אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק כג · פסוק ה

פסוק ג

ה-ח. "בחדש הראשון". לאיזה חודש הוא מתכוון כאן, מגיד לנו הכתוב בשמות יב ב, שם נאמר: "החדש הזה לכם ראש חדשים", החודש של יציאת מצרים יימנה כחודש הראשון. מכאן גם נשמע שבני ישראל מנו עד זמן יציאת מצרים חודש אחר כחודש הראשון. איזה חודש היה זה, נבאר להלן. בשמות יג ד נקרא החודש הראשון "חודש האביב", ואותו השם נמצא גם שם כג טו, ולד יח, בספר הברית ובחזרה עליו. לדעת היטציג (פסח ושבועות (גרמנית) ב, עמ' 21) ואחרים, משמעו של חודש האביב: ראש חודש של אביב. בזה קשורה ההשערה, שלפי החלקים הקדומים של ספר החוקים יצאו בני ישראל ממצרים באחד לחדש הראשון ושיש לחוג את חג המצות ביום זה. השערה זו עורערה כבר עד היסוד על ידי הנגסטנברג (Beitr. עמד 359 ואילך). קנובל (בביאורו לשמות כג טו) וברט (Die 7 Groppen עמ' 59 ואילך). "למועד חדש האביב" (שמות כג טו) אין פירושו: "הזמן הקבוע של ראש חודש אביב", כי אילו היה זה הפשט, היתה המלה "למועד" מיותרת שהרי השם "חודש" מציין יום קבוע. ועוד: המלים "כאשר צויתיך" רומזות על מצוה שנאמרה מקודם, היינו על שמות יג ג, שם, "היום הזה" (פסוק ג) ו"היום אתם יוצאים וגו'" בפסוק ד, מוסבים על "ויהי בעצם היום הזה וגו'" (יב נא), שמכוון רק ליום החמשה עשר בניסן.

"בארבעה עשר לחודש בין הערבים". בפירוש "בין הערבים" יש מחלוקת. אך בטרם נבוא לבאר מלים אלו, רוצים אנו לקבוע מתי קיימו למעשה את שחיטת הפסח. מזמן הבית הראשון אין לנו ידיעות מוסמכות בענין זה. ברם, מסופר בכמה מקומות בכתבי הקודש, שהפסח נעשה בארבעה עשר לחודש. כך לפי במדבר ט ה, כבר בשנה השנית ליציאה, לפי דברי הימים-ב ל טו – בימי חזקיה המלך, לפי האמור שם לה א – בימי יאשיה. שולטץ בביאורו לדברים טז ו רוצה להסיק מתוך העובדה, שהתורה ציותה לשחוט את הפסח בארבעה עשר יום לחודש, שהקרבן נשחט לפני הערב שמש, שהרי לאחר שקיעת החמה עבר היום הארבעה עשר ובא היום החמשה-עשר. אולם בצדק משיב קייל, שגם ביום הכפורים אומר הכתוב על הערב השייך לעשירי לחודש: בתשעה לחודש בערב. לפי זה אין להביא ראיה מן הפסוקים המדברים על ארבעה עשר "בין הערבים", שהפסח נשחט לפני שקיעת החמה. הוכחה יותר חזקה נמצא בשני הפסוקים מדברי הימים הנזכרים לעיל, שם מסופר ששחטו את הפסח בארבעה עשר, בלי להוסיף "בערב" או "בין הערבים". שם וודאי נעשתה השחיטה מבעוד יום, כי לולא זאת לא היה הכתוב משמיט את המלה "בערב". מלבד זאת נאמר שם, לה יד, כי הכהנים הקטירו את החלבים "עד לילה". והנה מספר הפסחים היה אז למעלה מ – 37000 (השוה שם, פסוקים ז-ט) ובהכרח היתה השחיטה לפני שקיעת החמה, אם הספיקו לגמור את הקטר החלבים עד הלילה.

ידיעות יותר מדויקות וברורות יש בידינו על נוהג שחיטת הפסח בתקופת בית שני. המשנה בפסחים נח. אומרת: "תמיד נשחט... בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה... והפסח אחריו". זמן שחיטת הפסח היה לפי זה בערך אחרי כלות השעה התשיעית של היום (בשעה שלוש אחרי הצהרים). גם יוספוס מאשר כי הסדר למעשה כך היה בזמן בית שני, שהרי הוא מספר (מלחמות היהודים ו ט ג), כי בימי הנציב קסטיוס בזמן שלטונו של נירון נערכה ספירת הקרבנות של פסח ומספרם עלה ל – 256,500, ויוספוס מעיר: θύουσι μὲν ἀπὸ ἐνάτης ὥρας μέχρι ἑνδεκάτης. מן המשנה יוצא, שמה שיוספוס קורא "שעה תשיעית", הוא סוף השעה התשיעית, אלא אם כן אותו יום שאליו התכוון, יום שבת היה, שבו התחילה השחיטה – לפי המשנה – שעה אחת קודם. ובכן, אפשר לקבוע בבטחה שלמעשה נעשתה השחיטה לפני שקיעת החמה. ויש עוד להביא בחשבון, שלפי המשנה קרב התמיד שעה ומחצה לפני קרבן פסח. ומכיון שבתמיד כתוב בדיוק כמו בפסח: "בין הערבים" (שמות כט לט), הרי יוצא שלמעשה היתה השעה השביעית של היום כשרה בעיני הציבור לכל המצוות שהיו טעונות "בין הערבים".

נשאלת עתה השאלה, איך לבאר את הביטוי "בין הערבים", ואם הנוהג של העם מילא את דרישת החוק או לא. רש"י בפירושו לשמות יב ו מעיר: "משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב ולשון בין הערבים נראה בעיני אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה, עריבת היום בתחלת שבע שעות מכי ינטו צללי ערב, ועריבת הלילה בתחילת הלילה, ערב לשון נשף וחשך כמו (ישעי' כד) ערבה כל שמחה". דעה זו מובעת בספרא לפסוק שלפנינו, בשני ספרי מכילתא לשמות, במכילתא לדברים, בספרי זוטא לבמדבר, בתלמוד ירושלמי ובתלמוד בבלי וברוב הביאורים שלנו. לפי דעה זו הרי הוראת "בין הערבים" היא הזמן שהשמש נוטה לערוב, פונה מנקודת הגובה שלה ל"עריבו של יום" (ביוונית: δείλη πρωΐα) עד התחלת הלילה, "עריבו של לילה" (ביוונית: δείλη ὀψία) השוה בוכרט, Hierozoicon עמ' 559.

בנוגע לדעת המכילתא הנזכרת, השוה מכילתא מהדורת פרידמן, דף ה ואילך, מכילתא דרבי שמעון דף י, ואת מראי המקומות שבלקוטי מכילתא שלי לדברים עמ׳ טז, ירושלמי ובבלי פסחים ריש פרק ה. אמנם פרידמן (מכילתא, שם) משער שיש במכילתא דעה מתאימה לדעתם של הקראים. אולם אין זה מתקבל על הדעת, שמקור זה יהא בו סתירה למשנה ולנוהג שבבית שני, השוה שאר הביאורים למכילתא. ואם אונקלוס ויונתן מתרגמים את המלה ״בין הערבים״ – ״בין שמשיא״ או ״ביני שמשתא״, לא ייתכן שהם מתכוונים לאותה שעה שקוראים אותה כרגיל ״בין השמשות״, היינו השעה שאחרי שקיעת החמה עד צאת הכוכבים (השוה שבת לב:), אלא ״בין שמשיא״ ודאי מציין בתרגום מילולי של ״בין הערבים״ ומתכוון אל כל השעות שאחרי הצהרים, השוה רמב״ן לשמות יב ו. לדעת ארליך (״מקרא כפשוטו״ לשמות שם) פירוש ״ערבים״ אותו הערב יחד עם הערב הקודם או עם הערב שאחריו (שיש לקבוע בהתאם לאותו הענין), כמו שבערבית מציין رجبان את החודש רג'ב ואת החודש שלאחריו. ביאור זה אפשר להתאים למסורת העברית. יש מפקפקים (כגון גזניוס, קאוץ׳ 88 c) אם ״ערבים״ היא מלה זוגית, אבל הביטוי ״בין הערבים״ מעיד שכן הוא. השוה בינץ׳ לספר שמות עמוד 94.

מה שהראב"ע (לשמות יב ו) טוען נגד זה, הרי יסודו בהנחות מוטעות. ראשית, טוען הוא, שבכתוב (שמות ל ח): "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים" מציין הביטוי "בין הערבים" את הזמן שלאחרי שקיעת החמה, שהרי נאמר (שם כז כא): "יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר", ועוד, אומר הראב"ע, שבדברים טז ו כתוב במקום "בין הערביים": "בערב". אולם אין טענות אלו מערערות את דעותיהם של התלמוד ושל רש"י, שהרי גם הם מייחסים למלה "ערב" הוראה כפולה: "עריבו של יום" וגם עריבו של לילה, וכל מקום שנמצא "ערב" במקום "בין הערבים", הרי לפי הענין פירושו או הערב הראשון או עריבו של הערב השני, שם מתכוונים רק לזמן מצומצם ואילו "בין הערבים" מכוון לזמן יותר ממושך. הפסוק בדברים טז ו: "שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש" קשה להבינו, שם נאמר אחרי "בערב" ליתר דיוק "כבא השמש", וכנראה מציין "בערב" השעה שאחרי שקיעת החמה, אולם הרמב"ן כבר ביאר את הפסוק ביאור מספיק. לפיו אין הכתוב "שם תזבח את הפסח" מצוה בשום פנים על שחיטת הפסח, אלא שיקיים את סעודת הפסח, כמו שמפרש אחר כך "ובשלת ואכלת". – בספרי דברים פיסקא קלג נאמר: "בערב אתה זובח, וכבוא השמש אתה אוכל, מועד צאתך ממצרים אתה שורף". לפי זה נכללו במצות "תזבח" כל מעשי הקרבן למן השחיטה עד גמר האכילה. אלה נמשכים מן "בערב", כלומר: מעריבו של יום, הערב הראשון, עד ל"מועד צאתך, היינו לבוקר השני.

הראב"ע מבאר את הביטוי "בין הערבים" באופן אחר. לדעתו הוא מציין את הזמן מביאת השמש עד חשכת הלילה, שעה ושליש השעה בערך. "ביאת השמש" הוא הערב הראשון ("עריבת השמש"), כשאור השמש שוקע מתחת לאופק, והערב השני הוא הזמן כשהאור נעלם כליל ("ביאת אורו", ברכות ב:), וזמן הבינים נקרא "בין הערבים". אולם הראב"ע מודה שיש קבלה שבעל פה ("הלכה למשה מסיני") "שיחלו לשחוט (את הפסח ואת התמיד) מהרגע שיתברר לאדם כי השמש נטה לצד מערב", שהרי בלתי אפשרי היה לשחוט בזמן קצר של שעה ושליש השעה את התמיד ואת כל הפסחים, אלא הכתוב מדבר על סוף הזמן שיש לגמור בו את מעשה השחיטה, וזהו ה"ערב האחרון". אולם, מכיון שמוכרחים להודות שאי אפשר היה לשחוט את הפסחים בזמן הקצר שבין שקיעת החמה עד חשכה, צריך גם להסכים לביאור של חכמינו לביטוי "בין הערבים". שהרי לא ייתכן להסכים לדעתו של הראב"ע, ש"בין הערבים" מציין את הזמן עד לשעה מסוימת, שזה אינו כינוי לנקודת זמן, אלא לכמות הימשכות הזמן, אילולי זאת היה צריך לכתוב "בערב". למרות זאת סוברים רוב התיאולוגים האחרונים (גזניוס, קייל, קנובל ואחרים), כי דעתו של הראב"ע היא הנכונה, דעה אשר הנוהג השומרוני והקראי מותאם לה, אע"פ שגם הם מוכרחים להודות, שבחיי היהודים אי אפשר היה להוציאו לפועל. השבעים מתרגמים πρὸς ἑσπέραν, הוולגטה ad vesperum. דעה מיוחדת יש לאיוולד (Altrrth ובספרו Lehrbuch עמ' 475), לפיה נקרא המשך הזמן משלוש שעות לפני השקיעה עד שלוש שעות לאחריה "בין הערבים". היטציג (פסח ושבועות (גרמנית) עמ' 16 ואילך) מבאר "בין הערבים": תחום המבדיל בין הארבעה עשר בניסן ובין החמשה עשר בו. אך מכיון שבזמן כהרף עין אי אפשר לזבוח את הקרבנות, הוא מניח שהרחיבו תחום זה קדימה ואחורה לפי הצורך. וזהו "בין השמשות" של ר' יוסי בשבת לד: על כל פנים יש משען חזק לביאורם של חכמינו במנהג שבתקופת הבית השני, וייתכן שגם בזה של הבית הראשון, מה שאין כן לאחרים. מבחינה לשונית אפשר לתמוך בכל הביאורים (השוה עוד V. Gumpach, Alttetest Stud היידלברג 1852, עמ' 237-224).

"פסח לה'". נכון בהחלט מה שהעיר רש"י: "הקרבת קרבן ששמו פסח". וטעות היא בידי אלה שסבורים, כי"פסח" כאן פירושו חג הפסח, כלומר שמו של החג. אפילו בתפילות משתמשים לציון ימי החג בשם "חג המצות". הפסוק בשמות לד כה: "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" משמש בטעות להרבה מבארים הוכחה, ששבעת ימי חג המצות נקראים גם חג הפסח. הפסוק המקביל לזה הנזכר (שמות כג יח): "ולא ילין חלב חגי וגו'", מוכיח ברור, כי משמעות "חג" היא כאן קרבן (גם חכמינו הבינו כי "חג – חגיגה- קרבן חגיגה). "חג הפסח" הוא, איפוא, קרבן חג פסח, "ו"זבח חג הפסח" פירושו "זבח פסח" (שמות יב כז). מה שהכתוב משתמש כאן לציון קרבן הפסח בשלושה שמות, יש לו הקבלה בשם "זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז טו). בכל שאר הפסוקים שבארבעת חומשי התורה הראשונה ששם "פסח" נזכר בהם אין אפילו הנחה מדומה לבאר את הפסח כאילו היה השם של החג. אמנם, בדברים וביהושע יש סגנון לשוני אחר. מלבד זאת, הביאור 'פסח' כשם חג אינו מובן, כי איך היו יכולים לקרוא כאן את "בין הערבים" "חג"? הלא היום הארבעה עשר נקרא "פסח" על שם הקרבן, ואם כן, כל היום הוא פסח, ולא רק שעת בין הערבים, כמו שיום הכפורים אינו נקרא כך באותן השעות שנעשו הכיפורים בלבד. על הפסוק ביהושע ה יא עיין להלן בפרשת העומר.

השם "פסח" נגזר בשמות יב כז מהשורש "פסח": קפץ, דלג, ובקשר עם "על" – פסוח על דבר, חוס עליו. גם בישעיה לא ה נמצאת המלה במובן "חוס", וכך מתאשרת המשמעות שבתורה גם מצד אחר. רבים מן המבקרים האחרונים מתאמצים לדחות פירוש זה ומציעים בעקשנות ביאור אחר, באמרם שמובנה של המלה "פסח" היה מעיקרא שונה, אף על פי שאין בידיהם שום הוכחה נגד ההסבר שבתורה. לדעת ג'ורג' (חגים יהודיים (גרמנית) עמ' 392) פירוש "פסח": מעבר, וכאן הוא רומז על המעבר דרך ים סוף, לפי איוולד (Altrrth עמ' 466 ואילך) היה פסח נהוג עוד לפני תקופת משה רבנו, וכוונתו היתה בזמן המעבר אל השנה הבאה באביב, להביא קרבן חטאת, שהאל יעבור בשנה הבאה בחסד על העם. ועוד סוברים אחרים, כי הוראת פסח - מעבר של השמש אל חוג מזל טלה, סימן האביב. פירושים נוספים ראה בספרו של דילמאן, EL, מה' ג, עמ' 121. אנו מוכרחים לציין השערות כאלה כהמצאות שרירותיות, פחות או יותר חריפות. שאין להן שום סמך בדברי הימים (השוה עוד ביר, Symb. ב, עמ' 627 ואילך). לכן הנכון הוא לפרש את הפסח כקרבן שצווה משה רבנו בזמן היציאה ממצרים לזכר הצלת בכורי ישראל. עוד על ענין זה בביאור לשמות יב.

קרבן פסח שייך אל המועד של חג המצות ופותח אותו. כאן לא היה צורך לדבר עליו אלא בקיצור, כי הפרטים הובאו כבר בשמות פרק יב. מכיון ש"פסח" אינו בעצם שם חג, הרי ממילא אין מקום להשערתו של איוולד, שהפסח הוא כעין חג הקדמה לחג האביב, כמו שיום הכפורים משמש הכנה לחג האסיף. פסח אינו חג אלא קרבן שיש לאכלו בערב הראשון של חג המצות. יחד עם קרבן הפסח הובאו עוד קרבנות שקיבלו בזמן מאוחר את השם "חגיגה", אבל נכללו עוד בדברים טז ב ("וזבחת פסח... צאן ובקר") בשם "פסח". בימי יאשיהו, כשכל ישראל עלו לחוג את החג, הקריבו גם בקר לרוב לשם החג (השוה דברי הימים-ב לה ז). ומכיון שרק אכילת הפסח חלה בחג, ואילו ההקרבה נעשתה קודם לכן, אפשר להסיק מזה, שבפסח היה הטקס העיקרי אכילתו, ומטעם זה שייך הפסח לסוג השלמים. משום כך גם "מותר פסח קרב שלמים", זאת אומרת, פסחים שמאיזו סיבה שהיא לא נקרבו, היו קרבים שלמים (פסחים ע:). ואם אחדים מבין התיאולוגים הנוצרים (קנובל) מונים את הפסח בין העולות, אחרים (הנגסטנברג, שולטץ) בין החטאות, ועוד אחדים (קליפוט) שוללים ממנו את האופי של קרבן, הרי אין כדאי לאבד אף מלה כדי לסתור השערות אלו. ההלכות במסורת ישראל מוכיחות בבהירות מספקת, שמקומו של חג הפסח הוא בין קרבנות השלמים. וכך פוסקים רוב המבארים הראשונים כאחרונים. אלא ששונה קרבן הפסח משאר השלמים בזה, שמבשר הפסח לא ניתנו מתנות כהנים, אלא נאכל על ידי הבעלים עצמם. סעודת השלמים שיש בה חלק למזבח ה', לכהנים ולבעלים, מרמזת על דבקות העם בה' באמצעות הכהנים, שהיו צריכים לשמש מופת לעם (ראה ביאור לתחילת פרק ג), ואילו סעודת הפסח מביאה את העם לדבקות בה' במישרין פעם אחת בשנה ורומזת לו את יעודו, להיותו כולו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ולהוליך את כל העמים בדרכי ה'.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה