פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כג · פסוק לה
לג-לו. "לחודש השביעי הזה". החודש הזה, שבו הוחגו ראש השנה ויום הכיפורים. המלה "הזה" קושרת את החג הבא אל שני החגים הקודמים, כך שכל החגים שבחודש השביעי צמודים זה לזה. אולם פיסקה זו אינה פותחת במלה "אך", והטעם, שלא להבליט מיד בתחילת הדיבור את חג הסוכות כמנוגד אל יום הכיפורים, אלא כמקושר בו. ביום הכיפורים נאמר: "ובעשור לחדש השביעי הזה", ובסוכות חסרה המלה "הזה", משום ששם הכוונה העיקרית היא קרבנות מוסף, ורק המוספין של ראש השנה ויום הכיפורים שווים, ואילו המוספין של סוכות שונים מהם.
"חג הסוכות". בספר הברית (שמות כג) ובמקבילה שלו (שם לד) נקרא החג "חג האסיף", בבמדבר: "חג" בלא שום לוואי, כך גם בהוספה, להלן פסוק לט, בספרים המאוחרים: "החג", הידוע והעיקרי, וכן גם במשנה. השם "חג הסוכות" נמצא רק כאן, ובמשנה תורה ובזכריה יד. כאן לא ניתן ביאור לשם, משום, שכנראה, המצוה של ישיבה בסוכה ניתנה לדורות באי הארץ, ולכן באה בהוספה מיוחדת, ואילו כאן ניתנו רק אותן המצוות שאפשר היה לקיימן גם במדבר. בשם "חג הסוכות" משתמש כאן הכתוב על שם העתיד, שעתידים לקרוא את החג בשם "סוכות". וזה מתאים כאן משום שמיד אחר כך באה המצוה השייכת לזה. בבמדבר כט, מקום שלא נזכרה מצוה זו, נקרא מועד זה רק בשם "חג". בדברים, מקום שבאה מצוות סוכה לזמן שבית המקדש קיים, הוא נקרא שוב חג הסוכות. – לפי יוספוס (קדמוניות ג י ד) נצטוו בני ישראל במדבר בטו בתשרי להקים סוכות, כדי להכין את עצמם לקראת הקור החרפי, ולפי זה השתמשו כבר במדבר בשם "חג הסוכות". השוה להלן ביאור לפסוק מג.
"ביום ראשון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו". הקרבנות שונים בכל יום, השוה במדבר כט.
ביום השמיני שוב מקרא קודש, שבו מביאים קרבן. יום זה נקרא "עצרת". מלה זו פירושה בשאר ספרי המקרא: "אסיפת חג" (ראה לעיל בנוגע לחג השבועות), כך מתרגמים גם כאן התרגומים הארמיים, הסורי ורוב המתרגמים האחרים. לפי ספרי לבמדבר פ' קנא, משמעה הוא: "עצרו הכתוב מלצאת, אין עצירה אלא כניסה, שנאמר ואני עצור וגו'". וכוונת הכתוב היא לצוות כי יישארו גם בלילה הבא בעיר הקודש ולא ילכו הביתה, שהרי הוראת המלה "עצר" – סגר, לפי ירמיה לו ה, (ספרי במדבר הוא מדרש דבי רבי ישמעאל). אולם נראה שאין זה אלא דרש, שהרי לפי הפשט הפשוט הדיבור מכוון בוודאי רק אל היום, ולא אל הלילה הבא. אולם גם אם אין ספק, שבפסוקים אחדים בתנ"ך פירושה של המלה "עצרת" היה אספה, הרי בתורה אין הוראה זו מתאימה, שהרי: א) אי אפשר היה לכתוב "עצרת היא", פסוק זה מתכוון בהחלט לקרוא את היום בשם "עצרת", ב) אחרי המלה "עצרת" כתוב תמיד איסור מלאכה, מה שמוכיח שהמלאכה אסורה בגלל העצרת, מה שלא היה הולם אילו היתה הוראת "עצרת" אסיפת חג, ג) בדברים נקרא יום שביעי של פסח בשם "עצרת", אף על פי שהאסיפה העיקרית היא ביום הראשון של החג (ראה לעיל בביאור לפסוק ה). ועוד פחות אפשר להסכים לשבעים המתרגמים "עצרת" ἐξόδιόν (סיום החג), אם גם רבים מן המבקרים האחרונים (ביר, קייל ואחרים) חושבים זאת לנכון. מתנגדות לכך העובדות הבאות: א. איסור המלאכה הסמוך, ב. אין פירוש המלה "עצר" – סיים, ג. הוראה זו היא רק כעין ניחוש מתוך המשך הדברים, בלי הוכחה ברורה. ולכן יש לקבל את פירושם של מדרש דבי רבי עקיבא, ספרא, ספרי דברים (וחגיגה ט. ויח.), שגם מקצת המבארים האחרונים מסכימים לו. לפיהם הוראת המלה "עצר" – עכב. כשם שפירוש המלה "שבת" – הזמן שבו שובתים, כך מציינת "עצרת" את הזמן בו נעצר ומתעכב האדם מעסקיו הרגילים. בזמן מאוחר הועבר שם זה אל אסיפה, שהיו רגילים לערוך ביום זה (ראה לעיל, בביאור פסוק ד). אגב: ביאור זה מתאים במידה ידועה לפירוש ספרי במדבר שהבאנו לעיל, מכיון שהמלה בהוראתה עצור - סגור, כוללת את השביתה, שאין הולכים לשדה לעבודה, השוה שמות טז כט, תהלים קד כג. לדעת גרץ (מונאטסשריפט 1886, עמוד 194 ואילך) פירוש "עצרת" יום חגיגי, שבו נעצרים בבית המקדש ומתענים בו. אולם אי אפשר שהעם נצטווה על כך, שכן בבית המקדש לא היה מקום לעם.
מכיון שלפי ויקרא כג ה, יום ארבעה עשר בניסן, כיום הקרבת הפסח, שייך גם למועדים, הרי שביעי של פסח הוא גם יום שמיני לחג ודומה בנידון זה לשמיני עצרת של סוכות.
והנה לפי זה כל מועד וכל שבת הם בעצם גם "עצרת", ומה טעם נקרא שם זה על היום שלאחר חג הסוכות ובדברים על שביעי של פסח בלבד? מה שנוגע ליום שאחרי חג הסוכות, הכוונה היא בוודאי להבדיל את היום משבעת ימי חג הסוכות הקודמים לו. זה הוא "רגל בפני עצמו" (סוכה מח.), שקראו אותו "עצרת" משום שאין בו מכל הטקסים הנוהגים בשבעת ימי הסוכות, ומציינים בו את יום ההשבתה מן המלאכה. בויקרא ובבמדבר שביעי של פסח אינו נקרא "עצרת", כי הרי כאן נקרא היום הראשון בשם "חג המצות", ומצוות המצות (כלומר: איסור החמץ) משותפת ליום ראשון וליום שביעי, ולכן לא היה צורך להבדיל את יום השביעי מן היום הראשון. ואילו בדברים (פרק טז) היחס אחר. שם יום הראשון של פסח הוא יום חגיגת הפסח במקדש המרכזי, שנקרא, כמו ביהושע ה יא, בשם "פסח" (השוה בקונטרס 'ממחרת השבת', בקטע: 'דעתו של קנובל'), ואילו היום השביעי הוחג בבית ואין לו ענין אל הפסח. ולכן נקרא שם היום השביעי, בניגוד אל יום הראשון, רק "עצרת". הנביא עמוס מעביר את שמות החגים אל הקרבנות וקורא את הקרבנות של שלוש הרגלים "חגים" ואלה של שאר המועדים: "עצרות" (השוה עמוס ה כא ותרגום יונתן שם).
חז"ל בתלמוד (חגיגה יח.) ובמדרש (ספרא וספרי דברים) למדים מתוך הפסוקים, שאוסרים בשמיני של סוכות ובשביעי של פסח כל מלאכה, שגם בימי חול המועד אסורות מקצת מלאכות ואשר לפי זה היום טוב שלאחריהן נבדל רק בזה מימי חול המועד, שבו אסורה כל מלאכת עבודה, ועצם השם "מועד" (ואולי גם "מקראי קודש" בפסוק לז) מחייב בכל ימי הביניים מניעה במידה ידועה ממלאכה של יום חול רגיל. ואפילו בראש חודש היה רווח המנהג להפסיק את העסקים הרגילים. ועל אחת כמה וכמה ששבתו בימי חול המועד מאותן המלאכות שלא היו דחופות ושאפשר היה לדחותן, ובהתאם לכך היו גם ימים אלה ימי "עצרת", כלומר: ימי השבתה ממלאכות יום יומיות. אולם לא נקבע בכללים חוקיים, איזו מלאכה מותרת ואיזו אסורה: ענין זה היה מסור לבאי כוחו של העם, שעליהם היה לקבוע את הדרגות ("לא מסרן הכתוב אלא לחכמים", חגיגה שם). לעומת השבתה זו, שבאה בהתנדבות ובהקלה במידה ידועה, רצה הכתוב לציין את הימים הבאים אחריהם על ידי "עצרת" חוקית, שבהם היתה אסורה כל מלאכת עבודה, ואפילו הדחופה ביותר. לפי ביאור זה של חכמינו היה השם "עצרת" שבתורה מיועד לאותם הימים שלאחרי ימי השבתה חלקית ומוגבלת, שהם היו אסורים בכל מלאכה (עצרת בכל מלאכה).
המבקרים האחרונים (ולהאוזן, קואנן ואחרים) סבורים, שחג שמיני עצרת ניתוסף לימי הסוכות אחרי גלות בבל (כמו ראש השנה ויום הכיפורים), ואילו לפי דברים (טז יג), וכן לפי מלכים-א ח סו, ויחזקאל מה כה, נמשך חג הסוכות רק שבעה ימים. ובנוגע ראש השנה ויום הכיפורים כבר ביררנו לעיל כל צרכו.
ושתיקת ספר דברים בענין שמיני עצרת, היה בה כדי להוכיח משהו רק אם היה זה יום שוה בדרגה לשבעת ימי החג הקודמים. ברם, בין בויקרא כג, ובין בבמדבר כט, מובדל שמיני עצרת מימי חג הסוכות בהדגשה יתירה וצויין כחג בפני עצמו, שאינו שייך לשורת החגים של שלוש רגלים, כשם שהנביא עמוס (ה, כא) מבדיל בין חגים לעצרות. וביחוד בולט זה בספר במדבר כט, ששם פרי החג הולכים ומתמעטים בהדרגה מיום ליום רק בשבעת ימי החג הראשונים, היינו: משלושה עשר-לשבעה פרים, בסך הכל שבעים פרים, ואילו עצרת נמצאת מחוץ לתוכנית הזאת של קרבנות החג. ועוד: בחגים מקריבים לפי הסידור שבספר במדבר כח-כט בכל יום לפחות שני פרים למוסף, ואילו בעצרת, וכן בראש השנה ויום הכיפורים, יש רק פר אחד בקרבן מוסף, מה שמוכיח ששלושת ימים אלה אינם נכללים בחגים. ומכיון שמשנה תורה מתכוון רק לדיני שלוש רגילם שבהן עולים לעיר הבחירה, כדי להדגיש את אחדות המקדש, הרי אפשר להבין, משום מה אין הוא מזכיר את חג העצרת. ובכך מבינים גם מה שהמלך שלמה שילח את העם, שנאסף לחגיגת שמחה, בשמיני עצרת, שהרי היום הזה נועד לחגיגה שקטה. שאין להביא ראיה מספר יחזקאל, הוברר כבר לעיל לעיל בחוק יום הכפורים, השוה עוד: ראיות מכריעות וכו', עמ' 106 ואילך.
הירושלמי נדרים ה (מובא בר"ן לבבלי מט.) סבור, שבלשון בני אדם נקרא גם שמיני עצרת חג, אך לא בלשון המקרא. הפוסקים המאוחרים (מובאים בשערי תשובה. לאורח חיים תרסח) משתדלים להוכיח, כי גם עצרת היא חג, כדי להצדיק את נוסח התפילה: "חג העצרת". אולם היידנהיים במחזורו מביא גירסה: "השמיני עצרת החג הזה". שלפיה מצויין היום השמיני כסיומו של החג (היינו של חג הסוכות).