אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו

פרק ח · הלכה ז

הלכה ו

ירק של שביעית. ירקות שמנו חכמים בפ' כלל גדול זוטא ומתני' דעוקצין דשאר שני בעו מחשבה והכשר וכן מנויים אחרים בפ' הפיגם:

בשמן של תרומה. של שאר שני שבוע דאילו שנה של שביעית לא נהיגין בה תרומות ומעשרות:

שלא יביאנו לידי פיסול. שממעט בזמן אכילת התרומה כשבא הביעור שמביאה לידי איסור אכילה שצריכה שתתבער מן העולם קודם שתכלה לחיה שבשדה ותרומה זמן אכילתה לעולם ומיחייב למנטרה שלא תפסד כדתנן בתרומות ומקרא דאת משמרת תרומותי:

ור"ש מתיר. אוקימנא לה בפ' התערובות דכי שרי ר' שמעון היינו באיערב דנתערב שמן בירק וע"כ יבשלם יחד כדמפ' התם דאי אפשר לסוחטו כולו מן הירק דאי נסחוט טובא קא מפסיד לירק ורחמנא אמר לאכול ולא להפסד ניסחוט פורתא סוף סוף איערובי מיערב:

אחרון אחרון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור. בפ' לולב הגזול יליף לה מדתניא כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס דמיו אף שביעית תופסת דמיה אי מה קדש תופס ויצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין ת"ל תהיה בהוייתה תהא ופי' רש"י ז"ל קדש תופס דמיו דכתיב ופדה בערכך ואע"ג דהאי קרא גבי יובל כתיב גמר שביעית מיניה דשתיהן אסורין בעבודת קרקע ואיתקוש להדדי וגמרי מהדדי:

תמן תנינן. במסכת זבחים בפ' כל התדיר מחברו:

ובכולן הכהנים רשאין. בכל קדשים הנאכלים רשאין הכהנים לשנות באכילתן כגון לאכלן צלויין שלוקים ומבושלים שלוקים מבושלין הרבה יותר ממבושלים ומפ' טעמא התם מדכתיב לך נתתים למשחה ומתרגמינן לרבו והיינו לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים:

ותבלי תרומה. ואע"ג דקא ממעט בזמן אכילת תרומה:

לידי פיסול. שטעם קדשים הנעשה נותר אוסרה וממעט זמן אכילתה:

יחידאה דהכא. ר"ש דמתני':

כסתמא דתמן. דזבחים קס"ד מדנקיט ת"ק דינא דתבלין דר"ש בהדי דינא דצלויין ושלוקין משמע דמודי ליה ת"ק ולהכי פריך ויחידאה דהכא כסתמא דתמן והא דזבחים לאו סתמא היא דמשמיה דר"ש קתני לה אלא ה"ק דסתמ' דהכא הוא ר"מ דתמן ונפקא מינה דמאן דפליג עליה דר"ש דמתני' היינו ר"מ וא"כ הלכה כר"ש כדאיתא במס' תרומות פ' התורם קישות א"ר יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן ר"מ ור"ש הלכה כר' שמעון:

מבשלין על יד על יד ואוכלין. מבשלין ירק של שביעית בשמן תרומה מעט מעט כדי שלא ישאר אחר הביעור ויפסד:

מאי כדון. כלומר מאי הוי עלה דהא דבי ר' ינאי חשו לשלא יבא לידי פיסול:

הלכה כר"מ דתמן. והכא סתמא כוותיה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה דהיל' שמטה כת"ק:

מתבערין בשביעית. נאכלין קודם הביעור קודם שיכלה לחיה מן השדה אותו המין שמכר:

יצא בשר. שהדמים יוצאין לחולין ע"י פדייה כדמים של קדש דיוצאין לחולין ונתפסין האחרונים דלא כתיב תהיה אלא בפרי עצמו:

ופרי עצמו אסור. פרי הראשון אסור לנהוג בו חול אלא לעולם יש בו קדושת שביעית:

שתצא דרך חילול. לומר הרי פירות הללו מחוללין על פירות הללו כדרך שפודין ההקדשות:

אלא דרך מכירה. אינה מתחללת לתפוס דמיה בקדושתה אלא דרך מכירה שמוכרה לחברו אבל לא ע"י חילול:

לחללן על עיסתו. כדי שיתפסו קדושתן ויאכלם קודם הביעור וישארו הדמים לסחורה מצי לחללן משמע דרך חילול כפדיית קדשים:

ובקש ליקח לו חלוק. ואינו יכול דהתורה אמרה לאכלה ולא מידי דלאו לאכילה:

הרגיל אצלו. דמתוך כך יעשה לו חפצו:

והוא אומר לו. בעל הסלע אומר לחנווני:

הרי פירות הללו. שמכרת לי שהיו של חולין ונכנסו בקדושת שביעית דסלע זו של שביעית היתה:

נתונים לך במתנה. ואכול אותן בקדושת שביעית:

והחנווני אומ' לו. ואני נותן לך סלע חולין זה שיצא לחולין במתנה ובא ולוקח מאותו הסלע חלוק וכל מה שרוצה והחנווני יאכל הפירות בתורת שביעית ומדלא חילל בעל הסלע או החנווני לכתחלה סלע של בעל הבית על הפירות שלא כדרך מקח וממכר משמע דדוקא דרך מקח אין דרך חילול לא. ואסיקנא בפ' לולב הגזול דבפרי ראשון דברי הכל דרך מקח אין דרך חילול לא. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ששי:

שתי חמרא. מן החנווני וכדמפ' ואזיל שהיה נאמן ונותנין לו במתנה והדר יהיב פריטוי במתנה וכיון דאינו פורעו מטעם חובו לא הוו דמי שביעית אלא דמים בעלמא דאינן נתפסין דבמתנה נותנן לו וליכא ופדה בערכך והיה עושה תועלת לע"ה דמותרין הדמים לסחורה ועוד דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה כדאיתא בפ' לולב הגזול ובתוספתא:

מחוי ליה בהדא ונסיב ליה בהדא. היה מראה לו ביד אחת הדמים שהיה נותנן לו במתנה ולוקח הפרי או היין במתנה ביד האחרת:

הב לי קומיי. לפני שיהו המעות והפרי בידו כר' יוחנן וכמאן דלא יהיב ליה מדמי שביעית דמי דלא הותפסו קדושתן במעות:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה