פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כג · פסוק ו
"ובחמשה עשר יום לחדש... בארבעה עשר לחודש". בספירות ימי החודש בא לרוב המספר היסודי במקום המספר הסידורי (גזניוס – קאוץ' עמ' 134).
"חג המצוות לה'". כתוב זה מתכוון לציין רק את יום החמשה עשר כ"חג" ולא את שבעת ימי המועד כולם. ועוד יותר ברור יוצא זה מתוך שמות יב יד, ששם כתוב: "והיה היום הזה לכם לזכרון, וחגתם אתו חג לה' לדרתיכם חקת עולם תחגהו". מכיון שהמלה "אתו" מוסבת אל "היום הזה", הרי רק יום החמשה עשר בניסן הוכרז בזה ל"חג". וכך הוא גם בבמדבר כח יז. שם בא האתנח מתחת למלה "חג", כדי לציין את יום החמשה עשר בניסן בלבד בתורת "חג". המלה "חג". הוא מונח בחוקי הכהנים שמציינים בו במיוחד את חגי העליה. حجة היא בערבית "עליה", בסורית מציינת חגגא "התקהלות אנשים" (השוה נילדקי, ב – DMZ כרך מא עמ' 719), המלה חג מתאימה, איפוא, לצין בה את שלוש הרגלים. ואם בחג המצות רק היום הראשון נקרא בשם זה (בעוד שבחג הסוכות נקראו בשם זה כל שבעת הימים), הרי בהכרח יש לזה טעם מיוחד. רק בזה יש לנמק שהיום שאחרי חמשה עשר בניסן הוא יום התחלת הקציר, שעליו ידובר להלן בפסוק ט ואילך, השוה להלן בפרשה: "זמן הנפת העומר".
אמנם, בזמן מאוחר יותר נקראו כל שבעת ימי חג המצות בשם "חג המצות", השוה דברי הימים-ב ל כא, לה יז, עזרא ו כב. גם יחזקאל (מה, כא וכג) קורא את כל ימי חג המצות בשם "חג" ומוכיח בזה שהוא עצמו משתמש בחוקותיו בסגנון ששלט בזמן מאוחר וקורא גם את הימים שאחרי החג בשם "חג". גם בתורה יש למצוא את הביטוי "חג" לציון העליה רק בלשון החוקים המדויקת ואילו בשפת העם יש לביטוי זה מובן רחב יותר. כך אומרים משה ואהרן (שמות י ט): "חג לה' לנו", ואהרן אומר (שם לב ה): "חג לה' מחר", וייתכן שמשום כך אמר משה בנאומו אל העם בענין יום השביעי של חג המצות, אשר נקרא בדברים טז ח בשם "עצרת": "וביום השביעי חג לה'" (שמות ג ו). לדעת הרמב"ן (השוה גם מכילתא לפסוק זה) צויין שם הזמן האחרון להבאת החגיגה. שגם הוא נקרא "חג" (שמות כג יח, מלאכי ב ג, תהלים קיח כז). לפי זה יש להבין את המלה "חג לה'" בשמות יג ו כאילו היה כתוב "קרבן חגיגה לה', כמו "פסח לה'", (ויקרא כג ה).
לפי התלמוד הוקרב יחד עם קרבן הפסח בארבעה עשר בניסן גם קרבן "חגיגה" ("חגיגת ארבעה עשר"), ועוד חגיגה אחת בחמשה עשר בניסן ("חגיגת חמשה עשר". השוה, למשל, פסחים ע.). ואפשר שהדברים בשמות יג ו מכוונים לזמן הכניסה לארץ ישראל, שאז הותרה הזביחה בבמות, ונצטוו להביא את החגיגה בשביעי, באשר הקריבו את הפסח במשותף ביום יד ניסן בבמה הגדולה (בגלגל, יהושע ה י), ואילו את החגיגה הביא כל אחד לבדו בבמה קטנה (דיני הבמות מובאים במשנה למלך להלכות קרבן פסח א ג).
"שבעת ימים". המספרים בעברית הם בעיקרם שמות עצם קיבוציים ובנויים בצורת נקבה ביחיד כמין סתמי או כמין משותף. ועל כן מתקשרים הם הרבה פעמים בסמיכות עם הדבר שנמנה (השוה איוולד 267 c גזניוס 134 a) טעם המצוה לאוכל שבעת ימים מצות ולא לאכול חמץ, נאמר בתורה עצמה, דברים טז ג: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". "עליו", נמשך אל "פסח", שנזכר קודם לכן ושכולל גם את החגיגה (ראה לעיל בסמוך, והשוה ספרי), כלומר: על הפסח ועל החגיגה לא יאכלו חמץ אלא מצה. אם הפסח ושאר קרבנות החג מזכירים לנו שנבחרנו על ידי ה' ונועדנו לדביקות בה', מזכירה אותנו המצה שנמצאנו במצב עוני ועבדות ורק הזרוע הנטויה של ה' הוציאתנו משם, ושרק הודות לה' השגנו את החירות ועלינו להיות תמיד מוכנים להקריבה לו אם הוא מצוה לנו. כשאנחנו נמנעים מאכילת חמץ, מבטלים אנו בזה רצוננו מפני רצון ה'. רמז זה שבאיסור חמץ קרוב לאותה הכוונה שחז"ל מייחסים ל"שאור שבעיסה", שהוא סמל הרקבון, היצר הרע, כפי שביארנו לפי דרכנו בפסוק "כל שאור וכל דבש לא תקטירו" (לעיל ב יא). חגיגת שבעת ימים תחדיר אל לבנו עמוק את הרעיון המובע על ידה, "למען תזכור... כל ימי חייך", שלא יישכח מזכרוננו לעולם. כשם שעל הכהנים היתה מוטלת החובה להתכונן לתפקידם המיוחד במשך "שבעת ימי המילואים" (לעיל ח לג), כך יכין עצמו עם ישראל בכל שנה ושנה, החל מיום היוולדו לעם, שבעה ימים ("חוג שלם של ימים". הירש) לתפקידו להיות עם של עבדי ה'.
אף שכאן נקבע שהפסח יחול בארבעה עשר בניסן, ושבעת ימי חג המצות שלאחריו יחולו בימים חמשה עשר עד לעשרים ואחד בניסן (שמות יב יח). סבורים המבקרים, שבדברים טז ד וביחזקאל (מה כא ואילך) מזדהים זה עם זה יום הפסח והיום הראשון של חג המצות, ושיום הפסח הוא היום הראשון של שבוע המצות (וולהאוזן, Gesch, עמ' 107 ו-110: שטויראנגל, Deut. ע' 59). הנחה זו היא מוטעית בהחלט, בראשונה נעיין ביחזקאל. שם (פסוק כא) נקבע הפסח ליום ארבעה עשר בניסן (אם קאונץ' בתרגומו לתורה סובר לגרוס "חמשה עשר" במקום "ארבעה עשר", הרי זו שרירות שאין לה על מה לסמוך). לפי ההנחה דלעיל גם שבוע המצות היה צריך להתחיל בארבעה עשר בניסן, ואילו יחזקאל עצמו קובע מיד אחרי זה (מה כה) את התחלת חג הסוכות בחמשה עשר בחודש, שמתוך היותו יום מילוי הירח, הוא מתאים בוודאי יותר לזה. אשר על כן אין ספק, כי "פסח" שביחזקאל מה כא הוא רק חג מוקדם שלאחריו בא חג שבעת ימים. וכמו בהרבה מקומות מניח הנביא כאן, שדברי התורה (שמות יב ו) ידועים לכל.
שמות יב ו מצוה: "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה... בין הערבים". ואחר כך נאמר בפסוק ח: "ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו'" ורק אחרי זה בפסוק יד: "והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם אתו חג לה' לדרתיכם"! ואמנם, המבארים החדשים אומרים, כי "היום הזה" אין לו שום קשר למה שכתוב קודם, שהרי זה יכול להיות מכוון רק אל החמשה עשר בניסן, שאינו נזכר קודם לכן (השוה דילמאן ובינץ' לפסוק זה). אולם זה מתפרש בפשטות, כשנותנים את הדעת לכך, כי אמנם בנוגע לקרבן פסח, כמו בכל הקרבנות (השוה לעיל ז טו), הלילה שאחרי הארבעה עשר בניסן שייך ליום שלפניו, אבל בנוגע לשבתות ולמועדים שייך הלילה ליום שלאחריו, כמו שנקבע במפורש בשמות יב יח ובויקרא כג: כז, לב, וכמו שיוצא ברור גם מתוך בראשית פרק א (לפי ביאורו הנכון של הראב"ע לפסוק "ויהי ערב ויהי בקר", במאמרו "אגרת השבת"). לפי זה "היום הזה" בשמות יב יד הוא היום שבא, בפסוק ח, אחרי "בלילה הזה", היינו היום החמשה עשר. ולפי זה יש יחס ישר בין "היום הזה" (פסוק יד) לבין "בלילה הזה" (פסוק ח) וניתוק הפסוקים בשמות יב יד ואילך הוא למותר ואין לו שום מקום.
ובקשרנו את הפסוקים שבשמות יב עם הפסוק שביחזקל א מה כא, הרי החוק הקצר ביחזקאל מתבהר לעינינו. הנביא אומר: "בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח"! הוא מתכוון כאן לזמן ש"בין הערבים" ואל הלילה שלאחר יום ארבעה עשר (שמות יב: ו, ח), שהרי הוא שייך, ביחס לקרבנות, אל היום שעבר. ועוד ממשיך יחזקאל: "חג שבעות ימים מצות יאכל". ולפי זה חל רק אז "החג" יחד עם "הפסח", כשמתחילים לספור את שבעת הימים מן הערב של הפסח, שביחס לחג שייך הוא לחמשה עשר בניסן. מתוך פסוק כב יוצא ברור, שהיום הראשון של המועד אינו מזדהה בדיוק בכל הקיפו עם יום הפסח, כי בפסוק זה צוין יום הפסח במלים "ביום ההוא", ומיד אחר כך בפסוק כג נמנו שבעת ימי החג בפני עצמם.
השוואת הפסוקים ביחזקאל אל שמות יב, מוכיחה כי לנגד עיניו היה פרק זה בשמות:
שמות / יחזקאל
יב יב: אעשה שפטים, אני ה' / ה י (כה יא): ועשיתי בך שפטים
יב יג: למשחית / ה טז, ט ו: למשחית
יב כ: בכל מושבותיכם / ו ו (יד): בכל מושבותיכם
יב יא: נעליכם ברגליכם / כד כג: ונעליכם ברגליכם
יב מט: תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם / מז כב: ולהגרים הגרים בתוככם... והיו לכם כאזרח.
להלן נוכיח, כי גם חוק המועדים שבויקרא כג היה לנגד עיני הנביא יחזקאל.
כל זאת בנוגע ליחזקאל, ומה שנוגע לספר דברים, הנה הביא הכתוב (שם טז ד): "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" את החוקרים לידי ההנחה המוטעית, שהיום הראשון הוא הוא היום שבערב שלאחריו חל הפסח (וולהאוזן שם, שטוירנאגל בביאורו לפסוק שלפנינו). אך פירוש זה יסודו בטעות גמורה. "בערב ביום הראשון" הוא הלילה שלפני יום הראשון, שהרי אחרי שקיעת החמה מסתיים היום והלילה שייך ליום המחרת (דברים כד טו). ביאור זה יוצא מסידור המלים. כי בכל מקום שהערב שייך אל היום שעבר, כתוב בראשונה היום ואחריו הלילה, למשל: שמות יב יח: "בארבעה עשר... בערב", שם: "האחד ועשרים... בערב": ויקרא כג לב: "בתשעה לחודש בערב", ואילו במשנה תורה (טז ד) נאמר "בערב ביום הראשון", משום שכאן הערב הוא לפני היום ושייך אליו, אמיתותו של פירוש זה יוצאת בוודאות גם מתוך הפסוקים בשמות יג, ג-ו. שם מדבר משה אל העם: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים... היום אתם יוצאים... שבעת ימים תאכל מצות"! ברור, שמשה מדבר אל העם ביום שלאחר ליל היציאה (שמות יב מב. אם אנו מוצאים בבמדבר לג ג ידיעה שהיציאה היתה בבוקר, אין זו סותרת מה שנאמר לעיל, משום שגם כאן וגם במשנה תורה מכת הבכורות ומתן רשות ליציאה (שמות יב לא), כבר נחשבים כהתחלת היציאה, אף על פי שעצם היציאה וודאי התחילה רק בבוקר), ולפי זה היום שלאחר ליל היציאה הוא היום הראשון של שבוע החג. והנה במשנה תורה טז: א, ו נאמר, שאכלו את הפסח בליל היציאה, הוי אומר שיום הראשון של שבוע החג הוא היום שלאחר אכילת הפסח. – על הפסוק בדברים טז ח ידובר להלן.