אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו

פרק ח · הלכה ד

הלכה ג

לקט לי ירק היום שכרו מותר. ואין בו קדושת שביעית ומותר לו ליקח באותם מעות סנדלים ושאר צרכיו ולמסרם לע"ה ואע"ג דשביעית תופסת דמיה כדלקמן הני לאו דמי ירק של שביעית הם אלא שכירות בעלמא דפועל וטעמא מפ' בגמ':

שכרו אסור. פי' רש"י ז"ל בפ' בתרא דע"ז דלקט לו בו לשון מכר הוא דמשמע לקט לי שוויו ירק הילכך נתפסין הדמים בתורת שביעית ואסור לעשות בהם חפציו דשביעית לא ניתנה אלא לאכילה ולשתייה וכו' כדלעיל וגם אסור להשהותן לאחר ר"ה של שביעית דאז הוי ביעור דדמי ומתבערין כפירות שביעית:

ככר בפונדיון. שנמכר בפונדיון והככר אינו מפירות שביעית ולא קצץ עמו דמים ולא כסתם הקפת חנות אלא שא"ל אני אביא לך ירקות שדה הוי כמתנה ותן לי הככר במתנה ושרי דעבדי' זה לזה מתנת חנם ואין כאן משום פורע חובו מפירות שביעית ודכוותה נמי שרי' במעשר שני וכל ירק סתם דתני מתני' דשרינן ליה באכילה הוא אותן ירקות שדה שמנו חכמים בעוקצין דמייתינן לה בס"פ ג' ארצות ובריש פירקין דלעיל וריש פ' הפיגם והכי מפ' לה בגמ' או שלקח ירק מן הגוי:

לקח ממנו סתם. כלומר ע"מ ליתן דמים כסתם הקפת חנות:

מדמי שביעית. וכ"ש מירק של שביעית:

שאין פורעין חוב מדמי שביעית. מפ' טעמא בריש פ' בתרא דע"ז דפורע חובו מפירות שביעית הוי סחורה ואע"ג דב"ח קאכיל להו ואינו מוציאם בשאר יציאותיו אסור דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה:

מה בין האומר לקט לי וכו'. דאע"ג דפרישנא טעמא מ"מ אין הטעם מספיק דהא כי לא א"ל בו נמי לא יהיב ליה ירק אלא דמי האיסר ותו לא דהא לא טרח משדה אל שדה לבקש טפי משכרו:

מהלכות של עמעום. הלכות שאינן מחוורות תרגום כהה עמיא א"נ לשון גמגום הוא ראוי היה ליאסר אלא שעמעמו עליו והתירו משום כדי חייו דפועל והשתא מני ואזיל כולהו הלכות של עמעום:

תמן תנינן. פ"ג דמעשר שני:

פירות הללו. של מעשר שני:

לחלק. משמע כדי לחלק לך חלק בשכרך דהוי פורע חובו מדמי מ"ש ותניא במס' דמאי פ' מאכילין א' שביעית וא' מעשר שני אין נפרעין מהן מלוה וחוב וטעמא דכל היכא דכתיבא ביה אכילה לא ניתן אלא לאכילה ולא לסחורה ולא להפסד וכו' וכולן שוין:

העלם שנאכלם ושנשתם. דהאי יהיב ליה מתנה והאי יהיב ליה מתנה:

מה בין האומר לחלק וכו'. דסוף סוף לא יהיב ליה מתנה אלא שכר טרחו:

תמן תנינן. ראש פרק הוא במס' שבת:

ובלבד שלא יאמר לו הלויני. וטעמא מפרש התם דלשון הלואה אסור גזרה שמה יכתוב דהלואה אינה חוזרת בעין ואין ממהרים לפרוע ורגילים לכתוב אבל שאלה הדרא בעין אין רגילין לכתוב ואע"ג דהכא לא הדרא בעין מ"מ כי אמר בלשון שאלה מדכר דכיר ולא אתי למכתב ואין הטעם ברור כל כך לפי' התירו בדוחק משום עונג שבת ע"י עמעום:

עוד היא מהילכות של עמעום. דהא פת מי"ח דבר הוא כדאיתא בפ"ק דשבת ובפ"ב דע"ז אמרינן דפת לא הותרה בב"ד אלא פעם א' יצא ר' לשדה והביא א' לפניו פת פורני ואמר ר' כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאסרה כסבורין העם לומר התיר ר' את הפת ור' לא התיר את הפת ומשום שאין ההיתר בהדיא בשארא מיבעיא לן השתא מהו מהילכות של עמעום:

בדין הוא שתהא פת של גוים אסורה. משום חתנות והאנשים הרגילו עצמן להתיר בזה:

ועמעמו עליה. וגמגמו עליה חכמים שאין טעם להתיר ואפ"ה שתקו והותרה ואפילו היכא דפת ישראל מצוי כגון בעיר:

ויש עמעום לאיסור. בתמיה והלא דמי לשארא דלעיל ועוד כדמפרש ואזיל והלא פת כתבשילי גוים דמי דהא אין נאכל כמות שהוא חי ועולה על שולחן מלכים ובישולי גוים טעמא הוא משום חתנות כדאיתא בפ' אין מעמידין ואפילו בכלי טהור אסרום:

ועמעמו עליהם ואסרום. בתמיה והלא מדינא הוא דאסרום ולא נתנו בהם שום פתח ונימא נמי כהאי גוונא בפת:

ומסיק אלא ה"ק בדין הוא שתהא פת של גוים אסורה. כדין בישולי גוים אלא דשאני פת דהתירו משום חיי נפש:

ועמעמו עליה והתירוה. מה שלא התירו בבישולין וה"נ אמרינן התם ואפילו למ"ד פלטר גוי לא אמרן אלא היכא דליכא פלטר ישראל אבל איכא פלטר ישראל לא משמע דשרי היכא דליכא פלטר ישראל אלא שאין היתרו אלא בשפה רפה:

ובלבד מן הפלטר. ולא מבעל הבית:

ולא עבדין כן. דאע"ג דמקילין לאחרים לא היו רוצים להקל לעצמן:

כנותן לו שכר רגליו. דכי שרינן במתני' לקט לי ירק היינו במראה לו את הירק שהוא בעצמו יכול לילך וללקטו דאין שכירתו אלא בשביל הדרך ולא בשביל הירק:

אפילו לא הראה לו כמי שהראה לו. דכוונתו להועילו ולא לצערו וכפירש דמי:

יין לחולה. ומת החולה בעודו בדרך:

יין לחולה. ממקום פלוני וכו'. דכיון דקאמר ליה ממקום פלוני בשביל הליכתו לאותו מקום יהב לה אגרא הילכך אע"פ שלא הביא יין שלא מצא חייב לשלם לו שכרו דשכר רגליו הוא דנותן לו אלמא אע"ג דלא הראה לו לומר לו הנה היין בבית פלוני שמור לי אמרינן דכהראה לו דמי וקשיא לריש לקיש ומוקי לה דהכא נמי מיירי בהראה לו את הבית:

לא יאמר אדם. עשיר שיש שיש לו מאתים זוז:

לחברו. עני:

הילך דינר זה והבא לי לקט היום. דדמי למתני' הילך איסר זה ולקט לי ירק וכו' דשרי דאין שכרו מטעם שזכה הפועל בירק אלא שכר רגליו הוא דהוי והכא נמי העני הוי שלוחו ושכירו וכי מוצא הלקט זכי ביה לבעל הבית ואין לעני שום זכות בלקט ואסור אבל כי א"ל בלקט שתביא משמע בשווי דמי הלקט שתביא הא כבר זכה העני בלקט והעשיר קונה אותו ממנו:

וכן אתה מוצא בבן לוי. במעשר ראשון שלו כי זבין ליה ישראל לימא ליה במעשר ראשון שתביא לי דמטא לידיה דלוי כבר ולר' יוחנן דאמר דאפילו לא הראה לו כמי שהראה לו סיפא נמי ליתסר דכי א"ל בלקט שתביא לי היום הוי כאילו הראה לו ואין השכר אלא בשביל הדרך והלקט כשזוכה בו במקום בעל הבית זוכה ואין כאן אלא שכר רגליו ותו לא:

ומסיק דטעמא דר' יוחנן דשרי גבי שביעית היינו משום דהוי דרבנן:

הילך הב לי. הילך ירק והב לי ככר בפונדיון כלומר מזומן הירק לו שאביאנו לך פשיטא דאסור דפורע חובו בפירות שביעית היא ומ"ט דרבנן:

הב לי ואנא יהב לך. תן לי ככר במתנה ואני אתן לך ירק במתנה הא עבדין דין לדין מתנת חנם ודמי להעלם ונאכלם ונשתם ומ"ט דמ"ד דאסיר:

ומסיק אלא הכא במאי עסקינן בההוא דאמר ליה הב לי ובריא לי דאנא יהב לך ירקות כשאלקטם ר' יהודה ור' נחמיה סברי דאסור דאין ירקות שדה מצויין ואין המתנה מצוייה בידו ונשאר הככר חוב עליו וכי הדר יהב ליה נמצא פורע חובו וכו' ורבנן סברי ירקות שדה מצויין ושרי:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה