פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו
פרק ח · הלכה ח
עבדים וקרקעות ובהמה טמאה. דאינן בני אכילה ולאכלה אמר רחמנא:
יאכל כנגדן. כשיעור אותן דמים יקנה צורך אכילה כדי שלא יהא חוטא נשכר:
אין מביאין קיני זבין. דהא עולה למזבח ולאכלה אמר רחמנא:
אין סכין בשמן של שביעית. דמיתקנים הכלים בכך ונבלע השמן בהן וכי מטי זמן הביעור קיימין וסיכת גופו הוא דשרי רחמנא כדילפינן מקרא לעיל בפירקין:
ידלק. אחר הביעור כדין פירות של אחר הביעור וה"נ אשכחן לרבנן בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק ורבנן פליגי עליה דשאני בגד דחזותא מילתא היא כדאיתא התם והויא ליה כאילו הקליפין בעצמן בעין או ספיחים שלא איסטיס בעין אבל הכא השמן הרי מבוער הוא משעה ראשונה וליתיה בעולם דהא נבלע בעור הוי ומשום קנסא שלא יהא חוטא נשכר שלא אכל השמן יאכל שמן אחר כשיעורו וכנגדו קודם הביעור:
לא אומר לכם מה ר' אליעזר אמר בו. בגמ' מפ' מאי אמר ר' אליעזר אליבא דר' עקיבא:
כבשר חזיר. קסבר דגרי אריות הן ולא מעשרי כלל ומישראל משומדי' קא אתו ופירותיהן טבלים נינהו:
לא אומר לכם מה ר' אליעזר אמר וכו'. בגמ' מפ' מאי אמר:
בתבן ובקש של שביעית. אע"ג דלכתחלה אסור להסיק בהם תנור וכירים דהא חזי למאכל בהמה ותניא בתוספתא אין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה היינו לכתחלה והכא הוסקה קתני דיעבד והיינו עד שלא ירדה רביעה שנייה כדאיתא לקמן בפ' הפיגם:
מותר לרחוץ בה. דומיא דעור שסכו דלעיל:
ואם מתחשב הוא. בגמ' מפ' לה:
זאת אומרת. מתני' דקתני דאין לוקחין עבדים ה"ה ליקח אשה לקדש אשה דאשה ליקוחין כתיבי בה:
אין חוסמין בו תנור וכירים. לשון חיזוק כדאשכחן בפ' המביא כדי יין גבי ליבון רעפים מפני שצריך לחסמן ושמא לאחר שנצרף בכבשן מושחין אותו בשמן כדי להסיקו שנית ויאחוז האור בכולו מחמת השמן ומתחמם בכך:
ולא יסוך רגלו והיא בתוך המנעל. דמתכוין לתקן המנעל אבל כשהרגל בחוץ סך רגלו דשביעית ניתנה לסיכה וינעול רגלו במנעל ואע"ג דסוף סוף מיתקן המנעל שהרי נישוף השמן דבר שאין מתכוין הוא ושרי:
מנעל רך. סנדל קשה:
קרטבלא. של עור היא ושלוק ואוכלין בה ולשון לעז מורכב קואירו טבלא כלומר עור שלחן:
לא יתננו ע"ג טבלא של שיש. בתוך המרחץ ומתעגל גופו בה דסוף סוף נשאר שמן בטבלא ואזיל לאיבוד ולאכלה אמר רחמנא ולא להפסד:
ר' חזקיה אמר מותר. לסוכו הוא דא"ר אליעזר ולא ידלק ולהכי אמר להו ר' עקיבא שתוקו כלומר אין ראוי לאמרו מרוב קולא שהיה מקל וקסבר ר' אליעזר דחום הרגל אוכל השמן והיינו סיכה:
אסור ליקח בתו של עם הארץ. שחשודה על המעשרות ועל החלה ופתה דמי לפת כותי:
חמצן של כותיים לאחר הפסח מותר מיד. ומפ' במס' ערלה פ"ב כיצד של בעלי בתים אחר ג' שבתות של אפייה ושל נחתומים וכו' כדאיתא התם והכי אית ליה לר' אליעזר בפ"ק דחולין דמצת כותיים אסורה משום דלא בקיאי בשימור הא פתן בשאר ימות השנה שריא דאינן רשעים בחלה ובתרומה הילכך מכי שלימו להו יומי דפיסחא חמצן מותרת ור' חזקיה בר אחא אזיל לטעמיה דר' אליעזר מקל הוא דהוה ולא מחמיר. כך נ"ל לפ' סוגיא זו ושוב מצאתי סעד לדברי מפי' הרמב"ם ז"ל במשנה שכ' ר"ע היה תלמיד לר"א והיה אומר בזו ההלכה שהוא מקל וכששמע לאותם שהיו אומרים משום רבו שהיה מחמיר בזו ההלכה השתיקן ואמר להם אל תאמרו משמו זה דאיני רוצה לפ' לכם דעת ר' אליעזר מרוב קולא שהיה מקל בה וזהו ענין אמרו לא אומר לכם וכו' כלומר אין ראוי לאמרו, ובבא דפת כותיים כ' גם זה על הענין הראשון והיינו כפירושו של ר' חזקיה בשניהן ולא חשש לפי' ר' ייסא משום דההיא דחולין שייכא כפי' ר' חזקיה וברייתא דפרקי ר"א דאמרינן פ' ל"ח מה עשה עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק וכו' והחרימום בחרם ב"ד העליון וכו' שלא יאכל אדם מישראל פת כותי עד עולם ההיא אליבא דת"ק דפליג אדר"ע היא דקתני סיפא דההיא מכאן א"ר אליעזר האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ובזה אין צורך לתירוץ התוס' שכ' בההיא דמצת כותי מותרת ויש לרבנו שמשון ז"ל דעת אחרת כאן:
באילין דיומסיא. פי' בערוך דימוסאות מים שיוצאין מן הקרקע חמין כגון חמי טבריא:
פריבטא אסור. מרחצאות דעלמא שהם חמין ע"י אדם ומשו"ה כי שרינן מרחץ שהוסקה בתבן דשביעית היינו כשהמים שלה חמין מעצמן אלא שמחממין אותה יותר לחזק החום ובטל אגב חומה הראשון אבל כשכל החום הוא מצד התבן אסור דהא מחזיק ידי עוברי עבירה וה"נ תניא בתוספתא דיוצן:
ואם אדם של צורה הוא וכו'. פירש הראב"ד ז"ל דמותר לרחוץ דקתני ברישא בחנם קאמר אבל בשכר לא דהוי כסחורה ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי ואינו נכון דהא בדיומסית עסקינן דבטלה היסק תבן של שביעית לגבי חומו ומסייע אין בו ממש א"כ מה לי אדם חשוב מה לי אינו חשוב ועוד דמשמע דאפילו בשכר נמי שרי דהא כי מתהני לאחר שנשרפו הוא דמהני ולאחר שנשרפו אין כאן גחלים קיימות לומר דאיסור בעין הוא ועוד דתבן וקש בניצוץ כל דהו הם כלים. ועוד דאשכחן בפ' כל שעה גבי ערלה וכלאי הכרם דחמירי איסורייהו בהנייה דלא אסיר אלא דוקא בשרשיפא כדאיתא התם. לכך נ"ל דה"ק ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ בשום מרחץ ואפילו שהוסקה ע"י גוים ואפילו בדיומסית בשנה השביעית דכיון דיודעין בו דאדם חשוב הוא יסיקו בו דברים אחרים כגון בשמים של שביעית כגון קטף ומוצטכי ולבונה ואמרינן לעיל פ' כלל גדול זוטא דמיני בשמים יש בהן קדושת שביעית ונותנין אותן לכבודו כדי שיהא ריחו נודף והריח קודם שכלה הוא דנודף והוי בעין והשתא אתי שפיר דריב"ל הוה אזיל מן לוד לבית גוברין בשנת השמיטה למקום שאין בו קדושת שביעית דהיינו בית גוברין דאמרינן פ"ב דדמאי דבית גוברין התירה ר' כמו בית שאן דלא כבשוהו לא עולי מצרים ולא עולי בבל דלא היה שום מרחץ מותר לו במקומו # [שהוא] קדוש לא של גוים ולא של ישראל דבשמים ותבן קדושים הם אפילו של גוים בשמטה ושמא לכל זה נתכוין הרמב"ם ז"ל. ויש לדקדק למה לא כ' הרמב"ם ז"ל אוקמתא דגמ' כיון דכ' הרב ז"ל תוספתא דיוצן ונ"ל דהרב ז"ל מפ' דהתוספתא בהסיקוהו ישראל קאמר ומתני' בהסיקוה גוים והוי דומיא דאין נותנין את התבן לתוך הכר ואם נתנוהו אחרים דהיינו גוים הרי הוא בטל ואין צריך אוקמתא דגמרא אלא בהסיקוה ישראל וקשה אכתי מי הגיד לו לפסוק כדברי הברייתא ולא כדברי הגמ' אבל הנכון דמתני' בישראל הוא דמיירי וכדמשמע הוסקה דיעבד ובבא דמתחשב אפילו בשל גוים אסור וכמו שכתבתי:
לוד. קדושה היא כדתנן בריש גיטין דכבשוה עולי מצרים ועולי בבל:
חמתון מזלפין בהדא אפרודיטי. ראה לאנשי בצרה שהיו מזלפין להן מיני שמן טוב בבית מרחץ של אפרודיטי שהיה בית ע"ז כדאיתא פ' כל הצלמים וערער על מנהגן ריש לקיש ובא לאסור וכ"ת הא תנן בהדיא בפ' כל הצלמים שרחץ רבן גמליאל במרחץ של אפרודיטי כדאיתא התם ומאי מספקא ליה לריש לקיש תריץ זלוף לחוד רחיצה לחוד דמתני' דתנן דשרי היינו שאין גופו של בית המרחץ נאסר כדקתני התם אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי נוי אלא נעשה אפרודיטי נוי למרחץ אבל הכא דהוי זלוף בשמן טוב ס"ל לריש לקיש דשמא מע"ז קא מייתו להו וא"ל ר' יוחנן אין דבר של רבים אסור וכיון דרבים משתמשין במרחץ ודרך בני אדם של צורה לזלף בהן לאו כל כמינייהו לאוסרן דכי מייתו להו בני קרתא לצורך הרבים מייתו וה"נ קאמר התם פ' כל הצלמים מים של רבים אינם נאסרין משום דתניא מעין שיצא בתחלה משתמשין הימנו. כנ"ל:
הדרן עלך פ' כלל גדול רבא