אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי שלמה סירליאו

פרק ח · הלכה ג

הלכה ב

ישפך. משום סכנה ואפילו לזילוף לא חזי דנכנס הארס ברגלים:

ג' משקין אסורין משום גילוי. ותו לא למעוטי דר"ש דקא מני חמשה בברייתא:

כמה ישהו ויהו המים אסורים. היכא דהוא עצמו הניחם מגולים ויצא:

הרחש. הנחש תרגום שרף ריחשא:

ממקום קרוב. מפ' לה בגמ', ובפ"ק דחולין כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה ויחזור לחורו שחוששין שמא היה שם שרץ ושתה וחזר תחת אזן כלי בקרקע. והכא מוקי לה במין קטן:

שיעור המים המרובין. כשהם מגולין כמה הוא שיעורן שלא יאסרו משום גילוי:

כדי שתאבד בהם המרה. הארס ולא מפ' במתני' כמה שיעורן שתאבד בהן ותתבטל. ופליגי תנאי בגמ' בהא מילתא. ומדקאמר ר' יוסי בקרקעות מ' סאה משמע דת"ק לא בעי כולי האי. ור' נחמיה אמר כדי שתהא חבית של שייטין מתמלאת מהן. ואפשר דת"ק דמתני' סבר כוותי' ולא מפליג בין כלים לקרקע. ור' יוסי פליג עליה וסבר דבעי תרתי שהמים יהו בקרקע ולא בכלי ומ' סאה דוקא ולא בפחות מכאן דס"ל דקרירות הקרקע וריבוי המים הוא דמבטלי אבל בכלי אפילו מרובין אין המים ככחן ולא מבטלי הארס:

כל שהן. כל מה שיהיו מרובין וכ"ש מועטין ולאיסור קתני לה:

ארבעים סאה. להיתירא קתני לה דהא כל מקוה מגולה הוא. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר דבין בכלים בין בקרקעות שרי במ' סאה:

ה"ג ואפילו הן ככד. כלומר גדולים כמו כד כדאמרינן נמי בפ"ק דר"ה היה כזית ונעשה ככד:

כל שיש בו ליחה. הארס מתערב עם הליחה ומתחלחל בכולו אבל ביבש חותך מקום הנקור ואוכל השאר. וכן כ' הרשב"א ז"ל דאפילו באבטיח אינו אסור עד שיגיע מקום ניקורו למעיה:

ה"ג ונשוכת הנחש אסורה מפני סכנת נפשות. וללח מדמי לה. והכי תנן נמי בפ' אלו טרפות. וטעמא דהארס מחלחל בכל גופה:

משמרת של יין. בין שכלי העליון מגולה והתחתון מכוסה בין שהתחתון מגולה והעליון מכוסה אסור ולית ליה דר' יהודה ודר' נחמיה:

ור' נחמיה מתיר. שמחמת שמנטף מתיירא ושומע קולו ובורח אבל התחתון בעי מכוסה דאית ליה שהארס צף ואינו מתערב כדלעיל. ויש טעות לעיל במקצת ספרים והגירסא כדאיתא בפ' הגוזל בתרא דגרסינן ר' נחמיה:

אפילו של תרומה ישפך. ולא אמרי' כר' נחמי' דלקמן דארס נחש כלה באור:

מתני' אמרה כן. דתנן יין של תרומה ישפך ולא תני ביה תקנתא דיעשוהו מקפה:

והחמיץ מאיליו אסור. אע"ג דחומץ אין בו גילוי כדלקמן ולא תימא אילו היה כאן ארס היה מסריח ולא יחמיץ:

וצמקו מאליהן מותרות. דאם איתא דנשכן נחש היו נרקבין. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב בהל' שמירת נפש:

בגין דלא ייכלון. שיחשבו שהן מאוכלין מנחש:

ולית אסור. משום אל תמנע טוב מבעליו:

