פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כג · פסוק יז
יז. "ממושבותיכם", בא ללמד שאין להביא שתי הלחם ממדינה זרה. וכך סדר הפסוק: "תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים... בכורים לה'", והשאר הוא מאמר מוסגר, כך לפי טעמי הנגינות. אפשר היה להתחיל את המאמר המוסגר גם במלים "שני עשרונים". ואפשר שהטעמים באו לרמוז את דרש הספרא: "שתים שיהיו שוות, שני עשרונים שיהיו שוות". אילו היו המלים שני עשרונים נקשרות עם המלה תהיינה, היו יכולים לחשוב, כי שתיהן יחד יכילו שני עשרונים, אבל האחת מותרת להיות, למשל, חמשת רבעי עשרון והשניה שלושה רבעים.
"תביאו". על הנקודה בתוך האל"ף עיין איוולד 21 e וגזניוס קאוץ' 14 d.
"סלת תהיינה". הן צריכות להיות: א. לחם, ואילו העומר בא מכרמל, ב. שני עשרונים, בעוד שהעומר היה מעשרון אחד, ג. צריכות להיות מחיטה, מה שכתוב כבר בשמות לד כב: "בכורי קציר חטים", וגם מפורט כאן במלה "סלת", ואילו העומר בא משעורה, ד. "חמץ תאפינה". בעוד שהעומר אסור לבוא חמץ, כמו שאר כל המנחות.
"בכורים". כך נקראות שתי הלחם גם כאן, גם בשמות לד כב, ובבמדבר כח כו, משום שהיו המנחה הראשונה. עם זה פוסקים חכמינו (משנת ביכורים א ג): אין מביאים בכורים קודם לעצרת, משום ששתי הלחם היו צריכות להיות הבכורים הראשונים. והנה גם העומר נקרא בשם ביכורים, אך גם "ראשית קציר", ושתי הלחם נקראות: ביכורי קציר וגם "קרבן ראשית" (לעיל ב יב). ביכורי הפירות הובאו "מראשית כל פרי האדמה" (דברים כו ב), גם הם נקראים "ראשית בכורי אדמתך" (שמות כג יט): חלה ותרומה נקראו גם "ראשית" (במדבר טו כ, יח יב). על פירושם של "ראשית" ו"בכורים" אין לנו צורך להתלבט הרבה. "ראשית", או הראשון באופן מוחלט, ראשון לכל, או ראשון באופן יחסי, שקדם לאחרים. אסור לקצור קודם שקצרו את העומר, לכן העומר הוא "ראשית קציר". ואסור לאכול מן הלחם קודם שהפרישו חלה ממנו, לכן נותנים מ"ראשית עריסותיכם". קודם שמביאים מן הפירות לצורך עצמם, יביאו ממנו לה' ביכורים, לכן נקראו שתי הלחם והביכורים "ראשית". קודם שבן ישראל נהנה מדגן תירוש ויצהר, ובטרם שיתן מעשר ללוי, עליו לתת לכהן תרומה, ולכן נקראת התרומה גם בשם "ראשית" (במדבר יח יב). אולם "בכורים" הם הפירות שהבשילו בראשונה, בין אם הם תבואה או פירות אחרים. אפשר להביא ביכורים שאינם ראשית, היינו אם כבר אכלו בעצמם ממנו קודם שהביאו ממנו לה'. אבל חובה היא, להביא ראשית ביכורים.
ישנה גם 'ראשית', שאינן ביכורים, כגון חלה ותרומה. ומכאן שהעומר ושתי הלחם הם גם 'ראשית' וגם 'ביכורים'. וכן ביכורים, עשויים להיקרא גם "ראשית", ואם הכתוב משתמש פעם במלה זו, פעם במלה האחרת, הדבר תלוי בהמשך הענינים. באותה הפרשה שבה מדובר על הדברים שאפשר להביא על המזבח, נקרא העומר בשם "בכורים" (לעיל ב יד) כי משום שזו היא מנחת ביכורים צריך להביא אותה "אביב קלוי באש וגו'", כי לולא זאת היו יכולים להביא קמח סולת. וכאן בשתי הלחם מודגש, שיהיו "בכורים", ולא לחם סתם כמו בלחם הפנים, ואילו בעומר נאמר בפירוש שצריך להיות "ראשית קציר". אם נאמר לעיל (ב יב), שקרבן ראשית מותר גם משאור ודבש, ניתן בזה ביטוי לרעיון כי זה קרבן ראשית. חמץ ודבש שהם מאכל אדם, לא יוקטרו לה', אך אם מתכוון אדם לתת קודם לה' מתוך יראת כבוד את ראשית המזונות שלו בטרם שנהנה מהם, כלומר: רוצים להביא קרבן ראשית, אז דווקא מזונותיו של האדם הן הקרבן המתאים. בחג הפסח, שמזונותיו של האדם הן מצה, גם קרבנו מצה, ובחג השבועות, שבן ישראל אוכל חמץ, יקריב גם לה' חמץ כך מקריבים גם מן הפירות המתוקים (דבש) את הביכורים לה' (השוה ביאור על ב יא).