פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כג · פסוק לז
לז-לח. עתה, אחרי פירוט כל החגים אחד אחד וסיום לוח המועדים, ניתנה חתימה. "אלה הם המועדים אשר תקראו אותם מקראי קודש". לדעת ר' עקיבא (בספרא) מוסב השם "מקרא קודש" גם אל ימי חול המועד, כך גם דעת המכילתא (לשמות יב טז). אך ויזל סבור, שכאן מדובר רק על חלק של המועדים, וכוונת הדברים: "אלה המועדים אשר קצתם תקראו מקראי קודש וקצתם תכבדו בהבאת קרבנות". אולם, אנו מוכרחים להחליט כדעת ר' עקיבא והמכילתא, ולהניח שגם ימי חול המועד נקראים מקראי קודש, אלא שאינם משיגים את מעלת הקדושה של הימים טובים, ומשום כך נקראו אלה האחרונים "מקראי קודש".
"להקריב אשה לה'", הוא המשך לאלה מועדי ה': "אלה הם המועדים אשר תקראו אותם מקראי קודש, ואלה המועדים אשר עליכם להביא בהם אשה לה'".
"עולה וגו'". לדעת הירש מציינת "עולה": עולת ראיה, ו"זבח": שלמי חגיגה ושמחה. אולם: א. זה נכלל כבר במלה "מתנותיכם" (ראה להלן), ב. לביאור זה לא היה הולם הביטוי "דבר יום ביומו", ג. יש צורך להבין "עולה ומנחה" כפירושו של "להקריב אשה", המקביל אל "והקרבתם אשה", שמציין את המוספין. בשל טענות אלו מוכרחים אנו להחליט לפי המבארים האחרים, ש"עולה" מכוונת אל המוספין שבספר במדבר כח-כט. אלא שאם כן מתעוררות, כפי שטוען ויזל, הקושיות: א) מפני מה לא נזכרה כאן חטאת? ב) למה מדובר כאן על "זבח"? הרי בין ה"מוספין" שבספר במדבר כח-כט אין זכר לשלמים. על הקושיא האחרונה השיבו כמה תשובות. ברם, אף אחת אינה מניחה את הדעת. המלבי"ם סובר, שב"זבח" מתכוון הכתוב גם אל "עולות", אבל זה היה מתמיה מאד, שעולה הוזכרה פעמים ובכל פעם בשם אחר. יש מתרצים, ש"זבח" מתכוון אל "כבשי עצרת" (פסוק יט), וגם זה אינו מניח את הדעת, מפני שמכאן יוצא, כנראה, שבכל החגים הקריבו זבחים. תירוץ שלישי הוא זה של ויזל, והוא: "זבח"היינו "חטאת", וזה עוד פחות משביע רצון, שהרי לחטאת אין נסכים. נראה, שאין כאן מוצא. אפילו הביקורת חסרת אונים היא, שהרי היא מוכרחה להודות שפרשתנו וגם הפרשיות כח-כט בספר במדבר שייכות אל PC, ואפילו מייחסים את הפיסקה האחרונה אל PS. הרי מכל מקום אין להעלות על הדעת סתירה בינו ובין Pg.
לפיכך מציעים אנו פתרונות אלה: א) שפרשתנו מכוונת אל התקופה שלפני הקמת המשכן, כלומר: תקופת הבמות, שבהן לא היו מקריבים אלא עולות ושלמים בלבד, והרי בפרשה שלפנינו לא כתוב בפירוש שהיא מכוונת לזמן יותר מאוחר, והפרקים כח-כט בספר במדבר מדברים על הזמן שאחרי הקמת המשכן, שאז הקריבו גם חטאות. ב) שמשום שבמדבר היו הכהנים מועטים ולא יכלו לאכול את כל החטאות, ומאידך גיסא לא יכלו הישראלים לאכול אלא שלמים, ייתכן שבמקום החטאת הביאו אז שלמי זבחים, ואת החטאת סידרה התורה רק אחרי כן, לפני כניסתם אל ארץ הקודש.
ומי שנראו לו תירוצים אלה דחוקים, יכול להניח שהתורה מזכירה כאן בראשונה עולה ומנחה בתורת קרבנות שעלו כליל על המזבח, כי מנחת נסכים עולה כליל על המזבח (השוה משנת מנחות ו ב, תוספתא קרבנות ה ב, יוספוס, קדמוניות ג ט ד). אחר כך בא "זבח", שמכוון אל קרבנות שחלביהם הוקטרו על גבי המזבח והבשר נאכל לכהנים. לסוג זה שייכים השלמים של שבועות והחטאות של המועדים. שדומים בנידון זה לשלמים ההם ולכן גם נזכרו יחד אתם בפסוק יט (השוה לעיל ביאור לפסוק כ), ולבסוף באים הנסכים שמהם לא נשרף כלום על המזבח, אלא היו מנסכים אותם לבזיכים, שהיו מוכנים בקרן דרומית מערבית של המזבח ומשום יורדים דרך השיתין שבתוך המזבח אל עומק היסוד (משנת סוכה ד ט).
"ומנחה... ונסכים". יש להביא אותם בתורת הוספה אל העולה ואל זבח (שלמים). בעצם היה צריך לכתוב: "עולה וזבח ומנחה ונסכים", אבל מתוך הסדר שלפנינו למדים בספרא ובמנחות מד: הלכות אחרות.
"דבר יום". היינו החוק היומי, "ביומו" באותו יום, ואילו עבר זמנו אין לו תשלומין ("עבר זמנו בטל קרבנו").