אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו

פרק ח · הלכה ב

הלכה א

שביעית ניתנה לאכילה. תבואת שביעית ניתנה לאכילה במסכת מעשר שני פ"ב תנן נמי כה"ג ומפ' טעמא בגמ' התם לאכילה שכתוב בו אכילה דכתיב ואכלת שם:

לשתייה. שהשתייה בכלל אכילה ומוכחינן לה מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך תירושך זה יין ויצהרך זו סיכה והתורה קראה אותה אכילה ובפרק שבועת ביטוי פריך אהך דרשא ודילמא ע"י אניגרון דדרך ליתן בו יין כדתניא בתוספתא דמס' דמאי ומסיק גמר יין יין מנזיר. ושביעית כתיב בה אכילה ודרשינן בה הך דרשא גופה ובפ' ר' עקיבא ילפינן סיכה מדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן וכו':

לאכול דבר שדרכו לאכול. בגמ' מפ' ליה:

ולשתות דבר שדרכו לשתות. בגמ' מפ' ליה:

ולסוך דבר שדרכו לסוך. בגמ' מפ' ליה:

ולא יסוך יין יין וחומץ. דאין אדם סך אותם אלא לרפואה:

אבל סך הוא את השמן. ואפילו לרפואה דשמן דרכו לסיכה וסיכה הותרה בשביעית והכי תניא בתוספתא סך את השמן ואינו סך יין וחומץ שהשמן דרכו לסיכה ושמן כתיב בסיכה ויין וחומץ אין דרכן לסיכה:

וכן בתרומה. דכתיב בה נמי אכילה דכתיב ואחר יאכל מן הקדש ובתרומה משתעי קרא כדמפ' בריש הערל ובתוספתא דמס' תרומות פ' תשיעי תנינן בה כולהי הני דיני דתני תנא הכא בשביעית וטעמא מכח קרא דכתיב בה אכילה וסחורה נמי אסור בה כדתנן לעיל:

ומעשר שני. דגבי מעשר שני נמי כתיב אכילה וכדפרישית ובמס' מ"ש תני נמי להני דיני וטעמא מכח קרא דכתיב ביה אכילה והכא משוה תנא דמתני' שביעית למ"ש ובתוספתא תני מילי דאיתנהו במ"ש וליתנהו בשביעית ומילי דאיתנהו בשביעית וליתנהו במ"ש כדאיתא התם:

שניתנה להדלקת הנר. בפירקין דלעיל יליף ליה מדכתיב תהי' כל תבואתה לאכול ואשכחן הוייה גבי אש דכתיב ואש תהיה לילה בו וצביעה נמי ע"י האש הויא הילכך אף לצביעה אף להדלקה ואפשר דמשום דדרשינן ליה מתהיה דהדלקה דמיא להוייתו ראשונה אבל מדמי או חליפי שמן לא שריא הדלקה דהנייתו וביעורו שוין כדלעיל:

קל מהם שביעית. בגמ' מפרש לה:

ולא קניבת ירק. מה שחותכין וקוטמין מן הירק ומשליכין לחוץ העלין שאינן יפין לאכילה כל כך קרוי קניבה מלשון ויחסום ויקנב פיו דכלים שקוטמין הקיסמין הבולטין:

נתקלקלה צורתו. שעבר עליו לילה אחד דבתוספתא קתני שעברה צורתו ולינת לילה משמע דהוי עיבור צורה דתנן בפ' התערובות. וכ' רבנו שמשון ז"ל ויש מכאן ראיה לקדירה שאינה בת יומה דפ' אלו עוברין ודפ' בתרא דע"ז דלינת לילה פוגמת אע"ג דלא הוי מעת לעת דקא חשיב ליה להאי תבשיל מקולקל ולא חזי לאכילה בלינת לילה:

לכוס חטים חיות. כל דבר שאינו דרך אכילה קרוי כסיסה ראוי לכוס דפ"ק דחולין הכוסס את החיטה בכיצד מברכין:

אין שומעין לו. כל הני דאסירי משום דאין דרכן לאכול וכתיב אכילה לכם כדרך אכילתכם:

אניגרון ואקסיגרון. מפרש להו בריש כיצד מברכין אניגרון מיא דסלקא אקסיגרון מיא דכולהו שלקי, כל מיני ירק שלוק דדרך לאכלו בטיבול ולא לשתותו, דסלקא תרדין אסילגאש בלע"ז:

לא יהא מגמע חומץ ופולט. בפ' שמנה שרצים פריך עלה למימרא דחומץ מעלי לשינים והכתיב כחומץ לשינים ומשני הא בקיוהא דפירי הא בחלא דיין שלא נתבשל כל צרכו בענבים קשה לשינים ואי בעית אימא הא והא בחלא הא דאיכא מכה והא דליכא מכה איכא מכה מסי ליכא מכה מרפי:

לא יגמע ופולט. דמוכח דלרפואה היא והתורה אמרה לאכלה ולא למלוגמא:

מגמע ובולע. ומוקי לה התם לפני טיבול ופי' רש"י ז"ל לפני אכילה מותר שדרכן היה לטבול פתם בחומץ בכל יום והרואה אומר זהו טיבולו ולאחר טיבול אסור דהכל יודעין שכבר סעד וטיבל כל צרכו:

ומטבל כדרכו. מאכלו ופתו בחומץ ואם נתרפא נתרפא וליכא משום ולא למלוגמא דאפילו בשבת שרי נמי כה"ג כדתנן בפ' שמנה שרצים:

החושש בגרונו. וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל:

לא יערענו בשמן. בפ' כיצד מברכין מייתי לה ופ' רש"י ז"ל דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא עושה ואיכא משום ולא למלוגמא:

תחלה. כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם עירעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו:

אניגרון וגומע. דדרך אניגרון לשתותו ואע"ג דלרפואה קא מיכוין מ"מ אית ליה הנייה מיניה ושרי כדאיתא התם:

אין מפטמין שמן שביעית. בתרומה נמי תנן כה"ג בפ' בתרא דתרומות ופי' רבינו שמשון ז"ל אין מפטמין שמן של תרומה לשום בו תבלין ושרשי בשמים שבולעין את השמן ואזיל לאיבוד דשרשים לא מיתאכלו וה"נ הכא:

לוקח שמן ערב. בשביעית מ"מ ולא חיישינן דילמא משמן שביעית הוא:

אפילו מן החשוד. וליכא משום אחזוקי בידי עוברי עבירה דשמן ערב מילתא דלא שכיחא הוא:

לפטם יין של שביעית. כגון קונדיטון או יינומלין דבשביעית לא תנינן ביה ובתרומה ומ"ש תנן ביה דשרי:

קל מהן שביעית. מתרומה ומ"ש וכ"ש דשרי מאי דשרי בתרומה ומ"ש ופיטום יין ע"י שמבשלין באור ומתמעט ע"י האור דומיא דהדלקה:

והתניא אסור. דתניא בתוספתא אין עושין את היין אלונתית והיינו פיטום שמניחין בו דבש ומים צלולים כדאיתא בפ' אין מעמידין:

דר' יהודה היא. מתני' דתרומות ומ"ש דשריא אתיא כר' יהודה דפ' בתרא דתרומות דשרי התם גבי יין משום שמשביחו ומתקיים יותר וההיא ברייתא דקא אסרא אתיא כרבנן דפליגי עליה התם:

ותרומה לא ניתנה להדלקת הנר. בתמיה נהי דמ"ש לא ניתן להדלקה כדכתיב ולא ביערתי ממנו בטמא אבל תרומה הא ניתנה להדלקה כדגרסינן בפ' הערל אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מאי דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר א' תרומה טהורה וא' תרומה טמאה ואמר רחמנא לך להסקה תחת תבשילך:

ומשני תרומה טמאה ניתנה להדלקה. ושמן שביעית אפי' טהור שרי להדלקה מריבוי דקרא תהיה לאכול ומיהו מ"ש טהור מותר להדליק ממנו מדאמר רחמנא ולא ביערתי ממנו בטמא ש"מ טהור מותר ומ"מ ניחא הא דקתני מתני' שביעית קל מהן דהא מדליקין בשמן שביעית בין טהור בין טמא משא"כ בתרומה דאין מדליקין בטהורה ומשא"כ במ"ש דאין מדליקין בטמא וכן כ' רבנו שמשון ז"ל:

לזוסימי אוליירא. שם השמש שמשמש בבית המרחץ שמו זוסימי והשמשים של בית המרחץ קרוים אוליירים כדאיתא במס' שבת פ' חבית ולא ימסרנה לאורליירין:

אעליה לי לאשונא. לחדר הפנימי של מרחץ ושמן של שביעית היה בצלוחית:

א"ל. השמש:

לית אסור. כדאיתא בסמוך אתא אוליירא ושאל לר' ירמיה:

אין סכין שמן של שביעית במרחץ. משום דתניא בתוספתא לא יתן אדם שמן על גבי טבלא של שיש כדי להתעגל עליה שמפסיד מה שנשאר בטבלא:

סך מבחוץ ונכנס. דסיכת הגוף הוא ושרי:

שמן שריפה. שמן תרומה שנטמא:

לא בבתי כניסיות. נראה לפ' דהיינו שהיה חייב שמן למדרש או לבית הכנסת בנדר או בנדבה אסור להדליק בשמן שריפה דמיחזי כפורע חובו בתרומה ואסור כדרך שאסור לפרוע חובו בשביעית והיינו בזיון קדשים ובהכי לא פליגא אהא דתנן בפ' בתרא דתרומות מדליקין שמן שריפה בבתי כניסיות וכו' ורמב"ש פירש דבתרומות דשרי היינו בדאיכא כהן והכא מיירי דליכא כהן:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה