אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו

פרק ט · הלכה ד

הלכה ג

שלשה כבשים. שכבשן בחומץ או במים ומלח וחרדל וכבש מן הירקות שמנו חכמים אי נמי שעלו בשדות גוים דלית בהו איסור ספיחים והני תנאי לית להו דר"ש דסבר כל הירק א' לביעור אלא כל מין ומין לעצמו ולא כבשן כאחת אלא עברו ז' ימים בין כבש ראשון לכבש שני. כבש פושטא בלע"ז:

אוכלין על הראשון. בין לקולא בין לחומרא קאמר לקולא דאוכלין על הנכבש ראשון בחבית אם הוא לא כלה מן השדה ואפילו כלו האחרים מן השדה כולן מותרין דעל הראשון סומכין ולחומרא נמי דאם הוא כלה מן השדה כולן אסורין שאר הנכבשים שבחבית באכילה כלומר לנהוג בהן כבעל הבית אלא צריך להפקירו ואם נתערבה חבית זו אפילו באלף כולהו אסורין וצריך להפקיר כולן דדבר שיש לו מתירין הוא וצריך להוציאן על פתח ביתו ולומר מי שירצה ליטול יטול והיינו בביעור דהיתירא ובביעור דאיסורא לגמרי כולן אסורין ושורף דבתרתי גווני ביעור מיירי דמדמייתי בגמ' מימרא דחזקיה ועובדי דאמוראי דמיירו בביעור דהיתירא משמע דס"ל דמתני' נמי בביעור דהיתירא קא מיירי, ונ"ל דמפ' הכי למתני' משום דקתני סיפא יבער מינו מן החבית מן החבית דוקא כלומר ויוציאנו לפתח ביתו אבל מן העולם לא והא דפרשינן לה לקולא והיינו דאע"ג דהאחרים כלו ס"ל דהראשון נותן טעם בכולן וכולהו חשיבי ראשון והכל מותר והכי משמע בפ' כלל גדול זוטא ולחומרא נמי מפרשינן לה הכי משמע בת"כ וכתוב להלן:

אף על האחרון. דס"ל דאף האחרון נותן טעם בראשון וחשיבי כולהו אחרון ואם האחרון כלה תחלה כולהו אסירי ואם אינו כלה והראשון כלה כולהו נמי אסירי ובגמ' פריך דאמצעי נמי לגבי אחרון ראשון הוי:

כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית. ויוציאנו לפתח ביתו ויפקירו כדלקמן וכל אחד עומד בדינו וכאילו אינן ביחד אלא כל אחד עומד בעצמו וברייתא דת"כ הכי קתני מן השדה תאכלו כ"ז שאת אוכל מן השדה את אוכל מן הבית כלה מן השדה כלה לך מן הבית מכאן אמרו הכובש ג' כבשים בחבית א' ר' אליעזר אומר כיון שכלה מין א' מן השדה יבער את כל החבית האי אחד דקתני מין ראשון קאמר כדתנן במתני' ובין לקולא ובין לחומרא קאמר דכולהו חשיבי ראשון וכיון דכלה ראשון כולהו אסירי ומאי אחד מיוחד שהיה יחידי כששמוהו שם בחבית ור' יהושע אומר אוכל והולך עד שיכלה האחרון שבה כלומר לא שרי לאכול אלא כ"ז דגם האחרון שכבש שם קיים בשדה עד שיכלה ואם כלה האחרון כולהו אסירי ולא איצטריך למיתני ר' יהושע אלא האיסור שמוסיף על דברי ר"א דאילו כי כלה ראשון הא ר' אליעזר קאמר לה כנ"ל ומוכרח אני לפרש כן מן הסוגיא שבפ' כלל גדול זוטא וסייג מצאתי לדברי בפי' רבנו נסים גאון ז"ל שכתבוהו התוס' בפ' מקום שנהגו. ומה שהקשה רבנו שמשון ז"ל על זה דמאי קא מתמה בגמ' על דברי ר' יהושע דאמרינן ואין הראשון נותן טעם באחרון מאי פריך הא מודי ר' יהושע דאם הראשון כלה דאסירי כולהו לדידי הכי פריך מי לא מודי ר' יהושע דהראשון נותן טעם באחרון ומשו"ה סבר דאם כלה ראשון כולהו אסירי א"כ אמצעי נמי יהיב טעמא בקמא ובבתרא וכי כלה אמצעי נמי כולהו אסירי קמא אסיר דאחרון נותן טעם בראשון ובתרא אסיר דהא מודי לר"א דהראשון נותן טעם באחרון ואמאי לא תלי הך כבש אלא בראשון ובאחרון הו"ל למיתני ר' יהושע אומר אי זה מהם שכלה תחלה שלשתן אסורין, ומה שפי' ר"ת ז"ל בזה אינו נכון כלל:

כל ירק אחד לביעור. זה מקל מכולן שלא נתנו חכמים שיעור לכל ירק וירק בפ"ע אלא אוכלין כל הירקות שמנו חכמים בין חיים בין כבושים עד שיכלה ירק המתקיים אחרון בשדה:

ואוכלין ברגילה. סיפא דרישא היא והכי משמע בת"כ וכן דעת הראב"ד ז"ל שפי' שם רגילה וסנדיות שני מיני ירקות הם והרגילה היא כלה ראשונה וסנדיות כלות אחרונות לכל הירקות ור"ש מקל מכולם וכן פי' ר"י ז"ל:

רגילה. פי' בערוך היינו חלוגלוגות וירדולאגאש בלע"ז:

סנדיות. פי' בערוך קארדי דומישתק בלע"ז:

בית נטופה. שם מקום והוא מגבול עזה והני שיעורי דמתני' נראין עד השתא בביעור דהיתירא הם כדתנן אבל לא על השמור וצריך להוציאו מ הבית ולומר מי שצריך ליטול יטול וכן אבל לא על הסתווניות ולר"ש על בקעת נטופה סומכין גבי ירק דהוא המאוחר והיינו דאי כלו עניים רגילה שבשדות העיר לא בעו עשירים להוציא מה שבבתים כדתניא במכילתא והאי הוצאה דעשירים קרויה שעת הביעור דהיתירא כדאיתא בגמ':

האחרון נותן טעם וכו'. אף האחרון נותן טעם בראשון ולאחמורי אתא:

ואין האחרון נותן טעם בראשון. כלומר וכי יכולין אנו להכחיש המוחש ואמאי לא חייש ר' אליעזר אלא לראשון ולא חייש לכילוי דאחרון:

ואין הראשון נותן טעם באחרון. כבר פי' במשנתנו דלגבי אמצעי הוא דפריך וכי כלה אמצעי נמי ליתסרו תרוייהו:

והלכה כדבריו. ורואים כאילו כל א' לעצמו וטעמא לא חשיב וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז:

התחיל באוצר. אם קודם ביעור דהיתירא התחיל לפתוח לבני הבית הכלי שיש בו כבש והתחילו לאכול והגיע שעת הביעור אח"כ אין צריך להוציא מן הבית כדי לקיים מן השבות וכו':

הרי הוא כמבוער. הך קולא בביעור דהיתירא קא מיירי דמשמע בתוספתא דמשקרב זמן הביעור דהיתירא דהיינו שכלו ירקות לעניים משדות העיר ויש לו לזה ירקות כבושים בבית צריך להוציאן מן הבית ולומר שיזכו בהן הכל והכי תני התם מי שיש לו פירות שביעית והגיעה שעת הביעור כיצד יעשה מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו או מוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל שמעו מי שצריך ליטול יטול וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו פי' עד שיכלו לבהמה ולחיה בהרים וביערים מכל ההפרכיא אבל משכלו מכל ההפרכיא כפי המקום שהוא דר אם הר המלך כשיעורו ואם גליל העליון כשיעורו אסורין בהנייה ובעו איבוד מן התורה וכמו שאני עתיד לפרש לקמן במתני' דמי שהיו לו פירות שביעית בס"ד. וקאמר הכא חזקיה דאם התחיל לאכול מן האוצר והוא הכלי שיש לו באוצר שיש בו דבר כבוש כגון ירק או כיוצא בו קודם שיכלו עניים ירקות השדה הרי הוא כמבוער שכיון שפתחו לאכול לבני הבית בני הבית יכלוהו וככלה דמי ואינו צריך להוציאן לפתח ביתו וכו' כדי לקיים מצות הפקר דנפקא לן מקרא דכתיב ונטשתה ואכלו אביוני עמך ודרשינן נטושים בע"כ כדאיתא בפ' המפקיד ובמכילתא שאם היה צריך להוציאן ולא הוציאן ונתערב לו אי זה פרי או כבש עם כבשין דששית ואפי' באלף כולן אסורין באכילה עד שיוציאם וכו' דהוי דבר שיש לו מתירין דשרו באכילה בהוצאתם מן הבית וקיי"ל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל וכדאסיקנא בס"פ כלל גדול זוטא ואשמועינן חזקיה דס"ל כר' יוסי לקמן דאחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור מאוצר שבבית כדמפ' בתוספתא:

הוה ליה עובדא. הוו ליה חביות של כבש תוך ביתו והגיע שעת הביעור דהיתירא ולא התחיל בהן עדיין:

את שאל לתעלייא. לשועלים:

תלתא רחמין. שלשה אוהבים שלא ירצו לזכות בה בשביל שהיא שלך שלא לחסר מזונותיך ויכול אתה לחזור ולזכות בהם ולאכלם, והא דקאמר שלשה דמסקינן בס"פ אין בין המודר דלא מהני הפקר אלא בפני שלשה:

קפודקאי דצפרי. בני אדם קפדנים שלא היה להם אוהב מתוך קפדנותם והעניים כלו להם הפירות בעיר ומיחייבי העשירים להוציא מה שבביתם וכו' ואם יפקירו פירותיהם יזכו בהם האחרים והורה להם ר' אמי דכשיראו השוק פנוי מבני אדם יפקירו ואח"כ יזכו בהם:

צלילא. צלול שאין קול אחר נשמע בשוק ואז נשמע הקול של פרסת רגלי אדם בשוק דהיינו בלילה:

מפקין לון. לפירות שלכם:

צלוחיין צלוחיין. צלוחיות צלוחיות:

זכית בההן אוצרא. ר' חזקיה היה בעל האוצר וא"ל ר'ירמיה תזכה באותו אוצר לצאת ידי חובתי:

וא"ל. ר' ירמיה הן זכיתי בזה האוצר הרי אני זוכה באוצר פירות הללו בפרוטות הללו שאני נותן לך שבאלו המעות הרי מקום האוצר מושכר לי וכבר זכיתי בפירות דקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ובאלו נמי כלי האוצר קנוין לי כדאיתא בפ"ק דקידושין נכסים וכו':

לא כן אפיקתך. לא בזה הוצאתיך מן הפירות הללו שהרי עתה אינן שלך שכבר הפקרתם וזכיתים אני אע"פ שלא משכתים כדתנן המוכר פירות לחברו משך ולא מדד קנה מדד ולא משך לא קנה ואם היה פקח שוכר את מקומו דהו"ל כחצרו:

חזור וזכי ביה. באוצר חזור וזכי בו אתה שהרי יצאת ידי חובתך להוציא פירות מן הבית ועכשו אני נותן לך במתנה ובמכילת' תניא כתוב אחד אומר ונטשתה ואכלו אביוני עמך וכתוב אחד אומר לך ולעבדך וגו' כיצד יתקיימו שני כתובים כשהפירות מרובים הכל אוכלין וכשהפירות מועטין ואכלו אביוני עמך ולקמן פליגי תנאי בדרשא דהאי קרא ונראה דהך ברייתא קאי כר' יהודה דלא ס"ל דמצו עשירים לזכות בהן ור' יוסי סבר דמצו לזכות בהן וכשהפקירן וחזר וזכה בהן הו"ל דאוכל בהן כא' מן העניים ואכלי נמי עשירים כשנתמעטו הפירו' דהוצרכו העשירים להוציא מה שבבתים ונרא' דקי"ל כר' יוסי דא' עניים וא' עשירים אוכלין אחר הביעור דהיתירא דבפ' בנות שוח אמרינן דקם ליה כר' יהושע ור' יהודה קם ליה כר"א וקי"ל כר' יהושע וממילא נפקא לן דקיי"ל כר' יוסי והני עובדי דהכא היינו כי היכי דנפקי ידי חובתן ככ"ע. וההיא תוספת' דתניא בראשונה היו שלוחי ב"ד מחזרין על פתחי העיירות כל מי שהיה מביא פירות לתוך ידן היו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מהן מזון ג' סעודות והשאר מכניסין לאוצר שבעיר הגיע זמן תאנים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ועושין אותן דבלה וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן ענבים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ובוצרין אותן ודורכין אותן בגת ומכניסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן זתים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ומוסקין אותן ועוטנין אותן בבית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מהן כל או"א לפי ביתו ע"כ, וה"פ כל מי שהיה מביא פירות לתוך ידן דאית בהו קדושת שביעית כגון לימוניש דעושין מהן כבש ואוצר ובולבסין שקורין וירדינג'יאש שעושין מהן כבש דאית בהו קדושת שביעית דבתר לקיטה אזלינן בהו מיד בכניסת תשרי הילכך נותנין לו מהן ג' סעודות וכל זה היה בתחלת שנה שביעית ומפירות ששית דאית בהו קדושה מחמת לקיטתן בשביעית מוסרין ליד הב"ד והב"ד מצמצמין להן ואין נותנין להן אלא לכאו"א נותנין כדי יומו בלבד # והשאר מכניסין לאוצר שבעיר עד שמגיע ביעור של אלו וכל פירות האילן דאין בהן קדושת שביעית בשנת שביעית דהא בתר שליש אזלינן בהו ושליש דידהו קמי ר"ה היה והיינו דקתני הגיע זמן גבי תאנים וענבים וזיתים דבההוא זמן קא מיירי והא דלא קתני תבואה נמי משום דאין דרך לבזבז הלחם ואין אוכלין ממנו אלא כפי # [הצורך] משא"כ בפירות וצריך להם סדר ספוק ב"ד ובהני דלית בהו קדושה משמרין תחת ידן דב"ד עד מוצאי שביעית כשבא עליהן ביעור דאיסורא דאזי באותו זמן יהא להן מה לאכול ובשביעית יכולין לתקן פירות האילן דששית בכל עובדין דחול והיינו דתני ברישא נותנין לו מזון ג' סעודות ובסיפא קתני ומחלקים מהם לכאו"א לפי ביתו ובזה הסדר כשבא כילוי פירות של שביעית בימים של מוצאי שביעית יהא להם מה לאכול מכל הפירות כסדר סיפוק ב"ד כדמפ' ואוכלין בשמינית כל עיר ועיר ועיר מפירות ששית ע"י ב"ד שבעיר שיש להן אוצר בית גדול לכל העיר ואוכלין כל העיר מן אותו אוצר אבל בפירות האילן דשביעית גופייהו דהיינו בזמנם בתחלת השנה השמינית יתקן כל א' כדינין השנויין במשנתנו זיתים בקוטבי אבל לא בבית הבד וכן הענבים בעריבה אבל לא בגת כדרך השנוי למעלה ואוכלין הנותר כולן מן ההפקר בין עניים בין עשירים וכי כלה לעניים בגנות ופרדסים בפירות שגדלו בשביעית שלוקטים אותם בשמינית דיד הכל ממשמשין בהן דאפקעתא דמלכא היא דצריכין העשירים להוציא מה שבביתם ונותנין לנאמן ב"ד ובין כך ובין כך עד שבאין פירות ותבואת שמינית אוכלים מפירות ששית שהניחו באוצר אם היה להן דעת לשמרן ועל זה הענין סובבת שמועתנו:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה