אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק כג · פסוק י

פסוק ח

ט-יא. כבר העירונו לעיל (בסוף הפתיחה לפרקנו), שמבקרים אחרונים מיחסים את הפסוקים ט-כב למקור אחר (H). שהוא שונה, כביכול, מהחוקים שלפניהם ושל אחרים (Pg). הנימוקים שבהם מנמקים דעה זו הם בעיקר אלה: א. הפתיחה "וידבר ה'" (בפסוק ט) מוכיחה, שיש להפריד פיסקה זו מן הקודמות לה (השוה ג'ורג' 126 וברתולט). ב. הפיסקא "כי תבאו וגו'" (בפסוק י) מזדהה עם יט כג, כה ב (H) ומתרחק מן Pg (בינץ' 412). ג. Pg קובע בכל המועדים את החודש ואת היום, בו חל המועד, ואילו כאן (פסוקים יא, טז) נקבע רק "ממחרת השבת", שלפיו אין חגי עבודת האדמה קשורים ביום מיוחד (קואנן 87, 269:, בינץ' וברתולט). אשר לפתיחה המיוחדת (פסוק ט), הרי היא מתבארת בזה, שהדיבור שלפנינו מתכוון בעיקר אל החג השני של השנה, אל חג השבועות, שפותח כרגיל, כבשאר כל המועדים, במלה "וידבר". ומכיון שחג השבועות, שפותח כרגיל, כבשאר כל המועדים, במלה "וידבר". ומכיון שחג שבועות זה, גם מבחינת אפיו (כחג סיום הקציר), גם מבחינת קביעות זמנו, קשור קשר הדוק עם העומר, היה צורך לאחד קרבן זה עם חג השבועות באותה הפרשה ולהפרידו מן חג הפסח.

בביטוי "כי תבואו וגו'" יש תמיד להשתמש במצוות, שאי אפשר היה, או לא היה צורך, לקיים אותן במדבר, ובשום אופן אינו מתרחק מן Pg. אדרבה, דווקא כאן, שכל המצוות נכנסו לתוקפן, מן ההכרח היה להדגיש באותן המצוות שאין לקיימן במדבר, שחובתן חלה מיום בואם אל הארץ (השוה לעיל יד לד, במדבר טו: ב, יח, לג נא, לד ב, לה י). ומה שנוגע לעובדה שלא נקבע התאריך של העומר ולא זה של חג השבועות, הרי המבקרים שמכחישים את אחדות הפרשה שלפנינו מוכרחים להודות שגם Pg לא קבע את התאריך במצוות אלו. כי לו היה נקבע ב- Pg תאריך לעומר או לחג שבועות, הלא היה R (=העורך), שלפי המבקרים האחרונים (השוה בינץ' וברתולט) הכניס לפסוקים ט-כב כל כך הרבה הוספות מתוך Pg, מכניס בוודאי גם את התאריך המדויק, כפי שעשה זאת לדעת המבקרים בפסוק לט. ועוד, מדוע לא נזכר בבמדבר כח כט שום תאריך לחג השבועות? זה מוכיח ברורות, כי בנוגע לענין זה לא נמצאו שום סתירות בין ספרי החוקים השונים, כביכול, במלים אחרות: שכל הפסוקים, שהמבקרים מייחדים אותם ל- Pg ול-H. כולם למחבר אחד הם. ובאמת היה הדבר מוזר מאד להניח שה"עורך" לקח דווקא אותם החוקים שאין לקיימם במדבר, ממקור H. ואת האחרים ממקור Pg!. ומלבד זה הנה אנחנו מוצאים בפסוקים ט - כב כה הרבה ביטויים וסגנונות מתוך Pg. שהמבקרים במבוכתם רואים עצמם נאלצים לבקש להם מפלט בהנחות שמצילות בנקל מתוך כל הלבטים, היינו עיבודי הנוסח, הוספות, והגהות (השוה בינץ'), כשבכל מקום מזדקרת לעין מגמתה של הביקורת. על דיוק הזמן בביטוי "ממחרת השבת" ראה להלן ביאור מפורט.

כפי שכבר העירונו לעיל, במבוא לחוקי המועדים, נמסרו כל אותם חוקי הקרבנות, שהונהגו למעשה מיד, בתורה שבעל פה, וכאן נאמר רק ברמז "והקרבתם אשה לה'", ואילו אותם הקרבנות שאפשר היה להנהיגם רק בארץ הקודש, נרשמו בחוק שניתן בסיני. ולסוג אחרון זה שייך קודם כל העומר והקרבנות הכרוכים בו. בשאלה אם חובת העומר חלה מיד לאחר הכניסה או רק "לאחר ירושה וישיבה", חולקים ר' ישמעאל ור' עקיבא, השוה להלן. הקציר שעליו מדובר כאן התחיל בשעורה, שהיא מתבשלת בארץ ישראל מיד בראשית האביב, ואילו החיטה מתבשלת בזמן מאוחר הרבה. ומכיון שהחודש הראשון צריך היה להיות החודש של האביב, היינו החודש שבו מתבשלת התבואה, הרי מובן מאליו, שהשעורה הבשילה כבר בחג הפסח, ולא החיטה. ומשום כך לא מצאה התורה לנחוץ לקבוע במיוחד, איזה מין תבואה הוא, שממנו צריך להביא את העומר.

קרבן הביכורים נקרא כאן בשם "עומר". למלה זו יש בתורה שתי הוראות, בשמות ז טז ואילך היא שם של מידה שמכילה עשירית האיפה, ואילו בדברים כד יט מציינת מלה זו: אלומה. כך הובנה המלה גם כאן על ידי השבעים δράγμα הסורי (כפא), הוולגטה manipulum)) לותר, כמעט כל המבארים הנוצרים האחרונים וגם שד"ל, המעיר במאמר מוסגר, כי לפי הקבלה יש למלה הוראה אחרת. מתוך אונקלוס ותרגום יונתן אין להשיג פתרון, משום שהתרגום שלהם עצמו – עומרא – מתפרש לשתי פנים. אולם כמעט כל הפרשנים העברים החל מתקופת רש"י אוחזים בהוראה ש"עומר" הוא מידה.

לאחר שכבר הבהרנו לעיל (בביאור לב יד), שמנחת הביכורים בויקרא ב, יד-טז היא היא קרבן העומר, הרי אין לבאר בשום פנים: עומר - אלומה, שכן אז היה פירוש "והניף את העומר" (וכן "עומר התנופה"), שהאלומה כולה הונפה. אולם לפי התיאור בויקרא ב, הכרח הוא להחליט, שרק הקרבן שהוכן מ"גרש כרמל", יחד עם השמן והלבונה, הונף, כפי שמלמדת בפירוש משנת מנחות י ד. אמנם, אפשר היה להניח ששמרו על הכינוי, "עומר" גם לאחר הכנת הקרבן, משום שהביאוהו מתחילה בצורת אלומה אל המקדש. נראה, שזוהי גם דעתו של יוספוס (קדמוניות ג י ה), שמשתמש בשם δράγμα כדוגמת השבעים, למרות שבענין הכנת העומר הוא בדעה אחת עם המשנה. אולם, אילו היה זה נכון, היה צריך לבאר את המלה "עומר"כשבאה בפעם הראשונה במובן "אלומה" ואחר כך לתפוס אותה תמיד כשם הקרבן, מה שנראה דחוק ביותר. אך פחות מזה היה מתאים הביאור: עומר - מידה, כי אז היה מתמיה אותנו: א. שכאן נאמר הביטוי "עומר", ואילו שאר הפסוקים בקבעם את מידת המנחה, משתמשים בשם "עשרון" או "עשירית האיפה", ב. שדווקא קרבן זה נקרא "עומר", בעוד שרוב המנחות היתה מידתן "עשירית האיפה" והיו יכולות להקרא גם כן "עומר", ג. שבאותה הפרשה גופה, ב"שתי הלחם" (פסוק יז), נאמר: "שני עשרונים", ולא "שני העומר" (כשמות טז כב).

ועתה נראה איך ביארו חכמינו הראשונים את המלה. מויקרא רבה כח אפשר היה להסיק שהם פירשו, שעומר הוא שם למידת עשירית האיפה. שם נאמר: "אמר ר' ברכיה אמר הקב"ה למשה לך אמור לישראל כשהייתי נותן לכם את המן הייתי נותן עומר לכל אחד ואחד מכם הדא הוא דכתיב עומר לגלגלת ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר אין לי אלא עומר אחד מכלכם". אך מתוך אמרת אגדה זו אין להסיק מסקנה בוודאות, כי היא היתה מוצדקת אף אם לשני השמות "עומר" באגדה זו היו שתי הוראות שונות. אולם בספרא נאמר: "והניף את העומר לפני ה', שלשה שמות יש לו עומר שבלים, עומר תנופה, עומר שמו". זה בא להגיד לפי דעתי (השוה גם ראב"ד, שם): עומר יש לו שלוש הוראות: א. עומר-שבלים, כלומר: אלומה, ב. עומר תנופה. זה שבפרשתנו, ג. "עומר" שמו, זהו שם המידה "עומר". וכאן נאמר בפירוש ש"עומר" שלפנינו אינו לא "אלומה", וגם לא מידה, אלא יש לו הוראה אחרת. לפי זה קרוב לוודאי הוא, שהוראתו כאן "מנחה" או "מתנת מכס" (בתרגום הגרמני שלנו שמרנו על הביטוי העברי, אך אין להבינו כאילו היה שם מידה, אלא הוא שם מיוחד לקרבן זה).

על האטימולוגיה של המלה קשה לעמוד בוודאות. אם הצדק עם פליישר (במילונו של לוי לתרגומים כרך ב עמוד 568), שהמלה "מוכס" (גובה המכס) ולפי זה גם "מכס" מוצאה מן مكس בערבית - מדכא, אז ייתכן ש"עמר" נגזרת מן "עמר - מדכא, עושק. גם בשומרונית "עמר" פירושו: כובש, השוה בראשית א כח. ואפשר שהוראת "עמר" היא "חלק" ומזה "עמר"- המידה, המנה היומית לכל אדם, ו"עמר" פירושו החלק שהוקדש לה' (כדוגמת "מכס" מן "כסס"). לפי פיסקה בירושלמי, שהרמב"ן לדברים כא יד מביאה, פירוש "עמר": עובד, ו"עמירא": פועל. אם זה נכון, היה עמר ביטוי מתאים לפרי הראשון של עבודת האדמה. "ראשית קציר", שמביאים קרבן לה', להביע בזה כי הוא הנותן כוח לעשות חיל (דברים ח יח).

"והבאתם... אל הכהן". מלמד, ש"אין מצות קצירה בכהן" (ספרא). אגב: בויקרא ב צווה גם במנחות אחרות "והביאה אל הכהן" בעבודות שאינן כשרות אלא בכהן. אבל במנחת ביכורים חסרה המלה: "והביאה אל הכהן", משום שכבר ניתן צו זה בהר סיני. "והבאתם... והניף" קובע, שמיד אחרי ההבאה אל הכהן תיעשה התנופה. לפי זה היתה ההנפה המעשה הראשון של טכס הקרבן, שהיה כשר רק בכהן. המעשים האחרים אינם מפורטים כאן (השוה לעיל על ב יד).

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה