פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי שלמה סירליאו
פרק ח
הלכה א
האשה שהיתה אוכלת בתרומה. והיא בת ישראל שנישאת לכהן והיה בעלה כהן במדינה אחרת ולא היו לה בנים ממנו:
ואמרו לה מת בעליך. ביום פלוני והיא לא ידעה:
או גירשך. בגמ' מפ' היכי דמי גירושין דהיא לא ידעה:
וכן העבד. כנעני. דעברי אינו אוכל ואפילו נרצע:
מת רבך. וירשך בן בתו ישראל או בתו נשואה לישראל:
ונודע לו. בעדים:
ר' אליעזר מחייב קרן וחומש. דהא שוגגין נינהו ובן גרושה מכי הוי בן י"ג שנה ויום א' משלם קרן וחומש:
ור' יהושע פוטר. לעיל מפ' דבין מקרן ובין מחומש פטור. ובגמ' מפ' טעמא:
ונודע שהוא בן גרושה. בגמ' מפרש שנודע בב"ד:
פסולין. דהא חלל הוא וחלל שעבד פסל דכתיב ולא יחלל זרעו שמחלל זרעו מקדושת כהוגה:
ור' יהושע מכשיר. בגמ' מפ' טעמא:
בעל מום עבודתו פסולה. בפ' האומר דקידושין אמרינן בעל מום דעבודתו פסולה מנא לן יליף לה מדכתיב לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. ופירש"י ז"ל בעל מום דעבודתו פסולה מנא לן דאם עבד בשוגג חילל, דאילו במזיד אך אל הפרוכת לא יבא וגו' כי מום בו ולא יחלל את מקדשי, אלא עבד בלא ידיעה מנא לן דלא מכשרינן מהאי קרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו. הנני נותן לו לעיל מוהיתה לו כתיב אלמא בשלם הוא דאכשר ע"כ. פי' דרב יהודה דריש התם דבן גרושה עבודתו כשרה מקרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע פסול בין זרע כשר. ורבנו שמשון ז"ל כ' ובריש פ"ב דזבחים פי' בקונטרס דבעל מום אם עבד חילל מדכתיב מום בו ולא יחלל ושמא איצטריך קרא דמס' קידושין ללא ידע בשעת עבודתו שהוא בעל מום. א"נ כדאמרינן בההוא פירקא גבי מחוסר בגדים דצריכי קראי דלא תימא ה"מ עבודה דזר חייב עליה מיתה וה"מ עבודה דמעכבא כפרה ע"כ לשון הרב ז"ל. ולא ידענא מאי קשיא ליה לרב ז"ל דההוא קרא דכתב רש"י ז"ל בפ"ב דזבחים הוא קרא גופיה דאך אל הפרוכת דקידושין שכ' רש"י ז"ל עצמו ולמד לנו הרב ז"ל דבמזיד פשיטא לן דחילל ובלא ידע הוא דאיבעיא לן התם ומלשון רבנו שמשון ז"ל נראה דאיהו מדעתיה מתרץ דבקידושין איצטריך היכא דלא ידיע וכו'. ועוד נראה מדברי רבנו שמשון דאין מתישב אצלו האי תירוצא ולהכי כ' א"נ כדאמרינן בההוא פירקא וכו' ודברי רש"י ז"ל ברורין דהא א"נ אית לן האי קרא דהנני נותן לו את בריתי שלום לאשמעינן דבשלם בלא מום הוא דאכשר הוה אמינא אבל בעל מום לא אכשר והיינו דלא עלה לבעלים לשם חובה. אבל דעבודתו מחוללת ונפסלה מקדושה לגמרי ויצא לבית השריפה מנא לן. אבל השתא דקיי"ל שאם עבד חילל מקרא דאך אל הפרוכת כי שמעינן תו דבעל מום בשוגג לא אכשר רחמנא אית לן למימרא דאהדריה קרא לכלליה קמא ואפילו בשוגג חילל ויש לנו כיוצא בזה דתניא בפ"ב דבכורות קדשים שקדם הקדשן למומן או מום עובר להקדשן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ובין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהם סופג את הארבעים ע"כ. וקשיא דהא גבי פיסולי המוקדשין דרשינן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ובעלמא קיי"ל דלאו הבא מכלל עשה עשה ואינו לוקה והכא אמאי לקי אלא היינו טעמא דכיון דגלי לן קרא לאיסורא אהדריה לכללא קמא וה"נ בהדיא כתיב דבעל מום שעבד במזיד חילל וכיון דגלי לן דאפילו דיעבד לא מיתכשר אמרינן דאהדריה לכלל קמא וחילל אפילו שוגג:
וכולן שהיתה תרומה וכו'. בגמ' מפ' מאי וכולן:
יבלעו. בגמ' מפ' טעמא:
אמרו לו נטמאת. ותרומה נח לטמאה כגון דלא הוכשרה אסורה לך בלא תעשה כדאיתא בפ"ב דבכורים:
ונטמאת התרומה. או נטמאה התרומה ואסור אפילו לטהור בעשה ובטומאה שאירעה לאחר שהכניס התרומה לתוך פיו עסקינן למ"ד משום דאתחיל בהיתר:
טמא היית. קודם שתאכל התרומה:
וטמאה היתה התרומה. או טמאה היתה:
או נודע לו שהוא טבל. מה שהיה אוכל. או לוי שהיה אוכל מעשר ואמרו לו שלא נטלה תרומתו וטבל הוא:
או מעשר שני. חוץ לירושלם וחשב שהיה פדוי ואמרו לו שלא נפדה:
או הקדש. של בדק הבית היה אוכל וחשב שהיה פדוי ואמרו לו שלא נפדה:
טעם פשפש. בפ' הרואה כתם מפ' מנא ידע וקאמר דריחו כטעמו. ומפ' בגמ' דה"ה כל דבר שנפשו של אדם קצה ממנו. והיה תרומה לתוך פיו הרי זה יפלוט. ואע"ג דפליגי לעיל גבי נטמא או נטמאת התרומה דר' אליעזר אומר יבלע ור' יהושע אומר יפלוט הכא כולהו מודו הואיל ועד שלא ניתנה לתוך פיו אירע בה פיסול או שמעולם לא הותרה לא חיישינן להפסד תרומה ומשום דמאבד אוכלי תרומה נקט לה אבל כ"ש חולין דהא שרץ הוא:
ניחא מת בעלך, גירשך. כלומר גירשך היכי משכחת לה דהא אינה מתגרשת עד שיגיע גט לידה ואי דעבדא שליח לקבלה הא תנן בפ' התקבל דאי אמרה התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד:
כמשנה ראשונה. בפ' אע"פ תנן לה והכי תנן לה הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה וקתני סיפא זו משנה ראשונה. ב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. והבת כ"ז שהיא נערה אביה מקבל גיטה דתנן בפ' נערה האב זכאי בבתו כשהיא נערה בקידושיה בכסף ובשטר ובביאה ומקבל את גיטה וכו' ומתני' דגרשה בעודה ארוסה ואוכלת בתרומה בעודה ארוסה, וכגון דאביה היה שם באותה מדינה שהיה בה הבעל ומכי הגיע גט ליד אביה היא מגורשת והיא לא ידעה אבל משנשאת כיון דפקע כח האב דהא בעלה מפר נדריה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה אין לאביה בה כלום. והכי מוכח הכא דשוב אין אביה מקבל גיטה וכך הסכימו התוס' בפ"ק דקידושין מכח הך סוגיא:
אפילו תימא כמשנה אחרונה. ולא אכלה אלא משנשאת ומשכחת דלא ידעה ותפתר מתני' שאמרה לו הבא לי גיטי למקום פלוני. כלומר תהיה שליח הולכה לבעלי אם תרצה ואיני עושה לך שליח קבלה אלא במקום פלוני:
והיה. הדרך ממקום הבעל עד אותו המקום שסיימה לו:
להביאו לה לעשרה ימים ומצא סוס רץ והביאו. לאותו מקום:
לחמשה ימים. והיא סבורה שלא בא ונמצאת אוכלת בטעות ואית דגרסי זכי לי גיטי:
ופריך, ולאו ר' אליעזר כר' אלעזר. דתנן בפ' התקבל הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה. התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד. התקבל לי גיטי במקום פלוני אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום ור' אלעזר אוסר מיד. וטעמא מפ' התם דקסבר ר' אלעזר דמראה מקום היא לו לפיכך משעה שפירש מלפניה אסורה דשמא מצאו חוץ לעיר וקבלו הימנו ולר' אליעזר דמתני' הא מזידה היא והיכי מחייב קרן וחומש ולר' אלעזר בן פדת דבעי לאוקומי אוקמתא רויחא אכתי קשיא דלא מצי לאוקומה לר' אליעזר כר' אלעזר בן שמוע:
ומשני מי לא מודי ר' אלעזר לרבנן שאם אמרה הבא לי גיטי למקום פלוני שהיא אוכלת עד שיגיע גט לאותו מקום. כדפרישנא דהוא מקבלו מן הבעל למקום אחר כגון שהיה הבעל בבבל ואמרה לו תהא שליח הולכה לבעלי אם תרצה בבבל עד שתביא הגט למתא מחסיא וכשתביאנו למתא מחסיא שם תהא שליח קבלה ובהא מודי ר' אלעזר דלאו מראה מקום הוא לו דהא ודאי קפדא ואתי ר' אליעזר אפילו כר' אלעזר דבהא מודי:
א"ר חנניה מכיון וכו'. פליג אדר' אלעזר דהא כיון דאמרה לו לא תהא שלוחי לקבלה עד מקום פלוני היינו משום דאמדה בנפשה דבעי שליח שיעורא למיזל בעשרה ימים ורוצה היא לאכול בתרומה עד עשרה ימים דאין לה חולין כ"כ באותו הזמן וא"כ אפילו מצא השליח סוס רץ והגיע לאותו מקום בחמשה ימים בהיתר הוא דקא אכלה דנעשה כאילו אמרה לו לא יהא גט אלא לעשרה ימים ומה שאכלה בהיתר אכלה הילכך לא מצית לאוקומה אלא כמשנה ראשונה דהא מאי איכפת לה בין מקום למקום. ור"א מצי לתרוצה דמשום חומרא דתרומה לא אמרינן נעשה אלא כיון דהגיע לאותו מקום רוצה היא שיהא שלוחה בהגעתו שם. כך נראה לעניות דעתי פי' סוגיא זו. ורבנו מאיר ן' סהולה ז"ל פי' הא דא"ר אלעזר דאמרה לו הבא לי גיטי על כרחיך רצה לומר התקבל לי גיטי במקום פלוני והיה עד אותו מקום מהלך עשרה ימים. ומצא סוס רץ לאו דוקא אלא מצא לבעל בקרוב והיא היתה סבורה שלא ימצאנו השליח בקרוב עד עשרה ימים והיתה אוכלת בתרומה וכמ"ד מראה מקום היא לו. והא דפריך ולאו ר' אליעזר כר' אלעזר וכו' הכי פריך. תנן בפ' התקבל האומרת התקבל לי גיטי במקום פלוני ה"ז אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום ור' אלעזר אוסר לאכול בתרומה מיד. וטעמייהו דרבנן משום דסברו קפידא הוי ור' אלעזר סבר מראה מקום היא לו, דיכול לקבל הגט בכל מקום שיזדמן לו ומילתיה דר' אליעזר דהכא לא מצינן לאוקומה אלא אליבא דר' אלעזר דאמר מראה מקום היא לו. ולכך פריך דאליבא דר' אלעזר לא משכחת לה דמיד שעשתה שליח יודעת שאסורה לאכול בתרומה, ומתני' משמע שלא היתה יודעת שאסורה לאכול בתרומה.
ומשני ולא מודה וכו'. פי' אמת הוא שאמרה התקבל לי גיטי ותביאנו למקום פלוני ובזה מודי ר' אליעזר לרבנן דאינו גט עד שיגיע גט לאותו מקום והיא לא היתה סבורה שיביאנו לאותו מקום עד עשרה ימים ואכלה בתרומה. ומאי דאמר ר' חנניה מכיון וכו' נראה דאינו אליבא דר' אלעזר אלא אליבא דרבנן דפליגי נמי בהא דלרבנן קפידא ולא יהא גט עד שיהא שהות עשרה ימים כדי להביאו, ור' אליעזר סבר עד שיביאנו לאותו מקום באי זה ענין שיוכל להביאו. ולפ"ז ור' יהושע פוטר משום דס"ל כרבנן ומאי דנקט לישנא דפוטר דמשמע איסורא איכא היינו משום שארא דאילו לגרשיך בהיתר קא אכלה עכ"ד. ואין דבריו נכונים בלשון הגמ' דשליח קבלה לא קאמרה הבא לי גיטי אלא התקבל לי גיטי הוא דאמרה. ועוד מאי דאמר נמי סוס רץ לאו דוקא הוא דוחק גדול ומה שכ' כר' חנניה אין זו דרך הגמ':
מניין לאוכל ברשות וכו'. כלומר מ"ט דר' יהושע אי משום דקים לן דאוכל ברשות דפטור והיינו משום דכתיב בשגגה ודרשינן פרט לאנוס:
א"כ מה בין סבור שהוא חולין ונמצא תרומה. דחייב קרן וחומש הא בשגגה כתיב:
שהוא כהן ונמצא ישראל. כגון מתני' דקתני וכן כהן שהיה וכו' ונמצא בן גרושה והוי חלל ואסור בתרומה דזר הוא שהוא פטור לר' יהושע:
מהוראת ב"ד. דפסולי משפחה צריכי ב"ד לאכרוזינהו וכיון דלא הורו ב"ד לאיסורא מאי הוה ליה למיעבד וכתיב בשגגה פרט לאנוס. וכל הני דמתני' אנוסים הן דהא כי אכלי מעיקרא לאו משום זרע אהרן אלא משום קנין כספו ואין להן אלא של רבן ואנוסין הן דמאי הוה להו למעבד. ותנן נמי בפ"ק דהוריות התולה בב"ד פטור:
עוד צריכא לי. עוד מיבעיא לי:
סבור שהוא חול ונמצא שבת. ועשה מלאכה בשגגת שבת חייב חטאת על כל שבת ושבת כדתנן פ' כלל גדול:
מה בין סבור שהוא פסח ונמצא שלמים וכו'. שחל י"ד בניסן להיות בשבת וכסבור ששוחט פסח בשבת שניתנה לידחות אצל פסח ונמצא שלמים וקא פטר ביה ר' יהושע דתנן פ' אלו דברים כל הזבחים שראויין לשם פסח ששחטן בשבת לשם פסח ר' יהושע פוטר ופירש"י ז"ל שראוין לשם פסח כגון שהוא שה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח דמתוך שטרוד ובהול על פסחו טעה בזה ולא נזכר שהקדישו לשלמים:
אמרינן ליה משוחט ברשות. דהתם הותרה שבת אצל פסח וברשות ב"ד עשה והיה לו לטעות אבל כסבור שהוא חול ונמצא שבת במאי טעה. והתם בפ' אלו דברים בגמ' דילן אמרינן דטעמא דר' יהושע הוא משום דטועה בדבר מצוה דהא עושה מצוה כל דהיא שהקריב קרבן וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ואף הנשחטים לשם פסח ר' יהושע מכשר להו בפ' תמיד נשחט ומתני' דהכא מוקמינן לה נמי בתרומה בערב הפסח דזמנה בהול ופירש"י ז"ל תרומה בערב הפסח זמנה בהול שלא תשרף וטעה בדבר מצוה הוא ע"כ. ועוד מפ' לה התם בכל ימות השנה ואכילת תרומה איקרי עבודה ועבודה של חלל בשוגג רחמנא אכשרה כדתנן לקמן היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה וכו' כל הקרבנות כולן שהקריב ר' יהושע מכשיר ואמרינן לקמן מ"ט דר' יהושע ומפ' רב דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה וחילו היינו חללים שבו. ותרומה דאכילתה מיקרייא עבודה מנא לן דתני מעשה בר' טרפון שלא בא אמש לבהמ"ד לשחרית מצאו ר"ג א"ל מפני מה לא באת אמש לבית המדרש א"ל עבודה עבדתי א"ל כל דבריך אינן אלא תימה עבודה בזמן הזה מניין א"ל הרי הוא אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם עשה אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש ופירש"י ז"ל עבודת מתנה מתנות כהונה שנתתי לכם הרי הן כעבודה ע"כ:
סבור שהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב. קרבן כדתנן בכריתות:
שהוא אסור ונמצא מותר שהוא פטור. דהאי נמי חוטא הוא כדאמרינן בסוף קידושין נתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו טלה דצריך כפרה וסליחה ודריש לה מדכתיב אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה והיתה שותה יין מזידה אעפ"י שבהיתר שותה כיון שהיא לאיסור נתכוונה צריכה סליחה:
לא אגיבון. לא השיבו לו דבר:
אמר לון. ר' חגיי:
נמלכון מינן. כמו נחזי אנן נתייעץ אנחנו מדעתנו אם נוכל למצוא טעם.
איעצך תרגומו אימלכינך:
השב מידיעתו. חייב וכו' הפורש ונבדל מתחלה ואינו עובר אם היה יודע שהוא אסור. ובת"כ גרסינן היושב ודריש לה מדכתיב או הודע כמו הו הו שמקונן על עצמו כשהתודע אליו חטאתו שתוהה על מה שעשה וזה נכון יותר ממה שפירש"י ז"ל בפ"ק דחולין שאפילו יודע אינו פורש דהא היתר הוא:
הוא קשייתיה והוא קיימה. הוא הקשה הקושיא והוא בעצמו תירצה אז:
שלש מדרשות מחוורין. כולהו איתנהו במכילתין חד בפ"ק וחד בפ' אין תורמין וחד דהכא:
ואינו כהן לאחר זמן. דדייק קרא למימרא אשר יהיה בימים:
עבודתו כשרה. דהא קרא קאמר דכהן הוא אע"ג דבאין לסלקו אחר זמן:
ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה. בכהנים כתיב ישימו קטורה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו אפילו חללים שבו:
כהן המקריב. שהיתה משמרתו באותו זמן:
על דעתיה דרב. דדריש מקרא דברך ה' חילו דדוקא כהן דאותה משמרה היכא דנמצא חלל הוא דמכשיר ר' יהושע דהא כתיב ופועל ידיו תרצה דמשמע דאותו פועל ראוי לידיו:
על דעתיה דר' יוחנן אפילו כל כהן. ואפילו דלאו משמרתו דבימים ההם כתיב כל כהן שיהיה:
בקדשי מקדש. דקאי גבי ישימו קטורה באפך וגו' אבל בכורים וגזל הגר וכיוצא בו לא:
ואפילו בקדשי הגבול. דגבי בכורים כתיב קרא דבימים ההם. וקשיא לי דהא קדשי מקדש חמירי מקדשי גבול. ונ"ל תירוץ דבר זה כדתניא פ' טבול יום דקדשי קדשים הותרו לזר כגון למשה בשבעת ימי המלואים ואיכא מ"ד דיש מנחה בבמה קטנה ומנחה קדשי קדשים היא ואוכלין שייריה זרים שהרי זה עובד בבמה קטנה וכיון דהותר מכללו הותר. משא"כ בקדשי הגבול דלא הותר מכללו:
ובלבד בשעת מקדש. דמזבחך כתיב:
ואפילו בזמן הזה. דאכילת תרומה נמי דנהגה עכשו שאכלה אין מוציאין מידו. ובכורים תרומה קרינהו רחמנא כדכתיב ותרומת ידך ודרשינן בפ' הערל אלו הבכורים ועלייהו כתיב בימים ההם:
לענין שאר דברים כדמפ' ואזיל מקבל וכו'. וטעמא דכיון דכהן קרית ליה וקאמר יהיה משמע דאפילו לכתחלה גומרין עבודתו ככהן כשר דעלמא:
מקבל ואחר זורק. קבלת הדם במזרק עבודת כהנים היא כדדרשינן מקבלה ואילך מצות כהונה ואם קבל ונודע לו שהיה בן גרושה יכול כהן אחר לזרוק ולסמוך על קבלתו של זה. וכן כולם:
קומץ ואחר מקטיר. קמיצת המנחה בכהנים היא כדאמרינן הכהן וקמץ אם קמץ חלל זה מקטיר כהן אחר את הקומץ:
שורף ואחר מזה. כן מצאתי בספרים וחילוף נוסחא הוא וגרסינן מזה ואחר שורף ובפרה אדומה קאי:
חטאת גזולה שלא נודעה לרבים. שלא נודעה לרבים שהיא גזולה:
היא מכפרת. משנה היא בפ' הניזקין. ומפ' התם כמה הם רבים ג' בני אדם ומדתני שהיא מכפרת ולא תני שיוצאין בה בדיעבד או ליתני שכיפרה משמע שנשחטה אפילו לעתיד שנודע בינתים שיכולין לקבל דמה ולזרוק ולהקטיר אימוריה שהיא מכפרת:
כמי שהוא מת ויחזור הרוצח למקומו וכו'. דתנן בפ' אלו הן הגולין משנגמר דינו מת כ"ג ה"ז אינו גולה. ומפ' טעמא בגמ' מק"ו ומה מי שגלה כבר יצא עכשו מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה דמיתת כהן הוא דמכפרת ותנן התם נגמר דינו בלא כ"ג אינו יוצא משם לעולם שנא' שם שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו ופירש"י ז"ל נגמר דינו בלא כ"ג שלא מינו אחר תחתיו עד שנגמר דינו של זה לגלות. ומיבעיא ליה השתא נגמר דינו של רוצח ואח"כ נודע לכ"ג שהיה בן גרושה כמת כ"ג חשיב ליה ואינו גולה, או בטלה כהונה חשיב וכנגמר דינו בלא כ"ג דאילגאי מילתא למפרע דלא היה כ"ג והוה ליה האי רוצח נגמר דינו בלא כ"ג ואינו ווצא משם לעולם ואע"ג דעבודתו כשרה היינו משום דרבי קרא, אבל לענין שאר דברים אינו כהן. ובפ' אלו הן הגולין אי' להך בעיא ופלימי בה אמוראי:
מעשה במגורה של דיסקוס. בפ' האומר בקידושין מייתי לה ופירש"י ז"ל מגורה מגורת מים כמין ברכת מים כדאיתא בב"ב לא מכר את המגורה של מים:
של דיסקוס. שם אדם או שם מקום:
בחזקת שלימה. שהיו בה מ' סאה ונמצא חסרה ולא ידיע אימת חסרה:
ר' טרפון מטהר. דאמרינן השתא הוא דחסר ובשעה שטבלו בה אדם וכלים שלימה היתה:
ור' עקיבא מטמא. דלא ידעינן מאימת חסר ונמצא שאינה טבלה:
שעבודתו כשרה. דקיי"ל כר' יהושע וילפינן לה לעיל מקראי:
בעל מום שעבד עבודתו פסולה. ואפילו הוא שוגג כדכתיבנא לעיל:
פיסולו מאחרים. מחמת אמו:
מקוה פיסולו ביחיד. בא אחד ואמר אני מדדתיו ונמצא חסר נאמן דקיי"ל עד א' נאמן באיסורין:
בעל מום פיסולו ביחיד. בא אחד ואמר בעל מום הוא נאמן. ומפ' רבא בפ' האומר וכגון דקא שתיק:
בן גרושה פיסולו בב"ד. כדלקמן דפיסול משפחה צריך ב"ד ומסור לב"ד:
היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע לו שהוא בן גרושה. לעז בעלמא ועבד אח"כ עבודתו כשרה עד שיפסל בב"ד אלמא דאפילו עבד אחר הלעז נמי כשר עד שיפסלוהו בב"ד דמסור לב"ד הוא. ולענין רוצח נמי ליכא למימר בטלה כהונה אלא אחר פיסול ב"ד הוא דמת ויוצא:
ספק טמא. כגון דהוי מילתא דתליא בסברא דפליגי בה תנאי:
וספק בע"מ. כגון מילתא דפליגי בה תנאי:
עבודתו כשרה. דמסור לב"ד הוא:
דאת מדמה לה לבן גרושה וכו'. טעמא דקא יהיב ר' עקיבא לבן גרושה היינו משום דבעי ב"ד אלמא כל היכא דבעי ב"ד הכי הוא:
ומקוה לאו ספק הוא. הא ספק הוא מתי חסר ופלוגתא הוא אי אמרינן השתא הוא דחסר או מעיקרא הוא דחסר:
זאת אומרת פיסול משפחה צריך ב"ד. דפיסול שלה צריך ב"ד מומחין ואע"ג דאיכא עדים לא מיפסיל אלא שיעידו בב"ד דהא קאמר ר' עקיבא ואל יוכיח בן גרושה שפיסולו בב"ד אבל פיסול דמקוה דהשתא כל חד וחד כשמדדו קא חזי דחסר אין מסור לב"ד משו"ה הודה ר' טרפון לר' עקיבא וטמאוהו:
בעבד ואשה. דרישא דמתני' משום דאתחילו בהיתר דהא הוו זרים והותרו וכיון דהותרו הותרו:
אבל. כהן שנודע שהוא בן גרושה מעולם לא הותר ולא התחיל בהיתר. וקאמר דודאי מתני' הכי סברא דקתני סיפא נודע שהוא טבל כו' ולא קתני התם פלוגתא אלמא דטעמא הואיל ועד שלא נתנה לתוך פיו אירע הפיסול כדפרישנא במתני':
מ"ט דר' אליעזר. סיומא דמילתא דר' יוחנן הוא:
לא שהיה ר' אליעזר וגו'. ר' נתן פליג אמתני' ולא מפליג בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור:
אף בשבת כן. כגון שהיה אוכל פירות ואמרו לו שנתלשו בשבת או שנתבשלו בשבת וכמ"ד מעשה שבת אסורין מדאורייתא:
אף בפסח כן. כסבור אוכל מצה ואמרו לו חמץ הוא:
ביוהכ"פ כן. שהתחיל ללעוס ביוהכ"פ עד שלא נזכר ונזכר אין צריך לפלוט:
אף בנזיר. שהיה יין לתוך פיו ונזכר אין צריך לפלוט. וכן כולן דלעוס כבלוע:
ומצא בהן שקץ. כמין תולעים אסורים כדמפ' טעמא ואזיל:
בהמה בבהמה תאכלו. דדרשינן בפ' בהמה המקשה גבי חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה ונפקא לן מדכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' מעלת גרה בבהמה שדי בהמה דרישיה אבהמה דסיפיה ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה אותה תאכלו:
זיזין שבעדשים. אחר שנתלשו דמותרין ונפקא לן בפ' אלו טרפות מדכתיב על הארץ:
כליסין. בכף גרסינן והוא מין קיטנית:
כגופיהן הן. כגוף העדשה חשיבי ושריין אבל דבהמה אסירי כדמפ' התם כי ניימא עיילי לה באוסייה:
הדין צירא דמורייסא. מין יתושין שנבראין תוך המורייס וקרויין צירא:
עד לא יצליל. קודם שיעשה צלול דהיינו קודם שסננן שרו דלא פרשי על גב דבר אחר שאינו ברייתן:
מדהוא צליל אסירי. וה"נ אמרינן באלו טרפות דיבחושין שסננן אסורין. ואי לא סננן שרו דאע"ג דאיכא למימר דפרשי לדופני דמנא ונפלי היינו רביתייהו:
גורדו ואוכלו. מפני מראית העין כיון דפירש:
ואם היה מבין שיניו. דאין כאן מראית העין מותר דדם מהלכי שתים טהור כדאיתא בפ' אע"פ ובת"כ:
ה"ג הזיזין ובזבוזין והגזין יכול בזמן שהן בפרי ת"ל שקץ הם בזמן שהן בפני עצמן ולא בזמן שהן בפרי יכול אפילו יצאו וחזרו ת"ל שקץ הוא ואפילו יצאו וחזרו. פי' תרי קראי כתיבי בפרשת שמיני בחד כתיב לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם ובחד כתיב וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. והשתא דריש להו אילו לא כתיב שקץ הם הוה אמינא דזיזין ובזבוזין והגזין כולן מיני יתושין הן דאפילו בזמן שהן בפרי כשהוא תלוש יהו אסורין מטעמא דוכל רבוייא הוא ועל הארץ הוה דרשינן ליה לומר דלסוף שורץ על הארץ ת"ל שקץ הם ומשמע מיעוטא כשהן בפני עצמן. ומהאי קרא דהם בלחוד הוה אמינא דאפילו פירשו וחזרו מותרין דהא ליתנהו בפני עצמן דהא חזרו ת"ל שקץ הוא בהוייתו הוא ואין לך בו היתר, והכי תניא בתוספתא האוכל את הזיזין שבעדשים ואת היתושין שבכליסין פטור פירשו וחזרו חייב:
יצאו על שפת האוכל אסורין. דגבי האוכל כשורץ על גבי דבר אחר דמי:
ומצא בה חזיר מותר באכילה דמות יונה אסור באכילה מ"ט בהמה בבהמה וגו'. בפ' בהמה המקשה איתא דפרסה בבהמה בעינן:
שנפשו של אדם חתה הימנו. ואפילו לא הוי מילתא דאיסורא מותר לפלוט התרומה ואע"פ שמאבדה דלמשחה כתיב בהו דרך גדולה:
חתה הימנו. אישקארבאר בלע"ז לשון היחתה איש לחתות אש שמביא להקיא:
הלכה ב
היה אוכל באשכול. תני הכא הך פלוגתא משום דדמיא לדלעיל שהתחיל בהיתר ובס"פ המביא כדי יין מייתי לה ופירש"י ז"ל היה אוכל באשכול וסתם אשכול לאו גמר מלאכה הוא דסתם ענבים לדריכה קיימי הילכך מותרין דרך עראי:
ונכנס מן הגנה לחצר. שלקטו משם ובא לו לחצר וחצר קובעת למעשרות כדמפ' בפ"ב דמעשרות:
יגמור. אם רצה לגמור בחצר אכילתו יגמור וטעמא מפ' בגמ':
לא יגמור. דקסבר חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו ולית ליה טעמא דהתחיל בהיתר:
חשכה לילי שבת. דאמרי התם דשבת קובעת למעשר בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו:
ור' אליעזר. כי היכי דאמר בחצר אמר בשבת:
ור' יהושע. כדאית ליה:
תמן תנינן. פ"ג דמעשרות:
גפן שהיא נטועה בחצר. שהיא קובעת:
נוטל. כל האשכול ואוכלו ואין צריך לגרגר:
וכן ברמון. אין צריך לפרוט:
וכן באבטיח. אין צריך לספות:
מגרגר באשכול. נוטל פסיגין פסיגין דהוי דרך עראי:
פורט ברמון. נוטל פרצדין אחד אחד:
סופת באבטיח. חותך ושובר קצת ואוכלו דהוי עראי:
כר' אליעזר. ונוטל את כל האשכול דקתני גומר הוא דקאמר כלומר אם התחיל בשוגג וכו' נוטל את כולו ומשלימו:
עקיצת האוכל כתחלתו. תלישת האוכל מעוקצו כתחלת אכילה וכיון דהתחלה שרי מגמר נמי שרי כר' אליעזר:
שיש בה שתים ושלש אכילות כאכילה אחת. ונוטל כל האשכול היינו שמניחו לתוך פיו בבת אחת ואוכלו זהו דרך עראי שהתחיל בו בהיתר דר' אליעזר אזיל לטעמיה אליבא דר' יוחנן:
ימתין עד מוצאי שבת ויגמור. דשבת דקתני היינו למוצאי שבת. ודחצר היינו שיצא חוץ ור' יהושע אפילו בהא פליג דשבת קבעה אפילו למוצאי שבת:
הלכה ג
ישפך. משום סכנה ואפילו לזילוף לא חזי דנכנס הארס ברגלים:
ג' משקין אסורין משום גילוי. ותו לא למעוטי דר"ש דקא מני חמשה בברייתא:
כמה ישהו ויהו המים אסורים. היכא דהוא עצמו הניחם מגולים ויצא:
הרחש. הנחש תרגום שרף ריחשא:
ממקום קרוב. מפ' לה בגמ', ובפ"ק דחולין כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה ויחזור לחורו שחוששין שמא היה שם שרץ ושתה וחזר תחת אזן כלי בקרקע. והכא מוקי לה במין קטן:
שיעור המים המרובין. כשהם מגולין כמה הוא שיעורן שלא יאסרו משום גילוי:
כדי שתאבד בהם המרה. הארס ולא מפ' במתני' כמה שיעורן שתאבד בהן ותתבטל. ופליגי תנאי בגמ' בהא מילתא. ומדקאמר ר' יוסי בקרקעות מ' סאה משמע דת"ק לא בעי כולי האי. ור' נחמיה אמר כדי שתהא חבית של שייטין מתמלאת מהן. ואפשר דת"ק דמתני' סבר כוותי' ולא מפליג בין כלים לקרקע. ור' יוסי פליג עליה וסבר דבעי תרתי שהמים יהו בקרקע ולא בכלי ומ' סאה דוקא ולא בפחות מכאן דס"ל דקרירות הקרקע וריבוי המים הוא דמבטלי אבל בכלי אפילו מרובין אין המים ככחן ולא מבטלי הארס:
כל שהן. כל מה שיהיו מרובין וכ"ש מועטין ולאיסור קתני לה:
ארבעים סאה. להיתירא קתני לה דהא כל מקוה מגולה הוא. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר דבין בכלים בין בקרקעות שרי במ' סאה:
ה"ג ואפילו הן ככד. כלומר גדולים כמו כד כדאמרינן נמי בפ"ק דר"ה היה כזית ונעשה ככד:
כל שיש בו ליחה. הארס מתערב עם הליחה ומתחלחל בכולו אבל ביבש חותך מקום הנקור ואוכל השאר. וכן כ' הרשב"א ז"ל דאפילו באבטיח אינו אסור עד שיגיע מקום ניקורו למעיה:
ה"ג ונשוכת הנחש אסורה מפני סכנת נפשות. וללח מדמי לה. והכי תנן נמי בפ' אלו טרפות. וטעמא דהארס מחלחל בכל גופה:
משמרת של יין. בין שכלי העליון מגולה והתחתון מכוסה בין שהתחתון מגולה והעליון מכוסה אסור ולית ליה דר' יהודה ודר' נחמיה:
ור' נחמיה מתיר. שמחמת שמנטף מתיירא ושומע קולו ובורח אבל התחתון בעי מכוסה דאית ליה שהארס צף ואינו מתערב כדלעיל. ויש טעות לעיל במקצת ספרים והגירסא כדאיתא בפ' הגוזל בתרא דגרסינן ר' נחמיה:
אפילו של תרומה ישפך. ולא אמרי' כר' נחמי' דלקמן דארס נחש כלה באור:
מתני' אמרה כן. דתנן יין של תרומה ישפך ולא תני ביה תקנתא דיעשוהו מקפה:
והחמיץ מאיליו אסור. אע"ג דחומץ אין בו גילוי כדלקמן ולא תימא אילו היה כאן ארס היה מסריח ולא יחמיץ:
וצמקו מאליהן מותרות. דאם איתא דנשכן נחש היו נרקבין. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב בהל' שמירת נפש:
בגין דלא ייכלון. שיחשבו שהן מאוכלין מנחש:
ולית אסור. משום אל תמנע טוב מבעליו:
לדעתיה הוות עבדא. לדעתו של אביה היתה עושה כן ולא היה אומר להן בהדיא שלא יחשבו אותו שהוא צר עין:
מקום הנקור אכלו. שמא במקום ניקור הנחש אכלו הצפורים ואסר משום סכנת נפשות. וה"נ נימא דבמקום נקורה נקר הנחש אח"כ:
מנטרא להן הוות. בשדה היתה מנקרת בהן ושומרתן טד שמביאה אותן להניחן בתיבה:
קונדיטון. מפ' בפסיקתא יש בו דבש ויין ופלפלין. ובלשון משנה יינומולין כדאיתא פ' אין מעמידין מחמת חריפותו אין נחש שותה הימנו:
פסתינון. ובפ' אין מעמידין גרסינן מראפסנתין ופי' בערוך לענה בלשון יון. ורש"י ז"ל פי' אלושנא בלע"ז:
חמרא מבשלא. שמבשלין אותו ומסירין ממנו הקצף ומשתבח:
שנתיחד ברשות הגוי. בלא חותם:
א"ל כן אמר ריש לקיש. בגמ' דילן משמע דצריך לפ' כן דא"ל ר' יהושע בן זירוד לר' ינאי דריש לקיש אמר הכי:
איבאש. חלה מחולי ונכנסו החכמים לבקרו:
הא מרי שמועתא. ר' ינאי הוא מריה דשמעתא דהוא אמר לן בשם ריש לקיש. ור' יהושע בר זידל הוא מריה דעובדא דלדידיה נמי נתיחד יין מבושל בבית הגוי ושמחו שהיו בפני ר' ינאי בר ישמעאל שהורה לו לעשות כן: