פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו
פרק ח · הלכה א
כלל גדול. כבר כתבנו למעלה דתנא הכא כלל גדול גבי מלוגמא משום דאע"ג דאיכא נמי איסור מלוגמא וסחורה בתרומה ומעשר שני אפ"ה מדה דשביעית עדיף ליה דשביעית איתיה בין באוכלי אדם בין באוכלי בהמה משא"כ בתרומה ומ"ש:
אמרו בשביעית. בפירות שביעית:
כל המיוחד למאכל אדם. כגון תאנים וענבים וכיוצא בהן:
אין עושין ממנו מלוגמא לאדם. פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה מלוגמא היא מלה מורכבת מלוא לוגמא ולוגמא שם צד אחד משני צדדי הפה מבפנים ר"ל לעיסת מאכל שאפשר שילעוס מן התאנים לעיסה א' לשום על פי מכה או על שחין והענין שלא יעשה מפירות שביעית לא תחבושת ולא רטייה ולא רפואה ע"כ. ובגמ' יליף לה מדכתיב לכם לאכלה לאכלה ולא למלוגמא:
וכל שאינו מיוחד למאכל אדם. כגון שעורים וקוצים ודרדרים הרכים שהן מאכל בהמה:
עושין ממנו מלוגמא לאדם. בגמ' יליף לה מקרא:
אבל לא לבהמה. מלוגמא לבהמה אסורין פירות שביעית ואוכלין דשביעית דבהמה למלוגמא דידה אלא דוקא לאכילת בהמה הוא דשרי רחמנא דאפילו באוכלי בהמה קפיד רחמנא גבי שביעית ולא שרי להו אלא באכילה דידה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ודרשינן ביה נמי לאכול ולא למלוגמא ולא לסחורה:
שאינו מיוחד למאכל אדם ולא למאכל בהמה. כדמפ' בסיפא כגון הסיאה והאזוב והקורנית:
נותנין עליו חומרי אדם. ואין עושין מהן מלוגמא:
וחומרי בהמה. בגמ' מפ' ליה:
חישב עליו לעצים. בשעת לקיטתו:
הרי הוא כעצים. ואין בהן קדושת שביעית:
הסיאה וכו'. מפ' לה בגמ' הסיאה צתרי ובלע"ז פוליאו:
איזוב. אוריגאנו:
קורנית. קורניתא ובפ' מפנין חשא ובלשון ערב צעתר ובלע"ז טומיליו:
אוכלי אדם ואוכלי בהמה הם בפרשה. דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול:
לכם לאכלה מיעט. דכי כתיב לאכלה ודרשינן ולא למלוגמא גבי לכם הוא דכתיב דמשמע כל שהוא מיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה הא אוכלי בהמה אף למלוגמא לאדם שרי:
ופריך ומיעט אוכלי בהמה. דבקרא נמי כתיב גבי אוכלי בהמה תהיה כל תבואתה לאכול:
ושובר מדרש ראשון אינו מדרש. דמדרש זה סותר את הראשון אלא אתה דורש שניהן ומקיים שניהם והכי הוא דדרשינן לכם לאכלה אוכלין המיוחדים לאדם דהיינו לכם למלוגמא אסירי לכם אבל דבהמה שרי ולאכול דכתיב גבי בהמה דרשינן ביה ולא למלוגמא לבהמה ולא לצבעין דבהמה כדאיתא לקמן אבל מלוגמא לאדם לא אסיר:
לרבות אוכלי בהמה שעושין מהן מלוגמא לאדם. דסמיך ליה ולבהמתך דמשמע ושל בהמתך נמי לך ולעבדך הא כיצד כגון מלוגמא:
ופריך וריבה אוכלי אדם. דהשתא קרא דלכם דרשינן ביה לכל צרכיכם ונימא דאפילו אוכלי אדם בכלל:
ומשני כבר תירץ ר' בון בר חייא דאין לשבר מדרש ראשון וא"כ נמצית משבר מדרש ראשון כדמפ' ר' מתניה כשמיעטת אוכלי אדם למלוגמא מיעטת כלומר הוי שפיר מיעוט ואין לרבותו עוד ואם תחזור ותרבה אוכלי אדם למלוגמא נמצית שובר אבל ריבוי אוכלין דבהמה הוי שפיר רבוי ואינו שבר דשאני אוכלי אדם דחשיבי ומלוגמא הוי בזיון ואוכלי בהמה למלוגמא לאדם חשיבות הוא וכמו אוכלין דבהמה לבהמה דבהמה גופה תשמיש דאדם היא:
מהו לעשות צבעין לאדם. מי הוי כמו להפסד או לא:
אוכלי אדם עושין מהן צבעין לאדם. כגון גרעיני סטיס דחזו לאוכל וספיחים דידיה צובעין בהן לאדם ובפירקין דלעיל ילפינן להו מקרא דכתיב תהיה אף לצביעה ולהדלקת הנר:
מיני מלוגמיות. עשבין שמיוחדין לרפואה:
לא צורכא דא אלא אוכלי בהמה וכו'. כלומר לא צריכא לבעיין דלעיל אלא אוכלי בהמה מהו לעשות מהן צבעין לבהמה כגון לצבוע רגלי הסוס אדומות או לצבוע כלבי הצידה כדרך שעושין השרים מי אמרינן כיון דאת אמר גבי אוכלי אדם דתנן בהו דאין עושין מהן מלוגמא לאדם ואפ"ה עושין מהן צבעין לאדם דכוותה באוכלי בהמה וכו':
ומשני ר' יוסי דלא דמי דבשלמא אוכלי אדם עושין מהן צבעין לאדם דאית בהו קדושה כגון לצבוע בתי תפילין ורצועותיהן ותיקי ספר תורה ותפלין הילכך אפילו צביעה לשאר מילי שרי דמקיימין קדושת ביעור בהו דבזמן הביעור שורפו כדתניא בהגוזל קמא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק כדין נותר דקדוש ונשרף וכן שער נזיר קדוש ונשרף ואילו צבעין דבהמה אין בהם צד קדושה כלל ועוד דלא שייך בה צווי דתורת שביעית:
ניחא חומרי אדם. כדאמרן ולא למלוגמא לאדם וכ"ש לבהמה:
חומרי בהמה. כלומר מאי חומרייהו:
ומשני שאסור לשולקן. דקי"ל בפירות שביעית דדבר שדרכו לאכול חי אין אוכלין אותו מבושל וכיון דחישב עליו לבהמה אין מבושל לבהמה ואין שולקין אותו ואפילו לאדם:
המוכר מוכר לאוכלין. אזוב וקורנית מכרן לאוכלין דבהמה או דאדם והלוקח לקחן נמי לאוכלין ושוב נמלך לעצים פשיטא דלא מהני בהו מחשבתו דמעיקרא לקחן לאוכלין ונחית בהו קדושת שביעית ואפילו שהלוקח כשלקחן חישב בהו לעצים לא מהני ולאו כל הימנו לבטל מן הדמים קדושת שביעית דהא המוכר בשעת לקיטתן חישב עלייהו לאוכלין נחית בהו שביעית ותו לא פקע:
ואיבעיא לן המוכר מכר לעצים. בענין דלא נחית שביעית בשעת לקיטה ולקחם הלוקח לאוכלין מי מהניא בהו מחשבה דלוקח או לא והשתא מפ' לה ואזיל דכי מבעיא ליה לאו ללוקח מבעיא ליה אלא גבי מוכר ולקדושת הדמים מי אמרינן דלאו כל הימנו דלוקח דיותפסו המעות לאוכלין לאקדושינהו דהא בתורת עצים מכרן לו ודמי עצים שקיל מיניה או דילמא כיון דמעותיו הם מצי לאקדושינהו לוקח:
במה אנן קיימין. במאי עסקינן:
אי נתן לו מעות מעיקרא והדר משך. פשיטא דאין קדושה במעות גבי מוכר דהא מכי לא משך האזוב הלוקח עדיין לא קנה האזוב והמעות כבר נתן ולרצונו נתנם לו כדתנן בריש הזהב נתן מעות ולא משך לא קנה:
ואי כשמשך. תחלה א"כ כבר קנה האזוב לאוכלין וכשנתן לו מעות דמי אוכלין יהיב ליה ואית בהו למוכר קדושת שביעית:
ומשני כן אנן קיימין לעולם שנתן לו מעות ואח"כ משך. ואע"ג דתנן דלא קנה היינו מדרבנן אבל מדאורייתא מבעיא לן הילכתא כר' יוחנן או הילכתא כריש לקיש דאיפליגו בפ' הזהב:
המעות קונין דבר תורה. דס"ל דכי כתיב או קנה מיד עמיתך דמשמע דבעינן שיקחנו מידו כדי לקנות היינו למעוטי קרקע מאונאה דאינה נקחת מיד ליד אין בו אונאה, והתם מפ' ר' יוחנן ומה טעם אמרו משיכה קונה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה באונס ואי מוקמינן לה ברשותיה טרח ומציל ואי לא לא מסר נפשיה:
דמי אוכלין נתן לו. דאע"ג דלא משך מכי נתן לו המעות הוו להו דמי אוכלין וכאילו מטא אזוב ביד לוקח דברשותיה קאי והלוקח חישב עליהם לאכילה:
אין קונין דבר תורה. כדמפ' טעמא התם דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד ולדידיה דמי עצים נתן לו דהא לא קנה עד שמשך. והרי"ף ז"ל בפ' הזהב פסק כר' יוחנן ויש מי שפסק כריש לקיש דקרא מסייע ליה והתם נמי אמרי קרא ומתניתא מסייעא לריש לקיש:
המוכר מוכר לעצים והלוקח לוקח לאוכלין והיה זה מעמיד וזה מעמיד. כלומר ראובן לקח משמעון אזוב ושמעון היה מוכר לעצים בענין שאין במעות קדושת שביעית וראובן לוקחו לאוכלין שצריך לו וזה מעמיד עצמו מליתנו אלא לעצים וזה מעמיד עצמו מללוקחו אלא לאוכלין והלך זה לביתו וזה לביתו ולא הוסכמו ביניהן ואח"כ לקחו מהו אדעתא קמא הוא דלקחו או לא:
ייבה כהדא. כלומר אע"ג דגבי שביעית לא תנינן לה כיוצא בה שנינו במס' קידושין דתניא בתוספתא דקידושין ומייתי לה הרי"ף ז"ל פ"ק דקידושין המוכר חפץ לחברו זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע למוכר יעשו כדברי המוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו כדברי הלוקח ע"כ:
וכא כן. והכא נמי כה"ג דאם המוכר תבעו נתרצה בכוונת הלוקח ויש במעות קדושה ואם הלוקח תבעו אין במעות קדושה: