על ויקרא כג לט-מג. השם 'חג הסוכות' חסר בחומש הפקודים, החג נקרא, כמו בויקרא כג: לט, מא, "חג", כלומר: עצם החג, והפיסקה "וחגתם חג לה' שבעת ימים" (במדבר כט יג) מזדהה כמעט עם הפיסקה בויקרא כג - לט, מא. ויש עוד לשים לב לכך: בויקרא נאמר גם בחוק יום הכיפורים (כג כז), כמו בחוק הראשי של חג הסוכות (כג לד): "לחדש השביעי הזה", כאן מתכוונת המלה 'הזה' אל החדש בו חל ראש השנה (פסוק כד), ואילו בחוק ההשלמה של חג הסוכות (פסוק לט) חסרה המלה "הזה", משום שעל ידי ההוספה 'באספכם את תבואת הארץ', נרמז בבירור על החדש השביעי. והנה בחומש הפקודים (כט ז) ניתוספה בחוק יום הכיפורים המלה "הזה", ובחג הסוכות היא חסרה, לתמהוננו (השבעים, השומרוני, כמה כתבי יד עבריים וספרא גורסים אמנם שם "הזה", אבל גירסא זו היא כנראה רק תיקון לפי ויקרא כג לד), מה שמתבאר על ידי הקשר עם ההשלמה בויקרא כג לט (השוה גם לעיל בביאור פסוק לג).
ההשלמה גם נחוצה בהחלט לשם ביאור ומילואים. אין להעלות על הדעת ש- Pg המביא את חוקי הפולחן בפרטות מיוחדת (השוה למשל שמות יב), היה מסתפק בענין חג הסוכות החשוב ביותר ברשימות קצרות בלבד (פסוקים לד-לו) בפרט שהשם "חג הסוכות" לבדו בלי הסברה, שחיבים לשבת בסוכה, אינו מובן כלל. ובפסוקי ההשלמה מעידים הפתיחה במלה "אך", כמו בחוק יום הכיפורים (פסוק כז), וגם הביטוי "שבתון", כמו בראש השנה (פסוק כד), די ברור, שהוא היה קשור בחוקים הקודמים ואינו בא ממקור אחר. והמבקרים בעמדם על דעתם, שההשלמה בלתי תלויה ב- Pg נאלצים לבקש להם מפלט בהנחה החביבה עליהם, שיש כאן הערות נוספות, עיבוד מחדש וכדומה, - כדרך שעושים זאת לעיל בפסוקים ט-כב – מבלי יכולת לתת טעם הגון לשינויים בנוסח העיקרי.
"אך בחמשה עשר". מאחר שעד כאן דובר על החג בלי לגעת בענין הקשר בינו ובין תבואת האדמה, ניתנת עתה בפתיחה במלה "אך" המצוה: אך באספכם את תבואת הארץ תחוגו את החג בצורה כזו, קביעת הזמן "בחמשה עשר יום וגו'", היתה צריכה להישנות, משום שאילולי החזרה היו יכולים לטעות ולחשוב, כי רק "באספכם את תבואת הארץ" יש לחוג חג זה, מבלי להתחשב ביום קבוע, כפי שבאמת חושבים קצתם של הפרשנים האחרונים. וייתכן שפרשה זו ניתנה סמוך, אחרי חוק יום הכיפורים, והמלה "אך" באה לחלק, שחג הסוכות אינו כיום הכיפורים, אלא הוא חג של שמחה ויום "שבתון" פשוט (ולא "שבת שבתון". ראה לעיל בסוף קונטרס ממחרת השבת).
"באספכם את תבואת הארץ", כוונתו בעיקר אסיפת פירות ובציר ענבים (ישעיה לב י, מיכה ז א), ולאו דווקא כל הפירות, אלא – כפי שמבאר הספרא – די אם בתשרי נאספו רוב הפירות, ודבר זה מסור לחכמי הדור, שבקביעת שנה מעוברת ישגיחו גם "שתעשה את החג באסיפת רוב הפירות".
"תחוגו וגו'". התלמוד (חגיגה ט.) מוצא כאן ולהלן פסוק מא, רמז לדין שכל יחיד חייב להביא בכל אחד מימי החגים חגיגה (כלומר קרבן של חג), הקרב לפי הלכות השלמים. לפי המסורה חייב היה כל אחד מישראל שלושה מיני קרבנות: א) עולת ראיה, היינו עולה בהיראותו לפני ה' בחצר המקדש, ב) שלמי חגיגה, קרבנות שלמים לשם החג, ג) שלמי שמחה, שלמים לסעודת שמחה, שמותר היה לקחת ממעשרות הבהמה (השוה משנה חגיגה ו, ב-ז, ורמב"ם הלכות חגיגה א-ב).
"ביום... שבתון", מלמד, מצד אחד, כפי שכבר העירונו, שיש לערוך "שבתון" כמו בראש השנה, ולא כמו ביום הכיפורים שבת שבתון, מצד שני כולל "שבתון" גם מלאכות שאינן בעצם מלאכות ממש, אלא שהן מפריעות את המנוחה (השוה רמב"ן לפסוק כד). על אלה נמנות עבודות, כגון איסוף פירות, מדידתם ושיקולם ומילוי חביות יין וכיוצא בהן. ולכן היה נחוץ לשנן לתקופת אוסף התבואות, מלבד את איסור המלאכות, גם את מצוות השבתון.