פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כג · פסוק יט
"ועשיתם... שלמים". כאן חוברו החטאת והשלמים יחד, משום שחלבם של שני מיני הקרבנות יובא על המזבח וכל הבשר שייך לכהנים והוא בדרגת קודש קדשים.
אע"פ שלפי פסוקים אלה כל הקרבנות שבכאן נלוים אל שתי הלחם, הרי בכל זאת רק שני כבשי שלמים הם אותם הקרבנות, שעליהם קובעת ההלכה כשיטת ר' עקיבא (מנחות מה:) "הלחם מעכב את הכבשים", כלומר: אם אין מקריבים שתי הלחם, גם הכבשים אינם קרבים. אבל במקרה הפוך: אם אין כבשים, מקריבים את הלחם. ברם, "הוזקקו זה לזה – מעכבין זה את זה", פירושו: אם הקריבו את הלחם עם הכבשים, והיו הלחם והכבשים מאוחדים פעם תוך מעשה הקרבנות (בשעת שחיטת הכבשים, מנחות מו.), הרי "שחיטת כבשים מקדשת לחם", שחיטת הכבשים גורמת ללחם להתקדש (השוה מנחות מז.), והכבשים משמשים "מתיר" ללחם (ראה ביאור לכב ג), ואי אפשר להביא את הלחם בלי הכבשים (מנחות מו.), אבל אם מקריבים לחם בלא כבשים, "יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה", אסורים הם באכילה מפני שחסר המתיר, ולכן יש להניף אותם, ואחר כך מניחים אותם במשך הלילה ושורפין אותם (בתורת "נותר", לעיל ח לב, מנחות מב:). מכל מקום לדעת רבה זוהי רק גזירה מדרבנן, אך בעצם נאכלים שתי הלחם במקרה כזה בלי מתיר (מנחות מו:). שני כבשים אלה הם שלמי ציבור היחידים שנזכרו בתורה. הם בדרגת קודש קדשים ונאכלים רק לזכרי כהונה בחצר המקדש. בשעת התנופה צרורים שני הכבשים (בעודם חיים) עם שתי הלחם, מוחזקים "זה בצד זה" (מנחות סב.) ומונפים יחד (השוה לעיל יד יב). מכאן, ששני הכבשים הם ביחס קרוב יותר לשתי הלחם מאשר שאר הקרבנות.