לדעתיה הוות עבדא. לדעתו של אביה היתה עושה כן ולא היה אומר להן בהדיא שלא יחשבו אותו שהוא צר עין:

מקום הנקור אכלו. שמא במקום ניקור הנחש אכלו הצפורים ואסר משום סכנת נפשות. וה"נ נימא דבמקום נקורה נקר הנחש אח"כ:

מנטרא להן הוות. בשדה היתה מנקרת בהן ושומרתן טד שמביאה אותן להניחן בתיבה:

קונדיטון. מפ' בפסיקתא יש בו דבש ויין ופלפלין. ובלשון משנה יינומולין כדאיתא פ' אין מעמידין מחמת חריפותו אין נחש שותה הימנו:

פסתינון. ובפ' אין מעמידין גרסינן מראפסנתין ופי' בערוך לענה בלשון יון. ורש"י ז"ל פי' אלושנא בלע"ז:

חמרא מבשלא. שמבשלין אותו ומסירין ממנו הקצף ומשתבח:

שנתיחד ברשות הגוי. בלא חותם:

א"ל כן אמר ריש לקיש. בגמ' דילן משמע דצריך לפ' כן דא"ל ר' יהושע בן זירוד לר' ינאי דריש לקיש אמר הכי:

איבאש. חלה מחולי ונכנסו החכמים לבקרו:

הא מרי שמועתא. ר' ינאי הוא מריה דשמעתא דהוא אמר לן בשם ריש לקיש. ור' יהושע בר זידל הוא מריה דעובדא דלדידיה נמי נתיחד יין מבושל בבית הגוי ושמחו שהיו בפני ר' ינאי בר ישמעאל שהורה לו לעשות כן:

דילמא מאילין דריש לקיש דהכין והכין. שמא לא נסמוך על שמועה זו של ריש לקיש שיש הלכות שאומרים משמו שהם הלכה ויש שאינן הלכה:

אמר לון לא לעובדא. כלומר הלכה למעשה אני אומר:

וסמכון עלוי. ותסמכו עליו. והכי אי' בגמ' דילן נמי אמרי לי' נסמוך. מחוי להו ר' ינאי בר"י עלי ועל צוארי:

כד נחתון. כשירדו מעליית ר' ינאי בר ישמעאל:

מפני שהיה מתחלתו יין. טעמא דקודם היה יין הא לאו הכי השתא אין בו משום יין:

מתניתא אמרה כן. משנה היא בפ' אין מעמידין:

שהיה מתחלתו יון. ביד הגוי ולאפוקי היכא דזבן גוי חומץ דלא מיתסר דחומץ לא מנסך:

בר יודני. שם איש:

החד והמר. פרישנא לעיל דחד הוא קונדיטון:

שחיק חד לתלתא. תילתא פלפלין ותילתא דבשי ותילתא חמרא ודבר יודני לא הוה במשקל שוה:

קרינא צריכא לר' יוחנן. מפ' בפ' אין מעמידין מאי קרינא א"ר אבהו חמרא חליא דאתי מעסיא דפליג אדריב"ל דלעיל במבושל וזה לא היה מבושל כל כך:

אינהר ר' אבהו. נזכר ר' אבהו:

אם היה נכנס ויוצא. האדם מותר המשקה שאימתו עליו ואינו יוצא מן החור והיינו כדמוקי מתני' דמקום קרוב דלקמן בשפיפון אבל בשאר נחשים לא ובמקום שאין שפיפון מצוי מיירי:

בר נטוזא. שם איש:

גיגית. בארי"ל בלעז:

ישן מותר. דאימת אדם ישן על הנחש ולא מסר נפשיה:

ר' אלעזר סמיך לר' חנינא. וכיון דר' אלעזר שרי ר' חנינא נמי שרי:

ובעלה סני מצוותא. ולכך הוצרכה להטמין העני:

ארגשת בעלה איסלק. הרגישה בבעלה שהיה עולה בסולם:

יהבתיה גו עיליתא. נתנתו בתוך חדר מן העלייה:

והוה מסתכל ביה. העני:

שרי ההוא דעליתא מלולי ביה. התחיל ההוא שבעלייה לדבר אליו שלא יאכל שהנחש אכל מהן וסייעתא למ"ד אין אימת ישן עליהן:

ה"ג הדא אמרה ישן אסור. וקשיא למ"ד ישן מותר:

ומשני בררי הוה של חוץ הוה. ולא נחש בייתי וכי אמרינן דאימת ישן עליהן היינו למי שגדל בבית:

בררי. כמו הני חיוי ברייתא ירבו בבר תרגום חוץ ברא:

ואין אסור משום ייחוד. לשון בעיא הוא. והיינו למי שלבו נוקפו וירא שמים מאד אבל כפי הדין הא קיי"ל דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה. ומשני דודאי איתתא שריא. דאם איתא דעבד איסורא לא יקפיד שיאכל וימות דכתיב כי נאפו ודם בידיהם. דסתם נואפין הורגין הבעלים וניחא ליה דליכול ולימות. ודכוותה איתא בשלהי נדרים בגמ' דילן דגרסינן התם דעאל לגבה דההיא איתתא אתא גברא סליק נואף יתיב באכלבא הוו מחתי תחלי התם וטעמינהו חוייא בעי מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאנתתא א"ל ההוא נואף לא תיכול דטעמינהו חוייא אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דלימות דכתיב כי נאפו ודם בידיהם. ומקרא הוא בספר יחזקאל גבי אהלה ואהליבה. ופי' הר"ן ז"ל והאי דאיצטריך להני טעמי לאו למימרא דבלא"ה איתתא אסירא דליתא דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה אלא נפקא מינה לבעל נפש לחוש לעצמו לצאת ידי שמים ע"כ. ופסק הרמב"ם ז"ל פי"א דשמירת נפש דאין אימת ישן עליהם לא ביום ולא בלילה והכי איתא פ' אין מעמידין:

מעשה בטבח וכו'. מייתי לה הכא משום סיפא:

מגלגל בגילוי. הילכות גילוי היו קלין בעיניו ולא היה נזהר מלשתותו:

לקה בדלקת. קדחת שורפת מחמת הארס:

וצלוחית של מים בידו. לשתות ולחלל יוהכ"פ דקיי"ל פ' אין מעמידין האי אשתא צמירתא כמכה של חלל דמיא ומחללין עליה את השבת:

ומרי דצומא ליקום. הקב"ה בעל הצום יעמוד ויעשה לו נס:

דאיתחלחל. שעבר הארס בכל גופו וננפח ומת:

מרי שמועתא מתנמנם. כדמפ' ואזיל ושאל לו מה שאירע לו נסיון על פחות מישן דהיינו נשתקע בשינה ומתנמנם היינו נים ולא נים ואפ"ה בא השפיפון משמע דאין אימת מתנמנם וכ"ש דישן עליהן:

הוה יתיב אכיל ברמשא. היה אוכל בלילה. לשון אחר היה מודד יין:

איטפי בוצינא. כבתה הנר תרגום לא תכבה לא תטפי:

והוה שרי דמיך. התחיל להתנמנם ר' זעירא:

יהיב ידיה על תומנתא. נתן ידו על מדה ששמה שמינית קרויה תומניאה ונתץ ידו שם שירגיש אם יעלה נחש לשתות:

אדלקון בוצינא. משום דלא נשתקע בשינה הרגיש כשכבתה הנר ואמר להם הדליקו הנר. הרי דבמתנמנם לחוד בא ואפילו שנתן ידו על פי השמינית:

פריטין גו פומא. פרוטות או שום מטבע תוך הפה דשמא הגיעו ליד אדם מצורע וזוהמתו דבקה בהן ואותה זוהמא קשה לאדם אם נותנה בפיו:

פיסתא תותי בי שיחייא. חתיכת פת בבית השחי שהוא מקום זוהמא. וכן אסור ליתן תבשיל תחת המטה מפני שרוח רעה שורה על האוכלין שתחת המטה:

מימצע סכינא גו אתרוגא או גו פוגלא אסיר שלא ישקע אדם סכין לתוך אתרוג או לתוך צנון לפי שאינו ניכר ופעמים שאדם בא לישב עליו ונכנס בו. והרמב"ם ז"ל פי' פ' עשירי דשמירת נפש בפיסתא תותי בי שיחייא כך וכן לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו שמא נגע ידו במצורע או בסם רע והראב"ד ז"ל פי' בהשגות כאשר כתבתי:

ערבא דו נפשך אנא. וכי אהיה ערב על דבר שהוא נפשך כלומר דאפילו זיעת פנים נמי השמר:

אין זיטא זיטא שחור ואין אובד אובד מרגלי. זיטא בלשון יון חיים. כלומר כשאדם חי אין מחשיב עצמו אלא כמו שחור או כושי וכשמת מקוננין עליו בני ביתו שנאבדה מרגלית. כלומר כשהטוב והחיים בידן אינן שומרין אותן ומסכנין עצמן:

אילו זבנת גרמך ללודיין. הן אומה שאוכלין בני אדם כדאיתא ס"פ השולח. אילו מכרת עצמך ללודיים היית מקפיד בדמיך ועכשיו אינך מקפיד על חייך:

לא ירבץ בהן ביתו. להשכיב העפר והאבק שלא יעלה:

ולא ישפכם ברה"ר. שמא יעבור אדם יחף ויעמוד הארס בין קשרי אצבעותיו וכיון שנכנס מעט נוקב:

ולא ישקה מהן בהמת חברו אבל משקה מהן בהמתו. בפ' אין מעמידין מוקי לה בחתול דלא מזיק לה ארס דשונרא אכיל ליה לחוייא כדאמרינן בערבי פסחים ודחבריה לא משום דכחישי אבל דידיה אי כחיש הדר בריא:

סירטא. סדק שהארס מתעכב שם ואינו נופל מהר ונוקב הבשר והתם פריך אחרים היינו ת"ק דהא פנים יד ורגל יש שם סדקים ומשני איכא בינייהו גב היד וגב הרגל ורומני דאפי. ופירש"י ז"ל פומילא של פנים אשר אצל העין אין שם סדק ולאחרים שרי:

אפאה מותר. אם אפה העיסה מותר שארס נחש כלה באור:

כשאינה נופלת. כשאינה משתברת ונעשית פת ניפולין:

אבל אם היתה נופלת אסור. ודכוותה אמרינן גבי בהמה שנשכה נחש פ' אלו טרפות:

וכאן אין האור שולט. בתמיה אלא כדמפ' שדופני הכלים מפסיקים:

רשע זה. נחש:

צונן שנעשו חמין מותרין. דס"ל דכלה באור:

חמין שנעשו צוננין. אינן מתוקים כבתחלה:

כל שזמן שמעלין הבל הרי אלו מותרין. דכ"ז שההבל עולה מהן לא מסר נפשיה לשתות אבל פסק הבלן אסורין ולאפוקי ממ"ד חמין שנעשו צונן מותרין:

מים מגולין אע"פ שמחממן הרי אלו אסורין. דהדופן מפסיק ואין האור שורף הארס ולאפוקי ממ"ד צונן שנעשו חמין מותרין:

מי כבשים. מים של שומין כבושין או לפתות כבושין מותרין ואין בהן משום גילוי דמי פירות הוו ואין נחש שותה מהן:

המשמרת. היינו מסננת דהגוזל בתרא והוא כלי ע"ג כלי ונותנין השמרים בתוך העליון והוא ככברה והיין מסתנן מאליו:

אם היתה פקוקה מלמעלה. הכלי העליון אע"פ שהכלי התחתון מגולה אין בו משום גילוי דם דכיון שמנטף מתירא הנחש לבוא ונבעת:

אם היתה התחתונה מכוסה. דס"ל לר' נחמיה במשמרת דאע"ג דאמרינן פ' אין מעמידין דכי עבד טיף טיף דאין בו משום גילוי הכא שרואה היין שנשפך בבת אחא לכלי התחתון אין מתירא לומר שהוא קול בני אדם אלא סבור שכך הן מסננין היין הילכך אם התחתון מכוסה אע"פ שהעליון מגולה מותר שארס נחש דומה לספוג ועומד מלמעלה ואינו עובר הארס עם היין לתוך הכלי:

כסבכה. ואינו מתערב. ובפ' הגוזל בתרא גרסינן כספוג והיא היא:

כשלא טרף. כמו טרף אבבא שלא נענע אדם המשמרת שאם נענע מתערב ונופל עם היין:

ואינו פקוק. הלגין:

חוץ מותר. אם היה פקקו כ"כ תקוע ודחוק היטב בפיו. של לוגין מותר כדמפ' ואזיל:

חוץ. לשון דבוק ודחוק שחוצץ בפני הדבר ואינו נכנס כדתנן בסוף מקוואות תפלה של ראש בזמן שהיא חוצה:

כדי שינטל בפקקו. שהוא כ"כ תקוע שנוטלין הלגין בפקק ואינו נופל:

ראש הכרכר. ראש חודו של כוש שטווין בו הנשים:

ושכחו. היכן הניחו וחזר ומצאו שם אסור שאולי בא נחש ושתה הימנו:

בדק. אם היה שם נחש או נקב שיוכל ליכנס והניחו שם מותר:

לא מסתברא דלא בההיא עובדא וכו'. לא מסתברא דא אלא ההוא עובדא מיהא אסור דכיון דמגני ומכסי ליחוש שנכנס ושתה:

עומד על גביו. ואפילו ממקום רחוק כיון דרואהו:

ויעמיד. ויקפיא החלב והארס ישאר לחוץ:

ארס שוקע. מפ' בפ' אין מעמידין של בחור שוקע ושל בינוני מפעפע ושל זקן צף. ופירש"י ז"ל שוקע לפי שחזק הוא וכבד שוקע בתוך המשקה לקרקעיתו של כלי.

ומפעפע. בינתים. והכא גרסינן וארס עומד כסבכה מלמעלה. וצריך לפרש דהיינו דאינו שוקע אבל עומד באמצע:

גוגייתיה דסדורא רבא. גיגיותיו של חוזר ההלכה לתלמידים נקרא סודר דיפטידור בלע"ז:

איתגליא קולתא דמיא. תרגום וכדה על שכמה וקולתה על כתפה:

ואכלו ושתו ראשונים. ולא הזיק להם לא יסמכו האחרונים על זה:

אין בהן משום גילוי. דאין נחש שותה מהן:

ור"ש אוסר גרסינן ואכולהו בין בדבש בין בציר. ובפ' אלו טריפות מסיק בסיפא דהך ברייתא אמר ר"ש אני ראיתי נחש ששתה ציר בצידון אמרו לו שטיא הוא ואין מביאין ראיה מן השוטים. והתם נמי אמרינן עובדא דמנימין בנדוקא דאיגלייא ליה ביסתקא דדובשא וקאמר עלה ר"ש וסכנת נפשות וכו' הילכך לא גרסינן ור"ש אוסר בדבש. ופסק הרמב"ם ז"ל פי"א דהל' שמירת נפש כר"ש מכח ההיא דאלו טריפות. וכן פסק הרי"ף ז"ל פ' אין מעמידין:

דפעפעת בידיה. נתמסמסה בידו מחמת הארס:

ולא ניתנה רשות לכלי ליבקע מפניו. דאי נתנה ישפך מיד המשקה לארץ וכיון דלא נבקע הכלי לא בא. ומ"ט אסרו בשתייה בגילוי המשקין:

אולו מרמרין. כולו שיש. ולשון יון הוא:

מדושין דמיא. כלים מלאים מים:

ארימון מיניה. תסירו הכלים מרגלי הערס שאין האדם יכול להשמר מהן ה' הוא השומר:

כמה הוא שיעור נקב. כלומר אם בדק התיבה והשידה שלא בהן נחש ולא נקב לשיוכל להכנס כמה הוא שיעור נקב שצריך לישמר וליזהר ממנו:

ומסיק ראש אצבע קטנה של קטן בן יומו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר:

הדין סלתא. סל קטן שיש בו נקבים קטנים:

סלקותא. מין כלי:

דו משתלשל. מוריד עצמו בה. תרגום ותורידם בחבל ושלשלתינון:

ולא חמי ליה. בתמיה. דכיון דלא שהה שיעור שיכול לחזור לחורו אלא לבא לשתות ולא יותר ודאי לא אתא דאי אתא הא קא חזי ליה בחזרתו:

ומשני מין קטן הוא ושפיפון שמו והוא כחוט השערה ואינו ניכר. ובפ"ק דחולין משני כדי שישתה ויחזור לחורו. ופירש"י ז"ל חורו תחת אוזן כלי בקרקע ע"כ:

ארבעים סאה. היינו שיעור המים שתאבד בהן המרה ותתבטל:

חבית של שייטין. בלע"ז בארי"ל ד"י מארינירוש. ומכיון שמתמלאת בהן חבית זו מרובין הן אע"ג דלית בהו מ' סאה:

יין תוסס. יין חדש מגתו עד שהוא מחמיץ להיות יין קרי ליה תוסס:

עד שלשה ימים. דעד שם אינו ניכר אם הוא יין:

כ"ז שהוא מושך אין בו משום גילוי. דמעביר הארס:

לבית שערים. שם מקום:

גבי. מקום שנאספו שם מעט מים:

מטפטפין ויורדין. שמחמת הגשמים אינו יוצא כדי שלא יטנף בטיט:

עד היכן. כמה גשמים ירדו ונאמר שאינו יוצא הנחש מן החור:

כדי שתפוח הכרית. מין שק של עור כדתנן במס' כלים פ"ב וכשנפלו הגשמים הרבה הוא בולע מהמים וזוקפין כותליו ונתפח:

שיעשו כרגלי האווז. עד שהאווז כשהוא הולך נדבק הטיט ברגליו ועושה רושם והיינו בדבר מועט:

מכיון שהותר מה שבשדה. מחמת הגשמים:

הותר מה שבבית. דאינו יוצא דמתיירא שלא יתטנף דגם קרקע הבית יש בו טיט מן האנשים הנכנסין מן החוץ לבית:

בין בימות הגשמים. אפשר דפליג אכל הני דלעיל:

מאן תנא ניקורין. דאסירי:

ר"ג. ונפקא מינה דיחידאה היא דלרבנן שרו ניקורין:

דתנינן תמן. פ"ט דמס' פרה כל השרצים אינן פוסלין חוץ מן החולדה מפני שהיא מלקקת:

ר"ג אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא. ונ"ל לפרש טעמיה כן משום דכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי ודרשינן בפ' כל שעה שתהא חיותן בכלי פי' בעינן דהמים ימלא מהם בכלי במקום חבורן דהיינו מקום חיותן שיהו חיים אצל הכלי שהוא מתמלא ובעינן נמי דבשעה שהוא תולש המים באזוב שיהו המים בכלי דכיון דכתיב במים הידועים בשעת הזייה אלמא דגם בשעת הזייה בעינן ממים שיהא תלישתן משם בכלי ואילו נתלשו בדבר שאינו כלי פסולין דכלי כתיב וכיון דחולדה מלקקת הרי נתלשו המשקין משם ונופלין מפיה אל תוך הכלי הילכך משקין שבכלי זה פסולין לקידוש דיש שם תערובת הקיא דהרי יש כאן משקין שנתלשו שלא מן הכלי והיינו טעמא נמי דירד בה טל בלילה ומשו"ה תניא בתוספתא ממלא אדם חבית ממעין זה וחבית ממעין זה ונותן אותן בשוקת א' ומקדש דהא התם לעולם נתקבלו בכלי. וזה יותר נכון ממה שפירש"י ז"ל ושאר מפרשים וקאמרי רבנן דחולדה פוסלת ולא נחש דס"ל דנחש אינו מקיא וא"כ מתני' דקא אסרה ניקורין ר"ג שנאה. וטעמא משום דמקיא הארס בשעה שהוא נוקר לאכול. והא דלא דייק הכי גבי בבא דמים מגולין דמצינן למימרא דלעולם אין מקיא והא דאסורין המים בשתייתו טעמא משום דמכניס ראשו במים ונכנסין המים בפיו עד מקום הארס וארס נחש לעולם בין שיניו הוא עומד:

מה איפכיי מצוות לגבי ניקורין. מה עירוב והיפוך יש לשאר מצות לגבי משנת ניקורין דהיינו סכ"נ כלומר דאע"ג דלגבי מצות פליגי רבנן כגון גבי מי חטאת לגבי סכנת' חשו כולהו לדר"ג כדאמרן בעלמא חמירא סכנתא מאיסורא ואמאי אמרת דסבר תנא דידן כוותיה דר"ג דלרבנן שרו ניקורין:

ולא כן תניא וכו'. כדמפ' דפרכינן מר' בא לר' בא ואסיקנא חמירא סכנתא מאיסורא:

מקום הניקור אכלו. דהמקום שהיה מנוקר תחלה מן הנחש נקרו עכשו העכבר והצפור ואסורין נקורין וא"ר בא עלה ר"ג היא דהוא אמר נחש חוזר ומקיא:

ולענין טריפה כו'. כולה מילתא דר' בא מר' בא גופי' דהא תני' שחטה וחטפו זאבים בני מעיה כשרה. ומשמע ואפילו החזירן מנוקבין:

והוינן בה וחש לומר שמא. במקום נקב נקב:

וא"ר בא חזקת בני מעים כושר. כדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת ולא אמרינן שמא במקום נקב נקב:

ואקשינן עלה מברייתא דניקורין דאמרינן במקום נקב נקב. ומשנינן התם חומר הוא בסכנת נפשות וחשו לר"ג בניקורן כלומר דגבי סכנה חשו רבנן לסברתו ומודו ליה והיינו דמתמהי' על ר' יהודה בן פזי דקאמר מאן תנא ניקורין וכו' כלומר יחידאה היא ולא סמכינן עליה הכי הו"ל למימר חומר הוא בסכנת נפשות וכו':

דג נקור חי אסור. כמו בהמה שנשכה נחש אבל מת שאינו מלוח נוטל מקום הנקור בלבד דלא מיחלחל ולא דמי ליש בו ליחה דמתני':

עברת רירין עלוי. עברה הריר של המלפפון על האיש שהיה מוכרו ופסקה אותו לשנים:

קופר דאימר. בשר טלה:

ואיתכלעס. לחמו במעיו נהפך מחמת שקצה בו נפשו:

חמרייא. החמרים טלופחין. תרגום של עדשים:

יהבו לן תניין. תנו לנו פעם שנית:

זה הכלב. ודמפ' ואזיל כדי שלא יאכלו החלב המית את עצמו.

רעייא חלבון חלב. הרועים חלבו חלב מן העזים:

כד אתון ייכלון. כשבאו לאכול התחיל לצעוק ולנבוח בהן כדי שלא יאכלו:

חד בר נש עבד תום שחיק. מפ' טעמ' דריב"ל מתרתר עליהון עפר. היה משיר עפר על השום שחוק ועליהם כדי שלא יאכלו:

וקלק גרמיה גויה. השליך עצמו לתוכו:

זמין חד רבן קרא לסעודה וזימן לת"ח אחד:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה