פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כג · פסוק כא
כא. "וקראתם". כמושא, יש להוסיף במחשבה "מקרא קדש", שבא כאן כנושא של הפסוק שלאחריו.
"בעצם היום הזה". היום קובע מקרא קודש ולא הקציר. את זאת מלמדות גם המלים "חוקת עולם וגו'", כפי שהעיר הרמב"ן בפירושו לפסוק טז, כמו לעיל פסוק יד, והשוה להלן פסוק לא. הצו "והקרבתם אשה", שרומז בכל הקרבנות על המוסף שנזכר בבמדבר, חסר כאן בחג השבועות, משום שצו זה מתכוון רק להודיע שהיום קודש ומצריך קרבן נוסף. על מין הקרבן וכמותו אין כאן מה להגיד. ומכיון שכבוד חג השבועות מובלט כבר על ידי קרבנות מיוחדים בפסוקים יז-יט, אפשר להשמיט כאן את הצו "והקרבתם אשה". – החג לא נקרא עוד כאן בשם מיוחד, כי הכתוב משתמש בשם "שבועות, רק אחר כך בקשר למצוה בפסוק טו, ראה מבוא לחוקי המועדים.
חג השבועות כחג מתן תורה
רוב הפרשנים היהודים, ראשונים ואחרונים, מחליטים פה אחד שחג השבועות הוא יום זכרון להתגלות בהר סיני, ובזמן האחרון צידד בן אמוזג בזכות דעה זו בדיון רחב (בפירושו על התורה לדברים טז ט), נגד כמה ערעורים. גם בין הפרשנים הנוצרים היו כאלה שהסכימו עמה והגנו עליה, (דידריך באנציקלופדיה של ארש-גרובר, ווייהינגר ב-PRE, ערך Pfingsten, קרויצר בספרו Symbolik ד, עמ׳ 478, ואחרים), אולם רוב הפרשנים הנוצרים שמזמן קרוב חושבים, שדעה זו אינה יכולה להיחשב אפילו כמסורת עתיקה, ועוד הרבה פחות מזה כדעת המקרא עצמו. אנו רוצים קודם להוכיח, שהמסורה העברית רואה בחג השבועות את חג הזכרון להתגלות בהר סיני, ואחרי כן לבחון, אם יש גם הוכחות לכך במקורות אחרים.
קיימת כעין הסכמה כללית, שערכו של חג השבועות כחג מתן תורה לא היה ידוע עוד לפילון וליוספוס, שהרי הם אינם מזכירים דבר בענין זה. אך מתוך שתיקתם של סופרים אלה אין להסיק, שהם לא ידעו על חשיבות החג הזה, לכל היותר יכולים להניח, שלא הודו בה, משום שהם החזיקו רק במקרא כפשוטו, שאמנם מכנה את חג השבועות כחג הקציר, כשם שגם אחדים מבין הרבנים מזמן מאוחר, כמו האברבנאל בפירושו לויקרא כג כא, ואחרים, אינם מכירים בערכו ההיסטורי של חג השבועות כחג מתן תורה, למרות שבזמנם היתה מסורה קבועה, שביום חג השבועות ניתנה התורה. אולם גם את זאת אין להסיק מתוך שתיקתם של פילון ויוספוס, שהרי הללו אינם מזכירים כלל גם את ערכו של יום ראשון לתשרי כראש שנה חדשה, למרות שבכל ספרות המשנה נקרא החג הזה בשם "ראש השנה", (שהכינוי 'ראש השנה' מקורו בימים קדומים, מוכח גם מתוך העובדה, שמסכת שלמה של המשנה המדברת על יום טוב זה, נקראת "ראש השנה"). ובתוספתא ראש השנה ב יג, מובאים, בשם בית שמאי ובית הלל דינים בענין הפולחן בראש השנה (השוה הרצפלד, geschichte ג, עמוד 177) ויוספוס בעצמו לא בלבד שברשימת החגים (קדמוניות ג י ב) מעמיד הוא בראש את יום טוב של אחד בתשרי, אלא אומר בפירוש (שם א ג ג), שלפני מתן תורה על ידי משה התחילו למנות את השנה מאחד בתשרי, ומשה הנהיג את האחד בניסן לראש השנה לענין הפולחן הדתי בלבד, אך בשאר הענינים נשאר הסדר כמו שהיה קודם לכן (Μωυσῆς δὲ τὸν νισᾶν... μῆνα πρῶτον ἐπὶ ταῖς ἑορταῖς ὥρισε... οὗτος δ' αὐτῷ καὶ πρὸς ἁπάσας τὰς εἰς τὸ θεῖον τιμὰς ἦρχεν. Ἑπὶ μέντοι γε πράσεις καὶ ὠνὰς καὶ τὴν ἄλλην διοίκησιν τὸν πρῶτον κόσμον διεφύλαξε). וכמו שאין להוציא משפט, כי הסופרים הללו לא ידעו שיום האחד בתשרי היה ראש השנה או לא הודו בו, כן גם לאין להסיק משתיקתם על הקשר שבין חג השבועות ובין המאורע של מתן תורה, שהם לא ידעו עליו או שלא הודו בו. אדרבה, מתוך העובדה, שפילון קורא את חג השבועות (בחלק שני, עמ' תפא) μεγίστη ἑορτή, היה יותר מוצדק להסיק, כי כאן יש רמז, שהוא החשיב אותו כחג מתן תורה.
אולם אפשר להוכיח בדרך אחרת, שההכרה בחשיבות ההיסטורית של חג השבועות בשביל העדה היהודית היתה רווחת מאז ומתמיד. בתלמוד בבלי (פסחים סח:) נאמר בלא שום מחלוקת, שיש לשמוח בחג השבועות שמחה יתירה, משום שהוא היום שבו ניתנה התורה, זמן נתינת התורה, שלא נקבע בדיוק בתורה, צוין במכילתא לשמות טז א, ויט יא, בתרגום יונתן לשמות יט טז, ובבבלי ע"ז ג. שהוא חל בששה בסיון, ואף אם יש מחלוקת בדבר ביומא ד: ובשבת פו: ויש שקובעים אותו ליום שבעה בסיון, הרי אין אלה מתכוונים בזה שחג השבועות – יהיה היום שחל בו איזה שיהיה – הוא יום מתן התורה בסיני. לפי סברת התנאים האלה יכול היה היום החמישים אחרי חג העומר לחול ביום החמישה, או הששה או השבעה בסיון. אם היה יום ההתגלות על הר סיני בשבעה בסיון, הרי בא חג השבועות או ביום הזה עצמו או לפחות באחד משלושת ימי ההגבלה החגיגיים. (שמות יט יא, השוה יוספוס, קדמוניות ג ה א-ב), בהם התקדשו בני ישראל להיותם ראויים לקבלת התורה, (השוה פירושו של הירש כאן פסוק כא). בכל זאת רואה ר' יהודה בתוספתא ערכין א ד כ"סימן יפה לעולם", אם חג השבועות חל ביום שבעה בסיון, שהוא היום הגדול והמיוחד של ההתגלות עצמה, מכאן, שהקשר בין חג השבועות ובין מתן התורה הוכר גם על ידי אותם התנאים, שלפיהם חל יום זה בשבעה בסיון.
ברם, אין ספק, כי במשך כל זמן בית שני היתה רווחת הדעה גם בין התנאים וגם בעם, שחג השבועות אינו חג הקציר גרידא, אלא גם חג היסטורי. במשנת מנחות ד ג מסכימים כל התנאים, שבני ישראל חגגו את חג השבועות גם במדבר, ושם לא ייתכן שהיה חג הקציר. גם לא פקפקו בתקופת בית שני בכך, שאף בני ישראל שבגולה חגגו את החגים באותם הימים שחגגו אותם בארץ הקודש, והסיפור בספר טוביה ב א מניח, שאת חג השבועות חגגו בגולה, ממש כמו שחגגו אותו קודם לכן על אדמת המולדת. ודעות כאלו אפשר להצדיק רק אם היו קושרים את כל אחד מן החגים עם זכרו של מאורע היסטורי, אילו היה חג השבועות חג הקציר בלבד, אי אפשר היה בהחלט לחוג אותו בסיון דווקא, במקומות שלא היה שם קציר כלל, או שבהם חל הקציר בזמן אחר, לא כמו בארץ ישראל. ואם אומרים, שהקשר בין חג השבועות ובין ההתגלות בהר סיני נקבע בזמן שאחרי חורבן בית שני, שאז אבדה לו ליום זה חשיבותו בתורת יום קציר, הרי מוכרחים להודות, שגם בתוך תקופת בית שני, ואפילו קודם לכן, כבר בזמן גלות בבל, היה הכרח מתוך חשבונות כאלה להקנות חשיבות היסטורית לחג השבועות. ולכן הרעיון כי חג השבועות צריך להיות חג מתן התורה, צריך להחשב כמסורה עתיקה, שהיא היתה קיימת בכל אופן עוד לפני ימי פילון ויוספוס.
וזה מתאשר גם על ידי העובדה, שפרשת התורה שקוראים בחג השבועות, או לפחות ההפטרה מתוך הנביאים, מספרת על דבר ההתגלות. לפי תוספתא, המובאת במגילה לא. יש לקרוא בחג השבועות בדברים טז ט ואילך ולהפטרה חבקוק ג, ולפי אחרים – בשמות יט, ולהפטרה יחזקאל א. בכל אופן הזכירו בקריאת התורה בציבור בחג השבועות את ענין מתן תורה בסיני, שהרי חבקוק ג, ג ואילך מדבר לפי הפירושים העתיקים על ההתגלות בסיני. ובכן הוכרז בקריאת התורה בציבור חג השבועות כחג מתן תורה. ודעה זו מובעת גם בתפילה העיקרית של חג זה, שנתחברה – לדעת התלמוד בברכות לג. – על ידי "אנשי כנסת הגדולה" (השוה מאמרו של ווייס "עיון תפלה" "בישורון" של קובק שנה ד, עמוד 205 ואילך, בחלק העברי 155, השוה לדוגמא משנת סוכה ג יב, ראש השנה, ד. בבלי ברכות כ.). חג זה נקרא שם: "חג השבועות זמן מתן תורתנו", ואין שום ספק ששם זה יצא מידי מתקני התפילה הראשונים. אין להניח, כי בראשונה צויין בתפילה חג זה בשם אחר, כגון: יום הקציר, ובזמן יותר מאוחר, כשבאותה תקופה לא היה עוד קציר, ירש השם "זמן מתן תורתנו" את מקומו של השם העתיק, הרי, ראשית כל, אין בכל הספרות התלמודית אף זכר קל לשינוי זה של נוסח התפילה, ואילו שינויים אחרים, שבאו בעקבות החורבן וההוספות המאוחרות, נמסרו לנו בדייקנות נאמנה (השוה פסחים לו:). שנית: אילו היו רואים הכרח לשנות את הנוסח, היו מכניסים גם בחג הסוכות שינוי בנוסח, ומחליפים את השם "זמן שמחתנו" בשם אחר, שהרי, חג "הסוכות" נקרא כך, משום שבו בזמן אוּספוּ הפירות, ואם ציינו את חג הסוכות גם בתקופה שאחר החורבן "זמן שמחתנו", היו יכולים גם להשאיר את השם "זמן הקציר" לחג השבועות. אלא על כרחך נוסח "זמן מתן תורתנו" הוא מקורי, שנבחר עוד על ידי מחברי התפילה, ואנו מסיקים גם מכאן, שהדעה על הערך ההיסטורי של חג השבועות מושרשת במסורת עתיקה.
מתוך דעה זו על ערך חג השבועות צמח אולי השם המקובל של החג: "עצרת". בימי יוספוס נקרא חג השבועות בפי בני ישראל על פי רוב: "עצרתא", (יוספוס, קדמוניות ג י ו: τῇ πεντηκοστῇ, ἣν Ἑβραῖοι ἀσαρθὰ καλοῦσι. ההערה הנוספת שם: σημαίνει δὲ τοῦτο πεντηκοστήν נותנת מקום להשערה, שליוספוס לא היה ברור מה היא משמעותה העיקרית של המלה ״עצרתא״, אולם ראה את הערתו של האוורקמפ, שם). התרגומים בשפה הארמית תרגמו את המלה "בשבעותיכם" (במדבר כח כו): "בעצרתיכון", ובספרות המשנה דחה לגמרי השם עצרת את השם המקראי "שבועות". הצורה "עצרתא", שנפוצה בזמן בית שני בארץ ישראל, ושהיא הצורה הארמית של השם העברי, בדומה למלה "פסחא" שהיא גם כן ארמית על יסוד העברית, נותנת מקום לשער, שהשם עצרת נתקבל לקריאת חג השבועות, בזמן שהשפה העברית היתה חיה עדיין, כי לולא זאת היו קוראים את החג "כנישתא", שהוא התרגום הארמית ל"עצרת". בכל אופן יש להניח, כי ציון זה לחג השבועות הוא קדום ביותר, אף אם הוא נמצא רק ביוספוס ובמשנה. ונשאלת השאלה, משום מה החליפו את השם חג השבועות שבמקרא בשם "עצרת"?
אמנם, אין ספק כי מצאו הקבלה בין היחס של חג השבועות אל חג הפסח ליחס של בין שמיני עצרת לחג הסוכות ושבזמן מאוחר יותר נקרא חג השבועות גם "עצרת של פסח", (פסיקתא דרב כהנא 'ביום השמיני' ומדרש שיר השירים ז ב). אולם עובדה זו היתה, כנראה, התוצאה ולא הגורם לשם "עצרת". אם האלכסנדרונים מתרגמים עצרת שבמקרא ἐξόδιόν, הרי זה רק משום שבמקרא נקרא דווקא היום האחרון של החג כך, (ויקרא כג לו, במדבר כט לה, דברים טז ח). ברם, לאמיתו של דבר אין בשום פנים הוראת המלה הזו "גמר החג", ושימוש זה של מלה מקראית זו בא בזמן יותר מאוחר (בעמוס ה כא, יואל א יד, ישעיה א יג, מלכים-ב י כ, ירמיה ט א, משמעות "עצרת" היא אסיפה), וכן תעודות עתיקות אחרות (השוה גזניוס, Thesaurus ופירסט, מלון עברית וארמית, ערך ״עצרה״ ו״עצרת״) מוכיחים למעלה מכל ספק, כי משמעות המלה היתה בתקופה קדומה: אסיפה חגיגית (אין אנו מדברים כאן על פירוש המלה בתורה, השוה להלן, בחג הסוכות, בהערה). ואם היה פירוש הכינוי "עצרת", "אסיפה חגיגית", הרי לא יכול להיות מכוון לחג השבועות כדי לציין בו את גמר חג הפסח, אלא, להפך, אחרי שכבר נקרא שבועות בשם "עצרת", כינוהו, כדי להבדיל בינו ובין "שמיני עצרת" – הוא "עצרת של חג" – בשם "עצרת של פסח" (לפי זה גם דעתו של לוי (מלון ארמי, ערך "עצרתא"), שבשימוש המלה "עצרת" התכוונו נגד הבייתוסים, לא נכונה. חוץ מזה אין בשם זה סימן התנגדות ברור נגד הבייתוסים, ובמנחות סה. אנו מוצאים אותו בדברי הטענה של מלומד מכת זו).
לכן צודק הרצפלד בהשערתו (גשיכטי, ג, עמוד 197), שהשם "עצרת" מוצאו מהגולה, אולם אין אנו מודים להנחתו, שרק בזמן מאוחר של תקופת בית שני הונהג בארץ, כשם שאין אנו מסכימים להנחה שניה שלו, כי "לבני הגולה נראה החג הזה, שחסרו לו הטקסים המיוחדים, כאסיפה חגיגית בלבד". להנחתו הראשונה אין אנו מסכימים, משום שבמקרה זה לא היה הכוח לשם "עצרת" לדחות את השם העברי "שבועות", והנחתו השניה היא מפוקפקת משום שחג השבועות, כפי שראינו לעיל בראיות מן התלמוד ומספרו של פילון, נחשב לא פחות חשוב משאר החגים, אלא, אדרבה, כחג ממדרגה יותר גבוהה. אלא יותר הגיונית הסברה, שהשם החדש נתקבל בזמן הראשון של גלות בבל והשימוש בו נתקיים אחרי שוב העם לארץ ישראל, כמו שהעלו אתם את השמות החדשים של חדשי השנה מן הגולה (השוה ירושלמי ראש השנה א ב). בראשונה נקרא החג "שבועות" על שם גמר הקציר, שארך שבעה שבועות, "שבועות חוקות קציר" (ירמיה ה כד). וכשבאו בני ישראל אל הנכר ולא היה להם עוד שבועות קציר, לא היה עוד השם הזה מן הענין ואפשר שעורר עצב על אבדן אדמת המולדת, וכך עלתה חשיבותו ההיסטורית של החג, מאחר שהצד החקלאי אבד ערכו. אז העלה החג את זכרון היום הגדול הבלתי נשכח, "יום הקהל" (דברים ט י, י ד, יח טז), יום בו עמד העם "בלב אחד" מול הר סיני, כדי לשמוע את מצוות אלוהיו. לכן הוחג אותו חג ביתר פאר, החרות (פסח) אבדה, איסוף הפירות (סוכות) נשכח, ולא נשארה אלא התורה (שבועות), הנכס היקר מעל לכל, השריד היחיד מהדרת ימי קדם. העם התאסף, כפי שהתאספו פעם האבות, לפני ה', להודות ולהלל ולחוג בשמחה (ראה תרגום יונתן ל"עצרת" בויקרא כג לו, במדבר כט לה, ודברים טז ח), וכך הפך "יום הקהל" ליום האסיפה החשוב ביותר, ליום ה"עצרת" המיוחד, (השוה ספורנו לויקרא כג לו). ומחשבות אלו מעוררת את ההשערה, שכבר בזמן גלות בבל העריכו את חג השבועות בתורת יום מתן תורה. וראה 'הכתב והקבלה' לדברים ט י.
אל זמנים קדומים יותר מוליכים רישומים אחרים. בדברי הימים-ב טו, ח ואילך מסופר: "וכשמוע אסא... ויקבץ את כל יהודה ובנימין והגרים עמהם מאפרים ומנשה ומשמעון, כי נפלו עליו מישראל לרוב בראותם כי ה' אלהיו עמו, ויקבצו ירושלם בחודש השלשי... ויזבחו לה'... בקר שבע מאות וצאן שבעת אלפים, ויבאו בברית לדרוש את ה'... וכל אשר לא ידרוש לה' אלהי ישראל יומת... וישבעו לה' בקול גדול ובתרועה ובחצצרות ובשופרות". אין, איפוא, להטיל ספק בדבר, שאסיפה זו בחודש השלישי חלה בזמן חג השבועות. הרי בעת ההיא באו יראי ה' גם בלא הזמנה מיוחדת אל המקדש, ואם ערכו באותו החודש עצמו אסיפה, הרי היה יום החג המתאים ביותר לדבר זה. ואם כל העם התאסף בחג השבועות ובא בברית לעבוד את ה' היחיד, ונשבע "בקול גדול ובתרועה ובחצוצרות ובשופרות", הלא זה העלה את זכר ההתחייבות החגיגית "נעשה ונשמע" (שמות כד ז). האם היה זה רק מקרה גרידא, שהעם נשבע שבועת אמונים לחוק דווקא בחג השבועות, או היתה זאת בכוונה תחילה, שבאותו יום שאי פעם ניתן החוק מה' בהר סיני בקולות ושופרות, יחדש העם שוב את הקשר עם החוק הזה בשבועה ותרועות? יש לנו יסוד להכריע כסברה האחרונה ולראות בסיפור זה הוכחה, שערכו ההיסטורי של חג השבועות היה מוכר כבר בימי אסא המלך, (השוה ווייהניגר ב – PRE עמ' 484 וראפפורט ב"המגיד", יב, גליון מג).
ובכן, אם השיקולים דלעיל מספיקים, כדי להחליט על עתיקותה של המסורת העברית, אשר לפיה חג השבועות הוא יום זכרון מתן תורה בסיני, הרי אפשר מעתה לחקור, אם יש עוד הוכחות המסייעות להנחה זו. אם נתבונן קודם כל בקביעת הזמן של מתן תורה בסיני, הרי נמצא, כי היא נראית בפרשה העיקרית (שמות יט) כרופפת במקצת. הזמן בו הגיע העם אל הר סיני, נקבע במלים "בחודש השלישי" (פסוק א), כשהכוונה היא בראש חודש השלישי, על זה בוודאי אין מקום לחלוק, שהרי ההוספה "ביום הזה" רומזת בהחלט על יום מסויים וקצוב (השוה במדבר ט א, כ א, שמואל-א כ ה, יח כד, [מלכים-ב ד כג], הושע ה ז, עמוס ח ה, ישעיה א יג-יד, זכריה א א, וקיהלר בביאורו שם, תהלים פא ד, דברי הימים-ב ב ג, ח יג, נחמיה י לד, השוה גם בן אמוזג, שם, סה ב ואילך), כך ביארו גם המכילתא, תרגום יונתן והתלמוד (שבת פו:) וכמעט כל הפרשנים מצטרפים אליהם, (אם יש כאלה שמסרבים לקבל ביאור זה, הרי זה מתוך נטיות מסויימות, השוה קורטץ, גשיכטי, ב, סעיף 416 עמ' 247 ואילך).
שלושה ימים ניתנו לעם להיכון (פסוק יא). לפי זה חל לכאורה מתן התורה בשלושה בסיון. אולם אין זה מוצדק לראות את כל הקורות, שהפסוקים שמות יט א-טו מספרים עליהם, כמאורע יום אחד, שכן רק בדרך נס אפשר היה כי ביום אחד א. באו בני ישראל מרפידים עד מדבר סיני, ב. משה עלה על ההר שגבהו, לכל הדעות, היה 6000 רגל, קיבל שם את דברי ה', ואחר כך ירד מן ההר, ג. דיבר עם העם, שהחליט פה אחד לקבל את התורה, ד. משה עלה שוב להר, והשיב את דבר העם אל ה', והעם קיבל את הצו להתכונן לקבלת התורה ושעוד באותו יום ירד כדי להוציא לפועל את פקודת ה'. ויש לשים לב לעובדה, כי לפי ידיעות מפי תיירים, הדרך מרפידים עד מדבר סיני הוא מהלך כמה שעות וכן גם העליה אל ההר והירידה ממנו. ואם כן, צודקים חכמינו בהחלט, שמחלקים את המאורעות הנזכרים לכמה ימים. לדעת המכילתא ותרגום יונתן הגיע העם אל הר סיני והקים את מחנהו ביום ראשון (פסוקים א-ב), ביום השני באו דברי ה' הראשונים אל משה ומסירת הדברים לעם (פסוקים ג-ח), הדיבור השני היה ביום השלישי (פסוק ט), הפקודה "לך אל העם... והיו נכונים ליום השלישי" (פסוק י ואילך) – ביום הרביעי. לפי זה ניתנה התורה בששה בסיון (ההבדל בין דעה זו לדעות אחרות הוא רק ביום אחד ולכל היותר בשני ימים. השוה בן אמוזג, שם, נז ב). אבל תהיה חלוקת הזמן לפרטיה איך שתהיה, הרי לפי הסבר הרמב"ן לשמות כד א יוצא מכתובים אחרים בוודאות, שפירסום עשרת הדברות היה בששה בסיון. לפי מה שמסופר בפרשה הקצרה בשמות כד, יב-יח, ניתנה למשה הפקודה ביום שלאחר ההתגלות הגדולה לעלות אל הר סיני כדי לקבל שם את לוחות האבן וחוקים נוספים. משה עלה אל ההר ביום השביעי, בא בעב הענן, שכיסה את ההר לאות השראת השכינה זה ששה ימים, ושהה על ההר ארבעים יום וארבעים לילה (שמות כד: יב, טו-טז, יח). ששת הימים שנזכרו בפסוק טז, הם בוודאי ששת הימים הראשונים של החודש השלישי, והיום השביעי היה יום השביעי בו. לפי זה יש כאן בבירור קביעת יום אחרי ההתגלות ליום השביעי, ומתן התורה ביום הששי בו. כך הוא לפי חשבונו של הרמב"ן, שהוא, לדעתנו, הנכון, ולפי זה יש לבאר את הפסוקים טו-טז ויח, כך: משה עלה אל ההר והענן כסה את ההר... ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר וגו'. לפי ביאור זה אין צורך בהנחה, שמשה שהה ששה ימים לרגלי ההר באפס מעשה עד שה' קרא לו, הוא עלה רק ביום השביעי ומיד קרא לו ה', כמו בשמות יט ג. מסורה עתיקה מאוד שאין איש מערער עליה, מספרת גם היא, שמשה עלה בז בסיון, כדי לקבל את לוחות הברית (משנת תענית ד ו, ועיין ירושלמי שם, ובבלי שם כח: ויומא ד:).
לעומת ההנחה בענין קביעת זמן ההתגלות, שאפשר לקבלה בתורת השערה בלבד, יש נימוקים אחרים, שיש בהם כדי להוכיח לנו את ההכרח שבה. ראשית כל: אין להעלות על הדעת, שלכבוד זכרון מאורע כביר וחשוב ורב תוצאות כהתגלות בהר סיני ומתן התורה, שבדרך זו הגיעה לידיעת המין האנושי, לא נקבע שום יום מיוחד. משה רבנו החשיב את יום פרסום החוק עד כדי כך, - שכפי שכבר שמענו לעיל, קראו מספר פעמים "יום הקהל" ושינן שוב ושוב שלא לשכוח אותו ולשמור אותו בלב ולתאר לבנים בני בנים, "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (דברים ד, ט-י). משוררים ונביאים מזכירים בהתלהבות את היום הגדול והמיוחד הזה: "ה' – שרה דבורה – בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום, ארץ רעשה גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים, הרים נזלו מפני ה', זה סיני, מפני ה' אלהי ישראל" (שופטים ה, ד-ה). בצבעים מלהיבים דומים מתוארים המראות הנוראים של הר סיני בברכה האחרונה של משה (דברים לג ב): בדברי המשורר של פרק סח בתהלים: בנבואת חבקוק (ג ג), ואחרים, גילויים אלה שנתגלו לפני העם כולו, משמשים יסוד לעיקרי האמונה של ישראל. בהר סיני הראה ישראל לדעת "כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו" (דברים ד לה), וכי אין תמונה שתתאר אותו (שם, ד טו ואילך), שהוא "השוכן מרום" משפיל לראות בבני אדם להודיע להם את רצונו (שם ד, לג לו), ומשה הוא רבם של הנביאים, שה' בחר בו ליתן על ידו את התורה לעם ישראל (שמות י ט). כלום ייתכן, - כך ישאל כל אחד ואחד – שלעלילה כה אדירה שריחפה תמיד לנגד עיניהם של בחירי עמנו, ושעלינו לזכור אותה כאת יום יציאת מצרים, שהיא חוזרת ונשנית על ידי המחוקק עצמו כעיקר ויסוד לכל חוקי התורה, - שלעלילה זו לא הוקדש יום זכרון?
ואם תופעה כזאת כשהיא לעצמה היתה בלתי מובנת, על אחת כמה וכמה היתה זאת חידה, אילו היה החוק קובע יום מסוים בכל שנה, באותו הזמן שבו חלה ההתגלות על הר סיני, - ליום טוב, אבל עם זה היה מקדיש אותו יום רק לשם חגיגת סיום הקציר, והיה מתעלם מלהזכיר דבר בענין קבלת התורה מה', שהיא היא מקור חייה הנצחיים של האומה (דברים לב מז). ואין להשיב על כך, שחג השבועות חל יום אחד או שני ימים קודם לחג מתן תורה או לאחריו. כי הרי זה היה עוד פחות מובן, אם החג היה כל כך קרוב ליום זכרון מתן תורה ולא היה נקבע לשני הדברים גם יחד, כאילו התכוונה התורה להשכיח מלב העם את חזיון "יום הקהל", או היתה מזלזלת בו. זה היה מעורר את הרושם, כאילו היו מכבדים רק את היום שבו אוספים את התבואה, מנת לחמנו של אותה שנה והוא לנו חג גדול, ואילו היום הגדול והנורא, שבו זכינו לחיי עולם, הננו מזניחים. זה לא ייתכן! חס לו לחוק האלוהי לצוות דבר שעלול להביא לידי רעיונות כאלה (השוה בן אמוזג, עמוד נח ואילך). אלא: התורה קבעה את היום, שהיה ידוע לעם כיום קבלת התרה, ליום חג שנתי, שבו יחוגו גם את סיום הקציר. זמן הקציר אינו נמשך בכל שנה שבעה שבועות דווקא, יש שהקדימו לגמור את קציר התבואה שלהם: אולם את החג, שבו נותן העם תודה לה' על ברכת התבואה, ראוי לחוג ביום קבלת התורה, כדי שיזכור, שרק יחד עם התורה מקבל הוא את הלחם מידי האלהים החומרי תלוי בקבלת חוקת התורה.
ואם מצד אחד דורש מאורע כהתגלות ה' בהר סיני, שלזכרו יוקדש חג זכרון מיוחד, הרי ראוי מצד שני גם חג השבועות, שבדומה לפסח ולסוכות ישולב בו מאורע היסטורי. בשמות כג טו-טז, ולד יח, כב, נזכרים שלוש הרגלים וערכם ביחס לעבודת האדמה: חג הפסח יחל בחודש האביב בזמן התחלת הקציר, בחג השבועות יבוא חג גמר הקציר, ובחג הסוכות סיום איסוף הפירות והבציר. אולם לחג הפסח ולחג הסוכות נודעת מלבד החשיבות מבחינת הטבע גם חשיבות היסטורית, הראשון מזכיר את יציאת מצרים והאחרון את השגחת ה' על העם בלכתו במדבר (ויקרא כג מג), וודאי שגם לחג השבועות נודע ערך היסטורי, ואין זה אלא זכרון קבלת התורה בסיני. (השוה דידריך באנציקלופדיה של האללה חלק ג, כרך כ, עמוד 419, ווייהינגר ב – PRE שם, בן אמוזג, שם, עמוד נט ב).
אולם, בעוד שלמאורעות ההיסטוריים, שלהם הוקדשו החגיגות של פסח וסוכות, טקסי חג מובהקים (קרבן שה לפסח, לזכר הצלת בכורי ישראל, מצה, לאות החפזון בשעת היציאה, ישיבה בסוכה, סמל הבטחון בחסותו של ה') לא נתקן לחג השבועות שום טקס סמלי, להזכיר את חזיונות סיני. ויש טעם לדבר: חזיון סיני אינו עשוי להתגשם בסמל גשמי, אלא בני ישראל ישימו על לבם כי לא ראו "כל תמונה ביום דבר ה'... בחרב מתוך האש". (דברים ד טו), כדי שלא ייכשלו בעשיית פסל לדמות אלהים, אלא יזכרו את המראות הגדולות, ויחוגו ביום מתן תורה את סיום הקציר, למען יודו לה' על ברכת האדמה בהביאם את הביכורים אל המקדש, ויכירו כי ה' הוא האדון השליט על הכל ואותו חייבים לעבוד ואל מצוותיו צריכים לשמוע ולחזור, כאילו בכך על ההבטחה "נעשה ונשמע" (שמות כד ז).
ובזה צעדנו קדימה בדרך ישוב הקושיא המטרידה ביותר: מה טעם איך הכתובים מרמזים אף רמז קל על הקשר שבין חג השבועות בין המאורע של מתן תורה, ואילו בפסח וסוכות הובלטו היסודות ההיסטוריים בבהירות? אמנם, לאמיתו של דבר לא הובאו נימוקים גם לחגים האחרים, פרט לחג הפסח. את כוונת החגים למדים או מתוך שמו של החג, או מתוך הזמן בו חל אותו חג, או מתוך סמלי המצוות שהתורה מחייבת את עשייתן, או מתוך רמזים שבתורה שמעידים בעקיפין על מהותם. כך, למשל, מתגלה מטרת החג מאליה בשמות המועדים של יום הכפורים, חג הקציר וחג האסיף, כשם שקביעת שמו של חג הפסח באביב מלמדת שחג זה מבליט גם את התחלת הקציר, כך מרמז הטעם שנותן הכתוב למצוות ישיבה בסוכה (ויקרא כג מג), שיש ביסודו מאורע היסטורי, וכן מעידים הרמזים לחידוש השנה בתשרי על יום תרועה שהוא ראש השנה, (השוה באכמן, שם, עמוד 22 ואילך). רק בחג הפסח נותנת התורה ביאור היסטורי מדויק בשמות יב יד (ובמקומות אחרים) בדברים אלה: "והיה היום הזה (של יציאת מצרים) לכם לזכרון וחגתם אותו חג לה'". ואפשר להבין זאת בשל החשיבות המיוחדות שהתורה מייחסת ליציאת מצרים, שהיא משמשת זירוז לעידוד לקבלת המצוות (השוה: ויקרא יא מה, כה לח, במדבר טו מא, דברים ה טו, טו: טז, יב). ומשום כך אין להתפלא, שהכתוב אינו מפרט את כוונות החג ביום מתן התורה. את שמו קיבל חג זה בהתאם ל"קציר" או "שבועות הקציר", כדי להדגיש את הצד האחד, ולצד האחר – להתגלות – לא היתה הכוונה להקדיש טקסים מיוחדים, מתוך הנימוקים שהבאנו לעיל. אבל העובדה שזמן חג השבועות מותאם לזמן מתן התורה, אומרת לנו שיש קשר בין החג ההוא ובין המאורע ההיסטורי הזה. ואולי נרמז בשם "שבועות", שמזכיר אמנם את שבועות הקציר, אך גם את שבועות הקציר שסופרים, - כי החג הזה מציין את המטרה, שאליה מתכוננים במשך שבעה שבועות, לזכור כי רכישת הטוב החמרי של הארץ היא רק האמצעי לקיום המצוות, השוה הירש לויקרא כג טו.
חוץ מזה נודע לנו ענין זה מתוך המסורה, ואין לנו רשות להטיל בו ספק, אף אם לא היינו מוצאים נימוקים לכך, מלבדה. הרי, למשל, אין גם שום הסדר בתורה, שיש שנים שצריך לעבר אותן, ואף על פי כן יש הרבה חוקרי עתיקות ומחשבי תקופות, שאין להם שום ספק שלעברים היתה השנה המעוברת ידועה. מי שמאמין בתורה שבעל פה, לא יתקשה כלל, אם ימצא בתורה שבכתב פסוקים מקוצרים, שהמסורה משלימה אותם, ואילו אלה, שאינם מודים בתורה שבעל פה שלנו, מוכרחים בתוקף העקיבות ללכת יד ביד עם אותם מבקרי המקרא, שמסיקים מתוך העובדה, שיש בתורה חוקים שניסוחם טעון השלמה, שהתורה לא ניתנה לפני הנוהג, אלא בד בבד אתו, או שצמחה מתוכו, (השוה מירקס בכתב העת של הילגנפלד לתיאולוגיה מדעית, שנת 1863, עמ׳ 177 וב- Prot. Kirchenzeitung, 1865, No. 17).
אולם יש עוד עובדה מסייעת להנחה, שחג השבועות הוא חג מתן התורה, והיא גם מסבירה לנו, מה טעם לא גילתה זאת התורה במיוחד. מוסכם הוא לא על ידי המסורת הישראלית בלבד, אלא גם על ידי גדולי החוקרים והמבארים, שבחג השבועות יש לראות את גמר חג הפסח (השוה מדרש שיר השירים ז ב, איוולד, קדמוניות מהד׳ ב, עמוד 399 ואילך, קייל בביאורו לויקרא כד טו ואילך, דילמאן בלקסיקון של שנקל, ערך Phingsten ועוד). בדומה לזה היה מתן התורה בסיני השלמת מעשה השחרור משיעבוד מצרים: "וגאלתי אתכם" (שמות ו ו) הוא רק אמצעי והתחלה ל"ולקחתי אתכם" (שם פסוק ז). כבר בתחילת שליחותו של משה (שם ג יב) דיבר ה' אליו לאמור: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" (חורב), ומשה דיבר בכל פעם בשם ה' אל פרעה: "שלח את עמי ויחגו לי במדבר"(שם ה א, ז טז ועוד), חג זה ועבודת ה' בו נקראים בפי משה "חג לה'" (שם י, ט). גם משה וגם עם ישראל ציפו לכך, שעבודת ה' זו תיעשה בצורת העלאת המון קרבנות, וכשפרעה התאמץ למנוע הוצאת הבהמות על ידי בני ישראל, אמר אליו משה (שם י, כה-כו): "גם אתה תתן בידינו זבחים ועלת... ואנחנו לא נדע מה נעבד את ה' עד באנו שמה". אולם בבוא ישראל אל ההר, שנועד להיות מקום העבודה הזאת, לא נדרש ממנו שום הבאת קרבן, רק לשמוע בקול ה' ולשמור את בריתו (שם יט, ה), עובדה זו הזכיר גם הנביא ירמיהו (ז, כב-כג) כדי להוכיח, שהציות רצוי לה' יותר מן הקרבנות: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח (אף על פי שהצטיידו בעולות וזבחים בשפע), כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם". לפי זה דיבר ירמיהו רק על הדיבור הראשון של ה' בסיני, והוא מציין את זמן הצווי הזה כמועד יציאת מצרים, משום שאותה שעה נעשתה העבודה, שעליה דובר שעתידה להיעשות אחרי היציאה. ומכאן, שהמסקנה שהסיקו תכופות מתוך פסוקים אלה, שכאילו ירמיה לא ידע את תורת הקרבנות שבתורה או לא הכיר בה, הוא בלתי מוצדקת כלל (ראה ביאור לעיל פרק שביעי, בסוף).
לפי זה חגג ישראל את עבודת ה' שלו ואת ה"חג לה'" בזה שעמד על הר סיני וקיבל את התורה ובכן, מהוה יציאת מצרים יחד עם עבודת ה' על הר סיני מאורע אחד מאוחד, השחרור הגופני והרוחני של ישראל מעבדות מצרים. וכשם שמבחינתם הטבעית של החגים פסח הוא התחלת הקציר ושבועות הסיום שלו, כך יש לראות מבחינה היסטורית בשבועות את הסיום של גאולת ישראל, ואם חג הפסח מוקדש לזכר יציאת מצרים, כך, כמובן, יוקדש סיום החג, שבועות, לגמר הגאולה, היינו לזכר מתן תורה בשבועות. ומאחר שהתורה, בצוותה לספור את הימים מפסח ועד שבועות, רמזה על הקשר שבין שני החגים ("המצוה היא לספור מיום השחרור והתחלת המשק הלאומי העצמאי, ובזה צויינו ההישגים הלאומיים האלה כהקדמה ותנאי מוקדם ולא כמטרה... ההישג שאליו חותרת הספירה אין מטרתו אלא החוק האלהי", הירש), וציינה את עבודת ה' על הר סיני כתכלית השחרור ממצרים, וגם קבעה את מועד חג השבועות בהתאם לזמן מתן תורה – הרי כל זה מחייב שחג השבועות, בבחינת סיום השחרור ממצרים, הוא הוא חג מתן התורה.
דעה זו תמצא עוד חיזוק, כשנשים לב אל התופעה, שספירת שבעה שבועות עד חג השבועות, שהוא היום החמשים, מקבילה בדיוק לספירת שבע שבתות שנים עד שנת החמישים, שנת היובל, כפי שהראינו כבר לעיל בקטע 'דעת המסורת'. זה מוכיח לנו, שלחג השבועות יש קשר הדוק לשנת היובל, מה שנראה הגיוני, אם נכיר את חג השבועות כחג מתן התורה. ביום זה קרא ישראל את עצמו עבד ה', ומילא את פקודת ה': "בהוציאך את העם ממצרים... תעבדון את האלהים על ההר הזה". ומשום שכל אחד מישראל הוא עבד ה', אסור למכור אותו לעבד עולם. כל עבד עברי ישוחרר ביובל, "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כה נה). כשם שישראל השיג שוב את חירותו, שאבדה לו במצרים, על ידי שקיבל עליו את השיעבוד לה', כך יקבל כל בן ישראל בשנת היובל את חירותו, שאבדה לו או שמכרה, כמתנה מחדש. גם כחג הטבע יש יחסים של קירבה בין חג השבועות ובין שנת היובל, שהרי כשמקדישים את ביכורי התבואה לה', מכריזים על האדמה שהיא קנין ה', וכך גם החזרת הקרקע ביובל מביעה, כי לה' הארץ והאדם הוא גר ותושב עליה.
רק אם רואים בחג השבועות לא את חג הקציר בלבד אלא גם את חג מתן התורה, מתיישבת הפליאה מכך שהתורה דורשת לחג זה שני קרבנות. שהרי בויקרא כג נצטוו לחג הפסח ולחג השבועות הקרבנות המכוונים לענין הקציר. אלה משופעים בהרבה בחג השבועות, שהוא גמר הקציר, מאשר ביום שני לפסח, בזמן התחלתו. ואילו בבמדבר כח, מצווים הקרבנות לפסח ולשבועות במידה שוה. קרבנות אלה מקריבים בחגים על שם ערכם ההיסטורי, בפסח על דבר העלאתם ממצרים ובשבועות על דבר מתן התורה, תכלית השיחרור. לשני מאורעות אלה מקדישה התורה שני חגים, החג העיקרי וחג הגמר שלו, והם הועמדו בדרגה אחת ושווים זה אל זה בקרבנות (ראה לעיל בביאור לפס' יח).
בהתחשב בכל מה שהבאנו לעיל, יש לראות את זאת לפחות לקרוב מאד לוודאי, שחג השבועות נקבע על ידי התורה גם ליום זכרון מתן התורה בסיני. אולם בדעה, שלחג השבועות יש ערך היסטורי, אפשר להחזיק רק, אם זמנו של חג השבועות בא יחד עם מאורע מתן תורה בסיני. הוכחנו לעיל, כי לפי קביעת הזמן המסורתית להנפת העומר אין הזמנים הנקבעים בשמות פרקים יט וכד מעמידים קשיים בפני ההנחה שלנו. וכנגד זה אלה שמתנגדים לזמן שנקבע על ידי המסורה להנפת העומר, אינם יכולים בשום אופן להסכים לדעה, שחג השבועות הוא חג היסטורי (מלבד קנובל), משום שלוחות המועדים אינם מכוונים זה לזה. ומכיון שיש לנו רשות להתעלם מהשערתו של קנובל, הרי יש אפשרות, לצרף את כל הנימוקים, העשויים לחזק את הדעה על דבר ערכו ההיסטורי של חג השבועות, גם אל ההוכחות בדבר אמיתות המסורה של כוונת "ממחרת השבת". ויש להתפלא, שהקראים קוראים את חג השבועות זמן מתן תורתנו, אף על פי שלדעתם אין יומו של חג זה קבוע ורק לעתים רחוקות הוא חל יחד עם יום מתן התורה. סתירה זו לדעת עצמם אי אפשר להם לטשטש באמתלאות של הבל, (השוה אהרן בן אליה, שם, פרק ט).