פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו
פרק ט · הלכה ה
המלקט עשבים לחים. לאכילת אדם:
עד שייבש המתוק. כה"ג תני לעיל פ' מאימתי מוציאין ומפ' בגמ' פקועא דבקעתא והיינו פקועות השנויות פ' במה מדליקין וקרי ליה מתוק על דרך סגי נהור ושל בקעה אינן מרים כ"כ כשל הרים ועד אותו זמן יש עשבים בשדה ומשם ואילך כלה לחיה ובעי ביעור והאי ביעור דמתני' דאיסורא הוא:
והמגבב. המלקט לאכול לבהמה ביבשים מלשון גובין את התמחוי:
עד שתרד רביעה שנייה. בפ"ק דתעניות ובפ' קונם יין פליגי בה תנאי ור' יוסי ס"ל דבכירה בי"ז במרחשון ושנייה בכ"ג בו ואפלה בר"ח כסלו ואיפסיקא הילכתא בפ"ק דתעניות כר' יוסי ובגמ' מפ' אמאי קרי לה רביעה:
עלי קנים ועלי גפנים. הכובש מהן אוכלין בהן:
עד שישורו מאביהן. לשון פירות הנושרין ותני עלה בגמ' דעלי קנים אינה משנה דאינן כלים ולא נובלין מאביהן ודין ביעור לא שייך אלא בפירות שכלין ובדבר הכלה כדאיתא פרק כלל גדול זוטא ופרק בא סימן. ומשמע לי דכל האי שיעורא דקתני גבי שביעית רביעה שנייה לאיסורא קתני לה דמשם ואילך אסורים עשבים הראויים לאכילת אדם אסורים לאדם ויבשים דחזו לבהמה אסורים לבהמה דהא תנן בהו שיעורא דזמן סתמא וזה השיעור בין לגליל בין ליהודה ואינו כזמן השנוי למעלה של סתווניות וטפיחים דהכא בזמן הוא דתליא מילתא ועוד כיון דתנן דמשירדה רביעה שנייה שרי לשרוף תבן וקש ולשנותו ממה שהוא דהיינו מאכל בהמה משמע דעבר זמן אכילתה וכמו שאבאר זה למטה:
המגבב ביבשים. בעלי גפנים יבשים לבהמה אוכלת בהם עד שתרד וכו':
ר"ע אומר בכולן וכו'. בין בעשבים בין בעלי גפנים בין בלחים בין ביבשים עד שתרד רביעה שנייה:
עד הגשמים וכו'. דגשמים תרי משמע:
המודר הנייה מחברו עד הגשמים. ולאפוקי מדרשב"ג דאמר בפ' קונם יין דלא בעינן ירד ממש אלא יגיע זמנה אע"פ שלא ירדה ובגמ' מפ' כי נדר עד הגשם מאי שיעוריה:
עניים נכנסין בפרדסות. בשאר שני שבוע ליטול לקט שכחה ופאה דבארץ ישראל לא קשה לה דוושא כדאיתא בסוף מרובה גבי ומהלכין בשבילי הרשות:
עד שתרד רביעה שנייה. ומשם ואילך צמחה התבואה וקשי לה דוושא:
ה"ג מאימתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית משתרד רביעה שנייה. וה"פ משום דתניא בתוספתא תבן של שביעית אין נותנין אותו לא לתוך הכר ולא לתוך הטיט ועוד תניא תנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית יוצן וטעמא דתבן וקש של שביעית חזי למאכל בהמה ואמרינן לעיל דאחד אוכלי אדם ואחד אוכלי בהמה איכא בהו משום לאכלה ולא להפסד ואין לשנות בהם, והשתא אשמעינן מאימתי שרי ליהנות מן התבן ומן הקש לשאר צרכים דלאו אכילה כגון לגבל בטיט או לתת אותו בכר וכן להסיק בו תנור כדתנן בפרק כירה משירדה רביעה שנייה במוצאי שביעית דאז כבר הגשמים עשו אותו זבל וכבר נסרח ונתקלקל ולא חזי למאכל בהמה ובגמ' מפ' אי דוקא אותו שנסרח מן הגשמים או אפילו אותו שבבית שלא נסרח והכי מוכח בגמ' כי הך גירסא דאמרינן א"ר חנניה מכיון שנסרח מה שבשדה הותר מה שבבית משמע דאסיר עד שתסרח ומתני' אתא לאורויי גבול להתיר דעד ההוא זימנא אסירא ולשון התוספתא מוכיח כן וכן גריס הרמב"ם ז"ל בספ"ה שכ' אין נותנין תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר ולא לתוך הטיט, תנור שהסיקוהו בתבן וקש של שביעית יוצן ומשתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית ע"כ, אבל בפ"ק דתענית גרסינן הכי רב נחמן בר יצחק אמר לבער תבן וקש של שביעית דתניא עד אימתי נהנין בתבן וקש של שביעית עד שתרד רביעה שנייה מ"ט דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך וגו' כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית משמע דמרביעה שנייה ואילך אסור וקשיא אמתני' ונ"ל דהנייה דהתם אכילה לבהמה הוא דמיירי וכיון דנסרח בשדה לא חזי לבהמה וכלה לבהמה חשיב ובעי ביעור דאחד אוכלי אדם ואחד אוכלי בהמה שוים והיינו דקאמר דכתיב ולבהמתך וגו' וה"נ תניא בתוספתא דמכילתין בפ' בתרא מאימתי פורשין מן השבלים שבשדות משתרד רביעה שנייה ע"כ דמשתרד רביעה שנייה פורשין מהם שלא להאכילן לבהמה דאילו לאדם בלאו הכי אסירי משום ספיחים, וה"פ דההיא דתענית עד אימתי נהנין בתבן וקש של שביעית להאכילו לבהמה דמשם ואילך אין מאכילין אלא שורפין עד שתרד וכו' ומשירדה רביעה שנייה אסור ליהנות ובעי ביעור דהיינו שריפה ואחר מצאתי בתוספות הרא"ש ז"ל דלא גריס התם שורפין וכאן גריס שורפין והשתא נימא דייקא נמי דקתני הכא שורפין והתם לא קתני שורפין שמעת מינה. ובזה תקנתי כל מה שקשה לרבנו שמשון ז"ל.
ואיכא למידק מ"ש הכא דתני תבן גבי קש ומ"ש דבפ' כירה לא תני ליה ומ"ש דלא קתני הכא גבבא גבי קש ומ"ש התם דתני גבבא גבי קש וי"ל דהכא מעניינא דשביעית והתם מעניינא דהסקה דקש הוא מה שנשאר בארץ אחר הקצירה מחובר ויש לו כח להסיק תנור וחזי נמי למאכל בהמה תני ליה הכא והתם גבי הסיקא ותבן דתני הכא שהוא קצות השבלים הנקצרים כמו שכתבו שם התוס' וגבי שביעית חזי למאכל בהמה ואין כח בו להסיק תנור ולא הוי היסק משו"ה לא תני ליה התם ותני ליה הכא משום נהנין דהיינו ליתנו בכר וכדפרישית וגבבא תני התם דהיינו מה שנשאר מן התבן באבוס מעורב עם הזבל דמסיקין בו המרחצאות וחזי להיסקה ולא חזי למאכל בהמה ומשו"ה לא תני ליה הכא והכי מוכח בפי"ז דכלים דתנן ושל בלנין בגבבא וכן פי' הרמב"ם ז"ל והוא האמת:
כן מצאתי בספרים ותני כן על קנים ועלי האוג ועלי חרובין ועלי זיתים אין להן ביעור לפי שאינם נובלות וכלות ע"כ. ודבר תימה הוא דתנן בפ' כלל גדול זוטא דלולבי חרובין יש להם ביעור משום דנובלין וכלין אם לא נאמר דלולבין רכין נופלין אבל העלין של האילן מתקיימין בו כמו הזית וכיוצא בו:
ר' זירא בעי. רצה לדון כן:
עד שירד גשם אחד. דאם נדר עד הגשם דברי הכל עד זמן גשמים של רביעה ראשונה קאמר דגשם חדא רביעה משמע אלא דבעינן ירד ממש וכמתני' וכן פירש"י ז"ל שם וכיון דבעינן ירד ממש כי לא ירד דחינן לה עד האחרת דהויא אפלה ואז אפילו לא ירד כיצד נדר עד הגשם לדידן דקיי"ל כר' יוסי אם ירדו גשמים בי"ז במרחשון שרי ואם לא ירדו דחינן ליה עד כ"ג ואז אפילו לא ירדו וכשאמר עד הגשמים בעינן דירדו בי"ז ובכ"ג ואם לא ירדו כלל אסיר עד ר"ח כסלו ומר"ח כסלו ואילך שרי דאין לך אפלה מזו ועל הדרך הזה פסק הרמב"ם ז"ל בהיל' נדרים פ"י אלא שהחמיר יותר דאפילו כי נדר עד הגשם אם לא ירדו בכ"ג דוחה אותו עד ר"ח כסלו שהיא האפלה שבכולן וחומרא גדולה היא דלא סלקינן אלא חד דרגא אלא נקטינן דכי בעינן ירד היינו בי"ז במרחשון ואם לא ירד דחינן עד כ"ג בו ומה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל היה לו לומר עד הגשם עד זמן הגשם הוא י"ז במרחשון כר' יוסי בין ירדו בין לא ירדו אינו כן אלא הפי' הנכון כדברי רש"י ז"ל והכי איתא הכא בהדיא:
תמן תנינן. בשקלים פ' י"ג שופרות:
שני גזירין. התם מפ' שיעורייהו:
ר' אבא בר ממל בעי. רצה לדון כן דאי אמר עץ מביא גזיר אחד:
שזה קרבן בפני עצמו. ביומא פ' בראשונה תנינן לה גבי תמיד קרב בתשעה ה' לאיברים ואחד לקרביים ואחד לסולת וכו' ובתמיד של בן הערבים ילפינן מקראי התם דבעינן שני כהנים לשני גזירים וכיון דחשיבי דבעינן גברא חד לכל גזיר אלמא קרבן חשוב הוא ומביא גזיר חד:
קרבן בפ"ע. כל עץ נקרא קרבן כדכתיב והגורלות הפלנו על קרבן העצים ומשום דדמי למאי דאמרינן לעיל דכי אמר גשמים משמע תרי וכי אמר גשם משמע חד וה"נ גבי נדבת עצים מייתי לה:
כל דבר שהוא תלוי ברביעה עד שתרד וכו'. ר' יוסי ס"ל כרשב"ג דפרק קונם יין דלא בעי עד שירד אלא עד שיגיע סגי וקאמר דאם תלה נדרו במידי דשייך לרביעה כגון שנדר שלא לנעול מנעלים עד הגשמים דודאי בגשמים נתן דעתו כההוא בעינן ירדו ממש אבל לא ירדו אסור ואי אינו תלוי ברביעה כגון המודר הנייה מחברו שלא ליהנות ממנו עד הגשמים עד שיגיע סגי ולא קיי"ל כר' יוסי בהא דסתם מתני' דלא כוותיה:
שבעה ימים שירדו בהן גשמים ולא פסקו יש בהן כדי רביעה ראשונה וכו'. מפ' התם בפ' קונם יין דס"ל לרשב"ג כר' יוסי דמיום י"ז עד יום כ"ג שבעה ימים הוו דאי ר"מ לא הוו אלא חמשה ימים:
שהיא רובעת את הארץ. מלשון רביעה ממש כדאמרינן בפ"ק דתענית מטרא בעלה דארעא כדכתיב והולידה והצמיחה:
הותר מה שבבית. לעשות ממנו טיט וליתנו בכר ואפילו לא נסרח ור' אושעיא פליג עליה ואמר דוקא נסרח דאינו ראוי למאכל בהמה ואם לאו אסור וקיי"ל כר' אושעיא:
אין שורין אותו בטיט. דסתמו למאכל בהמה הוא ואיכא משום לאכלה ולא להפסד:
נתנו בכר. בתוספתא קתני נתנוהו אחרים דהיינו גוים דלא נצטוו על השביעית:
והוא שיישן עליו. ולא מהני בייחדו לבד אלא שיישן עליו דעביד ליה כמוכין בעלמא כההוא דאמרי' בעי' אזמניה וצר ביה והכא נמי כה"ג חשיב כמבוער:
משום ספיחים. מי אמרינן דאפילו באוכלי בהמה גזור שלא ללוקחם מע"ה ולמסור לו דמי שביעית דחשדינן ליה נמי שמא יזרע בשביעית כדי למכרה שחת או תבן או דילמא בכה"ג לא גזור:
כנשין תבן מן ערובת שמיטתא. אוספין תבן לבהמות ערב שביעית מזריעת ששית לכל שנה השביעית משום איסור ספיחים ולדידיה המלקט עשבים דתנן במתני' לאו ללוקחן מע"ה קאמר:
מייתי מן שורייא. ממה שצומח בכותלים ובחומות דהוא דבר מופקר ולאו היינו לוקחים מע"ה:
הצבעין. צריכין מורסן למלאכת הצביעה:
והפטמין. מפטמי עופות:
ואינן חוששין. שמא מחיטי ספיחין הוא דכיון דפסולת הוא ואינו מאכל אדם כולי האי לא גזרו ובתבן נמי האי טעמא הוא:
דתנינן תמן. בתרומות פ' בצל דתנן התם תלתן שנפלה לתוך בור של יין בתרומה ומ"ש אם יש בזרע כדי ליתן טעם אבל לא בעץ ובשביעית וכלאי הכרם והקדש אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם ופירושה תלתן של תרומה או של מעשר שני שנפלה לתוך בור של יין של חולין אע"ג דטעם העץ והפרי של תלתן שוה אין העץ מצטרף עם הפרי לאסור היין של חולין לפי שאין העץ קדוש בתרומה ומעשר משום דאין חיוב תרומה אלא באוכל אדם כדתנן בריש מעשרות משא"כ בשביעית ובכלאי הכרם דכל הגידולין אית בהו איסורא דכלאי הכרם אפילו הקשין נמי אסורין כדאיתא בפ' כל שעה והעץ של תלתן נותן טעם לשבח וגבי שביעית כל גידולי הארץ קדושים ואפילו דרדרים וקוצים כדאיתא לעיל והשתא מסיק לפשיטות' דבעי למיפשט דיש בתבן משום ספיחי' דהאי עץ דתלתן זה אוכלי בהמ' הוי ואוסר תערובתו דומיא דפרי וה"נ שוה לאיסורא לענין ספיחי':
ולא נמצא מאבד אוכלי בהמה. כלומר מבטל אוכלי בהמה כלומ' והא הכא דחשבינן אוכלי בהמה לבטוליה כמו אוכלי אדם שוה בשוה וה"נ שוה לאיסורא לענין ספיחים:
ודחי באוכלי בהמה לאדם. כלומר מעץ דתלתן לא תידוק לתבן דהתם נימא דאחשביה לעץ דתלתן לאדם דחזי לאדם דהא טעם עצו ופריו שוה כדאיתא בביצה ומשו"ה תנא מדמי ליה לפרי:
תפתר בקדושת שביעית לביעור. כלומר לעולם דלא אחשביה לאדם ואיסורא דקתני התם היינו שעבר זמן הביעור ויש קדושת שביעית במאכל בהמה דבעי ביעור ואוסר בנ"ט וספיחים דשמעתין מקמי ביעור הוא דאיירינן ולא תידוק מינה ולא מידי: