פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו
פרק ח
הלכה א
כלל גדול. כבר כתבנו למעלה דתנא הכא כלל גדול גבי מלוגמא משום דאע"ג דאיכא נמי איסור מלוגמא וסחורה בתרומה ומעשר שני אפ"ה מדה דשביעית עדיף ליה דשביעית איתיה בין באוכלי אדם בין באוכלי בהמה משא"כ בתרומה ומ"ש:
אמרו בשביעית. בפירות שביעית:
כל המיוחד למאכל אדם. כגון תאנים וענבים וכיוצא בהן:
אין עושין ממנו מלוגמא לאדם. פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה מלוגמא היא מלה מורכבת מלוא לוגמא ולוגמא שם צד אחד משני צדדי הפה מבפנים ר"ל לעיסת מאכל שאפשר שילעוס מן התאנים לעיסה א' לשום על פי מכה או על שחין והענין שלא יעשה מפירות שביעית לא תחבושת ולא רטייה ולא רפואה ע"כ. ובגמ' יליף לה מדכתיב לכם לאכלה לאכלה ולא למלוגמא:
וכל שאינו מיוחד למאכל אדם. כגון שעורים וקוצים ודרדרים הרכים שהן מאכל בהמה:
עושין ממנו מלוגמא לאדם. בגמ' יליף לה מקרא:
אבל לא לבהמה. מלוגמא לבהמה אסורין פירות שביעית ואוכלין דשביעית דבהמה למלוגמא דידה אלא דוקא לאכילת בהמה הוא דשרי רחמנא דאפילו באוכלי בהמה קפיד רחמנא גבי שביעית ולא שרי להו אלא באכילה דידה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ודרשינן ביה נמי לאכול ולא למלוגמא ולא לסחורה:
שאינו מיוחד למאכל אדם ולא למאכל בהמה. כדמפ' בסיפא כגון הסיאה והאזוב והקורנית:
נותנין עליו חומרי אדם. ואין עושין מהן מלוגמא:
וחומרי בהמה. בגמ' מפ' ליה:
חישב עליו לעצים. בשעת לקיטתו:
הרי הוא כעצים. ואין בהן קדושת שביעית:
הסיאה וכו'. מפ' לה בגמ' הסיאה צתרי ובלע"ז פוליאו:
איזוב. אוריגאנו:
קורנית. קורניתא ובפ' מפנין חשא ובלשון ערב צעתר ובלע"ז טומיליו:
אוכלי אדם ואוכלי בהמה הם בפרשה. דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול:
לכם לאכלה מיעט. דכי כתיב לאכלה ודרשינן ולא למלוגמא גבי לכם הוא דכתיב דמשמע כל שהוא מיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה הא אוכלי בהמה אף למלוגמא לאדם שרי:
ופריך ומיעט אוכלי בהמה. דבקרא נמי כתיב גבי אוכלי בהמה תהיה כל תבואתה לאכול:
ושובר מדרש ראשון אינו מדרש. דמדרש זה סותר את הראשון אלא אתה דורש שניהן ומקיים שניהם והכי הוא דדרשינן לכם לאכלה אוכלין המיוחדים לאדם דהיינו לכם למלוגמא אסירי לכם אבל דבהמה שרי ולאכול דכתיב גבי בהמה דרשינן ביה ולא למלוגמא לבהמה ולא לצבעין דבהמה כדאיתא לקמן אבל מלוגמא לאדם לא אסיר:
לרבות אוכלי בהמה שעושין מהן מלוגמא לאדם. דסמיך ליה ולבהמתך דמשמע ושל בהמתך נמי לך ולעבדך הא כיצד כגון מלוגמא:
ופריך וריבה אוכלי אדם. דהשתא קרא דלכם דרשינן ביה לכל צרכיכם ונימא דאפילו אוכלי אדם בכלל:
ומשני כבר תירץ ר' בון בר חייא דאין לשבר מדרש ראשון וא"כ נמצית משבר מדרש ראשון כדמפ' ר' מתניה כשמיעטת אוכלי אדם למלוגמא מיעטת כלומר הוי שפיר מיעוט ואין לרבותו עוד ואם תחזור ותרבה אוכלי אדם למלוגמא נמצית שובר אבל ריבוי אוכלין דבהמה הוי שפיר רבוי ואינו שבר דשאני אוכלי אדם דחשיבי ומלוגמא הוי בזיון ואוכלי בהמה למלוגמא לאדם חשיבות הוא וכמו אוכלין דבהמה לבהמה דבהמה גופה תשמיש דאדם היא:
מהו לעשות צבעין לאדם. מי הוי כמו להפסד או לא:
אוכלי אדם עושין מהן צבעין לאדם. כגון גרעיני סטיס דחזו לאוכל וספיחים דידיה צובעין בהן לאדם ובפירקין דלעיל ילפינן להו מקרא דכתיב תהיה אף לצביעה ולהדלקת הנר:
מיני מלוגמיות. עשבין שמיוחדין לרפואה:
לא צורכא דא אלא אוכלי בהמה וכו'. כלומר לא צריכא לבעיין דלעיל אלא אוכלי בהמה מהו לעשות מהן צבעין לבהמה כגון לצבוע רגלי הסוס אדומות או לצבוע כלבי הצידה כדרך שעושין השרים מי אמרינן כיון דאת אמר גבי אוכלי אדם דתנן בהו דאין עושין מהן מלוגמא לאדם ואפ"ה עושין מהן צבעין לאדם דכוותה באוכלי בהמה וכו':
ומשני ר' יוסי דלא דמי דבשלמא אוכלי אדם עושין מהן צבעין לאדם דאית בהו קדושה כגון לצבוע בתי תפילין ורצועותיהן ותיקי ספר תורה ותפלין הילכך אפילו צביעה לשאר מילי שרי דמקיימין קדושת ביעור בהו דבזמן הביעור שורפו כדתניא בהגוזל קמא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק כדין נותר דקדוש ונשרף וכן שער נזיר קדוש ונשרף ואילו צבעין דבהמה אין בהם צד קדושה כלל ועוד דלא שייך בה צווי דתורת שביעית:
ניחא חומרי אדם. כדאמרן ולא למלוגמא לאדם וכ"ש לבהמה:
חומרי בהמה. כלומר מאי חומרייהו:
ומשני שאסור לשולקן. דקי"ל בפירות שביעית דדבר שדרכו לאכול חי אין אוכלין אותו מבושל וכיון דחישב עליו לבהמה אין מבושל לבהמה ואין שולקין אותו ואפילו לאדם:
המוכר מוכר לאוכלין. אזוב וקורנית מכרן לאוכלין דבהמה או דאדם והלוקח לקחן נמי לאוכלין ושוב נמלך לעצים פשיטא דלא מהני בהו מחשבתו דמעיקרא לקחן לאוכלין ונחית בהו קדושת שביעית ואפילו שהלוקח כשלקחן חישב בהו לעצים לא מהני ולאו כל הימנו לבטל מן הדמים קדושת שביעית דהא המוכר בשעת לקיטתן חישב עלייהו לאוכלין נחית בהו שביעית ותו לא פקע:
ואיבעיא לן המוכר מכר לעצים. בענין דלא נחית שביעית בשעת לקיטה ולקחם הלוקח לאוכלין מי מהניא בהו מחשבה דלוקח או לא והשתא מפ' לה ואזיל דכי מבעיא ליה לאו ללוקח מבעיא ליה אלא גבי מוכר ולקדושת הדמים מי אמרינן דלאו כל הימנו דלוקח דיותפסו המעות לאוכלין לאקדושינהו דהא בתורת עצים מכרן לו ודמי עצים שקיל מיניה או דילמא כיון דמעותיו הם מצי לאקדושינהו לוקח:
במה אנן קיימין. במאי עסקינן:
אי נתן לו מעות מעיקרא והדר משך. פשיטא דאין קדושה במעות גבי מוכר דהא מכי לא משך האזוב הלוקח עדיין לא קנה האזוב והמעות כבר נתן ולרצונו נתנם לו כדתנן בריש הזהב נתן מעות ולא משך לא קנה:
ואי כשמשך. תחלה א"כ כבר קנה האזוב לאוכלין וכשנתן לו מעות דמי אוכלין יהיב ליה ואית בהו למוכר קדושת שביעית:
ומשני כן אנן קיימין לעולם שנתן לו מעות ואח"כ משך. ואע"ג דתנן דלא קנה היינו מדרבנן אבל מדאורייתא מבעיא לן הילכתא כר' יוחנן או הילכתא כריש לקיש דאיפליגו בפ' הזהב:
המעות קונין דבר תורה. דס"ל דכי כתיב או קנה מיד עמיתך דמשמע דבעינן שיקחנו מידו כדי לקנות היינו למעוטי קרקע מאונאה דאינה נקחת מיד ליד אין בו אונאה, והתם מפ' ר' יוחנן ומה טעם אמרו משיכה קונה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה באונס ואי מוקמינן לה ברשותיה טרח ומציל ואי לא לא מסר נפשיה:
דמי אוכלין נתן לו. דאע"ג דלא משך מכי נתן לו המעות הוו להו דמי אוכלין וכאילו מטא אזוב ביד לוקח דברשותיה קאי והלוקח חישב עליהם לאכילה:
אין קונין דבר תורה. כדמפ' טעמא התם דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד ולדידיה דמי עצים נתן לו דהא לא קנה עד שמשך. והרי"ף ז"ל בפ' הזהב פסק כר' יוחנן ויש מי שפסק כריש לקיש דקרא מסייע ליה והתם נמי אמרי קרא ומתניתא מסייעא לריש לקיש:
המוכר מוכר לעצים והלוקח לוקח לאוכלין והיה זה מעמיד וזה מעמיד. כלומר ראובן לקח משמעון אזוב ושמעון היה מוכר לעצים בענין שאין במעות קדושת שביעית וראובן לוקחו לאוכלין שצריך לו וזה מעמיד עצמו מליתנו אלא לעצים וזה מעמיד עצמו מללוקחו אלא לאוכלין והלך זה לביתו וזה לביתו ולא הוסכמו ביניהן ואח"כ לקחו מהו אדעתא קמא הוא דלקחו או לא:
ייבה כהדא. כלומר אע"ג דגבי שביעית לא תנינן לה כיוצא בה שנינו במס' קידושין דתניא בתוספתא דקידושין ומייתי לה הרי"ף ז"ל פ"ק דקידושין המוכר חפץ לחברו זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע למוכר יעשו כדברי המוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו כדברי הלוקח ע"כ:
וכא כן. והכא נמי כה"ג דאם המוכר תבעו נתרצה בכוונת הלוקח ויש במעות קדושה ואם הלוקח תבעו אין במעות קדושה:
הלכה ב
שביעית ניתנה לאכילה. תבואת שביעית ניתנה לאכילה במסכת מעשר שני פ"ב תנן נמי כה"ג ומפ' טעמא בגמ' התם לאכילה שכתוב בו אכילה דכתיב ואכלת שם:
לשתייה. שהשתייה בכלל אכילה ומוכחינן לה מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך תירושך זה יין ויצהרך זו סיכה והתורה קראה אותה אכילה ובפרק שבועת ביטוי פריך אהך דרשא ודילמא ע"י אניגרון דדרך ליתן בו יין כדתניא בתוספתא דמס' דמאי ומסיק גמר יין יין מנזיר. ושביעית כתיב בה אכילה ודרשינן בה הך דרשא גופה ובפ' ר' עקיבא ילפינן סיכה מדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן וכו':
לאכול דבר שדרכו לאכול. בגמ' מפ' ליה:
ולשתות דבר שדרכו לשתות. בגמ' מפ' ליה:
ולסוך דבר שדרכו לסוך. בגמ' מפ' ליה:
ולא יסוך יין יין וחומץ. דאין אדם סך אותם אלא לרפואה:
אבל סך הוא את השמן. ואפילו לרפואה דשמן דרכו לסיכה וסיכה הותרה בשביעית והכי תניא בתוספתא סך את השמן ואינו סך יין וחומץ שהשמן דרכו לסיכה ושמן כתיב בסיכה ויין וחומץ אין דרכן לסיכה:
וכן בתרומה. דכתיב בה נמי אכילה דכתיב ואחר יאכל מן הקדש ובתרומה משתעי קרא כדמפ' בריש הערל ובתוספתא דמס' תרומות פ' תשיעי תנינן בה כולהי הני דיני דתני תנא הכא בשביעית וטעמא מכח קרא דכתיב בה אכילה וסחורה נמי אסור בה כדתנן לעיל:
ומעשר שני. דגבי מעשר שני נמי כתיב אכילה וכדפרישית ובמס' מ"ש תני נמי להני דיני וטעמא מכח קרא דכתיב ביה אכילה והכא משוה תנא דמתני' שביעית למ"ש ובתוספתא תני מילי דאיתנהו במ"ש וליתנהו בשביעית ומילי דאיתנהו בשביעית וליתנהו במ"ש כדאיתא התם:
שניתנה להדלקת הנר. בפירקין דלעיל יליף ליה מדכתיב תהי' כל תבואתה לאכול ואשכחן הוייה גבי אש דכתיב ואש תהיה לילה בו וצביעה נמי ע"י האש הויא הילכך אף לצביעה אף להדלקה ואפשר דמשום דדרשינן ליה מתהיה דהדלקה דמיא להוייתו ראשונה אבל מדמי או חליפי שמן לא שריא הדלקה דהנייתו וביעורו שוין כדלעיל:
קל מהם שביעית. בגמ' מפרש לה:
ולא קניבת ירק. מה שחותכין וקוטמין מן הירק ומשליכין לחוץ העלין שאינן יפין לאכילה כל כך קרוי קניבה מלשון ויחסום ויקנב פיו דכלים שקוטמין הקיסמין הבולטין:
נתקלקלה צורתו. שעבר עליו לילה אחד דבתוספתא קתני שעברה צורתו ולינת לילה משמע דהוי עיבור צורה דתנן בפ' התערובות. וכ' רבנו שמשון ז"ל ויש מכאן ראיה לקדירה שאינה בת יומה דפ' אלו עוברין ודפ' בתרא דע"ז דלינת לילה פוגמת אע"ג דלא הוי מעת לעת דקא חשיב ליה להאי תבשיל מקולקל ולא חזי לאכילה בלינת לילה:
לכוס חטים חיות. כל דבר שאינו דרך אכילה קרוי כסיסה ראוי לכוס דפ"ק דחולין הכוסס את החיטה בכיצד מברכין:
אין שומעין לו. כל הני דאסירי משום דאין דרכן לאכול וכתיב אכילה לכם כדרך אכילתכם:
אניגרון ואקסיגרון. מפרש להו בריש כיצד מברכין אניגרון מיא דסלקא אקסיגרון מיא דכולהו שלקי, כל מיני ירק שלוק דדרך לאכלו בטיבול ולא לשתותו, דסלקא תרדין אסילגאש בלע"ז:
לא יהא מגמע חומץ ופולט. בפ' שמנה שרצים פריך עלה למימרא דחומץ מעלי לשינים והכתיב כחומץ לשינים ומשני הא בקיוהא דפירי הא בחלא דיין שלא נתבשל כל צרכו בענבים קשה לשינים ואי בעית אימא הא והא בחלא הא דאיכא מכה והא דליכא מכה איכא מכה מסי ליכא מכה מרפי:
לא יגמע ופולט. דמוכח דלרפואה היא והתורה אמרה לאכלה ולא למלוגמא:
מגמע ובולע. ומוקי לה התם לפני טיבול ופי' רש"י ז"ל לפני אכילה מותר שדרכן היה לטבול פתם בחומץ בכל יום והרואה אומר זהו טיבולו ולאחר טיבול אסור דהכל יודעין שכבר סעד וטיבל כל צרכו:
ומטבל כדרכו. מאכלו ופתו בחומץ ואם נתרפא נתרפא וליכא משום ולא למלוגמא דאפילו בשבת שרי נמי כה"ג כדתנן בפ' שמנה שרצים:
החושש בגרונו. וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל:
לא יערענו בשמן. בפ' כיצד מברכין מייתי לה ופ' רש"י ז"ל דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא עושה ואיכא משום ולא למלוגמא:
תחלה. כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם עירעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו:
אניגרון וגומע. דדרך אניגרון לשתותו ואע"ג דלרפואה קא מיכוין מ"מ אית ליה הנייה מיניה ושרי כדאיתא התם:
אין מפטמין שמן שביעית. בתרומה נמי תנן כה"ג בפ' בתרא דתרומות ופי' רבינו שמשון ז"ל אין מפטמין שמן של תרומה לשום בו תבלין ושרשי בשמים שבולעין את השמן ואזיל לאיבוד דשרשים לא מיתאכלו וה"נ הכא:
לוקח שמן ערב. בשביעית מ"מ ולא חיישינן דילמא משמן שביעית הוא:
אפילו מן החשוד. וליכא משום אחזוקי בידי עוברי עבירה דשמן ערב מילתא דלא שכיחא הוא:
לפטם יין של שביעית. כגון קונדיטון או יינומלין דבשביעית לא תנינן ביה ובתרומה ומ"ש תנן ביה דשרי:
קל מהן שביעית. מתרומה ומ"ש וכ"ש דשרי מאי דשרי בתרומה ומ"ש ופיטום יין ע"י שמבשלין באור ומתמעט ע"י האור דומיא דהדלקה:
והתניא אסור. דתניא בתוספתא אין עושין את היין אלונתית והיינו פיטום שמניחין בו דבש ומים צלולים כדאיתא בפ' אין מעמידין:
דר' יהודה היא. מתני' דתרומות ומ"ש דשריא אתיא כר' יהודה דפ' בתרא דתרומות דשרי התם גבי יין משום שמשביחו ומתקיים יותר וההיא ברייתא דקא אסרא אתיא כרבנן דפליגי עליה התם:
ותרומה לא ניתנה להדלקת הנר. בתמיה נהי דמ"ש לא ניתן להדלקה כדכתיב ולא ביערתי ממנו בטמא אבל תרומה הא ניתנה להדלקה כדגרסינן בפ' הערל אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מאי דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר א' תרומה טהורה וא' תרומה טמאה ואמר רחמנא לך להסקה תחת תבשילך:
ומשני תרומה טמאה ניתנה להדלקה. ושמן שביעית אפי' טהור שרי להדלקה מריבוי דקרא תהיה לאכול ומיהו מ"ש טהור מותר להדליק ממנו מדאמר רחמנא ולא ביערתי ממנו בטמא ש"מ טהור מותר ומ"מ ניחא הא דקתני מתני' שביעית קל מהן דהא מדליקין בשמן שביעית בין טהור בין טמא משא"כ בתרומה דאין מדליקין בטהורה ומשא"כ במ"ש דאין מדליקין בטמא וכן כ' רבנו שמשון ז"ל:
לזוסימי אוליירא. שם השמש שמשמש בבית המרחץ שמו זוסימי והשמשים של בית המרחץ קרוים אוליירים כדאיתא במס' שבת פ' חבית ולא ימסרנה לאורליירין:
אעליה לי לאשונא. לחדר הפנימי של מרחץ ושמן של שביעית היה בצלוחית:
א"ל. השמש:
לית אסור. כדאיתא בסמוך אתא אוליירא ושאל לר' ירמיה:
אין סכין שמן של שביעית במרחץ. משום דתניא בתוספתא לא יתן אדם שמן על גבי טבלא של שיש כדי להתעגל עליה שמפסיד מה שנשאר בטבלא:
סך מבחוץ ונכנס. דסיכת הגוף הוא ושרי:
שמן שריפה. שמן תרומה שנטמא:
לא בבתי כניסיות. נראה לפ' דהיינו שהיה חייב שמן למדרש או לבית הכנסת בנדר או בנדבה אסור להדליק בשמן שריפה דמיחזי כפורע חובו בתרומה ואסור כדרך שאסור לפרוע חובו בשביעית והיינו בזיון קדשים ובהכי לא פליגא אהא דתנן בפ' בתרא דתרומות מדליקין שמן שריפה בבתי כניסיות וכו' ורמב"ש פירש דבתרומות דשרי היינו בדאיכא כהן והכא מיירי דליכא כהן:
הלכה ג
אין מוכרין פירות. של האילנות:
ולא ירק. כגון שלקח ירק גנתו של גוי שאין בו איסור ספיחים או ירקות שדה שמנו חכמים:
אין מוכרין במשקל וכו'. בגמ' מפ' טעמא:
אף לא אגודות. אין מביא לשוק אגודות למכור כדי שיהא לו היכר שהן פירות שביעית ויזכור קדושתן:
את שדרכו לאגוד אותו בבית. פי' הרמב"ם ז"ל ואוגד דברים שדרכן ליאגד בבית למכרן בשוק אגודים כדרך שאוגדן להביאן לבית לא כדרך שאוגדן לשוק כדי שלא יהא כמוכר בצמצום אבל דברים שאין דרכן ליאגד אלא לשוק אין אוגדין אותן ע"כ. והראב"ד ז"ל פירש לאגדו בבית לאכלו בבית והואיל שדרכו לאגדו אפילו לאכלו בביתו כדי שידע בכמה אגודות הוא מסתפק בשבוע גם כשימכור אותו בשוק אוגד אותו שאין אגודתו דרך סחורה אלא א"כ אין דרכו של ירק זה ליאגד אלא למכור בשוק ע"כ:
הכרישין. כרתי המוזכרין בכל מקום ודרכן לאגדן אפילו בבית ואין בהן משום ספיחים כדאיתא בפ' שלש ארצות שנמצאים בכל מקום בארץ ישראל ואינן נשמרין:
נץ החלב. פירש הרמב"ם ז"ל מקדונס בלשון ערב:
למה כדי שימכרו בזול. דכיון דאין אוגדין אין מוכרין בצמצום ולא מיחזי כסחורה:
אי הכי ישקלו בליטרא. ויצוו ב"ד למכור בזול:
ומסיק דאם ימכור בליטרא כיון שכן נוהג בשאר שני שבוע לית ליה סימן לזכור שבדמים יש קדושת שביעית ומתוך שצוו חכמים שימכור בלי אגודה יזכור וינהוג בדמים קדושת שביעית וגם מוכרן בזול:
שנכנסו לארץ. בשנת השמטה כגון אחר תקנת ר' שהתיר להביא ירק מח"ל לארץ כדאיתא לעיל:
לא יהו נמכרין. אלא כפירות הארץ דגזור בהו אטו הני דארץ ישראל:
ואם היו ניכרים. שהם מפירות ח"ל:
מותר. למכרן במדה ובמניין ובמשקל:
אילין קולקסיא. מין ירק שהיה נמכר בסוסיתא ומביאין אותו לטבריא ובפ' ג' ארצות אמרינן דסוסיתא פטורה מן המעשרות כח"ל דלא כבשוה לא אלו ולא אלו אבל טבריא נתקדשה בעולי בבל כמו שכת' הרמב"ם ז"ל פ"ה דקידוש החדש והיה ניכר בטבריא הקולקס של סוסיתא:
כפישה. פי' רש"י ז"ל בפ' הניזקין כלי שעושין מן בלאי חמתות ואין מקבל טומאה:
ונסתיימה לו. שמחזקת מדה פלונית:
אסור למדוד בה. בשביעית אע"ג דלאו מדה היא דהא אצלו מסויימת היא:
עבד אצבעך. כשממלאין אי זה כלי יש בני אדם בקיאין במדידת האצבעות ויודעין כמה מחזיק הן רב הן מעט וגם זה אסור בשביעית:
שנתמנה לו בכור. בעל מום שמותר לו למכרו לכל מי שירצה שאין בו קדושה ותנן בפ' פיסולי המוקדשין דבכור ומעשר משום דהנייתם לבעלים אין נמכרים באטליס ואין נשקלין בליטרא פי' רש"י ז"ל דבכור הנייתו לכהן דמוכר הבשר לכל מי שירצה דבשר בכור נאכל לכל אדם ומעשר הניית מכירתו ביוקר דלבעליו ישראל הוא ומשום הניית הדיוטות לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהם מנהג חולין למכרן באיטליס אלא בביתו ואע"פ שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך ואין נשקלין בליטרא אלא באומד אם יפסיד לית לן בה:
ומבעיא לן הכא מהו לחותכו חתיכות חתיכות בבית ולהוציא לשוק למכור. דמאי דקתני במתני' היינו לקבוע לו מקום בשוק למוכרו אבל להוליך חתיכות בשוק לא קתני ופשטינן לה מהא דתנן את שדרכו ליאגד בבית אוגדין אותו בשוק וה"נ כיון דדרך לחתכו חתיכות ונתחים אפילו להניחם בבית שרי להוציא אותם נתחים לשוק ולמוכרן דשביעית ובכור שוו לענין איסור סחורה כדאיתא לעיל בפ' כלל גדול זוטא:
כל גרמה אמרה דהוא אסור כדי שלא יהא כעושה וכו'. כל עצמה דמתני' דבכורות אמרה וכו' דטעמא דלא רצו לבזות הקדשים משום הניית הדיוט וסוף סוף איכא בזיון וטעמא דירק בשביעית דשרי רצו להקל כדי להמציא פרנסה לאנשים:
הלכה ד
לקט לי ירק היום שכרו מותר. ואין בו קדושת שביעית ומותר לו ליקח באותם מעות סנדלים ושאר צרכיו ולמסרם לע"ה ואע"ג דשביעית תופסת דמיה כדלקמן הני לאו דמי ירק של שביעית הם אלא שכירות בעלמא דפועל וטעמא מפ' בגמ':
שכרו אסור. פי' רש"י ז"ל בפ' בתרא דע"ז דלקט לו בו לשון מכר הוא דמשמע לקט לי שוויו ירק הילכך נתפסין הדמים בתורת שביעית ואסור לעשות בהם חפציו דשביעית לא ניתנה אלא לאכילה ולשתייה וכו' כדלעיל וגם אסור להשהותן לאחר ר"ה של שביעית דאז הוי ביעור דדמי ומתבערין כפירות שביעית:
ככר בפונדיון. שנמכר בפונדיון והככר אינו מפירות שביעית ולא קצץ עמו דמים ולא כסתם הקפת חנות אלא שא"ל אני אביא לך ירקות שדה הוי כמתנה ותן לי הככר במתנה ושרי דעבדי' זה לזה מתנת חנם ואין כאן משום פורע חובו מפירות שביעית ודכוותה נמי שרי' במעשר שני וכל ירק סתם דתני מתני' דשרינן ליה באכילה הוא אותן ירקות שדה שמנו חכמים בעוקצין דמייתינן לה בס"פ ג' ארצות ובריש פירקין דלעיל וריש פ' הפיגם והכי מפ' לה בגמ' או שלקח ירק מן הגוי:
לקח ממנו סתם. כלומר ע"מ ליתן דמים כסתם הקפת חנות:
מדמי שביעית. וכ"ש מירק של שביעית:
שאין פורעין חוב מדמי שביעית. מפ' טעמא בריש פ' בתרא דע"ז דפורע חובו מפירות שביעית הוי סחורה ואע"ג דב"ח קאכיל להו ואינו מוציאם בשאר יציאותיו אסור דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה:
מה בין האומר לקט לי וכו'. דאע"ג דפרישנא טעמא מ"מ אין הטעם מספיק דהא כי לא א"ל בו נמי לא יהיב ליה ירק אלא דמי האיסר ותו לא דהא לא טרח משדה אל שדה לבקש טפי משכרו:
מהלכות של עמעום. הלכות שאינן מחוורות תרגום כהה עמיא א"נ לשון גמגום הוא ראוי היה ליאסר אלא שעמעמו עליו והתירו משום כדי חייו דפועל והשתא מני ואזיל כולהו הלכות של עמעום:
תמן תנינן. פ"ג דמעשר שני:
פירות הללו. של מעשר שני:
לחלק. משמע כדי לחלק לך חלק בשכרך דהוי פורע חובו מדמי מ"ש ותניא במס' דמאי פ' מאכילין א' שביעית וא' מעשר שני אין נפרעין מהן מלוה וחוב וטעמא דכל היכא דכתיבא ביה אכילה לא ניתן אלא לאכילה ולא לסחורה ולא להפסד וכו' וכולן שוין:
העלם שנאכלם ושנשתם. דהאי יהיב ליה מתנה והאי יהיב ליה מתנה:
מה בין האומר לחלק וכו'. דסוף סוף לא יהיב ליה מתנה אלא שכר טרחו:
תמן תנינן. ראש פרק הוא במס' שבת:
ובלבד שלא יאמר לו הלויני. וטעמא מפרש התם דלשון הלואה אסור גזרה שמה יכתוב דהלואה אינה חוזרת בעין ואין ממהרים לפרוע ורגילים לכתוב אבל שאלה הדרא בעין אין רגילין לכתוב ואע"ג דהכא לא הדרא בעין מ"מ כי אמר בלשון שאלה מדכר דכיר ולא אתי למכתב ואין הטעם ברור כל כך לפי' התירו בדוחק משום עונג שבת ע"י עמעום:
עוד היא מהילכות של עמעום. דהא פת מי"ח דבר הוא כדאיתא בפ"ק דשבת ובפ"ב דע"ז אמרינן דפת לא הותרה בב"ד אלא פעם א' יצא ר' לשדה והביא א' לפניו פת פורני ואמר ר' כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאסרה כסבורין העם לומר התיר ר' את הפת ור' לא התיר את הפת ומשום שאין ההיתר בהדיא בשארא מיבעיא לן השתא מהו מהילכות של עמעום:
בדין הוא שתהא פת של גוים אסורה. משום חתנות והאנשים הרגילו עצמן להתיר בזה:
ועמעמו עליה. וגמגמו עליה חכמים שאין טעם להתיר ואפ"ה שתקו והותרה ואפילו היכא דפת ישראל מצוי כגון בעיר:
ויש עמעום לאיסור. בתמיה והלא דמי לשארא דלעיל ועוד כדמפרש ואזיל והלא פת כתבשילי גוים דמי דהא אין נאכל כמות שהוא חי ועולה על שולחן מלכים ובישולי גוים טעמא הוא משום חתנות כדאיתא בפ' אין מעמידין ואפילו בכלי טהור אסרום:
ועמעמו עליהם ואסרום. בתמיה והלא מדינא הוא דאסרום ולא נתנו בהם שום פתח ונימא נמי כהאי גוונא בפת:
ומסיק אלא ה"ק בדין הוא שתהא פת של גוים אסורה. כדין בישולי גוים אלא דשאני פת דהתירו משום חיי נפש:
ועמעמו עליה והתירוה. מה שלא התירו בבישולין וה"נ אמרינן התם ואפילו למ"ד פלטר גוי לא אמרן אלא היכא דליכא פלטר ישראל אבל איכא פלטר ישראל לא משמע דשרי היכא דליכא פלטר ישראל אלא שאין היתרו אלא בשפה רפה:
ובלבד מן הפלטר. ולא מבעל הבית:
ולא עבדין כן. דאע"ג דמקילין לאחרים לא היו רוצים להקל לעצמן:
כנותן לו שכר רגליו. דכי שרינן במתני' לקט לי ירק היינו במראה לו את הירק שהוא בעצמו יכול לילך וללקטו דאין שכירתו אלא בשביל הדרך ולא בשביל הירק:
אפילו לא הראה לו כמי שהראה לו. דכוונתו להועילו ולא לצערו וכפירש דמי:
יין לחולה. ומת החולה בעודו בדרך:
יין לחולה. ממקום פלוני וכו'. דכיון דקאמר ליה ממקום פלוני בשביל הליכתו לאותו מקום יהב לה אגרא הילכך אע"פ שלא הביא יין שלא מצא חייב לשלם לו שכרו דשכר רגליו הוא דנותן לו אלמא אע"ג דלא הראה לו לומר לו הנה היין בבית פלוני שמור לי אמרינן דכהראה לו דמי וקשיא לריש לקיש ומוקי לה דהכא נמי מיירי בהראה לו את הבית:
לא יאמר אדם. עשיר שיש שיש לו מאתים זוז:
לחברו. עני:
הילך דינר זה והבא לי לקט היום. דדמי למתני' הילך איסר זה ולקט לי ירק וכו' דשרי דאין שכרו מטעם שזכה הפועל בירק אלא שכר רגליו הוא דהוי והכא נמי העני הוי שלוחו ושכירו וכי מוצא הלקט זכי ביה לבעל הבית ואין לעני שום זכות בלקט ואסור אבל כי א"ל בלקט שתביא משמע בשווי דמי הלקט שתביא הא כבר זכה העני בלקט והעשיר קונה אותו ממנו:
וכן אתה מוצא בבן לוי. במעשר ראשון שלו כי זבין ליה ישראל לימא ליה במעשר ראשון שתביא לי דמטא לידיה דלוי כבר ולר' יוחנן דאמר דאפילו לא הראה לו כמי שהראה לו סיפא נמי ליתסר דכי א"ל בלקט שתביא לי היום הוי כאילו הראה לו ואין השכר אלא בשביל הדרך והלקט כשזוכה בו במקום בעל הבית זוכה ואין כאן אלא שכר רגליו ותו לא:
ומסיק דטעמא דר' יוחנן דשרי גבי שביעית היינו משום דהוי דרבנן:
הילך הב לי. הילך ירק והב לי ככר בפונדיון כלומר מזומן הירק לו שאביאנו לך פשיטא דאסור דפורע חובו בפירות שביעית היא ומ"ט דרבנן:
הב לי ואנא יהב לך. תן לי ככר במתנה ואני אתן לך ירק במתנה הא עבדין דין לדין מתנת חנם ודמי להעלם ונאכלם ונשתם ומ"ט דמ"ד דאסיר:
ומסיק אלא הכא במאי עסקינן בההוא דאמר ליה הב לי ובריא לי דאנא יהב לך ירקות כשאלקטם ר' יהודה ור' נחמיה סברי דאסור דאין ירקות שדה מצויין ואין המתנה מצוייה בידו ונשאר הככר חוב עליו וכי הדר יהב ליה נמצא פורע חובו וכו' ורבנן סברי ירקות שדה מצויין ושרי:
הלכה ה
אין נותנין. מדמי שביעית או מפירות שביעית לשכר שכיר ואפילו דמחלל קדושת הדמים בפעולה כגון במים דבייר אפ"ה אין נותנין:
לבייר. פי' בערוך וכן רבנו שמשון ז"ל חופר בורות וצ"ל דבייר דרישא דחופר בור למים היינו שהמים הן לתשמישיו כגון לרחיצת גופו או לרגליו אי נמי לבהמה או לשרות בהן פשתן ללבוש וכן לצביעה ואפילו לכביסת בגדים נמי ואע"ג דא"ר ייסא בגמ' דמתני' ר' יוסי היא ור' יוסי סבר בגמ' דכביסת בגדים חיותו חשיבא והיינו דחשיבא טפי מרחיצה ואיכא מ"ד דשאר תשמישין נמי שרי לר' יוסי כדאיתא בפ' הגוזל קמא מ"מ יש חילוק בין חופר בור לדולה מים עצמן או לוקח מים עצמן דמים עצמן לתשמישים הוא דשרי ר' יוסי א"נ לכביסה דוקא אבל חופר דעד שיגיע למים לאו מים בעין נינהו אפילו לכביסה נמי לא שרי דדילמא מימליך ולא ישלים המלאכה דדילמא לא משכח להו בקרוב ונמצא שנותן דמי שביעית במידי דלא דמי לאכילה כלל דמ"מ בעינן הנייה לגופו כעין אכילה משא"כ בסיפא דשרי לבייר לשתות דאע"ג דחופר עד שמגיע למים מ"מ כיון דהמים חזו ליה חביבי ליה ולא מימליך הילכך לבייר לשתות שרי ולבייר לתשמישיו א"נ אפילו לכביסה דחשיבא אסיר כן נ"ל. ובדולה דמביא מים עצמן לתשמישיו בגמ' מפ' לה:
ולא לבלן. מחמם המרחץ ולא תימא דרחיצת גופו חשיבא הנייה כמו סיכה וכן תספורת איכא נמי רחיצה דהניית גופו וספן נמי כיון דנותן לו מים נמי לשתות דשרי דליתה דבתר עיקר החוב אזלינן ומרחץ עיקר הוא זיעה ומשמוש איברים וסיכה וספר עיקר הוי העברת שער וספן נמי בתר רוב החוב אזלינן ומשום שכירות הספינה וכלי המלחמה ואנשי הספינה יהיב ליה אגרא ומשו"ה אסור #:
לבייר לשתות. חופר מים דחזו לשתות לו:
ולכולן נותן מתנת חנם. לכל הנך דמתני' יכול ליתן שלא לשם שכרן ואע"פ שידוע שכשנתן להם אין תובעים ממנו השכר אפ"ה שרי:
אף לא למבייר. דולה המים עצמן לתשמישין דשכירות שנותן לו הוי כלוקח המים עצמם ומקרי הכי שבכל מקום כשנותן המים עושה תקלה דבור כדאיתא בפ' המניח ולקמן אפרש אי אפילו לכביסה מיירי:
לוקחין בהן מים ומלח. בתוספתא גרסינן לה הכי פירות שביעית אין לוקחין בהן מים ומלח ר' יוסי אומר לוקחין בהן מים ומלח וסבירא ליה לתלמודא דבמים לתשמישין הוא דמיירי ולא לשתייה דומיא דמלח והשתא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי דהכא סבר דשכירות דולה מים דהיינו לוקח מים עצמן דלא חשיבא שינוי בקדושת שביעית ושרו דמי שביעית בהן ותנא דמבייר קא אסר:
ומפ' ר' ייסא דהיינו ר' אסי מה פליגין תרי תנאי אליבא דר' יוסי במי תשמישו דתנא דמבייר דאסר ואפילו במים עצמן היינו במי תשמישו כדפרישית במתני' ואידך שרי כיון דהמים בעין נינהו אבל במים לשתייה אפילו בחופר נמי שרי. ונ"ל לפרש כן כיון דקאמר אף ר' יוסי מודה דשרי נראה דמיירי כר' יוסי דאסר דהיינו תנא דמבייר וה"פ במה פליגין תרי תנאי ואליבא דר' יוסי במי תשמישין דהיינו דבעי להו למשרה ולבהמה ולצביעה דתנא דמבייר סבר אע"ג דמים עצמן בעין נינהו דקסבר דהוי הפסד ותנא דמים ומלח סבר כיון דבעין נינהו לא הוי הפסד אבל בשתייה אפילו # [ר' יוסי דברייתא] דאסר מים עצמן שרי לשתייה ואפילו לאו בעינייהו אלא שחופר והולך ותנא דמתני' כולה ר' יוסי היא וקאמר ר' יוסי בר זבידא השתא דאתית להכי דיש חילוק בין מים דתשמישין למים לשתיית אדם דשתיית אדם אפילו תנא דמבייר דקאמר דר' יוסי אסר שריא מתני' אפילו כרבנן נמי תוקמה, ולשתות דשריא מתני' לשתות לאדם הוא ובייר דרישא היינו לבהמה דהיינו תשמישין דהשתא בין רבנן בין כולהו תנאי דר' יוסי מודו לשתות לו אפילו לחפור שרי ולתשמישין לחפור הוא דאסיר והיינו מתני' ובמים עצמן לתשמיש פליגי אליבא דר' יוסי תנאי תנא דמבייר סבר דר' יוסי לא פליג ארבנן אלא בכביסה ומודי דאין נותנין יין של שביעית לבהמה ולמשרה ולצביעה וה"נ אין לוקחין מים מדמי שביעית להני תשמישין ותנא אחרינא סבר דר' יוסי פליג אדרבנן בכולהו דנותנין יין ולוקחין מים לתשמישין דדריש לכם לכל צרכיכם והך סברא דר' יוסי דשרי יין וכ"ש מים לתשמישין איתא בהגוזל קמא והתם מפ' פלוגתייהו דרבנן סברי בעינן הנאתו בשעת ביעורו ומשו"ה אסרו ליה ליקח מים לתשמישין ומלח דהמים לתשמישין אלו הנאתן לאחר ביעורן וכן מלח נמי אין הנאתה בתבשיל אלא אחר שנמחה במים ונתבשל כדאמרינן מילחא צריכה בישולא וכו' ור' יוסי סבר לא בעינן הנאתו בשעת ביעורו ומ"מ מודי דכעין אכילה הוא דמרבינן דהיינו דהויא הנייה לגופו ממש. ור' ייסא סבר דמ"מ דוקיא דמתני' דלא כרבנן דמשמע בייר לתשמישיו דוקא הוא דאסיר הא מים עצמן לתשמישין שרי:
מעין של בני העיר. שמושך והולך לעיר אחרת ואין בו אלא כדי ספוק שתייתן של בני אותה העיר הרשות בידן לסתמו שלא ילך לאותה העיר שלמטה הימנה לפי שהמים שלהן וחייהם קודמין לחיי אחרים כדדרשינן בריש איזהו נשך וחי אחיך חייך קודמין לחיי חברך:
אחרים ובהמתן. כלומר חיי אחרים ובהמתן דבני העיר דהם כבר הכניסו מים לשתות אבל לא שתו בהמתן ושל מטה מהם הם עצמם נמי לא שתו ודאי דחיי אחרים קודמין אבל בהמתן דעליונים ורחיצת רגליהם דתחתונים בהמתן קודמת:
כביסתם וחיי אחרים. העליונים צריכין מים לכבס בגדיהם ושל מטה מהם לא שתו רשאין לעכב המים דס"ל דכביסת הבגדים חשיב חיות והוי דינן דחייהם וחיי אחרים דחייהם קודמין:
ואצ"ל דכביסתם וכביסת אחרים. דפשיטא דכביסה שלהן קודמת:
אין נותנין מהם. מפירות שביעית: