אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק כג · פסוק ח

פסוק ז

"והקרבתם אשה לה' שבעת ימים". אין מובן "אשה" כאן אלא הקרבנות הרשומים בבמדבר כח בלבד. אלה נרשמו בספר רק בשנת הארבעים למסעות במדבר. מלכתחילה נמסרו בעל פה ומיד אחרי הקמת אוהל מועד הונהגו למעשה. כאן ניתן הצו לכבד את כל שבעת ימי החג על ידי קרבנות, ורק ביום הראשון וביום השביעי לשבות. ואשר לשאלת עשיית מלאכה בימי חולו של מועד, זו תבורר להלן בחוק חג הסוכות.

גייגר בכתב העת שלו 1864/65 Jüd Zeitchrift עמ' 181 ואילך, סבור שהביקורת העלתה שחוק איסור המלאכה ביום טוב עבר שלוש דרגות של התפתחות. הדרגה הראשונה שבספר שמות כג לב, ולד כא, אינה מצוה לשלושת המועדים הידועים לה שום איסור מלאכה. בדרגה השניה (שמות יג ו, ודברים טז ח) בולט יום השביעי של חג המצות במיוחד ורק הוא לבדו מצטיין באיסור מלאכת עבודה. ולבסוף באה המדרגה השלישית בשמות יב ובויקרא כג ובחומש הפקודים כח-כט. במקומות אלה צויינו עוד, חוץ משבת, היום הראשון והיום השביעי של חג המצות, חג השבועות, היום הראשון והיום השמיני של חג הסוכות ויום תקיעת שופר על ידי איסור מלאכה יותר קל, ואף יום הכיפורים הושוה לשבת. מלבד זה מציע גייגר את השערתו של היטציג ומעמיד פנים כאילו היתה זאת המצאה שלו עצמו, שלפיה צווה בשמות יג ג-י, כג טו, לד יח, ובדברים טז א, שחג המצות יתחיל בראש חודש האביב, ומכיון שלפי שמות יג ו ודברים טז ח רק היום השביעי מצטיין בקדושה יתירה, לפיכך ייחשבו הראשון והשביעי לחודש ניסן כחגים, ובזמן מאוחר יותר חגגו במקום אלה את החמשה עשר והעשרים ושנים לניסן, כפי שנצטוה בשמות יב ובויקרא כג, ובבמדבר כח, וכעין פשרה בין פרשיות אלו, השונות זו מזו, מופיעים הדברים ביחזקאל פרק מה (פסוקים יח-כד), שלפי גייגר רק באופן כזה הם מובנים לנו. שם מצווה, כי באחד לחודש ניסן ובשביעי בו יכופר הבית. זהו לפי דעתו, החג בשלב הישן, ולמרות זאת יהיה גם ביום הארבעה עשר חג הפסח ואחריו שבעת ימים חג המצות. הנה התמזגות של כל הידיעות השונות! עד כאן גייגר.

לפי דעה זו יש לדחות את כל הידיעות המספרות שעשו את הפסח בארבעה עשר בניסן כבר בימים הקדומים ביותר. בבמדבר ט א ואילך מסופר, כי בני ישראל עשו את הפסח בארבעה עשר לחודש הראשון, ושהטמאים שביניהם עשו אותו בחודש השני. בספר יהושע ה י כתוב שבני ישראל הקריבו מיד אחרי בואם אל ארץ הקודש קרבן פסח. לפי דברי הימים-ב ל טו הקריבו את הפסח בימי חזקיהו בארבעה עשר לחודש השני, משום שבארבעה עשר לחודש הראשון היו רבים מהם טמאים. בימי יאשיהו נמצא ספר משנה תורה (או כל התורה) ויאשיהו ציוה (מלכים-ב כג כא): "עשו פסח לה' אלהיכם ככתוב על ספר הברית". ברור שהוא התכוון אל משנה תורה טז א: "ועשית פסח". לדעת גייגר היה זה צריך להיות בראש חודש האביב. והנה מספר בעל דברי הימים כמה פרטים על דבר חגיגת הפסח ההיא. הוא יודע בדיוק כמה כבשים ניתנו לישראלים לפסחים וכמה בקר לחגיגות. וכמה ניתנו לכהנים וללויים. הוא יודע גם לכנות את ראשי הכהנים וראשי הלויים בשמותיהם (השוה דברי הימים-ב לה, ז-ט). הרי למראה רשימה מפורטת לפרטי פרטים כזו מוכרחים להודות, שלנגד עיני המחבר היה מקור עתיק שממנו שאב. ואותו המקור, שבוודאי הוא בן אותו הזמן עצמו, מספר, שהפסח נשחט בארבעה עשר בניסן ואחריו הוחג חג הפסח שבעת ימים. הרי שיאשיהו וכל הכהנים והלוויים לא פירשו את "חודש האביב" שבמשנה תורה כ'ראש חודש אביב'. וכבר הוכחנו לעיל (בביאור לפסוק ה, בתחילתו) בניגוד לסברת היטציג, ש"חודש האביב" אין פירושו ראש חודש אביב.

ועתה נראה כמה מן האמת ההיסטורית יש בשאר דעותיו של גייגר. אם נתבונן קודם באותם הכתובים, שמיצגים לפי דעתו את השלב הראשון של התפתחות חוק המועדים, יתחוור לנו מיד, כי כתובים אלה קשורים בפרשה אחרת, ודווקא בזו שלדעת גייגר משתקף בה השלב השני. בשמות כג טו נאמר: "את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים", ברור כי המלים "כאשר צויתיך" חוזרות על פקודה שניתנה מקודם בתורה, והפסוק "למועד חדש וגו'" מלמד, שהמכוון בו הוא לשמות יג ג-י. שם כתובה המצוה: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו' היום אתם יוצאים בחדש האביב וגו' ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה, שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה' וגו'". (אמנם, דעת המבקרים, שכמה מהשערותיהם נהרסות על ידי "כאשר צויתיך", שהיא הערה מזמן מאוחר. ברם, את הוכחותינו הצענו רק לאלה מן המבקרים שאינם נתפסים בחקירותיהם להשפעת ביקורת מגמתית). עוד יותר ברורה הכוונה אל שמות יג ג-י בפסוק אחר, שמייצג, כביכול, את השלב הראשון של ההתפתחות. בפסוק האחר נמצא לא רק גם "כאשר צויתיך", אלא שהוכנס בו לתוך דברי החוק מאמר מוסגר, שאינו מובן כלל אלא אחרי קריאת הדברים בשמות יג ג-טז. כאן מתחבר החוק על פדיון הבכור עם החוק על אכילת מצות. ה' מדבר אל משה: "קדש לי כל בכור" (יג א-ב). אחר כך מוסר משה חוק זה לעם, ומצוה קודם (פסוקים ג-י) לשמור את חג המצות, ואחר כך (יא-טז) להקדיש כל פטר רחם לה' (השוה פירושו של הירש לפסוקים אלה). בשמות לד, יח-כ קשורות שתי מצוות אלו גם כן יחד בהזכירן את פרק יג בשמות, כך שחוק פטר רחם ניכר כמאמר מוסגר בתוך חוק חג המצות. שכן המלים "ולא יראו פני ריקם" בסוף פסוק כ שייכות בלי ספק אל "כי בחדש האביב יצאת ממצרים" בסוף פסוק יח (השוה שם כג טו), החוק על פטר רחם, שמקומו בין שני אלה, הוא מאמר מוסגר. לפי זה נמצאת הסברה על השלב הראשון והשני של חוק המועדים במזל ביש מאד, כי לפיה הקדים בעל כרחו השלב השני את השלב הראשון.

ואם נוסיף לחקור, ניווכח שה"שלב השלישי" של גייגר הקדים את כל האחרים. שמות יג, ג-י, שעליו מרומז בשמות כג ולד, הוא עצמו מצידו דורש חוק אחר שעליו הוא נשען, וזה אינו אלא אותו פרק יב בשמות, שגייגר מכריז עליו שהוא שייך לשלב השלישי. כי הנה בשמות יג ה אומר משה אל העם: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' אשר נשבע וגו' ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה". משמעותה של "העבודה הזאת" לא פורשה בדברי משה בפרק יג. ואי אפשר להסכים עם ראב"ע ש"שבעת ימים תאכל מצות" שנאמר אחרי כן, היא היא העבודה, כי השם עבודה אינו מתאים לגמרי למעשה אכילת מצה, אלא יש לקבל את דעתם של רש"י על התורה, של התלמוד פסחים צו. ושל פרשנים אחרונים רבים, ש"עבודה" זו אינה אלא הקרבת קרבן פסח. ובלשון "ושמרתם את העבודה הזאת" נשתמרה המצוה לדורות בפרק יב פסוק כה.

גם דילמאן (EL מהדורה ג, עמ' 111) אומר, כי מתוך הביטוי "עבודה" בשמות יב, כא-כז והמליצה בפסוק כו (השוה שם יג ח, יד ואילך) יוצא שהם קרובים זה לזה עד כדי הכרח ליחס אותם למחבר אחד. אמנם, דילמאן סבור שאין הדברים ביב, כא-כז מתפרשים כביצוע של הצו שבא ביב, ג ואילך (P). אלא שיכים למקור אחר, כביכול (JE). ש"כאן אין זכר למספר הכבשים לכל משפחה ולאיכות הצאן וגם למשיכת הקרבן בעשירי לחודש, מלבד זה מוכיחה המלה "הפסח" (בפסוק כא), שהפסח היה כבר ידוע לעם, וזה מתאים להנחה, שלפי המקורות J ו-E רצה העם להשתחרר כדי לחוג חגיגה במדבר". עד כאן דילמאן (שם, עמוד 126).

ברם, על זה יש להשיב: תהיה השקפתם של המבקרים על הפסח שלפני תקופת משה כאשר תהיה (השוה דילמאן עמ' 119 ואילך), בכל אופן היה זה חג אביב. אבל החג שבני ישראל אמרו לחוג, הוא לגמרי בלתי תלוי בתקופת השנה, כי הרי פרעה מנהל משא ומתן עם משה על יציאת העם בתקופות שונות (השוה שמות ח כא ואילך ט כז ואילך, י כד ואילך), הרי שהחג היה בהכרח חג קרבנות כללי. מלבד זה היה החג מיועד לחול במדבר, ואילו הפסח נעשה במצרים, כפי שמלמד מפורש שמות יב כב ואילך. ולבסוף: מן הנמנע להניח, כי המצוה "ושחטו הפסח" בשמות יב כא מכוונת אל חג הפסח שלפני זמנו של משה, שהרי בפסוק כז ניתן מפורש הטעם לחגיגת פסח בדורות הבאים, הצלת ישראל "בנגפו את מצרים". אבל הפסוקים בשמות יב כא ואילך מתפרשים בפשטות, כשרואים בהם את ביצוע הצו האלוהי שבפרשה יב ג ואילך, אלא שנוספו דברי משה בדיבור בלתי ישיר. אף כי היא משתמשת בזה בצורה של דיבור ישיר. הדברים בפרק יב כא היו צריכים בעצם לבוא בצורה דלהלן: "ויקרא משה לכל זקני ישראל ויצו אותם למשוך ולקחת להם צאן למשפחותיהם ולשחוט את הפסח". דוגמה מאלפת לזה, איך התורה משתמשת בדיבור הישיר במקום הדיבור הבלתי ישיר, נותן לנו הסיפור בבראשית יב יג: "אמרי נא אחתי את". כך נמסר דיבורו של משה בשמות יב כא רק בתמצית תוכנו, בחוזרו בקיצור על מה שכבר נאמר לעיל (יב ג ואילך) בצו ה' ביתר פירוט. "הפסח" (בפסוק כא) הוא אם כן אותו הפסח שמדובר עליו לעיל יב יא, ופרטי הפקודה ביב ג, ואיך רואים אותם כידועים מכבר. בפרטות אנו מדברים על כך בספר שמות למקום. אין זה מוטל, איפוא, בספק, כי הדיבורים "ושמרתם את הדבר הזה" וכן "ושמרתם את העבודה הזאת" בשמות יב, כד-כה מכוונים לפרק יב, א-כג כמו שהדיבור "ועבדת את העבודה הזאת" בשמות יג ה רומז על יב כד. השערת גייגר על שלושת שלבי התפתחות של איסור מלאכה ביום טוב אין לה, איפוא, יסוד.

עוד עלינו לבאר רק את הטעם, מדוע מצויין היום השביעי לחג המצות בשמות יג ו ובדברים טז ח באופן מיוחד, כאילו הוא לבדו ראוי לציון כזה. לא יקשה עלינו למצוא את הסיבה, אם רק נעיין בדברים בהמשכם. בצאת בני ישראל ממצרים חגגו רק את יום הראשון אחרי הפסח (השוה פסחים צו:). הצו על אכילת מצה שבעת ימים ניתן רק לדורות. והרי כך דיבר משה אל העם (יג, ג-ד): "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים... ולא יאכל חמץ. היום אתם יוצאים בחדש האביב". בפסוק ה הוסיף משה, שישראל יעשה גם אחרי כן את העבודה הזאת בארץ כנען, היינו את חג הפסח, אבל לא כמו בשנה ההיא, יום אחד בלבד, אלא שיאכל מצות שבעת ימים והיום השביעי, נוסף לכך, יהיה חג. על יום הראשון לא היה משה צריך לחזור, שהרי זה עתה חגגו אותו ומשה שינן להם: "ועבדת את העבודה הזאת", כלומר: לדורות. בספר דברים אנו מוצאים סידור דומה. בראשונה באה המצוה (טז א) לחוג את הפסח. אחרי זה באה הפקודה לא לזבוח את הפסח בכל מקום רק במקדש "ופנית בבקר והלכת לאהליך" (טז ז, על פירושו של "בבוקר" נדבר להלן בפסוק יא). בכל אופן שוננה כבר בזה החגיגה שביום ראשון. ואחר כך נאמר (בפסוק ח), שבבואו הביתה יש עוד לחוג ששת ימים, "ששת ימים תאכל מצות". בששת ימים אלה, שבהם אוכלים מצות בבית אחרי התחלת הקציר, מותר לאכול מן החדש (השוה דברי חז"ל בספרי, פ' קלד: "ששה מן החדש ויום אחד מן הישן"). ומכיון שששת ימים אלה הוחגו (ולא במקום המקדש), ומלבד זה הוחל הקציר בראשון לששת ימים אלה, היה צורך להוסיף: "וביום השביעי עצרת... לא תעשה מלאכה", כלומר: היום השביעי צריך להיות מקודש גם בבית על ידי שביתת מלאכה. ליום הראשון מיותר לקבוע זאת. כי הרי אותו חגגו כחג חשוב במקום המקדש, ובו ביום אי אפשר להתחיל בקציר, כפי שנוכיח זאת להלן בפסוק יא.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה