אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו

פרק ט

פרק ח

הלכה א

הפיגם. פי' רש"י ז"ל בפ' לולב הגזול וכן בעל הערוך והרמב"ם ז"ל רודא בלעז:

והירבוזים. פי' רש"י ז"ל הנפלש בלשון אשכנז וכאן קורין לו אודלאש והן עשבים דטעמן קרוב ללולבי גפנים:

והשוטים. פי' רש"י ז"ל אישפרגוש של שדות ויש אומרים פ'ינוג'ו:

חלגלוגות. בגמ' מפ' להו:

כוסבר של הרים. תרגום גד לבן כוסבר חיוור כוליינדרו בלעז והוא שגדל בהרים אבל כסבר של גנה חשוב הוא:

כרפס שבנהרות. בגמ' מפ' ליה:

גרגיר של אפר. אירוקא הגדלה באחו אבל של גנה חשוב הוא הוא וכן פי' ר"י מסיפונטי ז"ל:

פטורין מן המעשרות. בכל השנים כדמפ' טעמא שאין כיוצא בהן נשמר שאינם חשובים על הבריות והפקר הם לכל ולגבי חיוב מעשר נשמר בעינן כדאיתא בריש מעשרות:

וניקחין מכל אדם בשביעית. מפ' בפ' בתרא דמעשרות דמכל אדם היינו שאינו יודע אם חשוד הוא אם לאו דאילו בודאי חשוד הא תנן במס' בכורות פ' עד כמה החשוד על השביעית אין לוקחין הימנו פשתן ואפילו סרוק והאי אינו יודע אם חשוד הוא אם לאו היינו סתם ע"ה וקמ"ל דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה שאינו יודע ליזהר בדיניהן וה"מ כשמוכר דברים שחזקתן יש בהם שימור אבל אלו אין כיוצא בהן נשמר והוי לוקח מן המופקר ומפ' בפ' לולב הגזול דבכדי מן שנו בכדי מזונותיו כשיעור המן שנינו דניקחין מע"ה דהיינו ג' סעודות משום כדי חייו וטפי לא דשביעית תופסת דמיה ובעינן שיוציאם במידי דאכילה ולא בדבר אחר וע"ה לא זהיר במצות ובגמ' מפ' כי חזינן דליקטום משדות ישראל מהו שיהא בהן איסור ספיחים ומתני' רבנן היא דאילו ר"ע כיון דספיחים דאורייתא נינהו כולהו ספיחים אסורין:

ספיחי חרדל מותרין. היוצאין בשביעית שרו באכילה ולית בהו גזרה דספיחים:

שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה. לזורען בשביעית דכא שכיחי בלא זריעה דטעמא דגזרת ספיחים משום שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות בתוך שדהו בסתר וכשיצמחו יאכל מהן ויאמר ספיחים הן ולפיכך אסרו באכילה כל הספיחים היוצאים בשביעית והנכנסין מששית לשביעית דלא פלוג רבנן כיון דיונקין מן הקרקע בשביעית הכל אסור וכיון דלא יועיל לו מה שיצא לא יזרע ואע״ג דר׳ יהודה תלמידיה דר״ע הוא בהא ס״ל לר׳ יהודה כרבנן דפליגי אר״ע בספיחים דרבים נינהו ומשו"ה לא שרי אלא ירק שלא נחשדו עליו ופלוגתייהו דר״ע ורבנן איתיה בת״כ ומייתי לה בפ׳ מקום שנהגו דתניא הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו א״ר עקיבא וכי מאחר שאין זורעין היאך הם אוספין מכאן סמכו על הספיחים שיהו אסורין בשביעית ופירש״י ז״ל לימד על הספיחים וכו׳ וה״ק הן לא נזרע והגדלין מאיליהן לא נאסוף וחכ״א אין ספיחין אסורין מן התורה אלא מדברי סופרים והיינו משום טעמא דעוברי עבירה כדתנן במתני׳:

הכי גרסינן ר׳ שמעון אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה. וספיחי כרוב קא תני להו לאיסורא וכדמוכחא בגמ׳ דגרסינן לקמן ומשום דאין כיוצא בהן בירקות שדה יהו אסורין בתמיה ומפרקינן א״ר שמואל בר רב יצחק כל ירק אתה יכל לעמוד עליו אם חדש הוא אם ישן הוא ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ובגמ׳ אפרש בס״ד. ועוד מוכחא ההיא דלקמן דר״ש שרי ספיחים דגרסינן בגמ׳ ר״ש בן יוסי הוה עבר בשמיטתא חמא חד מלקט ספיחים בשביעית א״ל לית אסור א״ל ולאו ספיחין אינון א״ל ולא את הוא מתירן א״ל ואין חברי חלוקין עלי אלמא דר״ש שרי ספיחים ולא אסר אלא של כרוב וכדאמרן ועוד דגרסינן בספ״ב דערלה דר״ש שרי ספיחים ואסיקנא דר״ש שרי בין בספיחי ירק בין בספיחי זרעים והיינו תבואה ואי הכי קשיא טובא דתניא בפ׳ מקום שנהגו ר״ש אומר כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה וחכ"א כל הספיחים אסורים ע״כ קשיא ספיחי כרוב דר״ש אספיחי כרוב דר״ש וקשיא ספיחים דעלמא אספיחים דעלמא וקשיא ירקות שדה אירקות שדה וליכא למימר דהתם ר״ש בן יהודה גרסינן דהא מייתי עלה הא דר״ש בן לקוניא שנטל ספיחי כרוב ואכל ונתן לי ואמר אני שראיתי את ר״ש בן יוסי שאכל ספיחי כרוב כדאי הוא לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו ועלה מייתי מאי ר״ש וכו׳ וליכא למימר דהתם גרסינן כל הספיחים מותרין דהא קא מייתי לספיחי כרוב להיתירא דהא אכל בפניו ונתן לו כדאיתא התם ועוד קשיא אמתני׳ דהיכי פליג ר״ש אתקנת ספיחים דהא ע״כ לא פליגי רבנן ור״ע אלא דמר סבר דמדאורייתא נינהו ומר סבר מדרבנן נינהו אבל לכו״ע ספיחים אסורין ועוד דמשמע מתוך הברייתא דת״כ דתקנה קדומה בישראל היתה לאיסורא קודם ר״ע ורבנן דקתני מכאן סמכו לספיחים משמע שבא ר״ע לתת טעם למנהג שמצא ורבנן סברי דמדרבנן היה המנהג ומשום עוברי עבירה והיכי פליג ר״ש אהך תקנתא והא תנן אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חברו אא״כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ועוד קשה מזה דגרסינן בפ׳ מקום שנהגו דר״ש ס״ל כר״מ דספיחים אסורים מדאורייתא ועוד קשה מדרבנן אדרבנן דבפ׳ מקום שנהגו משמע דרבנן נמי סברי כר"ע ואילו הכא מפ' בגמ' דטעמא היינו משום גדר דעוברי עבירה ומשו"ה קאמר ליה ר"ש לההוא גברא פרצת גדרן של חכמים קרי עליה ופורץ גדר וכו' ועוד בת"כ קתני בהדיא דמדרבנן נינהו:

ותירץ רבנו נסים גאון ז"ל דלא קשיא דר"ש אדר"ש כאן בספיחים של ששית שנכנסו לשביעית ושריין ות"כ ור"ש דפ' מקום שנהגו מיירי בספיחים דשביעית גופה וגם בספיחים של שביעית שיצאו למוצאי שביעית ומתני' הכי קתני לר"ש כל הספיחים של ששית שנכנסו לשביעית מותרין דהא כל עיקר גידוליהן בששית הוה וליכא טעמא דעוברי עבירה לאסור יניקתם שיונקין בשביעית והיינו מאי דא"ר שמואל בר רב יצחק בגמ' דהא כל ירק דהיינו ירק שדה ישן דההוא שרי בשביעית אתה יכול לעמוד עליו ולראות אם חדש הוא אם ישן הוא פי' אם ישן דהיתירא הוא שגדל בששית ואם חדש דאיסורא הוא דקדושת שביעית יש בו משא"כ בספיחי כרוב שהכרוב מתעבה וגדל ונראה ישן ואפשר דהספיחים שמלקנו ממנו הם חדשים דאיסורא ואין ניכרים הילכך אפילו דששית הנכנס לשביעית אסור משום ספיחים כיון דבני אדם זורעין אותו. והתם בת"כ ובמקום שנהגו ה"ק ר"ש כל הספיחים של שביעית שיצאו למוצאי שביעית וכ"ש בשביעית גופה אסירי חוץ מספיחי כרוב למוצאי שביעית דשרו משום דגדל מהר וחדש דהיתירא נינהו ואע"ג דלגבי ירק אמרינן בפ' ג' ארצות דכ"ז שאין כיוצא בו מן החדש אסור שאני כרוב שגדל מהר ואפשר דהוא חדש ולא ישן דשביעית אבל לא שיתיר ר"ש ספיחי כרוב בשביעית אלא דוקא בשמינית הוא דשרי ספיחי כרוב ומשום טעמ' גופה דאסר הכא ספיחי כרוב בכניסת שביעית משום דהוו כלהו גידולין דכרוב דחדש שרי במוצאי שביעית התם דאפשר דהוו כולהו גידולי חדש דהתירא דשמינית זהו דעת הרב ז"ל ונכון הוא דגמ' דהכא דייקא כוותיה דמתני' מיירי בספיחי ששית שנכנסו לשביעית דגרסינן בגמ' עלה דספיחי כרוב אמאי אסירי ואסיקנא שמא יביא מן האיסור ויאמר מן האימהות הבאתי פי' דשריין משמע מדמשתמיע לומר מן האימהות הבאתי ואין כאן איסור דהוי ישן דהיתירא משמע דבחדש דאיסורא וישן דהיתירא קא מיירי וכדברי הרב ז"ל. עוד נקטינן משמעתין דבחדש דאיסורא מודי ר"ש והיינו עעמא דאסר ספיחי כרוב במתני' דלא מינכרי דאפשר דהוו חדש דאיסורא דתקנתא דספיחים בגדלו בשביעית גופה אית ליה ומפ' בפ' מקום שנהגו דטעמא דמודי באיסור ספיחים דסבר כר"ע דאיסורן מן התורה וגבי מוצאי שביעית שרי גבי כרוב דלא גזר אטו שאר ירק ועעמא שאין כיוצא בו דס"ל דכרוב במעט זמן גדל ומוציא ספיחים הילכך למוצאי שביעית ליכא למגזר ביה דחדש דהיתירא הוא דהוי מה שאין בירקות שדה דישן הם ואית בהו קדושה ואסירי. ודקא קשיא לך דרבנן אדרבנן נ"ל לומר דרבנן דהתם לדבריו דר"ש קאמרי ליה והיינו טעמא דגמ' דהתם דסבר תלמודא כיון דר"ש סבר כר'ע דמדאורייתא הוו לא מצו פליגי עליה בסברא דילהו דניגזור דהוה קשיא השתא ר"ש דסבר כר"ע רביה דספיחים דאורייתא לא גזר רבנן דסברי דגזרה דרבנן היא כ"ש דלא הוה גזרינן דהא ספיקא דרבנן הוא ולקולא ומשו"ה רבנן אליבא דר"ש פליגי עליה ולדבריו דר"ש קא אמרי ליה והכי אמרי ליה בשלמא אי סבירא לך דמדרבנן הוא דאסירי ספיחים ניחא דמקילינן במוצאי שביעית בספיחים דכרוב ובכניסת שביעית בספיחים דעלמא דספיקא דרבנן הוא אלא לדידך דסברת דמדאורייתא נינהו נגזור נמי בכניסת שביעית בספיחים דעלמא ובכרוב במוצאי שביעית אבל רבנן אליבא דנפשייהו לעולם סברי דספיחים כולהו דרבנן נינהו לא שנא דשביעית גופה לא שנא היוצאין לשמינית לא שנא דשביעית גופה לא שנא הנכנסין לשביעית לא שנא כרוב לא שנא ירק אחר כולהו גזרה דרבנן נינהו וס"ל בפ' ג' ארצות דשום ירק לא שרי בספיחים במוצאי שביעית אלא עד שימצא כיוצא בו וטעמייהו משום עוברי עבירה שלא לפתוח פתח, והרב ז"ל לא חשש לתרץ דרבנן אדרבנן דסבר דאפשר דהנהו רבנן דהתם חבריו דר"ש נינהו וסברי כר"ע רבם ורבנן דמתני' היינו רבנן דעלמא דקיימי גבי ר' יהודה דגלי טעמא דעוברי עבירה וספיחים דירק דכניסת שביעית בביאת השמש תליא מילתא ומשנכנס ליל ראש השנה דשביעית חשיבי כולהו גידולין דשביעית כדאמרינן גבי מעשר במס' ר"ה וכבר פרישית בפ"ב דמעשר משביעית למדו וכמו שכתבתי שם:

אמר המלקט אחרי הקוצרים הגדולים קוצרי השבולים והתלמיד קוצר העמיר. ושנים ושלשה גרגרים בראש אמיר. ולקטתי שכחה ופאה ומעשר עני משדות הבעלים בעלי החכמה וראיתי לחוות דעי גם אני:

כתב רש"י ז"ל במס' קידושין פ"ק עלה דההיא מתני' דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים וזה לשונו בג' דרכים ערלה ורבעי נוהג בו כאילן ולשביעית הולכין בפירותיו אחר החנטה כאילן ולא אחר לקיטה כירק ע"כ ופי' דבריו חנטה בשביעית דאם חנטו פירותיו קודם תשרי דשביעית לא נהיג שביעית בפירותיו דשביעית ר"ה שלה תשרי בין לאילן בין לכל דבר וכבר ביררתי מהו חנטה לעיל בפ' בנות שוח:

וכתבו על זה בעלי התוס' וזה לשונם ומה שפי' בקינדריס דלשביעית אזלינן בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק משמע מתוך פירושו דבירק בתר לקיטה אזלינן לענין שביעית ולא דק דבמס' שביעית תנן כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב והקשה רבנו נסים גאון ז"ל דבפ מקום שנהגו תני איפכא ותירץ דההיא דמס' שביעית דקתני כל הספיחים מותרין מיירי בספיחים של ערב שביעית שנכנסו לשביעית דכיון דגדלו רובן בששית הם בשל ששית ומותרין אף לסחורה חוץ מספיחי כרוב שהם אסורים בסחורה כדין שביעית או אחר הביעור לאכילה כדמפ' בירושלמי דכל ירק את יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן אבל ספיחי כרוב שדרכן לגדל אמהות אמהות ויש עלין שהם גדלין בשביעית ושמא יקח מן העלין שהם אסורין ויאמר מן האמהות לקחתי וההיא דמקום שנהנו דקתני כל הספיחים אסורים מיירי בספיחים שגדלו בשביעית ואליבא דר"ע דדריש וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין אלא לימד על הספיחים שהם אסורים אפילו לאכילה וכ"ש לסחורה וסבר דספיחים אסורין בשביעית מדאורייתא וכשיצאו למוצאי שביעית אסורים מדרבנן עד כדי שיעשו כיוצא בהן וקסבר כל שאר הספיחים אסורים במוצאי שביעית אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה לא גזרינן בהו משום שאר ספיחים דהא מינכרא מילתא ומה שגידל אמהות הרי הוא של שביעית ואסור ומה שלא הגיע הרי הוא של מוצאי שביעית ושרי ומאן דחזי לבר נש דאכיל ספיחי כרוב למוצאי שביעית לא אתי למיכל שאר ספיחים דהא שאני משאר ספיחים ולא גזרינן היתירא משום איסורא מ"מ שמעת מינה דלא אזלינן כלל בירק בתר לקיטה אלא בתר רוב גידולין ע"כ דבריהם והעיקר הזה ג"כ כתבוהו בתוס' ר"ה. ומה שכתבו תחלה דאיסור דפסחים והיתר דמתני' היינו גבי סחורה או לאיסור אכילה לאחר הביעור הולכין לשיטתן שסוברים דאיסור ספיחים המוזכר בכל מקום היינו לאחר הביעור ושלא כהלכה הוא וכבר הארכתי בזה למעלה בפירקין דלעיל וודאי דמיד מיירי דלענין אכילה דביעור לר' שמעון בירק לא הוי עד שנה שמינית דס"ל ירק א' לביעור לקמן והכא כי שרי ר"ש גבי שאר ירק גבי אכילה מיד הוא דהוי משוס דהוי רובא דגידולין דהיתירא דהיינו דששית בשביעית עצמה סמוך לתחלתה וגבי כרוב באיסור אכילה הוא דאסר משום גזרת ספיחים כדמוכח בגמ' בההוא עובדא דמלקט ספיחים ובפ' מקום שנהגו בהדיא אמרינן דהתירא דר"ש לענין אכילה בשביעית עצמה הוא אלא מה שהשיגו על רש"י ז"ל מפי' רבנו נסים ז"ל הוא תימה גדול אצלי כמו שאפרש. וראיתי לרבנו שמשון ז"ל שנתישב אצלו העיקר הזה עד שבנה על יסוד זה פי' אותה שמועה דפ' בנות שוח ההיא דלקטו עניים עליו בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע. עוד ראיתי להרא"ש ז"ל שרדף אחר העיקר הזה ולקחו לעצמו שכ' במתני' דלעיל האומר לפועל לקט לי בדינר ירק וההיא דתנן בפ' כלל גדול זוטא לוקח ירקות שדה ובנו מוכר על ידו ומתני' דידן הפיגם והירבוזין היינו בירקות שגדלו בששית ונלקטו בשביעית דאילו אותן שיצאו בשביעית אסורין באכילה לר"ע מדאורייתא ולרבנן מדברי סופרים ע"כ. גם הרמב"ן ז"ל ראיתי שכ' כן וז"ל אבל הירקות שצמחו בששית ונלקטו בשביעית יש בהן משום קדושת שביעית להפסד ולסחורה ולביעור ואע"פ שגדלו לגמרי בששית מפני שאנו הולכין אחר לקיטה בירק בין למעשר בין לשביעית אבל אין בהם משום ספיחים שאינן ספיחי שביעית שהרי בששית צמחו ואפילו הוסיפו גידולין בשביעית אין בהן דין ספיחים ובהם שנינו האומר לפועל הילך איסר זה ולקט לי ירק היום וכן שנינו לא יהא לוקט ירקות שדה ומוכר בשוק אבל לוקט הוא ובנו מוכר על ידו ותנן נמי הפיגם והירבוזין וכולה מתני':

ואני אומר קיטרי קא חזינן הכא דעד כאן לא קאמר רבנו נסים ז"ל ההוא טעמא אלא לר"ש אבל לרבנן דפליגי עליה דר"ש הכא והתס ואמרי כל הספיחים אסורים כדתנן במתני' ומתני' בספיחי ששית הנכנסים לשביעית היא וכמו שפי' רבנו נסים ז"ל למעלה א"כ פשיטא דטעמא דרבנן דאסרי בנכנסים לשביעית טעמא הוא משום דגבי ירק בתר לקיטה אזלינן ומדאוריי' גבי סחורה ומדרבנן גבי איסור אכילה ודפ' מקום שנהגו רבנן מדאורייתא גבי איסור אכילה נמי אקשו ליה דכרוב דמוצאי שביעית כבר נתפס באיסור אכילה וליכא למימר דכיון דהוצרכנו לפ' דכי פליגי רבנן עליה דר"ש היינו אליביה דסבר דספיחים דאורייתא אבל לרבנן דסברי דספיחים מדרבנן הוא דאסירי לעולם נימא דאותן שגדלו לגמרי בששית ונלקטו בשביעית דשרו באכילה הא ליתא דהא תנן בהדיא בפ' שדה הלבן הדלועין שקיימן לזרע אם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית ואם לאו אסור לקיימן בשביעית ע"כ והא הכא דכי חזי לאוכל אדם בכניסת שביעית אסור לקיימן משום ספיחים ועוד תנן התמרות שלהם אסורות בשביעית פי' דאפילו אותן שהוקשו ונפסלו מאוכל אדם והוציאו תמרות דנוהגין לכובשן בחומץ וחרדל אסירי באכילה משום ספיחים אלמא דאפילו לרבנן אפילו גבי איסור ספיחים דאכילה סברי דירק בתר לקיטה אזלינן וכללא רבא ולא קטינא הוא וכדברי רש"י ז"ל אביהם של ישראל, ולר"ש ליכא לאקשויי דעעמיה הוא דניכר הוא בין חדש דאיסורא וישן דהתירא אע"ג דיניקה דשביעית אסירא מדאורייתא כר"ע מ"מ בעלה היא דדמי לטפת יין נסך בתוך חבית גדולה דאפילו כל היום כולו שרי כדאיתא בפ' בתרא דע"ז ואדרבה ר"ש מודי לרבנן בפירות דמוצאי שביעית לענין סחורה דלגבי סחורה אע"ג דדמי לטפה בחבית הוי דבר שיש לו מתירין אבל לא לענין איסור אכילה אע"ג דהוי דאורייתא דלא חמיר מחלב ודם ורבנן סברי דליכא לפלוגי דבשביעית נמסר למשה מסיני דבירק בתר לקיטה אזלינן ולא לגבי מעשרות דמעשר ירק לכו"ע מדרבנן הוא כדאיתא בריש מעשרות ומשביעית הוא דילפי לה והיינו טעמא נמי של השמועות של פול המצרי בשביעית דפ' שדה הלבן דאי זרעו לזרע קטנית הוי ולא ירק ושרי דאין בו ספיחים ולירק אסור דבתר לקיטה אזלינן ביה כדאיתא התם ואע"ג דזריעה של זה ושל זה קמי ר"ה דשביעית הוה ושמועות דלוף נמי בהכי מיתרצי דהכל תלוי אי דינא דירק אית ביה או לא. ומעתה מה שכתבו התוס' דלא דק רש"י ז"ל הם ז"ל לא דקדקו דרש"י ז"ל אליבא דהילכתא קא מפרש וכדכתיבנא דפשיטא דקיי"ל כרבנן דרבים נינהו ועוד סתמו דמתני' כוותיהו אזלי ועוד דר"ש גופיה קלל אותו הרשע דהיה מלקט ספיחי שביעית הנכנסין לשביעית דבהנהו דוקא הוא דשרי ר"ש וקאמר ליה פורץ גדר ישכנו נחש וכן הות ליה וכדאיתא בגמ'. ועוד תימה גדול אני רואה בדבריהם דאוקמו לכל הני סתמי כר"ש דלא כהילכתא דהוא גיפיה לא רצה לעשות הלכה אלא כרבנן. ועוד מתני' דהפיגם היאך עלה על דעתם לאוקומה בגדל בששית דהא בגמ' פירשו דטעמא משום דשכיתי טובא וליכא בהו חשד עוברי עבירה ובגדלו בשביעית גופה שרינן להו ואע"ג דהני מינים נזרעים וכטעמא דפסקינן כר' יהודה לקמן גבי ספיחי חרדל ואפילו לקטום משדות ישראל כדאמרינן לעיל וטעמא דשרו כולם דסוף סוף ירקות שדה נינהו:

אבל האמת העולה להלכה דנקטינן דירק הנכנס לשביעית דהיינו ירקות שדה מותר באכילה ואפילו מדרבנן אבל אית ביה קדושה וירקות גנה אסירי נמי לרבנן באכילה הנכנסין בשביעית משום דבתר לקיטה אזלינן ולענין סחורה אסורין מדאורייתא ואפילו גדל כלו בששית כי היכי דלגבי מעשר בתר לקיטה דיינינן ליה ורבנן גזור אפילו לענין אכילה כדמוכח ההיא # דדלועין לרבנן # ופול המצרי כי עשה קצצין לפני שביעית אע"ג דלא לקשו אלא בשביעית דאמר התס דשרי היינו טעמא דעשה קצצין דמי לזרעו לזרע כדפרישית התם # ובטל ליה שמא דירק ולמעשרות ולשביעית לעבר דיינין ליה. וירק דגינה היוצא בשביעית גופה דכו"ע לא פליגי דאסור באכילה לר"ע ור"ש מן התורה ולרבנן מדרבנן וטעמא משום עוברי עבירה וספיחי שביעית שיצאו לשמינית נמי אסירי כ"ז שאין כיוצא בהן מן החדש כדמוכח פ' ג' ארצות # ולר"ש ספיחי כרוב שרו בתחלת שמינית כדמוכח בפ' מקום שנהגו. וכל זה כ"ז שלא התיר ר' ליקח ירק מיד אבל לאחר שהתיר ר' ליקח ירק מיד כולהו שרו משנכנס ר"ה של שמינית וה"מ בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה כגון בצלים וקפלוטות בעינן רבו גידוליו על עיקרו כדאיתא בסוגיית הנודר מן הירק וכתבתיה במקומה #. והירק היוצא בשביעית המותר באכילה היינו כל ירקות שדה המנויין בפ"ג דעוקצין דלא נחית בהו טומאה אלא במחשבה ולא קיי"ל # כר' יוסי בר חנינא גבי עולשין בשנה השביעית אלא גם בשנה השביעית לא נחית בהו טומאה אלא במחשבה שיש להם ירק הרבה דהתיר ר' להביא ירק מחוצה לארץ לארץ ומתני' # דבנו ומוכר על ידו בירקות שדה שנוייה דלא נחשדו בהן ובהני ירקות שמנו חכמים במשנתנו ואזוב וסיאה וקורנית וכל הנהו דתנן בריש כלל גדול זוטא כבר פרשינן להו דכולהו ירקות שדה נינהו וכל הנהו דתנן פ' בתרא דמעשרות נמי ירקות שדה נינהו ומתני' דפועל בהדיא מפ' לה בגמ' # בירקות שדה ואפ"ה דמיו אסורין משום שביעית וכבר הוכחנו דגדלין בשדות גוים נמי שרו באכילה והוכחנו מכח השמועות דאית בהו קדושת שביעית ולא שנאום כאן משום דבאותן הימים בימי חכמי המשנה רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל כדאיתא בפ"ב דמס' דמאי ולהכי לא אשכחן טהרה לעולשין אלא משום דהתיר ר' להביא ירק מחו"ל לארץ ודוקא גבי ירק הוא דמחמרינן בין דשביעית גופה בין הנכנס לשביעית אבל תבואה וקטנית הנכנסת לשביעית בתר שליש אזלינן בה כדאיתא בפ' שלש ארצות והיינו טעמא דפול המצרי דכי זרעו לזרע דשרינן ליה דקטנית הוא וקיי"ל כשמואל # דאזלינן בתר גמר פרי והיינו טעמא דריכון מועיל ביה משום דמתקיים הוא ולא דמי לירק דהא ירק פטור מן הפאה ולוף חייב בפאה #. אלו הם ההלכות הנכונות אחר בירור וצחצוח כל השמועות כולן. וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד דהיל' שמטה וזה לשונו הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב בני האדם כגון הפיגם והירבוזין והשוטים וכל כיוצא בהן אבל הירקות שדרך רוב בני האדם לזורען בגנות כגון מיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן בשביעית אסור באכילה מדבריהם והמלקטן ואוכלן מכין אותו מכת מרדות ע"כ ויפה כ' הרב הצומח מהן בשביעית ולמעוטי הנכנס ועל הדרך שכתבתי. עוד כ' הרב ז"ל שם כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו שניהם נקראו ספיח בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להם זרע וכו' ומדברי סופרים שיהו כל הספיחים אסורין באכילה ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה וכו' ולפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית ועוד האריך. וכן פסק שם בהדיא גבי ירק בשעת לקיטתו אזלינן בין לקולא בין לחומרא והיינו כרבנן דמתני' וכדפרישית:

עוד ראיתי לברר כאן מה שכתבו התוס' פ' מקים שנהגו וזה לשונם ובגמ' דדמאי פ"ב גרסינן ולענין ספיחים מר"ה ועד חנוכה אסורים ומחנוכה ועד ר"ה היתר ספיחים דס"ל ז"ל דעד חנוכה היינו שיעורא לעשות כיוצא בהן והיינו להתיר בצלים ולוף דאין זרען כלה דאילו גבי ירק הא קיי"ל # כר' דשרי מיד וכן כ' הרמב"ם ז"ל פ"ד וזה לשונו ועד מתי אסורים הפיחי שביעית במוצאי שביעית מר"ה ועד חנוכה ומחנוכה ואילך הם מותרים ע"כ. ונ"ל שגם הרב ז"ל העתיק זה מלשון הגמ' דמס' דמאי וקשה לי מאד דאנן הכי גרסינן התם ולענין ספיחים מר"ה ועד חנוכה איסור ספיחים מן החנוכה ועד עצרת היתר ספיחים מן העצרת ועד ר"ה צריכא כלומר צריכא לפנים ומיבעיא ולא איפשישא. והשתא מנא להו להני רבנן לפשוט דמחנוכה ואילך מותרין אטו ר' לא שנאה ר' חייא מניין לו. ועוד תיקשי להו היא גופה אי במוצאי שביעית מיירי כדבריהם מאי קמיבעיא להו מן העצרת ועד ר"ה דהיינו עד ר"ה של תשיעית מק"ו הוא דשרי השתא עד עצרת מותרין מעצרת ואילך מיבעיא. אבל פי' אותה השמועה אינה על דרך שפירשוה הם ז"ל אלא בשנה השביעית עצמה קא מיירי וקא מני ואזיל מינים דאסירי בבית שאן דלא נתקדשה לא מיד עולי בבל ולא מיד עולי מצרים וירקה ותבואתה של העיר עצמה שריא כדתנן # נאכל ונעבד אלא דמביאין להם מן הארץ הקדושה וקאמר דספיחים שמביאין מן הארץ הקדושה בשנה השביעית עצמה אסורין עד החנוכה מפני שמביאין אותן מארץ ישראל עצמה ואפילי יביאום גוים קדושים ואסורים בסחורה וכו' אבל לא בספיחי דבית שאן עצמה דהשתא לזורען מותרין כדתנן נאכל ונעבד ספיחים מיבעיא אלא של ארץ הקדושה גופה קאמר ועד חנוכה אסורים שהיא תשובת השנה עדיין ויש ירקות וניצנים דמביאין מן הארץ ומחנוכה ואילך נובלין העלין ואין כל כך מצויין בארץ ומאי דמוכרין באותו הזמן הוא מבית שאן עצמה שמתקלקלין הדרכים מן הגשמים ואינם מביאין מן הארץ אבל מעצרת ואילך שחזרה החמה לחמם ומלאו פני תבל תנובה חוזרים ומביאין מא"י הקדושה למכור בבית שאן ומשו"ה מיבעיא ליה ולא איפשיטא וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל שלא ידע מהיכן למד שיעור של תנוכה וכ' עליו כל זה הבל ורעיון רוח. ושיעור דמשיעשה כיוצא בו לא נתן לפ' דפשוט הוא אצל עובדי אדמה. כל זה ראיתי להאריך ולהאיר לתלמידים כגילי וה' אלהים יעזור לי אל שמחת גילי ומי סליחה וכפרה עלינו יזה אלהינו זה ולא אשא פנים לתורה שחייבים אנו להעמיד דברי הראשונים הם אשר הורונו ולמדונו רש"י אביהן של ישראל והרמב"ם ז"ל וכ"ש בידים מוכיחות וראיות ברורות כמו השמש בחצי השמים וחסדו מעל שמים יטה לנו שלום כמים אמן:

סירוגין. מתני' דתנן בפ' הקורא למפרע קראה סירוגין וכו' והתם נמי איתא להך עובדא:

וחלגלוגות. דמתני':

בחכמה או בשנים. כשהיו נכנסין לבית ר' שמושיבין אותם לפי כבודם מי יכנס ראשון מופלג בשנים או מופלג בחכמה וקיי"ל דבישיבה הלך אחר חכמה:

סלקון מישאול. מי יכנס ראשון:

הכנסו לשנים. כבדו והכניסו תחלה למופלג בשנים כדי שיושיבוהו בראש והכי אמרינן בפ' יש נוחלין במסבה הלך אחר זקנה:

ייעול פלן קדמאי וכו'. שהוא זקן מופלג ועמדו על שאלה הראשונה:

שרון קטעין וכו'. כיון שראו המופלגין בחכמה שהזקנים נכנסין תחלה לא רצו ליכנס מיד אחריהם דנראים טפלים אליהם אבל שהו מעט ואח"כ נכנסו:

ואמרה להן מפני מה אתם נכנסין סירוגין סירוגין. ולמדו דסירוגין פירושו קטעין:

פרפחינין. וירדולאגאש בלעז:

בגולתיה. בכסותו, פי' אחר בחגורו על שם שמגלגלין החגור סביב הגוף בב"ר ויעשו להם חגורות גוליין:

פיטרוסילינון. בלעז פיטרוסינו:

סיאה ואזוב וקורנית. דתנן בפ' המעביר במס' מעשרות הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרים חייבים הא אם אינם נשמרים פטורים ומשמע ושבגנה קילי ואפי' נשמרים פטורים וא"כ יכולים ללוקחם מכל אדם דמן המופקר הוא ופטורין מן המעשרו' ואמאי לא תני להו:

שלא תאמר וכו'. עד ולמה לא תנינן אלא אילין מסקנא דקושיא היא וה"פ ליתנינהו במתני' והייתי לומד דין אחד דהני דמתני' כי פטירי מן המעשרו' היינו דוקא כשאין נשמרין בחצר דומיא דסיאה וכו' דהשתא כיון דלא תני להו אני טועה בהם לקולא או לחומרא לקולא אני טועה ואומר דסיאה ואזוב כשהן נשמרין בחצר חייבים ופיגם וכו' אפילו כשהם נשמרין בחצר פטורין ולהודיענו שהן שוין דאלו ואלו אם היו נשמרים בחצר חייבין הוה ליה למיתנינהו לסיאה וכו' הכא לחומרא אני טועה ואומר אלו דמתני' כי נשמרין בגנה חייבין ואלו אזוב וקורנית בגנה פטורין ולהודיענו דהן שוין דאלו ואלו אף אם נשמרים בגנה פטורין דדוקא בחצר הוא דחייבין דראו פני החצר הו"ל למיתנינהו הכא וא"כ אמאי לא תנינן אלא אילין:

ומשני שלא תאמר הואיל וכו'. כלומר לעולם הני והני שוין הן וכ"ת א"כ כי היכי דלא תני הכא סיאה ואזוב וקורנית לא ליתני נמי הני תריץ דהני איצטריכו ליה לאשמועינן דלא תימר הואיל ורוב המינין הללו נזרעין והייתי טועה לומר דאסור ללוקחן מע"ה משום עובר עבירה דשכיח דזורעין אותם לפום כן צריך לומר דמותרים אבל אותן שאין דרך בני אדם לזורען כלל ומאיליהן יוצאין בהרים ובנהרות פשיטא דשרי ללקחם מע"ה ומשו"ה לא תני הכא שום בעל בכי ובצל של דכפא וכו' דתנינן להו פ' בתרא דמעשרות דניקחין מכל אדם בשביעית דהנהו אין דרכן לזורען וזרע לוף שוטה וזרע כרישין נמי לא תני דהנהו זרעוני גנה שאין נאכלין הם ובמתני' ירקות הוא דקתני ודנדנא ונץ החלב וכל הנהו דתנן בריש כלל גדול זוטא דלא תני משום דהנהו יש בהן חילוק בין עלין לעיקר לענין ביעור משא"כ בשנויים במתני' ועולשין לא תני דמאחר שהתיר ר' להביא ירק אפילו טומאת אוכלין אין בהם אא"כ חישב עליהם וכדאיתא לעיל ס"פ ג' ארצות והנך דמתני' טומאת אוכלין אית בהו ורגילה היינו חלוגליגות וכרישין לא תני דאין זורעין אותן דשכיחי טובא ונכרין הן כרישי שדה:

מהו שיהו אסורים משום ספיחים. דאע״ג דקתני במתני׳ ניקחין מכל אדם לפי שאין נשמר היינו משום דנימא דמשדות הגוים לקחום בשביעית ואין בשדות הגוים משום ספיחים כמו שכ׳ למעלה בפ׳ ג׳ ארצות ואיתא נמי פ״ב דמם׳ דמאי אבל לעולם נימא דכי לקטום משדות ישראל דאית בהו משום ספיחים כיון דשכיחי דנזרעין:

ומשני כיון דלא תלי טעמא ר׳ יהודה אלא משום דלא נחשדו והני נמי לא נחשדו בהם לזורעם בשביעית מותרין הן דאילו הוי תלי טעמא משום דמספיק להן הזרע של שנה שעברה הוה אמרינן גבי גרגר וכרפס דאסור דלא שייך האי טעמא ולקמן איפסיקא הילכתא כר״י:

עד כדון זרעו. בעיא היא דאיבעיא לן דאע"ג דכי שרי ר' יהודה במתני' ספיחי חרדל קתני וגידולין הוא דמשמע אפ"ה מצינן למידחי דהיינו דוקא בזרעו דהוי כזרעוני גנה שאין נאכלין ודמי לזרע לפת וצנונות דירקן אסירי בשביעית משום ספיחים וזרען שרי ליקח מכל אדם כדתנן בפ' בתרא דמעשרות אבל ירקו מי נימ' דשרי ומסיק דשרי מק"ו דהא חרדל חשיב זרעו ולא ירקו וכי זרעי ליה משום זרעו הוא:

בחוקוק. שם מקום בא"י דכבשוה עולי מצרים ועולי בבל וכתוב בספר יהושע ויצא משם חוקוקה ומתרגמינן לחוקוק:

מגלגלין בהדין חרדלא. מיטפלין ונהנין כי ההוא דאמרינן בריש המדיר עד דלא אדרתן גלגילנא בהדך:

נפל מיניה והוא לא נסב. מיניה דגרגיריו דקים מאד ויש טורח גדול ללוקטה ובשנת השמטה היה:

אנא מורי כר"י. הלכה ומורין כן ועד השתא לא היו עושין אלא כשומטין:

כר' יהודה. בספיחי חרדל לקולא כדתנן במתני':

ובביצה כר יהודה. לחומר' כדאיתא בפ"ק דביצה בבלית וירושלמית והכי גרסי' התם תניא נולדה ביו"ש תיאכל בשבת בשבת תיאכל ביו"ט ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר עדיין היא מחלוקת ב"ש אומרים תיאכל וב"ה אומרים לא תיאכל ועלה מייתי ר' חנינא הורי לציפראי בספיחי חרדל ובביצה כר' יהודה:

עאל ר' יוחנן וכו'. כדאמרינן הכא וטעמ' דר' יהודה דס"ל דשבת ויו"ט או יו"ט ושבת חמיר משני ימים טובים של גליות דשני ימים טובים של גליות תרוייהו ספק נינהו ובכל חד אמרי' שמא חול הוא אבל שבת ויו"ט ודאי שבת קדוש הוא וי"ט הסמוך לו שמא י"ט הגמור הוא והרי הם קדושה א' הילכך נולדה בזה אסורה נזה ורבנן פליגי עליה דר' יהודה וסברי דלא נחלקו ב"ה על ב"ש אלא דוקא בו ביום ביו"ט:

כרבנין דהכא. לחומרא דלא מנו ספיחי חרדל עם שאר זרעוני גנה משום דשדות חרדל לזרען זורעין בני אדם אותן מה שאין כן בלפת וצנונות וכרבנין דהתם גבי ביצה ולקולא ותיאכל:

נחת ליה ר' יוחנן מן צפרי לטבריא. דצפרי יושבת בראש ההר וטבריא יושבת בעמק כדאיתא בפ"ק דמגילה:

מה אתיתון לי גבי הדין סבא. מה זה אתם באתם אלי לשואלני במקום שיושב בו ר חנינא שהוא זקן ממני כדאיתא בפ' הנושא חנינא בר חמא ישב בראש:

אנא שרי והוא אסר. גבי ביצה:

אנא אסר והוא שרי. גבי חרדל בשביעית:

למיעבד עובדא. דביצה גבי שבת וי"ט דשתי קדושות הם כר' יוחנן רביה דפסיק כרבנין:

קומי ר' ייסא. היינו ר' אסי ותלמידיה דר' יוחנן הוא:

דר' ור' חנינא תרוויהון פליגין. עליה דר' יוחנן דסבר דפלוגתא דאיפליגי עליה גבי שיירי פתילה וכו' היינו פלוגתא דביצה וכדמפ' לה ואזיל:

שרע מינה. נשמט מלהורות כר' יוחנן ונראה דהה"נ גבי ספיחי חרדל דקיי"ל כר' יהודה דהא ר' חנינא ור' חוניא דמן חוורן פסקו כר' יהודה וחזינן לר"ל נמי דעביד עובדא כר' יהודה וקיי"ל בכל דוכתא מעשה רב ועוד לעיל פשיט סתמא דתלמודא בעיין מר' יהודה:

שיירי פתילה. הנותר מן הפתילה שלא נגמר בשבת לידלק והוי מוקצה בשבת מחמת איסור וכן עצים הנותרים במדורה שלא נגמרו לשרוף בשבת דהא נמי מוקצה מחמת איסור הוא:

ושיירי שמן. הוי פלוגתא דר"ש ור' יהודה בפ' כירה וקיי"ל כר' יהודה בהא דמוקצה מחמת איסור היא כיון דאיתקצאי לבין השמשית איתקצאי לכולי יומא:

תרויהון אסיר. משבת ליו"ט וס"ל השתא דטעמא דקדושה אחת היא ודוקא נקט שכבו בשבת שיהו אסורין בי"ט לטלטלן דאי נותרו מי"ט לשבת לא הוו מוקצין לא פתילה ולא מדירה ולא שמן:

ור' יוחנן אמר מותר. אזיל לטעמיה דסבר שתי קדושות הם:

מאן אפכה ליה לפתילה גבי ביצה. מי הוא זה שהפך וערב פתילה עם ביצה לדמותן והא לא דמו דגבי ביצה טעמא לאיסורא דב"ה היינו משים פירות הנישרין או משקין שזבו דמהני' בתרנגולת העומדת לאכילה מוקמינן לה וגזרה לגזרה היא כדאמר התם והיכי נגזור עלה טפי מיום זה ליום אחר והיינו טעמא דרבנן דפליגי עליה דר' יהודה ואפשר דרב ור' חנינא מורו הכא להיתר ולא לאיסור אבל פתילה ומדורה דשכיחי דכלו ואזלי מצינן למימר דמשבת ליו"ט נמי לאיסורא ור' יוחנן דשרי ס"ל דכיון דמסיקין ביו"ט לא אסח דעתיה מינייהו והיכי אמרינן דמשום דפליגי בפתילה איפליגו נמי על ר' יוחנן בביצה:

מן מה דאנן חמיין רבנן מדמו לה. דר' ייסא שרע מינה מטעמא דרב ור' חנינא פליגי בפתילה אלמא שייכי אהדדי ורב חסדא נמי לקמן אקשי מרב ארב דפתילה לגבי רב דעירוב דס"ל דכולהו משום טעמא דקדושה אחת היא לאיסורא דכיון דאין שעת הפסק בין זו לזו הא איקצי לבין השמשות דאפוקי שבתא וכיון דאיתקצאי לבין השמשות וכו':

ארבעה זקנים. בפרק בכל מערבין מפרש להו דהיינו רשב"ג ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר בר' שמעון ור' אסי בר יהודה והתם מסקינן דגמ' גמיר לה רב מרביה דהני סברי כר' אליעזר דס"ל התם יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב בראשון למערב ובשני למזרח עירובי בראשון ובשני כבני עירי ופי' רש"י ז"ל אם היה צריך יום ראשון לילך לכאן ויום שני לילך לכאן יכול לערב למזרח ולמערב ערב י"ט הראשון ואומר עירובי של מזרח יקנה לי היום לצורך מחר ועירובי של מערב יקנה לי בבין השמשות דלמחר ליום שני דקסבר ר' אליעזר שבת וי"ט לאו כחד יומא אריכא נינהו אלא הן שתי קדושות ולכל חד וחד אית ליה חדא שביתה ובכל חד מיקניי ליה שביתה לאי זה צד שירצה ובין השמשות דקמא לדידיה הוא דקני ולא ליום שני עירובי בראשון ובשני כבני עירי כלו' ואם לא היה רוצה לילך אלא בחד מן הצדדין ביום הראשון ובשני אין צריך לזוז מתחומו לא לכאן ולא לכאן ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן יערב עירוב אחד לצד שהוא רוצה לילך בו ביום ויאמר עירובי זה יקנה לי לצורך מחר ובשני הריני כבני עירי שלא עירבו ע"כ ורבנן מספקא להו התם אי הוו קדושה א' אי שתי קדושות וסברי דאי נאכל עירובו בראשון אין לו עירוב בשני דדילמא שתי קדושות הן ומשום דדילמא הוו קדושה א' מערב לרוח א' או אינו מערב כל עיקר ולדעתם אם נאכל עירובו בראשון שמא קנה ג"כ שם שביתה ביום השני ואין לו אלפים לכל רוח כאנשי העיר או שמא לא קנה ואין לו אלפים לצד מזרח הילכך נמצא חמר גמל ולר' אליעזר דהוו שתי קדושות ודאי אפילו שנאכל עירובו בראשון יכול להיות בשני כבני עירו דהא לא קנה בין השמשות דיומא קמא אלא ליומיה ותו לא ופסיק רב דהלכה כארבעה זקנים ושתי קדושות הוו והשתא פריך רב חסדא דא"כ קשיא דרב אדרב דהא ס"ל הכא גבי פתילה דקדו' אחת היא ולא משני לה הכא ובגמ' דילן פרק בכל מערבין פריך לה ומשני דגבי ביצה שאני משום הכנה דנולד חמיר וה"ה גבי פתילה כיון דהוי מוקצה מטעם איסורא דאורייתא חמיר משא"כ בעירוב דאיסורא דרבנן הוא:

מאן אפכא לה לפתילה גבי ביצה. דבשלמא בביצה אשכחן דקאמר רב נולדה בזה אסורה בזה ונראה דטעמא משום דקדושה אחת היא אבל בפתילה אמאי פשיטא להו דטעמא הכי דפרכינן מינה לארבעה זקנים מביצה הו"ל למיפרך שהרי פירש רש"י ז"ל שאין חילוק בין שבת אחר יו"ט בין יו"ט אחר שבת משא"כ בפתילה כדאמרינן לעיל:

שדרכן לגדל אימהות. וכדמסיק דיביא מן האיסור ויאמר מן האימהות הבאתי וכדפרישית במתני' דמיירי ר"ש בספיחי ששית שנכנסו לשביעי' ובשאר ספיחים ניכרין של ששית שהן גדולים מאותן של שביעית שהם קטנים אבל גבי כרוב לא מינכרי דבזמן מועט דרכו לגדל אימהות הילכך מודי ר"ש בהני לרבנן דאסירי דדילמא ילקט מאותן שיצאו בשביעית ויאמר מן האימהות הישנות דששית דשרו הבאתי:

לעקור את הלוף. דרך הלוף להתקיים בקרקע ג' שנים כדתנן בפ' כל סאה היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהן שאינן עושין אלא לשלש השנים ומש"ה קאמר דאין מחייבין אותו לעוקרו בשביעי' כדי שלא יוציא ספיחים אלא מרכנו ומניחו בארץ כמות שהוא ואם צמח למוצאי שביעית מותר ובלוף פיקח קמיירי דבריכון סגי כדתנ' לעי' פ' בנות שוח וקי"ל דשביעית בטלה ע"ג קרקע הילכך שרי:

קינדס. נ"ל וידינג'ינא מדברית היא דגר' בב"ר ודרדר זו קינדס שעשויה דרי דרי:

משקף בעלין. גוזז העלין ותולש:

ולא נמצא מאבד אוכלי בהמה. והיכי משקף בעלין:

ומשני דמאיליהן הן אבודין. ונובלין מלקט ספיחי שביעית ירקות שיצאו בששי' ונכנסו לשביעית והיה מלקט ואוכל:

ואין חבריי חולקין עלי. רבנן במתני' דס"ל דירק בתר לקיטה אזלינן בין לקולא בין לחומרא:

ר' שמעון בן יוחי ור' אליעזר בריה. משום דאמר לעיל קרי עליה ופורץ גדר וכו' מייתי נמי עובדא דקאמר ליה נמי הכי:

עבדון טמירין. בפ' במה מדליקין מפרש לה אמאי טשו במערתא:

חרובין דגרדונא. הם גרועי' מאד:

העלה גופן חלודה: התם מפרש הוו שלחי מנייהו ויתבי בחול והיה בשרם נסדק קרטופני בקעים מחמת גרגרי החול:

לית אנא נפיק. דהא עברו עלי י"ג שנה:

דימוס. בלשון יון רחמים:

ספיקולא. לשון הריגה כן פירש רש"י ז"ל בב"ר:

דשדכן מילייא. דברי גזרתו שקטים ובפ' במה מדליקין אמרינן דמית ליה קיסר:

ניסחי בהדין דיומסין. בזה המרחץ של חמי טבריא כל מרחץ שמימיו חמין מעצמו קרוי דיומסית כלומר שני לרפואה כמו דיוקני שני לאיקונין:

לעשות תקנה. לדור כיון שלא גלו מסתרונו למלכות:

ויחן את פני העיר. מדלא כתיב לפני העיר קרי ביה ויחן לשון חן:

שיהו עושין איטליסין. יום השוק קבע להם כדי שיבאו יושבי כפרים לשאת ולתת בעיר ויתפרנסו אלו מאלו מפני שמוכרין בזול והיינו ויחן שחנן את יושבי העיר:

איטליסין. שווקים כדתנן נמכרין באיטליס עטליזה של עזה והיינו דאמרינן בפ' במה מדליקין שווקים תקן להם:

הדא טבתא עבדת לן טבריא. שמצאנו קורת רוח ורפואה בה:

נידכי טבריא. התם מפ' כדי שלא יקיפו כהנים שלא לטמא טהרותיהם:

נסב תורמוסין ומקצץ. נוטל התורמוסין ומוציאן מנרתיקן הנרתק קרוי כן כדאמרינן וקצצוי דמיין לחרובא:

ומקלק. ומשליך והיה לוחש עליו שם:

ומיתא טייף. צף על פני הארץ:

מפלי בהדין סבא. מלעיג והרבה יש באיכה רבתי לשון לעג:

אזל ואטמריה הן דדכי. הלך וקברו במקום שר"ש טיהר כבר:

גוד חמי. משכהו לחוץ והראהו לי:

על העליון שירד. זה הכותי שמוציא דהוי עליון:

קליה דספרא. מלמד תינוקות שהיה עמהם במניין והסכים עמהם לטהר טבריא כדמשמע לקמיה:

לא עמנו היית. כשטהרנוה בהסכמותנו היית:

פרצת גדרן של חכמים. דתנן לכשיצא לא יאמר אני מזכה וחבריי מחייבין אלא יצא מב"ד זכאי או חייב ועל זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד:

גל של עצמות. כמת שנאכל בשרו מזמן הרבה:

הלכה ב

שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וגליל. כתב הרמב"ם ז"ל בפ' שביעי ג' ארצות לביעור ארץ יהודה כולה ההר והשפלה והעמק ארץ אחת עבר הירדן כולו ושפלת לוד והר שפלת לוד ומבית חורון עד הים והגליל כולו העליון והתחתון ותחום טבריא ארץ אחת ואוכלין בכל א' וא' משלשתן עד שיכלה האחרון שבה כיצד היו לו פירות בגליל וכן בעבר הירדן ע"כ. וכן דעת רש"י ז"ל בפ' מקום שנהגו וא"כ לדעתם אין חילוק בכל ארץ ישראל אלא ג' ארצות לבד וקשה לי מאד דאמרינן בגמ' דאין חיה שבהר גדלה בעמק וא"כ כשכלה לחיה שבהר איך יושבי ההר סומכין על פירות שבעמק והא כלה לחיה שבשדה שלהן ואע"ג דבפ' מקום שנהגו בגמ' דילן לא איתא הכי אלא אין חיה שביהודה גדלה בגליל התם ה"פ אין חיה שבהר יהודה הולכת להר שבגליל מהר אל הר וזה כבר הקשו התוס' על רש"י ז"ל שם ועוד קשה לי דהא קתני סיפא ר"ש אומר לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה משמע דרבנן סברי דאיכא שלש ארצות בשאר מקומות כמו ביהודה ולדעת רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל אף בארץ יהודה ליכא לרבנן אלא ארץ אחת ועוד קשה דבגמ' מפ' דשפלת הדרום היא שפלה של יהודה והר של יהודה הוא הר המלך המוזכר בכל מקום ואי ליכא קפידא בין יושבי הר המלך ליושבי שפלת הדרום מאי איכפת ליה לתנא דמתני' למימר שפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך היינו הר המלך היינו שפלת הדרום אבל הפי' הנכון בזה דמעיקרא אשמועינן דאין משהין פירות הפרכיא זו כיון שמשתהין הפירות ההם בהפרכיא אחרת דפירות יהודה הפרכיא לעצמה ופירות עבר הירדן הפרכיא לעצמה וכן גליל דמהר של זו להר של זו חשיב כמהר לעמק והיינו רישא ובסיפא אשמועינן דלעולם בכולן הר בפני עצמו חשיב ושפלה לעצמה חשיבא ועמק לעצמו חשיב ומתני' תרתי קמ"ל חדא דאין כל ההרים שוין ולא כל השפלות שוות ולא כל העמקים שוין אלא הרים דיהודה לעצמן והרים דעבר הירדן לעצמן והרים דגליל לעצמן וכן בשפלות שפלה ליהודה לעצמה ושפלה דעבר הירדן לעצמה ושפלה דגליל לעצמה. וכן בעמקים עמק דיהודה לעצמו ועמק דעבר הירדן לעצמו ועמק דגליל לעצמו והיינו רישא דתנן ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וגליל כדפרישנא. ובסיפא אשמעינן דכל הפרכיא והפרכיא מתחלקת לשלש הר לחוד ועמק לחוד ושפלה לחוד והאי דינא בכל הפרכיא והפרכיא והיינו דתנן ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת לאשמועינן דיהודה גופיה מתחלק לשלש וכן עבר הירדן והשתא נפרש למילי דמתני' עבר הירדן מפ' בגמ' דהיינו מה שכבש משה מסיחון וקדושת חילוקי שביעית שלו היה ראוי לגזור עליהם שהרי יש בהם הרים לעצמן ושפלות לעצמן ועמקים לעצמן והיינו קודם שנטלום מואב מישראל אבל אחר שנטלום כגון כשמת שאול המלך חזרו לאיסורן וגזרו בהם שיעשרו בהם מעשר עני ומותר לזורען ואין בהן קדושת שביעית ומדברי הרמב"ם ז"ל יראה דעבר הירדן היינו ערי סיחון שלא נטלן ממואב וכבר הארכתי בזה בפ' ג' ארצות:

גליל העליון. מפ' ג' ארצות דגליל והם גליל העליון והיינו הרים שבגליל ומפ' ליה סימנא כל שאינו מגדל שקמים:

וגליל התחתון. היינו שפלה של גליל' ומפ' לה סימנא כל שהוא מגדל שקמים והכי איתא בגמ':

ותחום טבריה. הוא עמק הגליל. דהא יש בו תמרים:

והעמק. מפ' בגמ' בקעת גינוסר:

וביהודה ג' ארצות. הם ההר המוזכר בתורה דכתיב בהר ובשפלה ובנגב ותני בסיפרי בהר זו הר המלך ובשפלה זו שפלת הדרום כדאיתא התם:

והעמק. בגמ' מפ' מעין גדי ועד יריחו ולא מפ' במתני' גבי עבר הירדן הר ושפלה ועמק משום דנתבטלו ולא נפקא לן מידי ובגמ' מפ' להו:

כשפלת הדרום. היינו שפלה דיהודה:

והר שלה. של לוד:

כהר המלך. היינו הר דיהודה ואע"ג דשפלה דעלמא דין שפלה אית לה כדאיתא בגמ':

מבית חורון ועד הים מדינה אחת. קומרקא בלע"ז ובגמ' מפ' דאף בזה יש חילוק דהר ושפלה ועמק:

ולמה אמרו שלש ארצות. בכל הפרכיא:

כדי שיהו אוכלין בכל א' וא' עד שיכלה האחרונה. דכל הר המלך אחת ונפקא מינה להא דאמרינן בפ' הניזקין ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך דכולן שיעורן אחת דהר להר דהפרכיא דיליה מהני וכן שפלה לשפלה דיליה אבל לא הר לשפלה ואפילו תרוייהו הפרכיא אחת ואהא פליג ר"ש:

שלש ארצות אלא ביהודה. שגבולו גדול לכך יש חילוק בו בין הר ושפלה ועמק אבל כל שאר הארצות שוות הם להר המלך דהוא דיהודה:

וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. סתמא היא לכו"ע והכי איתא בתוספתא ובגמ' מפ' זמן ביעור דידהו ולקמן אפרש האי ביעור דמתני' אי ביעור דהיתירא דהיינו להוציא ולחלק על פתח ביתו או משעבר זמן הביעור דכבר כלה להר או לשפלה דאסורין באכילה ובעו שריפה:

הבהמה. שמזונותיה עליך:

אוכלת מן הבית. ואוכלי אדם ואוכלי בהמה הוקשו לביעור:

אין חיה שבהר גדלה בעמק. מיהודה ליהודה ולא גדלה חיה שבעמק בהר והתורה אמרה ולחיה אשר בארצך בתר ארצך אזלינן הילכך אין סומכין יושבי ההר על יושבי העמק ולא יושבי העמק על יושבי ההר ובגמ' דילן פ' מקום שנהגו מפ' אמאי אין סומך הר שביהודה להר הגליל ומפ' דגמירי אין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל ואין חיה שבגליל גדלה על פירות שביהודה אבל כל הרי גליל שוין דיוצאה היא מהר להר:

דיקליטנוס. מלך רומי היה:

אעיק לבני פמייס. במסים וארנוניות:

אנן אזלין. נברח מן הארץ ותשאר שממה:

סופיסטא. יועץ של המלך וכן פי' בערוך:

ואי בעית מיבדקא. ואם אתה רוצה לנסות דודאי לא יניחו אויר ארצם:

אייתי טביין. הבא צביים תרגום צבי טביא:

וחפי קרניהון כסף. כדי שכשיחזרו להם יכירו שהם אלו:

ולסוף חזרון לאתריהון. דלא יכלו לסבול להניח אויר ארצם:

ושלחון לאפריקא. ובאגדא אמרינן אל ארץ כארצכם זו אפריקי ואפ"ה חזרו:

מילין. עפצים גאלאש בלע"ז:

דקלים. תמרים:

שקמה. אינה עושה פירות:

כשקמים אשר בשפלה. ש"מ שדרכה של שפלה לגדל שקמים ומיהו לאו ראיה גמורה היא לומר דאם אין בה שקמים לא תהא קרויה שפלה:

למדת הדין איתמר. הדא דאמרה סימן לנחלים קנים למדת הדין למקח וממכר שאם מכר לו נחל צריך שיהא בו קנים:

לעגלה ערופה. צריך שיהו קנים גדלים בו ואי לא לא מיקרי נחל והתוס' היו להם גירסא משובשת והיו גורסין למדה הדא איתמר ופירשו דאכל ג' ארצות קאי ואינו כן אלא אנחלים דוקא קאי והיינו דקאמר ואית דאמרי לעגלה ערופה וכדפרישית אבל לענין מתני' פשיטא דהא במתני' תני לה להך סימנא גבי גליל ולא היה צריך לפרשו בברייתא ובגמ' דילן סברי נמי דודאי ברייתא לענין אחר שנוייה ולהכי אוקמוה התם בהני תרי גווני דהכא וכדפרישנא:

הר של עבר הירדן. של ארצות סיחון שכבש משה:

הרי מכוור. תרגום ירושלמי של יעזר מכוור.

ושפלתו. מאי ניהו:

חשבון וכו'. מקרא הוא בספר יהושע בחלק בני ראובן:

דיבון וכו'. כל אלו כתובים במואב:

וכן כיוצא בהן. דכתיב בתר הכי וקדימות ומיפעת וכו' וכל הני במישור דהיינו שפלה:

בית הרם ובית נמרה. אלו מקומות בעמק:

וכן כיוצא בהן ובעמק בית הרם ובית נמרה. מקרא הוא בספר יהושע בחלק בני גד:

שפלה שבהר והר שבשפלה. בעיא היא שפלה שבהר מי נימא דדינה כשפלה או דילמא כיון שבהר היא דינה כהר וכן הר שבשפלה מי נימא דין הר אית ליה או דילמא כיון שבשפלה הוא דין שפלה אית ליה:

וההר שלה כהר המלך. ואי ס"ד דסתם הר כהר שבהרפכיא שלו הוא מאי קמ"ל אלא ה"ק האי הר דשפלת לוד דגדול הוא דינו כהר המלך הא סתם הר שבשפלה דינו כשפלתו:

פרא כורין. שם הפרכיא הוא:

יש בה הר ושפלה ועמק. כ' ר"י מסיפונטי ז"ל ה"ק ר' יוחנן דאע"פ שיש בו הר ושפלה ועמק כמדינה אחת נידונין ובכולן אוכלין בין בהר בין בעמק בין בשפלה עד שיכלה אחרון אחרון שבכלם דכמדינה א' נידונין אי הכי אמאי תני ג' ארצות ליתני ארבע כלומר נהי דארבע ארצות ושלש שלש ארצות וכו' לא מצי למיתני מ"מ ליתני ד' ארצות הם יהודה ועבר הירדן והגליל ג' ג' ארצות בכל א' וא' ומבית חורון ועד הים מדינה אחת דאכילה דהר שלה ועמקה ושפלתה באנפי נפשה היא ומשני מובלעות הן בין שלש ארצות ששנינו עכ"ל. ונ"ל דהא דתנן מבית חורון ועד הים מדינה אחת היינו חוץ משפלת לוד והר שלה דהא תנן דחלוקים וכי תנן דמדינה אחת הן אשארא ונוכל לומר דהיינו דמשני דמעורבו' הן דלעיל כל שפלה לחוד וכל ערי עמק לחוד ובבית חורון עד הים יש הר ושפלה ועמק דמדינה אחת הן ויש דהר לחוד ושפלה לחוד:

אין בסוריא שלש ארצות. אע"ג דקדושה סוריא דאין עושין בה אלא בתלוש בשביעית כדאיתא בפ' ג' ארצות בהא קילא לענין הר ושפלה ועמק דכולה חשיבא ארץ אחת ואוכלין בה כ"ז שנמצא באי זה מקום שבה אוכלין בכולה:

אילין עמקים. אמילתיה דר"ש קא פריך תימה על עצמך דאילין עמקים דיהודה גופיה מודי ר"ש דאינו יכול לאכול בשביל סמך הר יהודה ועמק שבגליל דהיינו גינוסר שיסמוך על הר שביהודה דהיינו הר המלך:

עד שיכלו מיריחו. שהיא עיר התמרים כדכתיב בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער ובפ' מקום שנהגו תניא עד שיכלה האחרון שבצוער:

ומגוש חלב. דביה הוו זיתים הרבה והוא בחלקו של אשר דכתיב ביה וטובל בשמן רגלו במס' מנחות וכי קתני שלש ארצות לביעור בשאר כל פירות האילן והכי איתא בתוספתא דתני ושאר כל פירות האילן כגון האגסים והקרוסטמלין והפרישין והעוזרדין אין אוכלין מן מה של הר על מה שבעמק ולא מן מה שבעמק על מה שבהר כדאיתא התם. וכ' ר"י ז"ל דשיעורא דתמרים דקתני הכא עד יריחו והיינו צוער היינו עד הפורים כדאיתא בפ' מקום שנהגו וכן פסק הרמב"ם ז"ל ולית לן דרב ביבי עוד כ' דשיעורא דזיתים שיכלו מגוש חלב היינו עד העצרת והכי אמרינן בפ' כלל גדול זוטא בשמן עד העצרת ונ"ל דהטעם שאמרו דגבי זיתים ותמרים כל ארץ ישראל אחת ואין בה גבולים חלוקים אלא דוקא בשאר פירות היינו משום דחזר וכללה כולה באלו השנים דכתיב ארץ זית שמן ודבש ודרשינן בסיפרי ודבש אלו תמרים וחרובין נמי בכלל דבש הן בא"י:

הלכה ג

אוכלין על המובקר וכו'. פי' הרמב"ם ז"ל היו לו ענבים של שביעית בתוך ביתו וכלו הענבים מן השדה מן הגנות והפרדסים שהן הפקר אע"פ שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות אינו אוכל מן הענבים שבבית מפני ענבים הללו שבחצר לפי שאינן מצויין לחיה ובגמ' מפ' דת"ק דמתני' ר"ש הוא:

אף על השמור. אוכלין שאלמלא שהן שמורים החיה יכולה לאכול מהן:

אוכלין על הטפיחים. בגמ' תני טפיחין שבעכו ור' יוסי הוא דתני לה ופי' בערוך שהן כלי חרס הבנויין בכותלים ומקננים בהן העופות ור' יוסי אזיל לטעמיה דאוכלין על השמור דר' יוסי הוא דתני לה כדאיתא בגמ':

טפיחים. לשון קדירות שחורות ומביאין בהם העופות תבואה וקטנית מלשון צפרים שקננו בטפיחים ובבורות דפ' אין צדין ובפ' אמר להם הממונה והטפיח מחזר על האורחים והרמב"ם ז"ל יש לו בזה פי' אחר:

דיפרא. פירש בערוך וכן הרמב"ם אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה והיו לו פירות של מין ההוא מן אילן שאינו עושה אלא פעם אחת ה"ז אוכל מהן כל זמן שפירות דיפרא פי' פירות שניות מצויות בשדה שהרי מאותו המין יש בשדה:

אבל לא על הסתווניות. אבל על הפירות שמתאחרין להתבשל עד הסתו אין אוכלין בשבילן מפני שדומין לפירות של שנה אחרת:

שבכרו. שהתחילו להתבשל:

עד שלא יכלה הקיץ. אבל בכרו אחר שכלו אין אוכלין עליהם דאז דומין לפירות שנה אחרת ובגמ' מפ' דאדיפרא הוא דקאי ר' יהודה ולאחמורי אתא:

מתני' דר"ש. דאין סומכין על השמור:

שאת אוכל מן השדה את אוכל מן הבית. והאי חצר לאו שדה הוא והתורה שדה קאמ' דמחוברין בתוכה הפירות:

את הוא שגרמת שלא לאכול. ששמרת אותן שיראה ממך להכנס בחצר ולעולם דשרי לסמוך על אותן פירות וכיון דבגמ' פירשו מתני' יחידאה היא לא קיי"ל כסתם יחידאה והדרינן לכללין ר' יוסי ור"ש הילכתא כר' יוסי:

מתני' דר' יוסי. דשרי לאכול אגב טפיחין דעכו וסיפא דר' יוסי היא:

בסתווניות. ולאקולי אתא:

הא בדיפרין לא. פליג דלא חשיב להו פירות שנה אחרת דקלא אית ליה לאילן דיפרא ומודי לר' יוסי ואשכחן בברייתא דר' יהודה כי פליג אדיפרא פליג דלא שרי למסמך אדיפרא אלא כ"ז שביכרו השניים עד שלא יכלה הקיץ אבל לא קאי אסתווניות ור' יוסי סבר דיפרא קלא אית ליה וסומכין על פירותיו ולא חשיבי פירות שנה אחרת ובין בכרו בין לא ביכרו שרי אבל סתווניות אפי' בכרו עד שלא יכלה הקיץ כיון דרובם לא שכיחי לכו"ע אין סומכים עליהם ור"י ז"ל סובר דר' יהודה שרי בתרוייהו:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה