אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי שלמה סירליאו

פרק ח · הלכה ד

הלכה ג

חבית של תרומה. של יין. ובגמ' מפ' לה שנולד לה ספק טומאה. פירש"י ז"ל פ"ק דפסחים כגון שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע בה ספק לא נגע. והקשו התוס' היכי דמי אי ברה"י ספקו טמא ואי ברה"ר ספקו טהור. ונראה לר"י לפ' כגון שתי חביות ברה"י ונגע בא' מהן ואינו יודע באי זו מהן נגע דהשתא שתיהן תלויות דבר תורה דלא ילפינן מסוטה דברה"י ספקו טמא אלא דבר שיכול להיות אמת כגון סוטה אבל הכא דודאי א' מהן טהורה אין לטמות שניהן מספק ע"כ: יניחנה במקום המוצנע. דס"ל דאף זו מצוה עליה לשמרה וכ"ש דמזוהר שלא לטמאה בידים דבכל שאר תרומות דעלמא איכא עשה ול"ת ל"ת שלא לטמאה בידים כדתנן לקמן. ועשה לשמרה במקום המשתמר כדי שלא יפול בה טומאה. וס"ל דאף זו מצווה עליה בעשה דשמירה וטעמא מפרש בבכורות פ' כל פיסולי המוקדשין דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי ובדרשת לך קא מיפלגי ר' יהושע סבר תרומותי כתיב הילכך הראויה לך שמור ושאינה ראויה לך לא תשמור. ור' אליעזר סבר תרומותי תרתי משמע ודקאמרת הא כתיב לך הא נמי ראוייה היא שמא יבא אליהו ויטהרנה ובתרוייהו אזהר רחמנא דלעביד להו שימור. ור"ג כר"א ס"ל אלא דקסבר דלא אסר רחמנא אלא לגרום לה טומאה בידים:

התורפה. הפקר:

יניחנה במקום המוצנע. דעדיין מוזהר על שמירתה כדאמרן דכתיב תרומותי שתים במשמע א' טהורה וא' תלויה ואמר רחמנא עביד להו שימור:

יניחנה במקום התורפה. כלומר אם רצה אינו מצווה לשמרה שלא לגרום לה טומאה דקסבר יש אם למסורת ותרומותי כתיב וכתוב לך בראויה לך:

יגלנה. כי היכי דלהוי בה ספק יין מגולה ותנן לעיל יין שנתגלה ישפך ואפילו של תרומה:

חבית שנשברה. חבית של יין של תרומה:

בגת העליונה. במקום שסוחטין ודורכין הענבים:

והתחתונה טמאה. היינו בור שהיין יורד לתוכו והבור טמא וראויין החולין לו בימי טומאתו או למי שאינו אוכל חולין בטהרה ואם תפול תרומה זו לתוכה הוה ליה מדומע טמא ולא חזי לישראל משום תרומה ואפילו הויא טהורה ולא למכור לכהן דכיון דטמא הבור הויא התרומה הנופלת בו טמאה ואיכא עשה כדלעיל בפ' סאה תרומה. ובפ' הערל נמי אמרינן שהאוכל תרומה טמאה עובר בעשה דכתיב בשעריך תאכלנו לזה הטמא והטהור ולא לאחר. ובגמ' מפרש דמיירי מתני' דאין בבור כדי להעלות התרומה ואיכא נמי בפ"ק דפסחים:

מודים ר' אליעזר וכו'. אע"פ שנחלקו באין יכול להציל מודים ושוין הן בזה שאם יכול להציל ממנה רביעית הלוג דלא חשיבי משקין בציר מהכי בשום דוכתא:

יציל. יחזר אחר כלים טהורים ולקבל היין קודם שתרד כולה לתוך הבור הטמא ויקבל ממנה רביעית הלוג מציל ומה שיפוג יפול ואל יקבלנה בכלי' טמאי' המוכנים לו להדיא כדי להציל את החולין כדי שלא יתערב ממנה בהן ויאסרו ואע"פ שבתוך כך ירד ממנה לתוך הבור ותפסידם לא מטמאינן לה לתרומה משום הצלת חולין דמוזהרין אנו שלא לטמות את התרומה:

ואם לאו. שלא ימצא כלי טהור וסוף סוף לטומאה אזלא בזו נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע דר' אליעזר סבר אעפ"כ תרד ותיטמא מאליה ותפסיד החולין ואל יטמאנה ביד כדי להצילן. ור' יהושע פליג עליה בסיפא דתנן לא זו היא תרומה שאני מוזהר עליה מלטמאה אלא מלאכלה וטעמא דכיון דאזלא לאיבוד שרו לטמא בידים ואפילו היא טהורה. ולכאורה נראה דאשמעינן מתני' דפליג ר' יהושע בהך טפי מרישא, דרישא אע"ג דתלוייה לא שרי אלא שלא לשמרה דהיינו גרמא והכא אפילו בטהורה ודאי שרי לטמוייה בידים ובגמ' מפ' לה:

שנשפכה. בקרקע והולכת לאיבוד:

תרד ותבלע. תפסד ותיבלע בקרקע:

ואל יבלענה בידיו. ואל יבלענה בסמרטוט בידים שאינן טהורות ובגמ' מפרש דבנתגלגלה בבית הפרס ושם נשפכה מיירי. ואע"ג דגבי שמן כי מקבל לה בכלי טמא לא מפסיד כהן דיכול להדליקה אפ"ה פליג ר' אליעזר אר' יהושע:

ובל תטמאנה כיצד. ר' יהושע דרישא קאמר לה מה שאני מוזהר שלא לטמות התרומה אע"ג דאיכא דוחקא כגון זה דאני מוזהר:

כיצד היה עובר וכו'. ותני עלה ר' יהושע יניח לפניו א' על הסלע ולא יתננה לנכרי מידו דמטמאה בידים והאזהרה שלא לטמות התרומה היכן כתובה בתורה ראיתי שכ' רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים זה הלשון שורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסק עם זמן הביעור דהואיל והולכות לאיבוד אף הטהורה ואסורה מדאורייתא לא חיישינן לשמירתה ואע"פ שמוזהרין אנו לשומרה בטהרה דכתיב את משמרת תרומותי. ע"כ. וקיצר הרב ז"ל בלשונו ולא כ' אלא עשה דמשמרת דהיינו מתני' דלעיל אבל שלא לטמאה בידים לאו נמי איכא ופלוגתא דאמוראי היא בהדיא בפ' אלו הן הלוקין ולריש לקיש אזהרה לנגיעה בתרומה בטומאת הגוף נפקא לן מדכתיב איש צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנוגע ומשמע ליה דכיון דסמיך ללא יאכל לאו קאי אתרוייהו אאכילה ואנגיעה. ור' יוחנן פליג עליה דבהאי קרא לא כתיב לאו אלא על אכילה ולאו דנגיעה נפקא לן מדכתיב בכל קדש לא תגע כדאיתא התם ובפ' כל הפיסולין במס' זבחים. וריש לקיש סבר דהאי קרא אהני לנגיעה בקדשים אבל לא לתרומה. ומשמע דקיי"ל כריש לקיש דתניא כוותיה:

יטמא את כולן. כלומר ימסור נפשו עליהן וימות ויטמא הגוי את כולן כדתני סיפא:

ואל ימסרו להם נפש א'. בגמ' פליגי אמוראי היכא שייחדו להן אחת:

תלוייה אסור לשרפה. דבבא קמייתא דהויא תרומה תלוייה בין לר' אליעזר בין לר' יהושע בין לר"ג אכסור לשרפה. דכולהו מודו דממתינין שיפול בה טומאה ודלא כר"מ דלקמן דאמר רב הונא אומר היה ר"מ דשורפין תלויה אפילו בשאר ימות השנה וכ"ש בערב הפסח. וטעמא דר"מ משום תקלה שמא יאכלנה. ועוד דסוף סוף אזלא לאיבוד דאין יכול לאכלה:

חבית הראשונה כר' יוסי והשנייה כר"מ. פלוגתייהו בפ"ק דפסחים או שורפין תרומה טהורה עם תרומה טמאה בערב הפסח דר' מאיר סבר דכיון דאזלא לאיבוד משום איסור חמץ יכול לטמאה בידים ולשרפה. ור' יוסי לא מיבעיא דבטהורה פליג אלא אפי' בתלויה נמי פליג דקאמר התם ר' יוסי היאך נשרוף אפילו התלויה עם הטמאה שמא יבא אליהו ויטהרנה. והתם פליגי תנאי בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע דר"ש סבר דר' יהושע שרי תלויה וטמאה ששורפין כאחת ור' יוסי סבר אליבא דר' יהושע אין מטמאין התלויה בידים אלא שורפין אותה לעצמה ומשו"ה מוקמינן הכא פלוגתא דרישא דתנן אליבא דר' יהושע דאפילו בתלוייה לא שרי ר' יהושע אלא גרמא היינו אליבא דר' יוסי והכי נמי אמרינן התם דהך רישא ר' יוסי אליבא דר' יהושע:

וחבית שנייה כר"מ. מתני' דחבית שנשברה ר' יהושע אליבא דר"מ דשרי לטמות תרומה טהורה בידים היכא דאזלא לאיבוד:

חברייא אמרי חבית הראשונה כר' יוסי ולית ר"מ מודי בה כלומר התלמידים הבינו בדברי ר' אלעזר דה"ק דרישא ר' יוסי היא ודלא כר"מ דר"מ סבר שורפין תלויה ואין ממתינין שיפול בה טומאה ודאית משום תקלה. ועוד דר"מ סבר דמותר לטמא הטהורה בידים וכ"ש תלויה:

אמר לון ר' יוסי בר זבידא חמון מה אתון אמרין. ראו מה אתם אומרים:

וירבו ר"מ ור"ש על ר' יוסי וישרופו. והיאך לא נדון כן על כל תרומה תלויה:

כי אתא עובדא קומיהון. שבאין הכהנים נשאול לפניהם על תרומה תלויה ואומרים להם הדיינין זיל תלי והמתן עד שיפול בה טומאה ותשרפנה ואמאי והא קיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים:

דתנינן תמן. פ"ק דפסחים והכי איתא התם ומודים ר' אליעזר ור' יהושע ששורפין זו לעצמה וכו'. על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה שר' אליעזר אומר תשרף זו לעצמה וזו לעצמה ור' יהושע אומר שתיהן כאחת. וקאמר ר' יוחנן דהך מתני' ר"ש שנאה משום רומיא דרמינן עלה. ומי אמר ר' יהושע אליבא דר' יוסי תלויה וטמאה ששורפין שתיהן כאחת והתניא אמר ר' יוסי כשהעידו רבותינו על מה העידו וכו' אבל היאך נשרוף אפילו התלויה עם הטמאה שמא יבא אליהו ויטהרנה. ומשני הא ר"ש ואליבא דר' יהושע והא ר' יוסי ואליבא דר' יהושע דתניא אמר ר"ש לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על הטהורה ועל הטמאה שאין שורפין ועל התלויה ועל הטהורה ששורפין. על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה שר' אליעזר אומר תשרף זו בפ"ע וזו בפ"ע ור' יהושע אומר שתיהן כאחת. ופריך התם והא מתני' דפסחים ר' יוסי קתני לה והיכי מוקמת לה כר"ש אליבא דר' יהושע. ומשני הכי קאמר ליה ר' יוסי לר"מ אפילו ר"ש ואליבא דר' יהושע דמקל כי מקל בתלויה וטמאה אבל בטהורה וטמאה לא:

ואין תימרון לית. ואין תימרון לי מוכרח הוא לפרש בר"מ כרב הונא דלקמן דלית לר' מאיר תלייה. כלומר דלית ליה לר"מ גבי תלייה תולין שממתינין לה אלא מיד שורפין ומתני' תני דממתינין ומשו"ה אמריתו ר' יוסי היא ולאו ר"מ מודי בה:

ערב שבת עם תשכה. כשחל י"ד להיות בשבת:

וחכ"א בזמנה. דהיינו בשבת בשש שעות דהוי זמן איסור חמץ הרי כאן דעד חשיכה ממתין ר"מ מלשרפה ודלא כדידכו דסבריתו בדר"מ דשורפין ואין ממתינין משום תקלה:

תפתר בתלוייה וכו'. מהכא אין להוכיח דר"מ אית ליה המתנה בתלויה דדילמא מיירי בתרומה שדעתו להשאל עליה לחכם ולהנחם מדבורו שקרא עליה שם תרומה והוא דלא אתא ליד כהן כדאמרינן פ' הנודר מן הירק ומשום דבידו להחזירה חולין ושריא הוא דממתינין עד שישאל כדי שיאכל בימי טומאתו:

כל תלויה דאנן אמרין. דממתינין:

טהורה היא. כלומר דכו"ע דאין שורפין ואפי' עם חשיכה דטהורה חשיבא:

תלויה שאמרו. תלויה דפליג ר"מ ארבנן באין דעתו לישאל עליה עסקינן ואפ"ה משמע דס"ל לר"מ דממתינין:

מאי כדון. כלומר מה תשובה יש בזה למ"ד אין ממתינין בתלויה לר"מ:

ומשני שנולד לה ספק טומאה עם דמדומי חמה. ומשו"ה קתני שורף בחשכה ולאו משום המתנה דאם אירע הספק קודם אין ממתינין לחשיכה דאיכא תקלה:

ה"ג ועוד אתון אמרין חבית השנייה כר"מ ולית ר' יוסי מודי בה והתני בד"א בבור שאין בו כדי להעלות אבל בבור שיש בו כדי להעלות אפילו כל שהיא אסור לטמות. דהך ברייתא אמתני' דחבית שנשברה קיימא והכי מוקי לה ר' יוסי בר חנינא להך מתני' פ"ק דפסחים דגרסינן התם א"ר יוסי בר חנינא מחלוקת שנפלה לפחות ממאה סאה של חולין טמאים אבל נפלה למאה של חולין טמאים דברי הכל תרד ותיטמא ואל יטמאנה ביד ותניא כוותיה התם. ופירש"י ז"ל מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע שנפלה לפחות ממאה חולין טמאים שאין בגת התחתונה אלא פחות ממאה חולין טמאים דאין תרומה בטלה בהן ופסדי לגמרי דתרומה צריך א' ומאה לבטלה ומשו"ה שרי ר' יהושע לטמאה בידיו אבל היו בתחתונה ק' חולין מאה חביות כמו זאת של תרומה דברי הכל לא יטמאנה ביד ואפילו הם פחות מרביעית הואיל ולא פסדי חולין ותרומה עולה בהן וחזו בימי טומאתו כדמעיקרא לזר. עכ"ל. והשתא אתא לאקשויי להו אמאי דאמרי דחבית שנייה דמתני' דר"מ קתני לה דשרי טהורה ודאי לטמא בידים כר"מ ולא ר' יוסי. ומקשי להו דהא ברייתא מפ' למתני' דמיירי דוקא שנפלה לפחות ממאה דאין בבור היין כדי להעלות התרומה ופסדא לגמרי דלא חזיא לא לכהן ולא לישראל כדפרישנא במתני'. ולדידכו דר"מ היא ולא ר' יוסי כך שרי לטמות כשנפלה למאה כמו לפחות ממאה דר"מ תני התם מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח ומשמע להו להני אמוראי כריש לקיש דמפ' התם דמדבריהם היינו ממחלוקתו של ר' אליעזר ור' יהושע חבית שנייה דס"ל לר' יהושע כיון דסופה לאיבוד אזדא שרי לטמוייה ביד ובערב הפסח נמי לא שנא והתם אמרינן דדייקא מתני' כוותיה דריש לקיש דמדר' יהושע יליף ר"מ וכיון דלכהן אתי פסידא דביין הוא דעסקינן הא שרי לטמויי בידים ואפילו איכא מאה. ועוד מן הדא דתנינן א"ר יוסי אינה היא המדה. דפליג עליה דר"מ וקאמר אין הנדון דומה לראיה אין שריפת תרומת חמץ בפסח שאתה דן ולמד ממתני' דחבית דומה לדברים שאתה מביא ראיה מהם משמע דלא פליג עליה בדין דחבית:

מאי כדון. היכי מצינן לאוקמי הך מתני' כר' יוסי:

הכא התורה חסה על ממונן של ישראל. ולהכי שרי ר' יהושע לקבולה בכלים טמאים שלא תפסיד את החולין כיון שאין בבור כדי להעלות:

התורה חסה על ממונן של ישראל. בפ' אלו טרפות גרסינן הכי ופירש"י ז"ל בת"כ נפקא לן מוצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הבית ולא יטמא כל אשר בבית, א"ר מאיר וכי מה איכפת לן שאמרה תורה להמתין שלא יראה הכהן את הנגע ולא יאמר טמא עד שיהו הכלים נפנין אם תאמר כלי בגדיו ועציו ומתכות מטבילן והן טהורין על מה חסה תורה על כלי חרס ופכיו שאין להן טהרה במקוה אלא שבירה כל כך חסה תורה על ממונן של צרי עין ק"ו על ממונן של צדיקים ע"כ: ותמן. בערב הפסח גבי שריפת פת של תרומה מאי הצלה איכא כי היכי דשרינן לטמוייה:

זו לעצמה וזו לעצמה. שצריך להסיק שתי היסיקות ומאי אינה המדה דקאמר ליה, מדה ומדה היא:

ומשני' דס"ל לר' יוסי להפסד מרובה חששו ולא להפסד מועט וחבית שנייה דמתני' הפסד מרובה וחששו. ודפסחים חילוק דשתי היסיקות להיסק א' הוא הפסד מועט ולא חששו והכי מוקי לה בגמ' דילן. והשתא אע"ג דר' יוסי פליג אמתני' דפסחים אדר"מ בההיא דתרומה טמאה וטהורה מודי הכא דשרי לטמויי בידים כדפרישנא וכדקתני בברייתא דאין בבור כדי לעלות ומתני' דסיפא בין כר"מ בין כר' יוסי דהפסד מרובה הוא ורישא בין כר"מ בין כר' יוסי. דר"מ נמי ס"ל דתלויה אסור לשורפה וכי שרי לטמות הטהורה בידים היינו כי אזלא לאיבוד כגון איסור חמץ אבל לא אזל' לאיבוד לא דמוקמינן לה לרישא לקמן אליבא דר' יוסי דפליג אחברייא בחבית של שמן דראויה להדלקה ולא פסדא ולא שרי ר' יהושע אלא גרמא:

כמ"ד מדברי ר' עקיבא ומדברי ר' חנינא סגן הכהנים ולא שמעת מינה כלום. הראיה שהבאת דמתני' מודי בה ר' יוסי מדקתני אינה היא המדה אינה ראיה דדילמא חברייא לא מפרשי מתני' דפסחים דתנן מדבריהם למדנו וכו' כפירושא דריש לקיש וכדכתבינן דקאי אפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע אלא מפרשי למתני' כפירושא דר' יוחנן דפליג אריש לקיש ומפ' דמדבריהם קאי אר' עקיבא ור' חנינא סגן הכהנים והכי איתא התם ר' חנינא סגן הכהנים אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה ומוקמינן לה שנטמא בשני דהוי שלישי עם הבשר שנטמא באב הטומאה דהוי ראשון ואע"ג דכי שרפינן להו בהדי הדדי חוזר השלישי כשנגע בראשון ליעשות שני אין חוששין ור' עקיבא הוסיף ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום דהוי שמן של תרומה שלישי דפסול בתרומה וקתני דמדליקין אותו בנר של מתכת שנטמא בטמא מת דהוי הנר אב הטומאה מן התורה מטעמא דבחלל חרב ואע"ג דעושה השמן ראשון לא חייש ועלה תני אמר ר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח. ואמר ר' יוסי אינה היא המדה. ומפ' לה ר' יוחנן דה"ק מתני' דאב הטומאה דקתני היינו מדאורייתא כגון שנטמא הבשר בשרץ וולד הטומאה היינו משקין שנטמאו בכלי שנטמא מחמת שרץ דהכלי הוי ראשון ומשקין הוו שניים מן התורה ובשר שלישי ושרי להוסיף בה טומאה לאגועיה בבשר ראשון ובתרומה וקדשים אוכל מטמא אוכל כדאיתא התם ור"מ לטעמיה ור' יוסי לטעמיה ר"מ לטעמיה דר"מ סבר דמשקין אין מטמאין אחרים ואפילו אוכלין אלא מדרבנן והוה ליה מדאורייתא האי בשר שלישי טהור מעליא ושרפינן ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה מדאורייתא. וגבי תרומה טהורה נמי איכ' איסור' דרבנן בשלישי שרי נמי לטמויי בידים. ובדר' עקיבא מוקי לה בירושלמי כגון דהוי טבול יום דבית הפרס שהוא מדרבנן ור' יוסי דפליג עליה וקאמר אינה היא המדה סבר כר' חנינא סגן הכהנים דמיירי דמשקין טמאוהו לבשר זה מדאורייתא הילכך אינה היא המדה דטמא וטמא הוא וטבול יום דעדותו דר' עקיבא סבר דמיירי בטבול יום טמא מדאורייתא הילכך אינה היא המדה. והשתא להאי פירושא לא תיקשי כלום לחברייא דלא מיירי ר' יוסי בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע והתם פריך להאי פירושא היכי קתני ומודי ר' אליעזר ור' יהושע במתני' דפסחים הא ר"מ מדר' חנינא ור' עקיבא הוא דיליף והתם משני לה:

חבית הראשונה כר' יוסי. ודלא כר"מ דר"מ לית ליה המתנה בתלויה כדאיתא בסמוך:

בין כר"מ בין כר' יוסי. דאפילו ר' יוסי מודי בהפסד מרובה כדלעיל:

ולית הדא פליגא על ר"מ. דהא מדברי שלשתן משמע דממתינין ואין שורפין:

נאמר דלא כר"מ וכו'. כלומר מאי דעתיך דפרכת ולית הדא פליגא וכו' דמשמע מדבריך דכיון דלא כר"מ נימא נמי דלא כר' יוסי. בשלמא כר"מ לא מצינן לאוקומה דאשכחן לר"מ דלית ליה המתנה גבי תלויה אבל גבי ר' יוסי מי אשכחן ליה דקאמר הכי:

לפי שמצינו שורף תלויה בכל מקום. כדאמר רב הונא ומשו"ה דלא כר"מ וטעמא משום תקלה.

ואפילו וכו'. דמאי מ"מ דאמרת לאו אפילו כגון שהיה טהורה דבר תורה כגון מדור של גוים דמן התורה טהור הוא ורבנן מחזקי ליה טומאה מכי שהה שם מ' יום וקתני בברייתא דמדור העמים תולין וקאמר דר"מ אמר נמי שורפין:

מה בידך. מה יש לך גבי מדור מי פשוט לך דאיכא למ"ד שורפין:

תני מדור של גוים תולין. ור' יוסי בר יהודה פליג ור"מ ס"ל כר' יוסי בר יהודה דשורפין ולאו מטעמיה אלא משום תקלה ובכל תלייה דעלמא נמי הכי אית ליה:

ערב שבת עם חשיכה. בי"ד שחל להיות בשבת מיירי:

וישרוף בשחרית. לר"מ אי לית ליה המתנה אלא ודאי טעמא משום דתרומה אוכליה מועטין ולא דמו לחולין ומשו"ה שריף ליה משחשכה:

דתני טמאה בהדה. ואמאי ממתין אלא שנתעצל ולא שרף: ודחי כגון שנולד לה טומאה באותה שעה ולא חילוף דמיירי בשנתעצל:

ר' יהושע ור"ש שניהם אמרו דבר א'. ר"ש דמתני' דפ' כל פיסולי המוקדשין ומייתינן לה לקמן דתנן התם גבי בכור שאחזו דם וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו ר"ש אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום ופרש"י ז"ל יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום שלא יחתוך ונא יפגום את אזנו ואת ניב שפתיו שאין עתיד לחזור ולהתרפאות דסברי רבנן כ"ש אי לא שרית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למעבד במקום שעושה בו מום. לא ישחט עליו בזמן הזה הואיל והטיל בו מום עד שיפול בו מום אחר. ור"ש דמתני' לא קאמר ישחט עליו אלא דשרי לכתחלה להקיזו במקום שעושה בו מום אבל מודי דלא ישחט עליו ובברייתא אחריתי מיתנייא סברא אחריתי דשרי לישחט עליו לקמן מפ' דתרי תנאי ואליבא דר"ש. ונקטינן כר"ש דמתני' ורבנן דברייתא הכל אחד. וקאמר השתא דר' יהושע דמתני' דתרומות דחבית ראשונה ור"ש דמתני' דבכורות אמרו דבר אחד. דהא ר"ש שרי שיטיל בו מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה במום אחר דר' יהושע דאמר בחבית ראשונה יגרום לה טומאה כדי שיתראה לזילוף דהא מעכשיו אינה ראויה לאכילה שמא טמאה היא ולא לזילוף שמא טהורה היא ואסור לאבדה הילכך יגלנה ותתטמא ותהא ראויה לזילוף. כן פירש"י ז"ל דביין מוקי לה השתא:

לא הדין מודי לדין ולא הדין מודי לדין. כדמפ' התם דעד כאן לא קאמר ר"ש התם דאי שביק ליה מיית אבל הכא לא גבי חבית שמא יבא אליהו ויטהרנה. ועד כאן לא קאמר ר' יהושע הכא אלא בגרמא שמגיחה במקום התורפה וגורם לה טומאה אבל התם דבידים כרבנן ס"ל:

מסתברא ר"ש מודי לר' יהושע. פי' הא דא"ר יוחנן שניהם אמרו דבר א' היינו דר"ש מודי לר' יהושע דהא קאמר ר"ש יקיז במקום מום דבידים הוא וקא שרי וכ"ש גרמא. ולית ליה לר' זעירא דחייה שמא יבא אליהו ויאמר שלא נגעה בה טומאה אבל ר' יהושע דשרי גרמא לא מודי לר"ש דשרי אפילו בידים וכדפרישנא:

והתנינן מודים ר' אליעזר ור' יהושע. בפ"ק דפסחים גבי תרומה טהורה וטמאה וא"ר יוחנן לעיל דר"ש שנאה ופליג אדר"מ דאמר דר' יהושע ור' אליעזר סברי דשורפין טהורה וטמאה כאחת לר' זעירא:

וישרוף שתיהן כאחת. כיון דשייכא פלוגתא דתרומה גבי פלוגתא דיקיז הא אית ליה לר"ש דיקיז במקום שעושה בו מום כיון דמיית והתם כי מיית נמי חשיב משום איסור חמץ ולישרי לטמאה בידים:

שגזרת לשרפה. דשורפין בתחלת שש תקנתא דרבנן היא אבל מדאורייתא לאו מיית הוא אבל גבי שבע דמדאורייתא נמי מיית הוא לכו"ע שורפין הכל כאחת והכי מפ' ר' יוחנן גופיה פ"ק דפסחים:

ולא נפסלה בהיסח הדעת. דשם בדעתו לשרפה כבר דב"ד גזרו לשרפה והיסח דעתו מלשמרה כבר:

היסח הדעת דבר תורה. פלוגתא היא בפ' כל שעה דאיכא מ"ד היסח הדעת פיסול טומאה הוי ואם יבא אליהו ויטהרנה שומעין לו. ואיכא מ"ד פיסול הגוף הוי ואפי' יבא אליהו ויטהרנה, אין שומעין לו. ופירש"י ז"ל הסיח דעתו מהן מלשמור נפסלין דכתיב את משמרת תרומותי עביד לה שימור ולא תסיח דעתך. ובגמ' דילן איתא דריש לקיש סבר דהוי שם פיסול לעצמו ולא משום חשש טומאה והכא גרסינן דר' יוחנן הוא דסבר הכי ואפשר דבשקלים אמר ר"א היסח הדעת טעון עיבור צורה והיינו כמ"ד פיסול טומאה הוי ואפשר דר' יוחנן מכי שמעא מר' אושעיא קבלה והדר ביה ר' יוחנן ממאי דאמר הכא:

ומשני בשלמא חבית שנייה כר"מ תורה. דמשו"ה שרי לטמות דכיון דנשברה ואזלא לאיבוד איכא היסח הדעת ושרי ר' יהושע דקיי"ל כוותיה לטמוייה ור' יוחנן אמר דחבית שנייה כר"מ מצי אתיא וכמיית דמיא ודמיא לאחוזת הדם דלר"ש תורה. דכיון דבעל מום הוי בכור שאחזו דם ומיית דאין לך מום גדול מזה שרי להטיל בו מום. ור"מ דשרי בתרומת חמץ דפסחים אינה כן אלא טהורה דלית בה היסח הדעת שהוא משמרה שלא תגע בטהרות אחרות של מצה ואכתי דעתיה עילויה וליכא היסח הדעת ומשו"ה פליג ר"ש עליה דר"מ כי שריף לה בשש מיירי:

שהיא נתונה ע"ג גחלים. לשרפה דהשתא ליכא למימר דדעתיה עילויה שלא תגע בטהרות דבודאי אסח דעתיה מינה תשתרי לשרוף שתיהן כאחת:

ומשני לכשיתננה. דבהכי שרי ולא תני ר"ש במתני' דשורף זו לעצמה וזו לעצמה אלא עד שיתננה ע"ג גחלים. והקשו התוס' בפ' כל שעה למ"ד פיסולי הגוף הוי דהוי דבר תורה חבית ראשונה דתנן אם היתה במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה גרמא אין בידים לא אמאי אין מותר לשרפה כשמסיח דעתו ממנה. וי"ל דהאי היסח הדעת בכוונה הוא ואינו היסח הדעת ולא אמרו אלא היסח הדעת שבא מעצמו:

ואפילו ר' יהושע לית הוא ר' יהושע. דמתני' דתרומות דר' יהושע סבר בתלויה גרמא אין בידים לא. ואילו בפ"ק דפסחים תנן גבי תלויה דאפילו בידים שרי לטמויה:

הכא ר' יוסי בשם ר' יהושע. דר' יוחנן אמר לעיל דחבית ראשונה דמתני' כר' יוסי היא דגבי תלויה בפסחים נמי הכי אמר בר' יהושע היאך נשרוף אפילו תלויה עם הטמאה:

תמן ר"ש בשם ר' יהושע. דר"ש סבר דר' יהושע שרי תלויה וטמאה לשורפן כאחת כדכתיבנא לעיל וא"ר יוחנן עלה דר"ש שנאה:

תמן תנינן. במס' בכורות פ' כל פיסולי המוקדשין:

אפילו מת אין מקיזין לו את הדם. פירש"י ז"ל אפילו מת אם לא יקיזוהו אין מקיזין לו את הדם ואפי' במקום שאין עושה בו מום דיכול לחזור ולהתרפאות המכה והכי מפ' בפסחים מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למיעבד במקום שעושה בו מום בדבר שאין מתכוין אסור דהוי מטיל מום בבכור. והכא מפ' דמדאורייתא הוא דאסר ר' יהודה ואפילו אין עושה בו וכדלקמן:

רבנן ור' שמעון. פרישנא לעיל:

דר' יהודה כר"ג. ר' יהודה דאומר אע"ג דמית ואזיל לאיבוד לא יקלקלנו ולא יתקננו כר"ג דאמר לא יחדש בה דבר:

ודרבנין כר' אליעזר. רבנן אוסרין לקלקלו ומתירין לתקנו אם יכול לעשות בלא מום יקיז שלא ימות, כר' אליעזר דאסור לגרום לה טומאה אלא מצניעה שלא תטמא:

ר"ש כר' יהושע. דשרי להטיל מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה ובמום אחר כר' יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי שתיראה לזילוף:

והא תני בשם ר"ש יקיז ואע"פ שמתכוין לעשות לו מום. ולהתירו דס"ל דנשחט באותו מום כיון דלא היה דעתו להטיל בו מום כדי להתירו אלא עכשיו כדי שלא ימות לא קנסינן ליה והכי איתא התם בבכורות:

אתיא כר' יהושע אחרייא. ר' יהושע אחריתי דהיינו ר"ש ואליבא דר' יהושע דס"ל דתלויה שרי לטמויה בידים וכדלעיל:

תפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש. האי דקאמר ר"ש דיקיז ונשחט על אותו מום לא קאי אבכור אלא אקדשים שחייב באחריותן כגון שאמר הרי עלי שלמים והפריש א' ואחזו דם בהאי מותר להטיל מום ולאכלו בפדיון על מום זה דס"ל במרובה דקדשים שחייב באחריותן דהדיוט מיקרו ולית בהו אזהרה דכל מום לא יהיה בו ולא פליגא ר"ש דברייתא על ר"ש דמתני':

טעמא דר' יהודה. דאפילו מת ואפילו אינו עושה בו מום אין מקיזין לו את הדם:

על הארץ תשפכנו כמים. גבי בכור בעל מום כתיב ומשמע מיעוטא דכתיב רק דמו לא תעשה בו דבר כדי שתאכלנו אלא לשופכו אבל לא לרפאות הבכור:

בפיסולי המוקדשין כתיב וכו'. דכתיב רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וכו' ובפסולי המוקדשין מוקמינן לה דדרשינן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב וסמיך ליה רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים ומי איכא למ"ד בפיסולי המוקדשין אסור להקיזן אם אחזן דם והא אפילו להטיל בו מום שרי כדאיתא בפ' כל פיסולי המוקדשין ובפ' כל המנחות באות מצה:

מה מום מכשירין אף דם מכשיר. האי קרא קא אתי למידרש דדם פיסולי המוקדשין מכשיר ולמעוטי דם קדשים דגרסינן בפ' השוחט א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנא' על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים מכשיר וכו' וליכא למימר דמיבעי ליה למדרש דדם מכשיר כמים דהא מדם חללים ושתה נפקא כדאיתא בתוספתא ובהשוחט:

ושניהם. ר"ש ורבנן:

כל מים לא יהיה בו. דקרי ביה לא יהיה בו שלא יטיל בו מום:

בשעה שאינו לרצון. דהוי בעל מום דאין לך מום גדול מזה שהרי ימות:

אתה רשאי וכו'. ואינו נשחט עליו משום גזרה דרבנן:

אפילו כולו מום אי אתה רשאי להטיל בו מום. מדהוה ליה למיכתב מום לא יהיה בו וכתב כל מום לא יהיה בו וכתב כל מום לרבות אפילו כולו מום כגון זה לא נטיל בו מום אחר דרבנן דמתני' ס"ל כר"מ דהתם בפ' כל פיסולי המוקדשין. והתם מפ' דרבנן דברייתא דהיינו כר"ש דמתני' כל מום מאי דרשי ביה כדאיתא התם:

כלי שתוכו טהור ואחוריו טמאים. כגון כלי שטף שיש לו מושב בית קיבול תחתון שיושב עליו ונגעה טומאה בבית קיבול התחתון שקרוי אחוריים בלשון משנה וכגון דנטמא במשקין טמאים דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור משום משקה זב וזבה הילכך שווייה רבנן כטומאה דכלי חרס ולא שוויוה כטומאה דאורייתא דנפשיה דעבדו ביה רבנן היכירא כי היכי דלא נשרוף עליה תרומה וקדשים כדאיתא פ' על אלו מומין ותנן פ' כ"ה דכלים כלי שנטמאו אחוריו במשקין אחוריו טמאים ותוכו טהור וקאמר הכא דאין מצילין התרומה בכלי זה אע"ג דטומאתו דרבנן ואפילו דכשמקבל התרומה בתוך הוא דמקבל שהוא טהור אפ"ה אסור דהא מטמא בו בדבר מועט מה שנוגע באחוריו:

ופריך והא תנן שלא יטמאנה בידיו. משמע שמטמא לכל התרומה דכלי שמציל בו הוא טמא אבל כלי שתוכו טהור וכו' מותר להציל בו:

תפתר בשני כלים וכו'. כלומר ה"ק ר' יוסי בר חנינא כששני כלים לפניו אחד תוכו טהור ואחוריו טמאים וא' תוכו טמא ואחוריו טהורים כגון רובע וחצי רובע דהמושב של מטה מחזיק חצי רובע ושל מעלה מחזיק רובע דתנן במס' כלים פכ"ה דכי נטמא הרובע בתוכו לא נטמא חצי רובע נטמא חצי רובע לא נטמא הרובע נמצא שיש כלי שתוכו טמא ואחוריו טהורים וקאמר ר' יוסי בר חנינא לא מטמאין בו דבר מועט לומר אי שרינן להציל בכלי שתוכו טהור שהצלתו מרובה ואחוריו טמאים ובשעת ההצלה מיטמאין בו דבר מועט דהיינו הנוגע באחוריו ה"נ אתי להציל בזה שתוכו טמא ואחוריו טהורים דמיחלפי אחוריים באחוריים ובההוא גדולה הטומאה שמטמאין מן ההצלה דרובה ככולה:

מה דמתניתא בכלי א' טמא. ומאי דמשמע לן ממתני' דשרי כשאין לו אלא א' שאחוריו טמאים ותוכו טהור דהצלתו מרובה מטומאתו דליכא לחלופי:

בבור טהור. ר' יוסי בר חנינא בבור טהור מיירי דכי נפלה תרומה לבור אין כאן הפסד דתמכר לכהן ובאין בה כדי לעלות וכיון דבור טהור לא שרינן להציל בו אע"ג דאין מטמאין בו אלא דבר מועט:

ומתני' בבור טמא. עסקינן והכי איתא בפ"ק דפסחים דמתני' שרי ר' אליעזר להציל בכלי שתוכו טהור ואחוריו טמאים:

ואל יבלענה בידיו. והא לא בבור מיירי הכא:

שנתגלגלה לבית הפרס. דטמאה מדרבנן ומשו"ה קתני ואל יבלענה דמשחיתה כולה אבל אם אינו משחיתה כולה כגון בכלי שתוכו טהור ואחוריו טמאים שרי:

על דעתהון דחברייא. דס"ל דחבית ראשונה ר' יוסי ולא ר"מ וחבית שנייה ר"מ ולא ר' יוסי:

חבית ראשונה וחבית שנייה. כלומר אין להן חילוק אחר אלא זו ראשונה וזו שנייה דכולהו חביות כענין א' מיירי או כולהו בשמן או כולהו ביין:

ועל דעתיה דר' יוסי. דפליג עלייהו:

חבית של שמן וחבית של יין. הכי מיפרשא דראשונה בחבית של שמן דהוי להדליק לכהן וליכא פסידא הילכך לא שרי אלא גרמא. וחבית שנייה בחבית של יין דאינה ראויה לא להדלקה ולא לזילוף ומשו"ה שרי ר' יהושע לטמאה אבל בשמן לא ומוכחינן בסוף פ"ק דפסחים מכח ברייתא דשמן שאני ומודי ביה ר' יהושע וסיפא דמתני' שאני דאזלא לאיבוד ותלמודא קאמר לה הכא משום דלישנא דמתני' אתי שפיר לחברייא דלא קתני חבית של שמן אלא הכא ולר' יוסי ברישא איבעי ליה למיתני של שמן ובמציעתא של יין. ואית דגרסי על דעתיה דר' יוסי חבית של יין וחבית של שמן. וה"פ על דעתיה דר' יוסי קשיא דממתני' משמע דחבית דנקט עד השתא של יין הוא דהשתא הוא דנקט שמן:

אם היתה ככר טמאה. וה"ה רבות דכיון דטימאה הגוי מה יוסיף הילכך נותנין אותה לו וכן בסיפא אם היתה שפחה א' דימסרו וקמ"ל דאם היתה א' ולא היתה שפחה לא ימסור והיינו כריש לקיש. א"נ קמ"ל דאע"ג דטבלה לשם עבדות דמוזהרין אנו להחיותה וההורגה חייב מיתה והוה אמינא דלא ימסרו קמ"ל:

חייב מיתה כשבע בן בכרי. דמורד במלכות הוה ומשו"ה מסרוהו ומעיקרא קודם שידעו דמורד במלכות הוה בהדיא כתיב ותבא העיר במצור ששמו נפשם בסכנה:

אע"פ שאינו חייב מיתה וכו'. וכי קתני בברייתא כגון שבע בן בכרי לענין ייחוד קתני ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ה דהל' יסודי התורה כריש לקיש וז"ל גוים שאמרו תנו לנו א' מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולן ולא ימסרו להן נפש א' מישראל ואם ייחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין להם לכתחלה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש א' מישראל ע"כ. ותימה הוא דקי"ל ר' יוחנן וריש לקיש הילכתא כר' יוחנן כדאיתא בריש החולץ. ונראה דלמד הרב ז"ל זה מפ' בתרא דיומא ופ' כל שעה דגרסינן התם ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל אמר לי מרי דוראי דליקטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך א' ליקטלך ולא תקטול מאי חזית דדמא דידך סומך טפי דילמא דחברך סומך טפי, והא הכא דייחדוהו ועל מעשה בא לשאול וקאמר לפלניא ואפ"ה קאמר ליה רבא ליקטלך ולא תקטול וליכא למימר דשאני בין יחיד לרבים דהא קא יהיב טעמא משום דילמא דחברך סומך טפי אלא שמעשה שהיה כך היה וא"כ דברי הרב ז"ל קיימין וגמ' דילן אזלא כריש לקיש והכי נקטינן והר"ן ז"ל במס' יומא פסק כר' יוחנן ואין דבריו מחוורין וזו משנת חסידים היא. חסידים כמותך. וכן פסק הרמב"ם ז"ל דאין מורין להם כן לכתחלה ועולא בר קושר מחוייב מיתה למלכה היה. וראיתי מי שכ' תבעתיה מלכתא לתשמיש וטעות גדול הוא מי שכ' כן דאטו משום שעשה כדין עולא בר קושר שלא לבעול ערוה מסרו ריב"ל ואינו אלא שיטפא בעלמא:

בספסופא. שם מקום:

יכרך המת בסדינו. כלומר אין מי שיחמול עליו מי שבא לו צרה יסבלנה:

אמר לון ואתון גבי סבן. בואו אצל זקננו דהיינו ר' יוחנן ויברך אתכם שעשיתם טובה:

לא מטון. אפיוסרוס מלה מורכבת אפי סרוס פנים הפוך לשון קראה סירוסין והוא שוק שיוצאים אליה שווקים אחרים קרוזלייאדא בלע"ז:

עד דאזלין כולהון. לאבדון בחולי שנפל בהם:

זנבייא מלכתא. שם המלכה:

מעשיקין ליה. מייקרין פדיונו כמו עשיק לגביך דהזהב:

סירקאין. ערבי מוכר חטים:

ספסר. חרב:

בר ניצור לאחוי. אחיו של ר' זעירא בר חיננא והיה מעיד כדי שירחמו עליו לומר דיה לצרה בשעתה:

איקפח בעלי קנייה. היה אומר היום אקפח כל בעלי מקח וממכר על מי שמצא כיסו ולא יחזירהו. איקפח לשון קיצור וקצוף מלשון וקפחתי את פרנסתי, רשות היה לקפח את שוקיו:

ולא מגיב. ולא היה משיב מפני טרדת לבו על כיסו:

ומה את כאן. ומה אתה כאן בבית הוועד על ענין זה:

א"ל. ר' יוחנן:

איקפחת בעלי קנייה. כבר קללתי כל בעלי מקח וממכר שלא ירויחו ויתקצרו פרנסתן ומתוך שתחול קללתי בהם יחזירוהו:

אמר להו. ריש לקיש לרבנן:

חמו לי זוייתא. הראו לי הזוית שנדמה בעיניכם לומר כאן נפל לו הכיס:

חמיתון מן רחיק. ראה אותם ועם אותו שמצא הכיס נושאין ונותנין:

ושרי. ר' יוחנן:

מצלצל. בכעס:

אמרין. המוצאין:

אין ר' יוחנן הוא. האיש שאבד הכיס יקח החצי של המעות:

יסב פלגא. שנתיראו מקללתו כדלעיל ומשו"ה מייתי לה הכא:

בערובתא עם מטמעי שמשא. בערובתא בערב שבת כבא השמש תרגום ירושלמי ויבא השמש וטמעת שמשא:

לא תתן להון כתבין וכו'. כדי שלא יהו מספיקין לבא והיא עילה ואהרוג אותן:

בדיומסין דטבריה. מרחץ חמי טבריה קרוי כן. וכבר פירשתי הטעם שהוא שני לרפואתו של מקום כמו שקראו לפרצוף אדם דיוקני:

אתא ארגינטין. פי' בערוך שד של מרחץ:

לניסין הוא מתחמי. לפעמים לנס הוא מתראה שיעשה לו ה' נס:

אמר לון. השד מה רבנן עבדין:

תנון ליה עובדא. הגידו לו הענין תרגום ירושלמי ויגד לשני אחיו ותני לתרין אחוי:

טען יתהון ואעיל יתהון. למקום אשר היה יושב המלך:

אמרין ליה הא רבנן לבר. אמרו לו עבדיו הנה החכמים בחוץ:

בי בני. מרחץ:

אזייה שבעה יומין. לשון למזא לאתונא:

ומזגא קדמיהון. בב"ר עאל חד ארגינטין ומזגא קדמיהון ועאלון וסחון ואתון לגביה:

לא תבסרון. לא תבזו, תרגום דבר ה' בזה, פתגמא דה' בסר:

לא ברומי זעיר ולא בחבר זעיר. בפרסי קטן מלשון אתו חברי לבבל ולא תחת חבר דפ"ק דשבת. וטעמא דמלכותן עומדת וקשורה עמהן:

הדרן עלך האשה

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה