אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו

פרק ב · הלכה ז

הלכה ו

שקיימן לזרע. שמשיירין אותן שיוקשו ולשנה אחרת זורעין ממעות שלהן:

אם הוקשו ונפסלו ממאכל אדם. בגמ' מפ' מנא ידע:

התמרות שלהן. פי' בערוך הנץ שלהם קודם שיפתח דומה לתמרה כדאמרינן נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ונראה לפ' שהן החלפין הרכין הן זקופין כתמרות שהן כעין לולבי גפנים וקאמר שאפילו הוקשו הדלועין החלפין אסורין כדאמרינן גבי צלף מתעשרות תמרות ואביונות וקפריסין:

מרביצין בעפר לבן. משקין מים ביד דהיינו זילוחא לאילנות שיש בו עין שמרביצין את הבית ואע"ג דטירחא הוי וכן פי' רמב"ם ז"ל ובגמ' מפ' אם רצופים אם מרווחים ואע"ג דהשקאת מים לזרעים תולדת זורע הוי ורחמנא אסר זריעה בשביעית כדכתיב לא תזרע אפ"ה שרי בעפר לבן וטעמא מפ' בגמ:

בעפר לבן. פי' רבנו שמשון ז"ל דעפר לבן הוא שדה הלבן והרמב"ם ז"ל פי' דהוא המקום שיש בו אילנות מרוחקות עד יהו עשרה מהן ביותר מבית סאה ורמב"ש ז"ל פי' פירוש נכון עפר לבן לא היינו שדה לבן אלא קרקע תיחוח ולח ויש בו אילנות ודי לו בהשקאה מועטת וכן דעת רש"י ז"ל שכ' בספר שופטים עפר חיור מין קרקע לח ומוכרין אותו ליוצרי כלי חרס ור"ש מתיר להרביצו דלהרויח קרקע אסור אבל להצילו מהפסד לא ואע"ג דטירחא הויא ודמיא להשקאה בקילון ואף שדה בית הבעל שאינו לח כמוהו שרי לר"ש להשקותו בקילון השקאה שהיא מרובה מהרבצה מועטת בשביל האילנות שלא יפסדו וכ"ש אי איכא אמת המים להשקות השדה שפותחין אותה ומוליכין המים מאילן לאילן והיינו דאמר בגמ' אתיא מילתיה דר' שמעון דשביעית כרבנן דמ"ק:

ור' אליעזר בן יעקב אוסר. בין הרבצה לעפר לבן ובין השקאה לשדה בית הבעל ודוקא להוליך בשדה בית הבעל מתיר ר' אליעזר בן יעקב:

ממרסין באורז. משקין שדה שזורעין בו האורז כ"כ עד שיהא עפר הקרקע נמחה ובלול במים שכן דרך השקאת האורז מלשון ממרס בדמו שלא יקרוש דמס' יומא ומשום דתני מרביצין בעפר לבן דהיינו זילוחא תני גבי אורז ממרסין:

אבל לא מכסחין. שאין חותכין עלין של אורז. והרמב"ם ז"ל פי' דהיינו נכוש שאין מנכשין האורז כדרך שעושין בשאר השנים:

מכיון שהוקשו וכו'. אבל לא הוקשו ספיחי שביעית נינהו ואסירי:

כיצד הוא בודק. אם הוקשו או לא:

עוקצו. פינג'אר בלעז עוקץ הדלעת במחט או ביתד דקה:

אם מתאחה. הנקב עדיין הוא לח ואסור:

קרמולין הן כירק. וחייבין במעשר ובשביעית דאוכל אדם מיקרו:

עד שלא עשו דילועין. דלא איגלאי מילתא דאוכל אדם הן:

קרמולין. שם עשב שאין אוכלין אותו אלא ע"י הדחק ואי עושה דלועין שמן הוא וראוי לאכילה:

עלי קולקסיא אסור לגמות בהן מים. בשביעית מיירי דקיי"ל דאפילו באוכלי בהמה נהגה בהו שביעית דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' וכתיב ולבהמתך וגו' משמע דאפילו במאי דחזי לבהמתך אני מזהירך בו לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד וכו' כדאיתא לקמן בפ' כלל גדול רבא ועלי קולקוס הן רחבים וחזו לגמות בהן מים לאדם ולבהמה וקאמר כיון דחזו בסתמא למאכל צבאים אוכלי בהמה מיקרו ואם גומע בהן מים הוי שינוי ואסור לשנות דבר מדרך תשמישו ותשמישן של בני העולם בהן היינו למאכל בהמה ועוד דהחמה מפסידן ומעפשן דעשבים לחים תלושים שנפלו בהן מים קרובים להתעפש ועוד דתניא לקמן פ' כלל גדול זוטא חציר וכל שאר ירקות שלקחן להטן בהן מותר להטן בהן חשב עליהן לאוכלי בהמה אסור להטן בהן פי' ללחלח בהן ידיו או גופו בשעת שרב דכיון דנחות עלייהו שם אוכלי בהמה אסור להטן בהן דמפסיד להו דמשני יתייהו ממאי דחזו ולא מצית לשנות להו ממאי דחזו אלא למלוגמא לאדם וכדלקמן והתם מוכח בהדיא דעלי קולקסיא חשיבי מחציר ושאר ירקות דבהמה ?(ג):

עלי קולקסיא. הוא קולקוס ששמו כן בערבי:

דתנינן תמן. בפ"ק דמ"ק:

מושכין את המים מאילן לאילן. פירש"י ז"ל דאפילו בבית הבעל מיירי ומאותה אמה דעשויה סביבות השדה אם המעין סמוך לאותה אמה פותח האמה להשקות שדה דליכא טירחא מידי:

שלא ישקה את כל השדה כולה. אבל לא ישקה כל שדה בית הבעל ע"י קילון דהרווחה הוא ומשום הרווחה לא שרו ליה רבנן טירחא אלא משום פסידא:

בזה ובזה. בשדה בית הבעל ובזרעים להשקות בקילון וכ"ש להמשיך:

אמר לה סתם. דלא אמר לה משם חכם אלא שמועה בסתם:

ור' אבין אמר לה בשם שמואל. דבסתם נטיעתן הוא דפליגי במתני' דמושכין דהיינו מטע עשרה לבית סאה וכדמפ' ואזיל:

במה אנן קיימין. מתני' דמושכין:

אם במרווחין. דעשרה מפוזרין יותר מבית סאה:

דברי הכל אסור. להשקות שאינן מכחישין זה לזה וזה לזה וקס"ד דבמועד ושביעית שוים דהרווחה יתירתא הויא ומודו לראב"י:

ברצופין. דנטועין יתר מעשרה לבית סאה דיבשי אפילו ראב"י מודי לרבנן דשרי דהא פסידא הוי. ומסיק בנטועין מטע עשרה לבית סאה פליגי דהיינו סתם נטיעתן:

מהו להמשיך. במרווחין מאילן לאילן בשביעית ובמועד דרבנן שרו להשקות בעשרה לבית סאה אבל יתר מעשרה אסור להשקות אבל המשכה מספקא לן:

כמא דראב"י אמר במרווחין אסור להשקות. פי' במרווחין דיליה כלומר בנטועין סתם דדיין להו דינא כמרווחין ואסר להשקות ולא שרי אלא להמשיך:

כן רבנין אמרין. עד בית סאה כרצופין דמו ואפילו להשקות שרי וטפי מבית סאה דחשיבי מרווחין לדידהו הוי דינא דידך דלהוליך שרי ולהשקות אסור וראב"י אמר לך בית סאה כיתר מבית סאה ואסור הילכך אסור להשקות:

והדון עפר לבן לאו כמרווחין הוא. דהא לח הוא מעצמו ורצופין ביה הוו כמרווחין בבית הבעל ואפ"ה שרי ר"ש דמרביצין אע"ג דאיכא טירחא כמו להשקות בקילון כל שדה בית הבעל מן האמה והיכי אמרינן לעיל ר"ש כרבנין ואסר להשקות בבית הבעל במרווחים והא במתני' אפילו להשקות נמי שרי ואע"ג דמתני' להרביץ קתני ולא תני משקים משום דעפר לח הוא תני הכי וה"ה דסבר דבבית הבעל להשקות נמי שרי: ומשני לעולם ר"ש כרבנין ואסור להשקות במרווחין אלא יש חילוק בין שביעית למועד דבשביעית אפילו אין עשרה לבית סאה שרי להשקות וכ"ש להמשיך בשדה בית הבעל ולהרביץ ביד נמי בעפר לבן דדמי למרווחין שרי וגבי מועד לא שרו להשקות אלא בנטועין סתם וטעמא כדמפ' ואזיל:

שהיא מותרת במלאכה. דמלאכה שהיא עבודת קרקע הוא דאסר רחמנא ואפילו ההיא לא אסר אלא אבות ותולדות שריין כדאמרינן התם ורבנן לא אסרו בתולדה אלא כי איכא הרוחה והאי לאו הרווחת קרקע נינהו דאוקומי אילני בעלמא הוא שלא ימותו:

בין דבר שהוא טורח בין דבר שאינו טורח. דכי קתני אין משקין אלא ממי גשמים ולא ממי הקילון אמועד הוא דקאי דגבי שביעית לא חיישינן לטירחא יתירתא וכן כ' רש"י ז"ל בהדיא פ"ק דמועד קטן:

מועד ע"י שהוא אסור. בכל מלאכה לא התירו אלא דבר שהוא אבד כדתנן התם:

ובלבד בלא טורח. כגון בית השלהין דלא שרי ע"י קילון ולהכי לא שרו רבנן גבי מועד אלא במטע עשרה ולהמשיך ביתר מעשרה:

שזמנה מרובה. ואין הצבור יכולין להיות כפופין כל כך זמן:

שבעת ימים אחרונים. של סוף השנה השביעית יהו אסורים בהרבצה דליכא כ"כ זמן עד שיעבור שביעית הילכך טעמא קמא עיקר:

אשכח תני. סייעתא דר"ש אסר במועד ושרי בשביעית אע"ג דדמי למרווחין דלח מעצמו הוא דהא לא שרי במועד בבית הבעל אלא עשרה לבית סאה כדפרישית ודכוותה נמי אסר עפר לבן במועד והכא שרי דבשביעית מלאכה דקרקע הוא דאסירא ושאר מלאכות שרו והאי טרחא בעלמא הוא ושריא. ופסק הרמב"ם ז"ל פ' ראשון דמרווחין דהן עשרה ביותר מבית סאה דמוליכין מאילן לאילן אבל לא ישקו כל השדה כולה והיינו סברת ר' אליעזר בן יעקב בשביעית ובמועד דאילו כר"ש והיינו רבנן בשביעית השקאה דכל השדה נמי שריא וכטעמא דאמרן ואח"כ פסק כר"ש בעפר לבן ונראה דחזר בו ממה שפי' בעפר לבן במשנה וס"ל דהוי מין עפר שהוא לח ומתונתא כדברי רש"י ז"ל ורצופים כי דמו לעשרה בקרקע יתר מבית סאה שלחותה גדול ומתקיימין האילנות וכי משני אלא כאן בשביעית כאן במועד לא שיהא כללי בין לשדה בית הבעל בין לעפר לבן דלעולם בית הבעל יתר מבית סאה לעשרה אסור להשקות בשביעית דומיא דמועד אלא להמשיך הוא דשרי דר"ש כרבנין דהתם אלא דעפר לבן התירו בשביעית מה שלא התירו במועד כדמפ' טעמא ואזיל ואע"ג דדמי לבית הבעל כיון דלית ביה אלא עשרה לבית סאה ועוד דהרבצה תולדה היא שריא והך טעמא דוקא לעפר לבן הוא משא"כ במרווחין בבית הבעל ובזה מתיישב פסק שלו ודוחק:

הדרן עלך פ' שדה הלבן בס"ד:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה