פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו
פרק ב
הלכה א
שדה הלבן. לשדה תבואה וכיוצא בו קרי שדה הלבן לפי שאין בה צל כשדה האילן אי נמי משום דמתלבן בשעת לקיטתו:
עד שתכלה הליחה. כלומר עד שתחסר לחלוחית הקרקע של ימות הגשמים דעד ההיא שעתא מהניא חרישה לזריעה של שנה זו אבל מכאן ואילך אסור כדי ליטע משום דמיחזי כחורש לצורך שביעית וקתני כ"ז שבני אדם חורשין ליטע מקשאות ומדלעות ובגמ' מפ' דת"ק דר"ש היינו ר"מ ומפ' נמי דשריא מתני' אע"ג דאין לו מקשאות וכו' אלא שרוצה להשכירה לגננים חרושה ומשמע השתא דהאי שיעורא דתכלה הליחה היינו מעט אחר הפסח:
תורת כל א' וא' בידו. דזה אומר כלתה ליחה שלי וזה אומר לא כלתה ליחה שלי ומקשאות ומדלעות כ"ז שאדם רוצה נוטען דאין להן זמן קבוע כך פירש"י ז"ל בפ"ק דמ"ק:
ובשדה האילן עד העצרת. בגמ' מפ' אמאי נקט ר"ש שדה האילן דהא לא פליגי ביה הכא ומפ' במאי פליגי ת"ק ור"ש:
ר"מ היא. דסתם מתני' ר"מ היא:
ר"מ כב"ש. דכי נקט ר"מ שיעוריה משתכלה הלחה שיעוריה מעט אחר הפסח הוא והיינו כב"ש דכי היכי דבאילן נקטי ב"ש כ"ז שיפה לפרי דהיינו להלן מעט משעברה עצרת וב"ה נקטי רגל ה"נ ר"ש נקיט רגל דפסח ור"מ נקיט כלתה ליחה דהיינו להלן מעט ואע"ג דחרישה באילן נמי היינו נמי מפני הליחה מפ' בגמ' דבאילן מכיון שהוא נטוע ועומד ושרשיו גדולים ויונקין מן הארץ אין צריך שתהא רוב ליחה קיימת ומשו"ה משכא הניית חרישה דיליה למר עד עצרת ולמר להלן מעט אבל הכא דזורע אותו בתחילה לא משכא הניית חרישה דיליה אלא עד הפסח ומשתכלה דקתני היינו שהגשמים של רביעה האחרונה כבר הלכו:
וכן אתינן מתני' ר"מ כב"ש. בתמיה וכי כך הוא דניתי לשנות סתם מתני' דר"מ כב"ש כלומר וכי איכפל תנא לאשמועינן כב"ש דסתם לן דעתיה דב"ש ושנאו בלשון חכמים דאם היה דעתו כב"ש היכי סתם לן כוותיה:
אלא ר"מ כמשנה הראשונה ור"ש כמשנה האחרונה. דר"מ ור"ש לא פליגי דר"מ נמי שיעורא דיליה עד הפסח הוא ור"ש אקשי ליה דלשונו סתום הוא ונתת תורת כאו"א בידו ור"מ נקיט לשון משנת הראשונים ור"ש נקט לשון מפורש דהיינו עד הפסח:
וכן אתינן מתני' ר"מ כמשנה ראשונה וכו'. וכי בא לאשמועינן התנא משנה ראשונה ומשנה אחרונה ואין שום נפקותא ביניהן בתמיה:
אלא ר"מ שנאה במחלוקת וכו'. אלא היינו דאשמעינן מתני' דתנא דפרקין דלעיל דתנא פלוגתא דב"ש וב"ה גבי אילן היינו ר"מ וה"ק ר"מ בההיא ב"ש נמי כלתה ליחה אמרי דהיינו יפה וב"ה מחמרי ואמרי עד הרגל דהיינו עצרת ותו לא ודכוותה נמי גבי שדה לבן כה"ג פליגי דתרתי מתני' כלהו מתנו אהדדי. דבתר כלתה ליחה הוא דאזלינן לב"ש ולאו בתר רגל וב"ה בתר רגל אזלינן נמי הכא והיינו פסח ומשתכלה הלחה דקתני היינו מאי דמעדיף ר"מ במשנתנו דמכחיש ליה עלה ר"ש היינו משתכלה הליחה דסברי ב"ש ובמחלוקת הוא דתנן תרתי מתניתא ור"ש סבר דמעולם לא הוזכר מחלוקת בין בזו ובין בזו והכא בפסח תליא מילתא והתם בעצרת תליא מילתא ולא נחלקו ב"ש וב"ה בחרישת תוספת שביעית לא באילן ולא בלבן דנתת תורת וכו' זה יאמר עדיין יפה לפירות שלו וכן יאמר לא כלתה ליחה וכו' והיינו דנקט ר"ש בלישניה ובאילן עד עצרת משום דפליג אדר"מ בין אלבן בין אאילן:
בשיש לו מוקשה ומודלה. כמו ומדלעה והעין נבלעת ומוקשה כמו במלונה במקשה והיינו מקשאות ומדלעות ולאו דבעינן דאית ליה אלא אפילו לית ליה שרי דחורש למאן דעתיד ליטע שהרואה אומר חורש הוא כדי ליטע:
זה אומר כלה ליחה שלי. ואין לו סברא לב"ש:
עד פסח. וד"ה:
עד העצרת. וד"ה:
מה בין שדה הלבן לשדה האילן. דהא לשדה האילן לא אמרינן דכלתה הליחה עד אחר עצרת ואילו הכא גבי שדה לבן אמרינן דכלתה אחר הפסח הא לעיל בפ"ק מוכח דחרישה דאילן נמי היינו משום הליחה שיועיל לפרי או לגזע:
לזורעה בתחלה. כגון מקשאות ומדלעות שעכשו בא לזורען:
הלכה ב
מזבלין. הניית קרקע הוי ומפ' בפ' כלל גדול דשבת בירושלמי דכל הניית קרקע תולדת חורש הוי:
מזבלין. מכנס להן זבל:
ומעדרין. מלשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון והיא חפירה שחופר אדם בכלי ברזל במרא וחצינא כעין שחורשין בשוורים ונקט תנא הכי משום דדרך הגננים לעדור בהם עד ר"ה ואפילו בזמן דשני פרקים ראשונים אסירי וא"ת דהכא תנינן דבמקשאות ומדלעות לחודייהו דחופרין ובגמ' אמרינן דהה"נ דחורשין עד ר"ה סתמא ולעיל שנינו מחלוקת רבנן ורשב"ג בהכי וליכא למימר דמתני' כר"ג וב"ד דהא תקנתא דר"ג בתר ר' הוה וצ"ל דה"ק לת"ק בג' דלועין וג' קשואין וד' נטיעות וכ"ש לרשב"ג ולרשב"ג אף כולהו דלועין נמי ובדלעת יונית חורשין א"נ דלעיל פליגי בשריותא דכולה בית סאה והכא לא מיירי אלא בשריותא דמקומן דהיינו תחת נופן וענפיהן וזה נכון:
וכן בבית השלהין. שדה שהיא צמאה למים וצריכין להשקותה תדיר ויש ירק דששית נטוע בה א"נ אפילו אינן נטועות אם יש בתוכו באר להשקותו דהא לא מחזי חורש לצורך שביעית ומפרש בריש מ"ק דלישנא דצחותא היא דכתיב ואתה עייף ומתרגמינן משלהי ואשכחן עייף דהוא צמא למים דכתיב מים קרים על נפש עיפה:
מייבלין ומפרקין ומאבקין ומעשנין. כלהו מפ' להו בגמ' והני מפ' בפ' כלל גדול דתולדות נוטע הוו:
נוטל את העלה מן האשכול בשביעית. היינו מפרקין דת"ק דר"ש מתיר אפילו בשביעית גופה ובגמ' מפ' טעמא:
מסקלין. הניית קרקע הוי ותולדת חורש הויא וקתני ביה עד ר"ה מסירין האבנים מלשון סקלו מאבן ואע"ג דכבר קתני לעיל תולדות נוטע והשתא אתי נמי למיתני תולדות נוטע נראה דתנא ליה הכא דדמי להני דתני השתא דנטילת פסולת נינהו:
מקרסמין וכו'. מפ' בפ' כלל גדול דשבת בירושלמי דכל הני עד פיסקת אין נוטעין כולהו תולדת נוטע הויין והכי איתא התם כל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש המדייר המזבל המכבד המרבץ המפעפע גושים המברה בחורשין המצית את האור בחישת הקנים ובאגמים המסקל הבונה מדרגות הממלא את הנקעים מים שתחת הזיתים והעושה עוגיות לגפנים וכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש כל דבר שהוא מבחיל את הפרי חייב משום נוטע המבריך המרכיב המקרסם המזרד המפסל המייבל המפרק המאבק המעשן המתלע המזהם הכורךהקוטם והמשק' הסך והמנקב והעושה לו בתים וכל דבר הוא להבחיל את הפרי חייב משום נוטע:
מקרסמין. כמו מכרסמין יכרסמנה חזיר מיער שחותך הענפים שיבשו והיינו זומר דכתיב בתורה:
מזרדין. כורתין הפרחים העולין בשרש האילן. לשון אחר פי' בערוך לפי שיש לאילן ענפים לחים יותר מדאי חותך מקצת ומניח מקצת וכן פי' רש"י ז"ל במ"ק:
מפסלין. כך היא הגירסא בכל הספרים ובת"כ ופי' בעל הערוך שנוטל מה שיבש מן הענפים לשון פיסולת וזה אינו נכון דהיינו מקרסמין לשון אחר שנוטלין הכל כדי שיתעבה הקורה מלשון ויפסל שני לוחות ורש"י ז"ל במ"ק גריס מפסגין ופי' אילן שנוטה נופו לכאן ולכאן קושרין איתו כדי שיעלו ענפיו למעלה ע"כ פירשו הרב מלשון הירושלמי דמתרגם ונתח אותו לנתחיו ויפסיג יתיה לפסיגוהי ונתחי האילן היינו ענפיו ומקשר נופו וענפיו כדי שלא יתפרדו וישברו:
עד ר"ה. ואפילו בזמן דשני פרקים הראשונים דאסירי:
של חמישית כן של ששית. של שנה חמישית כן של ששית שהוא ערב שביעית ומשמע השתא דלא שרי אלא זירוד ופיסול ולא קירסום דקרסום כיון דכתיב בתורה כדפי' לעיל מחמרינן גביה כמו בחרישה וזריעה ובגמ' מפ' לה:
ר"ש אומר וכו'. משמע דה"ק כ"ז שאני רשאי בעבודת האילן והיינו הא דתנן לעיל מייבלין מפרקין וכולה מתני' אני רשאי בפיסולו אבל לא בקרסום דהיינו זומר גמור ואסור מדאורייתא תוך ל' יום דהיינו נוטע וכר' יהושע ובגמ' מפ' לה:
מהו לחרוש להן. למקשאות ומלדלעות הנטועות חרישה רפה דומיא דעידור דמתני' וכיון דעושה לצורך פירות ששית שנטועות כבר שרי וכן פי' רבנו שמשון ז"ל ומיבעיא ליה בזמן איסור שני פרקים הראשונים ומשני דתניא בתוספתא כל זמן שאת מותר לחרוש את מותר לזבל והאי נוסחא דברייתא פשיטא דמשבשתא היא דמינה דייקינן דאם אין את מותר לחרוש אין את מותר לזבל ולעדר ואילו במתני' תנן דמזבלין ומעדרין במקשאות עד ר"ה אלא אימור דלחרוש נמי שרי כדרך שמותר לזבל עד ר"ה:
ותני עלה. דחורשין בית השלהין עד ר"ה ובמתני' תנינן בית השלהין בהדי מקשאות ומדלעות אלמא דדינן שוה ומאי דשרי גבי בית השלהין שרי נמי גבי מקשאות ומדלעות:
ר' אומר עד לפני ר"ה שלשה חדשים. לקמיה מפ' לה ואזיל:
ואלו. מקשאות וכו':
עושין שרשים לשלשה ימים. ובהא לימא ר' ג' חדשים לפני ר"ה ולמאי הילכתא קאי בעי להו ועוד דהא כבר כלתה הליחה ועבר זמן זריעת המקשאות: ומשני דגבי אורז קאי וה"ק ר' אומר עד לפני ר"ה ג' חדשים חורשים כדי שיזרע האורז וישריש ויטע אורז וישריש כלומר אה"נ דאי בעי לזרוע מקשאות ומדלעות דאסור אחר הפסח דמיחזי כחורש בית השלהין לצורך שביעית אלא דקא בעי לזרוע אורז בבית השלהין וכיון דאורז אפילו בית הבעל צריך שיהי המים צפין על גביו כדאיתא בסוף פירקין כי בעי למזרע ליה בארץ צמאה דהיינו בית השלהין בעי קדימה ג' חדשים כדי שיצלח קידם שביעית כי היכי דלא מחזי כחורש לשביעית והיינו שיזרענו ברצוף עד שמשריש ועולה עלין דקין כמו חוטין של משי ואח"כ עוקרין אותו ונוטעין אותו מפוזר כדי שיצלח ובארץ עייפה בעייא שהות כל כי האי עד שיצליח ולראשונה קרוייה זריעה ולשנייה קרויה נטיעה כנ"ל הצעה של שמועה זו:
מעבירין את היבולת. אם יש לאילן יבולת יחתכנה ממנו וירפא: מפרקין בעלים משברין העלים היבשים:
עושה לה אבק. כלומר משליכין אבק על עיקר האילן כלומר כשהשרשים נראין ומגולין מכסין אותן באבק ויותר נכון לפרש מלשון דאביק ליה מיבק אם יש סדק באילן עושה לו כמין חבק כדי לקושרו:
מתנינן לה. כלומר עושין לה עשן תחת האילן באבוקות כדי שימותו התולעים:
תני מכוונין ומצדדין. בתוספתא תני מכוונין ומצדדין את הנטיעות עד ר"ה:
מכוונין לה. כשהנטיעה עקומה ומיישרין אותה קושרין לה בחבלים עץ עב אצלה ישר עד שעולה השרף בו ישר ונשארת כן:
עושה לה דוקרן. היינו כעין קנים הדוקרנין דתוחבין קורה בארץ שהיא חדודה כמין דוקרן וקושרין בה ענף כדי שתתעקם ותעשה נוף לצל והיינו נמי תולה לה אבן דר' יוסא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
מוותרין בגפנים ומשמטין בקנים. היינו מוותרין היינו משמטין אלא בגפנים קרוי מוותרין ובקנים משמטין והיינו כשהן רצופין יותר מדאי נוטל אחד מבנתים:
קודם החג. מוותרין דוקא קודם החג דאין נראה עבודה אלא עוקרן דקא בעי להו לסיכוך ביתו משא"כ לאחר החג:
ומקום שנהגו לאחר החג. אפילו לאחר החג דס"ל דלאו עבודה מחזי:
ובלבד מן הפקק ולמעלה. פקק קשר והכי איתא נמי במרובה ובקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה ומן הפקק הוא דשרי לוותר או לשמוט לאחר החג דלא מחזי עבודה:
נוטל את הקבוצים עמה. עם השרשים ומה שיתקבץ עמה דטעמא דלצורכו קא בעי להו:
תנינן תמן. בסוף פירקין: ממרסין מלשון ממרס בדמו דמס' יומא כלומר משקין עפר האורז כל כך עד שיהא הקרקע כשיבלעו בו המים רך ולמעוטי מרביצין דעפר לבן דמרביצין היינו זלוחא ותו לא וזה צריך שיהא עפר הקרקע בלול ומעורב במים כמו רקק:
אבל לא מכסחין. שאין חותכין עלין של האורז מלשון לא תזמור ומתרגמינן לא תכסח ומיחלפא שיטתיה דר"ש:
שאני הכא שהוא כמציל מן הדליקה. כלומר דנטילת עלין של אשכול לא הוי אברויי אילנא אלא כאדם המציל מן הדליקה שרוצה שיתבשל האשכול בשוה אבל גבי אורז אברויי הוא ואסיר וכה"ג משני בע"ז פרק ר' ישמעאל:
תמן תנינן. בפ' מאימתי מוציאין:
המסקל את שדהו. בשביעית גופה קאמר דכל ההוא פירקא בשביעית גופה קא מיירי וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפ"ב דהיל' שמטה:
ומניח את הנוגעות בארץ. דכיון שאינו משליך את כולן לא מיחזי כמתקן שדהו:
וכא את אמר הכין. דלא שרינן אלא עד ר"ה:
כאן בתלוש כאן במחובר. מתני' באבנים המחוברות ותחובות בקרקע כיון דבנטילתן מזיז עפר איכא משום חורש בשביעית ולהכי לא שרינן אלא עד ר"ה ומתני' דאידך פירקין דקתני נוטל את העליונות בתלושות משמע ואפ"ה לא שרינן הנוגעות בארץ משום מראית העין:
הוינן סברין מימר. בתחלת העיון:
דר"ש כר' יהושע בקירסום. ואסור ותרי תנאי נינהו רבנן בחדא שיטה ור' יהושע ור"ש בחדא שיטה:
מדתני. במתני' מסקלים בהדי קירסום וזירוד ופיסול ?(ג) [דהא כיון דזירוד ופיסול הוו תולדות נוטע ולעיל קתני מייבלין ומפרקים וכו' ותני ביני הני מסקלין דהוה תולדת חורש דמותר עד ר"ה והדר קתני מקרסמין וכו' דהוו תולדות נוטע לאשמועינן דר"ה דומקרסמין דומיא דר"ה דמסקלין קתני דליכא מאן דשרי בסיקול טפי מהכי וליכא מאן דאמר בציר מהכי וה"ה בקרסום וכו' עד ר"ה ותו לא] וכולהו תלתא דשריא מתני' עד ר"ה אתי כרבנן ור' יהושע פליג עלייהו ומשמע דאכילהו תלתא פליג ושמעת מינה השתא רבנן לחוד ור' יהושע לחוד ור"ש לחוד ושמעינן דתלתא תנאי נינהו ולא דק ר' יהושע למינקט תרי דה"ה תלתא והכי פליגי רבנן סברי מקרסמין מזרדין מפסלין עד ר"ה ותו לא ובציר מהכי נמי לא אסיר ור' יהושע סבר דאפילו בשביעית נמי וה"ק דכמו שמזרד ומפסל ומקרסם של חמישית נכנסת לששית כך מזרד וכו' של ששית נכנסת לשביעית ואפילו יותר מכאן ור"ש סבר אפילו בציר מהכי נמי אסיר דכ"ז שאני רשאי בעבודת האילן דהיינו בחרישה עד העצרת כדתנן לעיל שרי בפיסולו אבל אחר עצרת שנאסר בחרישה נאסר ג"כ בפיסול האילן וזירודו וכ"ש קרסום דאורייתא ונ"ל דהא דשרי ר' יהושע זירוד ופיסול אפילו בשביעית היינו משום דלא נכנסה עדיין שביעית דאילן דהיינו ?(ב) ט"ו דשבט ולא אסירא קרסום דאורייתא אלא בזמן שנוהגין לזמור כנ"ל ומה שנ"ל דר"ש שרי נמי בקירסום אע"ג דבגמ' אינו כתוב אלא זירוד ופיסול היינו טעמא דלא נקט ר' יהושע בלישניה אלא זירוד ופיסול משום ר"ש דקאסר אפילו בתוספת שביעית דרבנן אפילו זירוד ופיסול דרבנן כנ"ל:
הלכה ג
מזהמין את הנטיעות. הני נמי תולדות נוטע נינהו ומפ' תלמודא דהכא דאתיא כר' דלא שרי זיהום אפילו בנטיעות אלא עד ר"ה ולא בשביעית גופה ורבנן בברייתא שרו זיהום אפילו בשביעית גופה ובגמ' דילן בע"ז פרק ר' ישמעאל פריך מתני' דהכא אברייתא ומתרץ לעולם מתני' רבנן היא ושאני בין זיהום לזיהום ופירש"י ז"ל דמזהמין דברייתא כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל שלא ימות והא דתנן במתני' לעיל מזבלין ומעדרין עד ר"ה ומשמע אבל בשביעית לא התם זיבול דקרקע הוא והויא עבודה שבשדה והכי נמי בפ' כלל גדול מני לה בהדי הנהו דהניית קרקע ומתני' באברויי אילנא הוא דאיירי דהיינו להחזיקו ולהשביחו:
וכורכין אותן. מלשון ותכריך בוץ והיינו מפני החמה והצנה:
וקוטמין אותן. פי' בערוך תרגום אפר קטם והקשה הרא"ש ז"ל דהיינו מאבקין דלעיל והרמב"ם ז"ל מפ' דהאי דלעיל בצמרת האילן ושל כאן בשרשים ורש"י ז"ל פי' ההיא דלעיל בשרשים ושל כאן פי' בענפים ונראה לפ' דהיינו שחותך ראשי הענפים כמו נקטם ראשו דפ' לולב הגזול והיינו מגזמין דתניא הכא ובפ' ר' ישמעאל שפירושו דקוטע את הנוף כדי שיוציא נופות הרבה סביבות הגיזום וכן מצאתי לר"י ז"ל והתם מפ' דאברויי אילנא הוא הילכך עד ר"ה הוא דשרי מכאן ואילך לא:
ועושין להן בתים. פירש"י ז"ל ועושין גדר אמה גובה סביבותיה וממלאין אותה עפר ובגמ' דהכא לא משמע הכי אלא בית ממש לצל שלא ישרוף השמש הנטיעה:
ומשקין אותן עד ר"ה. אבל לא בשביעית דתולדה דנוטע הוי ומשקין אותן בין על העיקר כי אורחייהו בכולהו שני וכ"ש על הנוף ויורד על העיקר דהוי שינוי ולר' ישמעאל כי היכי דגמירי הילכתא למשה מסיני גבי נטיעות דחורשין בעשר כל בית סאה עד ר"ה וה"נ משקין אותן דאוקומי אילנא הוא ולר"ע דיליף מקראי תוספת שביעית הא קא מודי דכל אוקומי אילנא שרי ולאו בבית השלהין עסקינן דאילו בבית השלהין אפילו בשביעית גופה שרי כדתנן בריש מ"ק:
את הנוף אבל לא את העיקר. שצריך לשנות ולא יעשה בשביעית כשאר השנים:
סכין את הפגין. הני נמי תולדת נוטע נינהו כללא דמילתא כל מידי דהוי להבחיל את הפרי תולדת נוטע הוי:
פגין. מלשון התאנה חנטה פגיה ופי' בערוך פירות שלא נתבשלו סכין אותן שמן ומיד מתבשלין ורש"י ז"ל פי' בע"ז פגי תאנה סכין אותן שמן כדי שיהו שמנות יותר אבל בלא סיכה נמי חזו אלא דהוי פיטומי פירא והכי מוכח התם בגמ':
ומנקבין ומפטמין אותן. חדא היא ופירש"י ז"ל ממלאין את הנקבים שמן והאי נמי פיטומי פירא הוא: עד ר"ה לא גרסינן לה:
פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית. בגמ' פליגי אמוראי מר אמר דהוי פירושא דרישא דתנן סכין את הפגין ?(ד) [ותני דבי ר' ואלו הן דאין להן קדושת שביעית וכיון דהוו כפגי ששית שרינן לסוך בהן] ומר אמר רישא דמתני' בשל ששית שאין נכנסין לשביעית עסקינן ועד ר"ה קא שרינן להו והשתא מפ' דינא דנכנסין לשביעית ודינא דיוצאין לשמינית דתרוייהו אסירן:
ר' יהודה אומר. מפ' בתוספתא דאנכנסין לשביעית דוקא קאי:
בספרים גרסינן ר"ש מתיר באילן מפני שהוא רשאי בעבוד האילן. ופירשו דר"ש מתיר לסוך ולנקב באילן עצמו דקסבר דאדם רשאי בעבודת האילן דלא אסר רחמנא אלא עבודת קרקע ותו לא וליתא דהא לעיל קא אסר ר"ש פיסולו של אילן מעצרת ואילך וכ"ש בשביעית עצמה ונראה כספרים דגרסי ר"ש מתיר באלו וכן מצאתי בספר ישן ואפגין יוצאין קאי דוקא דקא יהיב טעמא מפני שהוא רשאי בעבודת וכו' ולדידיה לא שייך אלא ביוצאים וה"ק דאילן מלא פגין של שביעית ויוצאין למוצאי שביעית מותרין כל העבודות הצריכות להן כדתניא בת"כ שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצתה שביעית אע"פ שפירותיה שמיטה פי' שפירותיו עומדין בקדושת שביעית כיון שחנטו בשביעית מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן דשנת שבתון כתיב ורבנו שמשון ז"ל פי' קצת מזה:
מתני' כר'. דאסר זיהום בשביעית:
ברם כרבנין. תניא בברייתא מזהמין ומתלעין בשביעית עצמה:
מתלעין. נוטלין התולעים שבאילן והיינו מעשנין דלעיל:
אבל לא במועד. חולו של מועד ומפ' טעמא בע"ז שביעית מלאכה הוא דאסר רחמנא טירחא שרי ובמועד אפילו טירחא נמי אסיר:
וכאן וכאן אין מגזמין. שביעית ומועד אין מגזמין דהיינו קוטמין כדפרישית במתני' ובתלמודא דילן נקטינן דמתרץ מתני' אפילו כרבנן וקא מפלגי בין זיהום לזיהום כדפרישית במתני':
אבל נוטל הוא את הרואה. נראה בעיני דהיינו הרואה לרה"ר ומשום דמזיקין דתנן בס"פ לא יחפור אילן שהוא נוטה לרה"ר קוצץ כדי שיהא עובר גמל ברוכבו ולהכי לא מחזי עבודה באילן:
מה בין המזהם לעושה לה בית. דהאי והאי אוקומי ואמאי לא פליגי רבנן אלא בזיהום ומודו בבתים ואסיר בשביעית:
ור' אבינא. הוה מפרק לה דזיהום חשיב כמושיב שומר שלא ימות ואין משביחו לאילן אלא מעמידו כמות שהוא:
בית עושה לה צל. מפני החמה שלא ישרפנה והיא גדילה מחמתו ומשבחת:
תמן תנינן. במכילתין בפ' בראשונה ומייתי לה משום דבהא נמי ר' אבינא בעי בה ומתרץ לה:
המבקע בזית. ליטול עצים:
לא יכסה בעפר. הביקוע שהעפר נעשה טיט ומשביח האילן כדמפ' ואזיל:
מה בין קשין וכו'. מ"ש כיסוי קשין דשרי' וכיסוי עפר אסיר:
קשין אינו אלא כמושיב שומר. לאוקומי אילנא בעלמא הוא:
משקה על הנוף ויורד על העיקר. פי' רבנו שמשון ז"ל דהך ברייתא בערב שביעית מיירא דקתני רישא דברייתא בתוספתא משקין את הנטיעות עד ר"ה והדר קתני ר' יוסי בן כיפר אומר וכו' בין על הנוף בין על העיקר והיינו כמתני' ור' אלעזר ב"ר צדוק דשרי בשביעית על הנוף דוקא הוא דשרי ואינו נכון אלא דפליג אר' אלעזר בר צדוק ובשביעית גופה שרי ר' יוסי בן כיפר ועובדי דגמ' מוכחן הכי דפריך וכי מתכוין לעבודת הארץ ואי עד ר"ה מאי פריך ועוד מ"ט דב"ש ומשקה בסלא הוא דשרו ב"ה דכיון דמשקה תולדה הויא כדאיתא במ"ק ואבות הוא דאסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא אלא מדרבנן הוא דאסירי בשינוי בעלמא סגי:
משקה בסלא. בסל בין על העיקר בין על הנוף כדי שיתפזרו המים בכל הענפים:
ועדר. וחפר בידים שיבואו המים לאילן:
משקין דיקלייא. על העיקר ובנטיעות ובסלא:
בכנישתא חדתא וחרוותא. וכלהו בשביעית וכר' יוסי בן כיפר. וכ' הראב"ד ז"ל דכולה מתני' דתני הכא גבי נטיעות משנה שאינה צריכה היא דהא אפילו חרישה דהיא אב מלאכה שרי בנטיעות עד ר"ה אלא הא קמ"ל דעד ר"ה אין בשביעית לא א"נ לאשמועינן דגבי נטיעות הוא דשרי דכיון דבחרישה לא גזרו כדאמרינן לעיל דהללמ"מ כ"ש דבתולדות דילה לא גזרו אע"ג דאברויי אילנא הוא ובשאר אילנות אסור אלא עד עצרת דוקא הוא דשרי א"נ בין בנטיעות בין בשאר אילנות שרי דלא גזרו על תוספת אלא בחרישה שהיא אב מלאכה אפילו למ"ד שאין לוקין על חרישה בשביעית מ"מ מדאורייתא אסירא כדכתיב בחריש ובקציר תשבות וחייב עליה בשביעית אבל בשאר עבודות האילן דשביעית גופה אינם אלא מדרבנן כדאיתא בריש מ"ק לא גזרו עליהם ערב שביעית והאי דנקט נטיעות משום דאורחייהו בזיהום עכ"ל בע"ז פ' ר' ישמעאל:
ה"ג אנן תנינן סכין את הפגין וכו':
תני דבי ר' ואלו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית. כלומר במתני' תנן סכין את הפגין סתם ולא מפ' בהי פגין מיירי אי בנכנסין לשביעית אי בלא נכנסין ובסיפא תני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ושל שביעית וכו' ומשמע דכייל להו בהדי הדדי לאיסורא:
ותנא דבי ר'. כלומר שונה משניות בבית ר' הוה גריס במתני' בגירסת משנתנו גופה ואלו הן שהיה מפ' והי נינהו ומפרש דבפגין הנכנסין הוא דשרי וכ"ש באין נכנסין והאי דקתני ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית תחלת בבא היא וקיימא לא סכין ולא מנקבין אותן ומאי דתני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית אשריותא דסכין את הפגין הוא דקיימא ואפילו בשביעית גופה שרינן סיכה בפגין דפטומי פירא בשביעית לא חשיב עבודה באילן ולאורויי לן הכי היה מוסיף ואלו הן שם כלומר ואלו הן פגין שהתרנו פגי ערב שביעית שנכנסו וכו':
ר' אלעזר. במתני לא היה גורס כגירסת ר' אלא כגירסת ספרים שלנו וכפשטה דתרוייהו אלא סכין ולא מנקבין קיימי וסכין ומנקבין דרישא בשל ששית שאין נכנסין מיירי אלא נאכלין הן באותה שנה אבל של ששית הנכנסין או של שביעיח היוצאין אתרוייהו קתני לא סכין ולא מנקבין וא"כ ר' יהודה להקל בא אפגי ששית שנכנסו לשביעית דת"ק לא מפליג בין מקום שנהגו לסוך למקום שלא נהגו וכו' ואתא ר' יהודה למימר דלא אסיר אלא במקום שנהגו לסוך דחשיב להו עבודה אבל באתרא דלא חשיבא להו עבודה שרי לסוכן:
ור' יוחנן. סבר כתנא דבי ר' ובפגי ערב שביעית הנכנסין שרי ת"ק מכל מקום ולא אסר אלא ביוצאין למוצאי שביעית דכיון דאית בהו קדושת שביעית בעו היכירא ור' יהודה מחמיר בנכנסין במקום שנהגו לסוך ודלא כת"ק דשרי בכל ענין וליכא למימר דשרי ר' יהודה איוצאין למוצאי שביעית דא"כ היינו ר"ש ועוד דהכי איתא בתוספתא בהדיא דר' יהודה מודי לת"ק בהני דתניא התם פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר' יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה ומקום שלא נהגו לסוך סכין ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מנקבין אותן פי' הכל שוין ר' יהודה ות"ק אבל ר"ש פליג ביוצאים וסבר כתנא דת"ק וקיי"ל כר' יוחנן לגבי דר' אלעזר וסכין אפילו אותן הנכנסים לשביעית ואפילו מר"ה ואילך בין במקום שנהגו לסוך בין במקום שלא נהגו לסוך דקיי"ל כת"ק דשרי פיטומי פירא בשביעית וכר' יוחנן ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג הן כר' אלעזר והטעם דבגמ' דילן בפ' ר' ישמעאל (ע"ז נ:) גרסינן לה כר' אלעזר דסיכת פגין לא שריא אלא עד ר"ה:
הלכה ד
אין נוטעין ואין מרכיבין. מרכיב הוא שמרכיב אילן בחברו:
ואין מבריכין. מבריך הוא כופף הזמורה בארץ ומכסה בעפר וקוצץ באמצע כפיפתו ואותה הזמורה מוציא נוף לצד אחר:
פחות מל' יום לפני ר"ה. אבל כי הוו ל' יום לפני ר"ה חשיבי שנה ושרי לנטוע:
יעקור. לפי שקלטה בתוספת שביעית והיה נראה לומר האי איסורא דקלטה בתוספת שביעית היינו בזמן המקדש דאילו אחר ר"ג וכו' בטל איסור תוספת שביעית ולא יעקור אלא כיון דטעמא דיעקור משום מונין או משום חשד כדאיתא בגמ' ובמס' גיטין אפילו כשאין בית המקדש נמי יעקור דיאמרו שנטעה בשביעית ?(א):
לשתי שבתות. דכך שיעור הקליטה לדידהו ואיפסיקא הילכתא כוותיהו בפ' הערל ואמרינן התם דכולהו תנאי מודו דלא אמרינן עלתה לו שנה פחות משלשים ובשיעור קליטה הוא דפליגי במתני'. דגרסי' עלה בפ"ק דר"ה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים, לדברי האומר שלשה צריך שלשה ושלשים, לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים, ופי' רש"י ז"ל לדברי האומר ל' יום לקליטה צריך שלשים ושלשים ל' יום לקליטה שתהא נשרשת בארץ וגם ל' יום לחשיבות שנה דימי הקליטה אין עולין לה דכמאן דמנחא בחביתא דמיא כ"ז שלא קלטה ול' יום אחרים לתוספת שביעית הוא דבעינן שלא תהא נקלטת בתוספת שביעית דאין ימים עולין לשנה לדידיה פחות מל' יום וסתם מתני כר' אלעזר בר פלוגתיה דר"מ גבי פר הילכך כדי שלא תהא בה איסור תוספת בעינן קליטה קודם ל' דתוספת אלו דבריו ז"ל. ומדבריו ז"ל נראה דלא בעינן שתי שבתות ושלשים אלא דוקא בערב שביעית ובא"י אבל בשאר שנים לא. ועוד נראה מדבריו דלדידן דקי"ל כר"ג דלית לן השתא תוספת שביעית לא בעינן אפילו בארץ שתי שבתות ושלשים, ואנן קיי"ל דאפילו בחו"ל ואפילו בשאר שנים בעינן להו דמטעם ערלה בעינן שתי שבתות ושלשים דטעמא דל' להפסקה בעינן להו בין קליטה לר"ה ובשאר שנים נמי אלא דבערב שביעית יעקור ובשאר שנים לא עלתה לו שנה עוד נראה מן הטעם שכ' רבינו ול' יום אחרים לתוספת שביעית דס"ל לרב דהך מתני' מיתנייא מקמי ר"ג דתנן ואם נטע פחות מל' יום וכו' יעקור ואלו לר"ג דכך הוא ערב שביעית כמו באמצע השנה ואינו אמת דבהדיא אמרינן בגמ' דאפילו בזמן הזה יעקור והיינו במזיד משום טעמא דמונין ובשוגג קנסו בנו אחריו ומשום טעמא דחשד. אלא סוף לשונו הוי כוונתו דאין ימים עולין לשנה לדידיה פחות מל' יום וכו' והיינו דבעינן תשלום שנה קודם השנה הבאה אחרי כן ובכל השנים הוא דאמר דהא מפר ילפינן וכדברי רבנו ז"ל וקודם שביעית לענין דלא יעקור שלא נכנס בטעות מונין וכדאמרן ובשאר שנים נהי דלא יעקור אבל לא עלתה לו שנה אלא למר בשתי שבתות ושלשים ולמר בס' יום ל' לקליטה ול' לעליית שנה. והקשה עליו ר"ת ז"ל חדא דלשון המשנה לא משמע דמיירי אלא בקליטה ותו לא ועוד כי היכי דבמתני' קתני שלשים ומוקמינן לה בקליטה בלא ל' של תוספת ה"נ לוקמה לברייתא דלקמן דשלשים של קליטה בלא הנך של תוספת ואמאי אוקמוה כר"מ. ועוד דגבי אורז ודוחן דלקמן משמע דכיון דהשרישו לפני ר"ה שרו ולא חיישינן במה שהשרישו בתוספת שביעית. לכך סובר הרב ז"ל דרב נחמן אערלה דוקא קאי ולא אתוספת שביעית דלגבי שביעית לא בעינן אלא שלא יקלוט בשביעית עצמה וכ' רבנו שמשון ז"ל דר"ת היה אומר דמותר ליטע בתוספת שביעית שהוא כשאר תולדות דאמרינן בריש מ"ק מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הילכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות הוא דמחייב אאחרנייתא לא מחייב ומשו"ה לא גזרו בתוספת ע"כ. ואני אומר דודאי גבי נטיעה לוקין עליה מן התורה בשביעית לכו"ע ולא הוייא תולדה אע"ג דבתורה לא כתיב בשביעית לא תטע דתניא בגיטין פ' הניזקין ומייתי לה פ' אין תורמין הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשביעית בשוגג יקיים במזיד יעקור ובשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור. ופריך מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית אלמא דס"ל לתלמודא דגבי נטיעה שביעית ושבת כי הדדי נינהו ולא תולדה הויא כמו שכ' ר"ת אלא אב חשיבא כמו שאמרו זומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע ומסקינן כדקתני טעמא אמר ר"מ מפני מה אני אומר בשבת בשוגג יקיים ובמזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור מפני שישראל מונין לשביעית ואין מונין לשבתות פי' ישראל מונין שנות נטיעותיהן לשביעית לפי שצריכין למנות שנות הנטיעה לערלה ולרבעי וכשיוצא מאיסור ערלה ומחללין אותו ברביעית שהיא שלישית לשמטה הרואה מונה השנים למפרע ויודע שנטעה בשביעית דמנין שנים לשביעית הוא דבר שגור בארץ ישראל ואתי למישרי נטיעה בשביעית והרי כאן דנטיעה בשביעית לכלהו תנאי דאורייתא היא. ועוד תשובה על הרב ז"ל דזמירה תולדת נטיעה הוא דאמרינן דזומר חייב משום נוטע אלמא דזומר תולדת נוטע הוא ומי איכא מידי דגבי שביעית זמירה דהויא תולדה אסירא ולקי ואב דהיינו נטיעה שריא ועוד בירושלמי דשבת פ' כלל גדול מני לט"ז תולדות כולהו משום נוטע משמע דאב חשיבא ועוד תלמוד ערוך בהדיא דגרסינן בפ' כלאי הכרם נטע וזמר בשבת בין על דעתיה דכהנא בין על דעתיה דר' זעירא חייב שתים ולשביעית קרי שבת התם כדפרישנא וממקומו הוא מוכרח דאמרינן הכל היה בכלל זריעה יצתה זריעה להחמיר על עצמה והיינו בשביעית דכתיב בה לא תזרע ולא תזמור. ועוד דלקמן פסקינן להדיא דמת קנסו בנו אחריו דומיא דצרם אזן בבכור הילכך מכל הלין צריכין אנו לומר דלגבי נטיעה כו"ע מודו בשביעית דבכלל לא תזרע ממש היא וא"כ מוכרחין אנו לעשות לה סייג ותוספת ואם נטע בתוספת שביעית לכו"ע יעקור משום טעמא דחשד או דמונין כדאמרן. ומה שהקשה דברייתא נמי נוקמה בשלשים של קליטה בלא הנך של תוספת הא נמי ליתא דברייתא דלקמן קתני בה ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה משמע דימים עולין לשנה הוא דקתני ובשלמא לר"מ ניחא דבשלשים איכא קליטה וזמן לחשיבות שנה סגי ליה ביום ל' דעולה לכאן ולכאן דסבר יום א' בשנה חשוב שנה ואילו במתני' כולהו יומי דקתני בה דומיא דר' יהודה ור' יוסי קתני לה הילכך אתינן לאוקומה כר' אלעזר ומאי דהקשה נמי דמתני' לא משמע הכי הא נמי לא היא דרב נחמן כך קבל מרבותיו עלה דמתני' ומאי דק' ליה נמי מאורז טעמא תריצא איכא דקיי"ל כר"ג וב"ד דעד ערב שביעית שרי לעשות מלאכה בקרקע ובאלו מכי השרישו קמי שביעית שרו וכ"ת גבי אילן נמי נימא הכי ואע"ג דלאו מטעמא של ר"ת ז"ל להוי מטעם דקיי"ל כר"ג ברבי ליתא דגבי אורז דליכא איסור ערלה שרינן אבל גבי נטיעת אילן מאן דלא נטע קודם תוספת שביעית תוך שתי שבתות דליכא קליטה קמי שביעית אי אמרי דלא יעקור שנה שביעית היא ראשונה ומכיון דישראל מונין לשביעית א"כ אתו למימר דנטיעה בשביעית שריא ולטעמא דחשד כ"ש ומשו"ה הצריכו חכמים ל' יום לתוספת בתר זמן הקליטה שיעלה לשנת ערלה ואי פחות מכאן בשביעית לכו"ע יעקור דלא שרי ר"ג אלא לחרוש עד שעה אחת קמי שביעית אבל ליטע דכו"ע דטעמא דמונין וטעמא דחשד אית להו אסירא אפילו לדידיה ונקטינן דנטיעה בשביעית דאורייתא היא ולוקין עליה משום לא תזרע ובזמן שאין בית המקדש נמי בעינן בכל השנים שתי שבתות ושלשים אלא דבערב שביעית יעקור מטעמא דחשד או דמונין ובשאר שנים לא עלתה לו שנה וכן פסק הרמב"ם ז"ל ההיא מימרא דרב נחמן גבי שביעית בפ"ג וכתבה נמי גבי ערלה בהיל' מ"ש ונטע רבעי פ"ט:
מתני' בסתם. הא דתנן פחות מכאן יעקור בסתם שלא נתברר לנו אי קלטה או לא:
אבל דבר בריא שהשריש מותר. דהא קלט קודם וליכא נטיעה בשביעית והך סברא דר' יוסי בן זימרא אתיא כמ"ד מפני החשד דאילו לטעמא דמונין אפילו השריש קודם שביעית נמי אסור דגרסינן במס' תרומות פ' אין תורמין נטע פחות מל' יום לפני שביעית ונכנסה לשביעית אין תימר חשד אין כאן חשד ואין תימר מונין יש כאן מונין וטעמא דכיון דמונין שני ערלה משנת שביעית אתו למימר דמותר ליטע בשביעית דשביעית שנה ראשונה הויא והתם בפ' אין תורמין מפ' דרבנן אית להו חומרא דתרוייהו בין חומרא דטעמא דמונין בין חומרא דטעמא דחשד ור' יהודה לית ליה אלא טעמא דמונין ובמזיד שגרם שבא חשבונו שביעית לשנה ראשונה לא עקר פירותיו מה הן. דזה וזה גירם איכא:
ישפכו פירותיו. כלומר ונפקירם כדין שביעית כיון דנטע בשביעית לעולם הוי שביעית ואפילו מכאן ועד מאה שנים:
לא נמניתי עמהן בעלייה. לשמוע מה אמרו בדבר זה:
בעלייה. מושב בית וועד החכמים להתקבץ לדבר המשפט קרוי עלייה בתלמוד כדאמר וכי בעלייה היית מדברים שחדשו בעלייה:
נצא לחוץ וכו'. נצא לחוץ ונשאל ונשמע דברי חכמי ישיבות העיר ונלמוד:
אין מחדשין על הגזרה. ושרו פירותיו כדרך כל זה וזה גורם והיינו נמי אין מוסיפין וקיי"ל כר' יונה ור' ייסא דהוו תרי לגבי ר' אילא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג ואם לא עקר הנטיעה הפירות מותרין:
בנו מהו. שיהא מותר לקיימו בשנה השביעית גופה כיון דנטע אבא תוך ל' יום לשביעית מי אמרינן קנסו בנו אחריו או לא כדאמרינן גבי צורם אזן בכור בפ' השולח:
אסור לקיימו. אלא מחייבין את היורש לעקור כיון דאיסורא דאורייתא היא קנסו בנו אחריו:
ואתיא כמ"ד מפני החשד. היינו כרבנן דהניזקין ודפ' אין תורמין דקנסו שוגג אטו מזיד ומשו"ה קנסינן לבנו אע"ג דלגבי בריה שוגג הויא איסורא:
אבל כמ"ד מפני מונין וכו'. דאילו לטעמא דמונין ולא קנסינן אלא מזיד:
אף בנו מונה. אפילו בנו יכול למנות ואין כאן איסור דאיהו לא עבד איסורא והכי אמרינן בפ' אין תורמין דר' יהודה דלא קניס בשביעית שוגג אטו מזיד דאתיא כמ"ד מפני מונין ברם כמ"ד מפני החשד קנסו שוגג אטו מזיד ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג כשמעתין וז"ל ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור ע"כ כדאמרינן לעיל דרבנן אית להו חומרא דתרוייהו:
אחד המבריך וכו'. פירשו המפרשים ז"ל דכי אמרינן דמבריך איכא ערלה היינו שנפסקה מן האב א"נ אפילו לא נפסקה אלא שאינה יונקת ממנו אבל אם יונקת לא נהגא בה ערלה ומרכיב מפ' בפ"ק דערלה דלא גרסינן הכא מרכיב דאמרינן התם דאפילו הרכיב באילן סרק נמי לא נהגא ערלה והכי משמע בת"כ ונטעתם פרט למרכיב אבל בפ"ק דר"ה גרסינן ליה ורש"י ז"ל והרי"ף ז"ל נמי גריס ליה ומרכיב היינו שהרכיבו באילן סרק אבל באילן מאכל הא קיי"ל ילדה שסבכה בזקנה בטלה וכל זה יתברר במס' ערלה בס"ד:
עלתה לו שנה. למנין שני ערלה דכיון שהגיע יום ראשון של תשרי נשלמה לו שנה:
ומותר לקיימן בשביעית. דהא בל' איכא קליטה ושיעור לחשיבות שנה ומוקמי הך ברייתא בפ"ק דר"ה כר"מ דיום א' בשנה חשוב שנה בל' יום בעינן לקליטה כת"ק דמתני' אלא דיום ל' גופיה עולה לכאן ולכאן כדאמרינן התם וכתבתיו למעלה ובל' יום סגי לקליטה ולשנה:
ופחות מל' יום לא עלתה לו שנה. ועד תשרי הבא הוא זמן אבוד ומתשרי לתשרי מנינן שלש שנים שלימות והימים הקודמים עד תשרי הראשון אבודים הן:
ואסור לקיימן בשביעית. ואם ערב שביעית היא אסור לקיימו בשביעית כטעמא דלעיל למר כיון דמנינן משביעית אתו למימר בשביעית ניטעה ומשו"ה בעינן קליטה ותוספת והכי איתא בפ' אין תורמין ולדידן דקיי"ל כר' יוסי כל שלא ניטעה בט"ו באב לא עלתה לו שנה וזמן אבד עד תשרי הוא:
פירות נטיעה זו אסורין וכו'. ואע"פ שאמרנו עלתה לו שנה אם חנטו בה פירות לאחר ר"ה של שנה שלישית מיד אסורין הן עדיין עולמית משום ערלה שאע"פ שתשרי ר"ה לנטיעה ט"ו בשבט ר"ה לאילן כדתנן בריש פ"ק דר"ה וזו כבר נעשית אילן לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט אבל משם ואילך אם יחנטו בה פירות דין רבעי עליהם ליאכל בירושלם וכ"ש בט"ו בשבט לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החנוטים בה מכאן ואילך לכך הועילו לה ל' יום שלפני ר"ה שממהר היתירה מט"ו בשבט ועד ר"ה כל זה פירש"י ז"ל בפ"ק דר"ה דס"ל לרב ז"ל דאנטע ל' יום לפני ר"ה דוקא קאי והכי מפ' לה ר' אבא בר ממל לקמיה:
מ"ט. שנות ערלה ורבעי נמשכין לאסור פירות החנוטים בה קודם ט"ו בשבט לאחר שכלו לה שלשת שני ערלה:
ובשנה. כדמפ' ואזיל שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית וגו' ובשנה החמישית וגו' ומפ' לה בגמ' דילן פעמים שברביעי' ועדיין אסורה משום ערלה ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי ופירש"י ז"ל ובשנה הרביעית וי"ו מוסיף על ענין ראשון יהיה לכם ערלים אף בתוך שנה הרביעית ובשנה החמישית תאכלו את פריו מוסיף על ענין רבעי דסליק מיניה פעמים שברביעית כגון אם מיהרו פירותיה לחנוט ברביעית לפני שבט ועדיין משום ערלה אסורין בהנאה עולמית פעמים שבחמישית כגון פירות שחנטו בה קודם שבט טעונין חילול אבל אם איחרה חניטתה עד לאחר ט"ו בשבט אין בהם איסור:
כשנטעו לפני ר"ה שלשים יום. כלומר הא דקתני אסורין עד ט"ו בשבט דוקא בנטיעה שהקלת עליה בתחלתה והיינו כשנטעה ל' יום לפני ר"ה שעלו לה אותן ל' יום לשנה שלימה כלומר לאחר קליטה:
אבל נטעה פחות ל' יום לפני ר"ה איתא חמי שנה שלימה לא עלתה לו. דהא כל ימים דקודם תשרי לא סלקי לה כלל ומנינן מתשרי לתשרי ג' שנים שלימות:
ותימר הכין: כלומר שיהא נוהג איסור עד ט"ו בשבט:
א"ל ואין כיני אפילו נטעו ל' יום לפני ר"ה יהא אסור עד ל' יום לפני ר"ה. כך כתוב בספרים והכי איתא נמי בפ"ק דר"ה בירושלמי והר"ן ז"ל לא היה גורם כן אבל כך היתה גרסתו א"ל כן היא אפילו נטעו פחות מל' יום לפני ר"ה אסור ולגרסא זאת משמע דקאמר ליה ר' זעירא הכי אתה מתמיה לומר שנה שלימה לא עלתה לו ונחמיר בו יותר לומר דאיסור ערלה יהא נוהג עד ט"ו בשבט של רביעית כך אמרו דאפילו אותה שנטעה פחות משלשים יום לפני ר"ה דלא עלתה לו שנה [אסורה] עד ט"ו בשבט דאחר תשרי רביעי לנטיעתה ושניהן שוין ומשו"ה כ' הר"ן ז"ל דדינו של הרמב"ם ז"ל פלוגתא היא בירושלמי. ולספרים שלנו אין כאן מחלוקת כלל והכי פריך כיון דדרשינן פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה היכא דחסיר ובציר משנה הראשונה א"כ אע"ג דנטעו ל' יום לפני ר"ה דלא חטא למה אין מוסיפין לה אלא עד ט"ו בשבט ותהא אסורה עד ל' יום לפני ר"ה של שנה החמישית ולא יהו השניה מקוטעות וחילוק יש בין חטא ללא חטא דלא חטא נימא דסלקי ליה אותן ימים דקמי ר"ה וגבי חטא לא סלקי ליה כלל ולא משני לה:
ומסקינן מאי כדון כמו מאי הוי עלה. ומשני מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן. כלומר דהשתא אילן היא ולא נטיעה משלים שנתו עד שבט ולאו כדקאמרינן דטעמא משום דקפיד תנא אמאי דבציר בשתא קדמיתא דעתה לזה הטעם דוקא כשנטעה ל' יום לפני ר"ה משלימין לה עד שבט אבל פחות מל' יום הואיל ויש לה ג' שנים שלימות חוץ מקליטתה אין מוסיפין לה כלום דלא אמרו אלא משום דעומד תוך שנתו של אילן משלים וכו' משמע דסלקי ליה שני נטיעה בחסרון ובדלוג ונכנסה בשנת אילן נשלימנה אבל נטעה פחות מל' יום דאכתי לא סלקי לה שני נטיעה אבל כי סלקי הא סלקי שלימים ולא מוספי' בה תו אלא סגי מראש תשרי לראש תשרי הרביעי וממנו ואילך היא שנת חילול וכן דעת הראב"ד ז"ל וכ' דהך סברא מסתייעא מדקתני ופירות נטיעה זו מכלל דאיכא נטיעה דלא אמרינן הכי ועוד מדאמרינן פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה פעמים הוא דאמרינן הכי ולא כל שעה ע"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט מהילכות מעשר שני בהדיא וכן דעת רש"י ז"ל למעלה. והר"ז הלוי ז"ל חולק בזה בספר המאור שלו וראוי להחמיר:
הלכה ה
האורז. ארוז בלעז:
דוחן. מילוי בלעז:
פרגין. פירש בערוך מקו בלשון כנען והוא כעין רמון אבל לא עגול כמוהו ומלא זרע כחרדל וכשמנענעו קורא קיש קיש וכשינקב מוצא הכל מן הנקב והוא מתוק ועושין ממנו שמן כמו משומשמין ובלעז אדורמידיראש:
והשומשמין. בלשון ערבשו משום ובלעז אג'ונג'לי ומיני קטנית הן:
שהשרישו לפני ר"ה. בגמ' מפ' טעמא אמאי הלכו באלו אחר השרשה:
מתעשרין לשעבר ולא אזלינן בהו בתר הלקיטה אלא דין המעשרות של שנה שעברה שהשרישו בה יהבינן בהו אם שנייה מעשר שני ואם שלישית מעשר עני יש מי שהקשה על משנה זו דלא קתני הכא ל' יום לקליטה דהיינו השרשה ואינה קושיא דיחור דאילן לחוד וזרע קטנית לחוד וכלהו הני אין זורעין אותן לירקן אלא לזרען ככל קטניות דעלמא:
ומותרין בשביעית. אם השרישו ערב שביעית לפני ר"ה של שביעית אע"ג דנלקטו בשביעית שרו בסחורה ולית בהו משום קדושת שביעית דבירק אזלינן ביה בתר לקיטה וקדוש בקדושת פירות שביעית ובתר גזירת ספיחין אסור משום ספיחי שביעית אבל בהני השרשה מועילה להו כמו חנטה באילן:
אסורין בשביעית. ואית בהו קדושת שביעית ולאחר גזרת ספיחים אסורין באכילה משום ספיחים:
ומתעשרין לשנה הבאה. כלומר ולענין מעשרות אם לא השרישו בשנת הנחתן בקרקע ונכנס עליהן ר"ה אחר דנין אותן כפי שנת לקיטתן אם משאר שני שבוע היא שאינה שביעית:
פול המצרי. מין קטנית הוא פאסוליש בלעז ודרכו לזרעו לירק ולזרע והזורעו לירק מתעשר אחר לקיטה ואין בו תורת קטנית והזורעו לאכול את זרעו נחית תורת קטנית עליו וירקו פטור כדאיתא בגמ' וקאמר ר"ש שזורי דאף הפול המצרי וכו' ולענין מעשרות אם מתחלה זרעו לזרע ?(ב) דהוי דינו כיוצא בהן דבתר השרשה אזלינן ביה כאורז ודוחן ומתעשר לשעבר ומותר בשביעית אם נפל עליו שביעית אחר כן אבל אם זרעו לאכול ירק בשעת לקיטתו עישורו כירק ובשביעית אית ביה קדושת שביעית ואסור משום ספיחים. ונראה בעיני דס"ל לר"ש דאע"ג דתשרי נכנס ואין כאן אלא השרשה קמי תשרי מ"מ המים המועילין לו היינו דשנה שעברה דעד רביעה שניה אין שינוי במי הנהרות הילכך בתר שנה שעברה שדינן להו ורבנן פליגי עליה דר"ש וסברי דמניעת ג' עונות קודם ר"ה בעינן ור"ש סבר כיון דהמים הן קודמין אע"ג דלא הויא המניעה אלא אחר ר"ה סגי דבשני חדשים דאיכא עד רביעה שנייה איכא ג' עונות במים קודמין ולדידי גווני דגמ' דקאמר ר"ש שזורי היינו בדאיכא מחשבה על מחשבה אבל במתני' מחשבה דזרע גרידא היא ובהשרשה לבד סגי דומיא דהני כדאיתא בגמ'.
אפונין הגמלונין. דהוו להו מין ירק כדתנן בפ' ערוגה וקסבר ר"ש אם זרען לזרע נמי בהשרשה סגי דהו"ל כאורז ודוחן וכ"ש אפונין השופי' דהנהו לעולם הוו מין קטנית כדתנן התם וס"ל לר"ש דגמלונין נחתא בהו מחשבה והוו כפול המצרי:
שתרמלו. מפ' בגמ' עבדון קנקולין והיינו שעשו כיס כמו תרמילו של רועה אע"ג דאינם קצצין גמורין ומוכח בברייתא דהיינו שליש כ"ז דאינן תרמילין גמורין וס"ל לר' אליעזר דכי זרעם לזרע ועוד דתרמלו דוקא קודם ר"ה הוא דמתעשרין לשעבר וס"ל דבציר מהאי לא אזלינן בהו בתר שנה שעברה ומ"מ לא בעינן בהו גמר פרי אלא בתרמלו סגי ומשמע בברייתא דרשב"ג פליג עליה וקאמר דשיעורא דתרמלו דסברת ב"ש היא כדרכו דר' אליעזר דאמר בעלמא ר' אליעזר שמותי הוא כלומר מסברת ב"ש קבל דתניא בתוספתא ומייתי לה בגמ' אמר רשב"ג לא נחלקו ב"ש וב"ה על הגמור לשעבר ועל העשבים לעתיד לבא על מה נחלקו על התרמיל שב"ש אומרים לשעבר וב"ה אומרים לעתיד לבא ומשמע במס' ר"ה דהך פלוגתא דפליגי ר"א ורשב"ג על כל הנזכרים במשנה פליגי ואפילו על אורז ודוחן דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי דקסבר שמואל דגילה רשב"ג בחדא וה"ה לאידך דאפילו תרמיל לא סגי לדונו לעבר אלא גמר פרי ופי' גמר פרי בגמ' יתבאר אי היינו שליש כדברי הראב"ד ז"ל או גמר פרי ממש דהיינו קצצין גמורים וקיי"ל כשמואל וכדברי רשב"ג ולא אזלינן בכלהו הני דמתני' בתר לקיטה אא"כ נגמר פריין לתוכן קודם ר"ה ולא קיי"ל כתלמודא דהכא דסבר דבאורז ודוחן בתר השרשה אזלינן ובפול המצרי נמי בתר השרשה אזלינן כי ליקט או מנע מיניה מים קמי ר"ה דס"ל דהילכתא כר"ש שזורי ולא קיי"ל אלא כגמ' דילן וכן פסק הרמב"ם ז"ל כשמואל:
בתבואה. כדתנן בפ"ק דמעשרות התבואה והזיתים משהביאו שליש שלהן:
ובפירות. דכל הנהו שיעורי דמתפרשי בפ"ק דמעשרות כלהו הוו הבאת שליש שלהן והא דתנן גבי תבואה וזיתים שליש היינו משום דבכלהו אפשר ליתן בהן סימן וכן הסכימו התוס' פ"ק דר"ה:
ובאורז וכו'. כלומר באורז וחבריו כדתנן במתני':
ובירק בשעת לקיטתו. עישורו ולא בתר השרשתו ולענין חדש וישן נמי שאין תורמין מן הירק הנלקט עד ר"ה על הנלקט לאחר ר"ה כדתני בפ"ק דר"ה לקט ירק ערב ר"ה עד שלא תבא השמש וחזר ולקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה וכו':
מגרנך ולא כל גרנך. דהו"ל למכתב חג הסוכות תעשה לך באספך גרנך ויקבך אלא לומר דשייך אסיפה אפילו לא אסף כדי שיעור כל הגורן כלומר שהתבואה והפירות לא הביאו כל מה שהיה להם להביא אלא מקצת דהיינו שליש וכדמפ' ואזיל וכיון דשייך בהו אסיפת גורן שייך בהו נמי מעשר דגבי מעשר כתיב גרן דכתיב כדגן מן הגורן:
דבר שהוא נזרע ומצמיח. דבהכי תלה רחמנא אימתי תעשר כשיהא כח בתבואתך להוציא זרע שאם יזרעו ממנו יחזור ויצמח דיש בו כח להוליד ופחות מכן לא חשיב כלל והך טעמא שייכא אכלהו וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ב דהיל' מעשר וז"ל אי זו היא עונת המעשרות משיגיעו הפירות להצמיח צמח ולהזריע הכל לפי מה שהוא הפרי כיצד התאנים משיעשו רכים עד שיהו ראויין לאכילה וקא חשיב כלהו פירות דפ"ק דמעשרות בהאי כללא וכן הסכימו התוס' בפ"ק דר"ה והכי משמע בגמ' דילן בפ' לולב הגזול:
מעתה שליש הראשון לשעבר ושליש השני להבא. כיון דשליש חשיב פרי כי הביא השליש השני לאחר ר"ה נימא דאית ביה דין שנה הבאה והיכי תנן בתר שליש לשעבר ואפילו גדלו שני שלישים בשנה של אחריו:
מחג הסוכות. דאיתקש לעולם אסיפת תבואה ופירות וקטנית לחג הסוכות כדכתיב בהאי קרא ועוד דכתיב וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה:
מה חג הסוכות להבא. דהא בתשרי הוא ותשרי ר"ה הוא לשמיטים ולנטיעה ולירקות:
ואת מהלך בו לעבר. דכתיב שלש פעמים בשנה תוך שנה אחת וקא חשיב ואזיל סוכות לאחרונה בהדייהו וקיי"ל נמי כר"ש גבי נדרי קרבנות דאמר פ"ק דר"ה פעמים ג', פעמים ה', פעמים ד', דבעי הני ג' רגלים כסדרן דכתיב בהאי קרא ועוד דכתיב בהדיא מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות אלמא דחג הסוכות קרי ליה שנת השמטה ואע"ג דמצות הקהל בשנה השמינית היא דכתיב מקץ שבע שנים וא"כ ניליף מה חג הסוכות להבא ואת מהלך בו לשעבר לבל תאחר ולהקהל אף לגבי פירות כן כיון שהביאו שליש אפילו גדלו שלישים אחרים אחר ר"ה דהיינו סמוך לסוכות או בסוכות את מהלך בהן לשעבר:
נאמר אף אורז וכו'. ולמה הלכו בהן אחר השרשה כיון דלענין פירות ותבואה בעינן תבואת זרעך ומשמע לקמן דעיקר קושיא דיליה היינו מר' שמעון שזורי דמדמי פול המצרי לאורז ודוחן ובהשרשה אין כאן אפילו התחלה:
שאי אפשר לעמוד עליו. פי' רבנו שמשון ז"ל כלומר דאין מביא שליש בבת אחת ואין נלקט בבת א' אלא היום לוקטין מעט ומפרכין ואח"כ למחר מעט ונמצא חדש וישן מעורבין כאחד אם הלכו בהן אחר לקיטה או אחר שליש ולהכי אזול בהו אחר השרשה שבשנה א' נשרשת כל השדה וכו' הרכיב הרב ז"ל זה הלשון עם אותו הלשון שאמרו בגמ' דילן בפ"ק דר"ה הדר אמר רבה מתוך שעשויין פרכין פרכין וכו' ולא משתמע הלשון כן דדומיא דבין השמשות קתני דאמרינן בריש פ"ק דברכות אי אפשר לעמוד עליו ועוד דקושיית הגמ' לא אתי שפיר אבל הנכון דס"ד השתא דחכמים לא ידעו בהני להכיר מתי הבאת שלישן הילכך אזול בהו בתר השרשה שבשנה א' משרשת כל השדה שהרי בבת אחת זורעין אותה. עוד כ' ומעשר ירק וקטנית מדרבנן הוא כדאיתא בריש מס' מעשרות ורשות ביד החכמים לקבוע זמן לפי דעתם ע"כ וק' לזה התירוץ הא תינח מעשרות דרבנן נינהו שביעית מאי איכא למימר וי"ל דבלא"ה פריך לה שפיר:
והא תניא צובר גרנו לתוכו וכו'. בפול המצרי מיתניא לקמן ואליבא דר"ש שזורי דמדמי פול המצרי במתני' לאורז ודוחן וגבי מקצתו עשה קצצין גמורין לפני ר"ה ומקצתו אחר ר"ה מיתניא וקאי בזרעו לירק ויש בו מעשה שמש נכר לעין דחשיב כנמלך עליו לזרע ואפילו דלא מנע ממנו מים ולא ליקט ממנו אלא אחר ר"ה וכדלקמן וקאמר דצובר גרנו דהיינו בילה הנאמר בגמ' דילן ומפ' לקמן ר' ייסא דכי אמרינן דמהניא בילה דוקא היכא דקודם דהביא שליש ראשון כבר חישב עליו במחשבת זרע אע"ג דחישב עליו לירק מקודם דהשתא כי הביא כולו שליש קמא היינו אחר מחשבת זרע בזרעו הו"ל כוליה לשעבר וזרעו חייב בחיוב דלפני ר"ה ולא אתיא מחשבה דירק שקדמה לעוקרו מתורת קטנית ולדונו להבא ואע"ג דקצתו לא עשה קצצין גמורין לפני ר"ה אפ"ה לשעבר דיינינן ליה כיון דכולו הביא שליש ראשון לפני ר"ה ועוד שכבר חשב בזרעו לזרע הילכך צובר וכו' כלומר יצבור את כל הגורן כדי שיהא הכל נבלל יחד יפה ונמצא כשיתרום ויעשר יהא מן קצצים גמורים דהוי ישן בשעורו ומקצצין שאינן גמורים דהוי חדש בשיעורו ור"ש שזורי לטעמיה דקסבר יש בילה לדברים אחרים חוץ מיין ושמן כדאיתא בגמ' דילן הילכך לשעבר דיינין ליה וקצצין גמורין גוררין את שאינן קצצין גמורין אגבייהו כיון דהביא שליש ראשון במחשבת זרע וכדפרישית ונמצא מעשר מזרעו דהיינו קצצין גמורין על ירקו דהיינו קצצין שאינן גמורין אבל לא עלין ולולבין דלא שייך בהו בילה דניכרין הם אבל כי הביא כולו שליש ראשון במחשבת ירק עד שלא חישב עליו לזרע מודה ר"ש שזורי התם דאין בילה והשתא מקשינן לרב הונא בר חייא דהא צובר גורנן אימת הוי כי הביא שליש ראשון במחשבת זרע אבל אילו הביא שליש ראשון לירק עד שלא חישב לזרע ודאי לא אמרינן ביה צובר גורנו וכו' ואפילו דהצליחו השמש דמקצת עשה קצצין גמורין קודם ר"ה אלא מעשר זרעו כדינו דהיינו הגמור לשעבר ושאינו גמור בהדי ירק כדינו ובתר לקיטתו עישורו ואי ס"ד דטעמא דאזול בהו בתר השרשה משום דלא יכלו לעמוד עליו דהיינו שאין מכירין מתי מביא שליש א"כ לא שייך דינא דצובר גורנו לעולם שאי אפשר לעמוד עליו ונימא דשמא הביא כולו שליש ראשון במחשבת ירק ולעולם הו"ל לאחמורי ולמיתני דאין בילה:
מעשר אחד את מעשר בשנה אחת ולא שני מעשרות. ואי אמרינן דאזול בתר שליש נמצא שהן אוספין שדה א' של פול המצרי אחר ר"ה וחלק א' ממנו הביא שליש לפני ר"ה וחלק אחר הביא אחר ר"ה ונותנין מזה מ"ש ומזה מעשר עני ונלקט הכל בשנה א' ומשדה אחת והתורה אמרה שנה שנה אין בשנה כי אם מעשר א' כלומר של אותה שנה הילכך אזול בהו בתר השרשה ולעולם דמכירין נמי בהני מתי הבאת שלישן אלא שאין כל השדה מביאו כאחת ולהכי אזול בהו בתר השרשה כי היכי דנדוננו לחד גיסא:
צובר גרנו לתוכו. וכדפרישית דאטרחוה לעשות בילה דמעשר מן הישן כשיעורו ומן החדש כשיעורו הא אי אינו צובר דאינו בלול יפה לא ולדבריך אפילו בילה נמי לא לבעי כיון דדרשינן דלא יהו שתי מעשרות בשנה א' ובהשריש כולו כאחת סגי ליה:
כתיב שש שנים תזרע שדך ואספת ותניא וכו'. ברייתא היא בת"כ גבי אורז ודוחן והכי תניא התם מנין לאורז ודוחן ולפרגין ולשומשמין שהשרישו לפני ר"ה שכונסן אתה בשביעית ת"ל ואספת את תבואתה בשביעית יכול אע"פ שלא השרישו ת"ל שש שנים תזרע ואספת ששה זרעין וששה אסיפין ולא ששה זרעין ושבעה אסיפין וה"פ כשהשרישו לפני ר"ה אע"ג דכונסן בשביעית מותרין באכילה וסחורה ואין בהם משום קדושת שביעית ויליף לה דכתיב בפר' בהר סיני ואספת את תבואתה ובשנה השביעית דהו"ל למכתב והשביעית שנת שבתון וכו' מאי ובשנה לומר לך דואספת חוזר נמי לשנה השביעית גופה דאע"ג דאוסף אתה בשביעית דינו כאסיפת שש שנים יכול אע"פ שלא השרישו ת"ל בפרשת משפטים שש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה משמע דלא כלל אסיפת שביעית בהדי שש שנים אלא חלקו לעצמו ואסיפה בעינן בששית גופה א"כ ילפינן שש זרעין ושש אסיפות ולא שש זרעין ושבע אסיפות ומסרן הכתוב לחכמים דלא ממעטינן שבעה אסיפין אלא בלא השרישו אבל השרישו שריא:
וא"ר יונה. גרסינן וכולה ר' זעירא קאמר לה וה"ק דאיתמר עלה בשיתא לית אנן כלין קיימין כלומר ברייתא זו משבשתא היא דששה אסיפין אינן יכולין למצוא אלא שאתה מוסיף עלינו שבעה דהא בשהשרישו לפני ר"ה אין אסיפה באותה שנה אלא לאחריה דאורז אינו גדל אלא על מים ועיקר גדולו הוא אחר תשרי דרוב גשמי השנה אזי הן נמצא דהנזרע בראשונה נלקט בשניה ובשניה נלקט בשלישית ובשלישית נלקט ברביעית וברביעית נלקט בחמישית ובחמישית נלקט בששית ובששית נלקט בשביעית הרי ששה זריעות בהיתירא וצריך להן ששה אסיפות והשביעית היכן היא לכן צריך אתה להגיה הברייתא וכך נאמרה ?כולה בבית המדרש.
ולא ששה זריעות וחמשה אסיפות. וכי השריש לפני ר"ה בההוא ילפי' תלמודא להיתירא מטעם מספר הקליטות דע"כ אזול בתר השרשה והיתר אסיפתו בשנה השביעית ומאי דבעי ברייתא תלמודא לאיסורא היינו כי השרישו לאחר ר"ה וה"ק כי איכא שש זריעות דהצלחה שיש להם קליטות דהיתירא יכול אתה לעשות אסיפה לבית להן ואפילו שתאסוף בשביעית אבל לא השרישה הששית כיון דאין כאן קליטת היתר הוי כאילו נזרע בשביעית גופה דכל כמה דלא קלטה כמונחת בחביתא דמיא כענין שאמרנו למעלה וחמש קליטות דהיתירא הוא דאיכא ותו לא וה"ק ולא זריעות דחשיבי ששה לענין מלאכת שבת וכלאים דחיפוי בעפר סגי היכא דאין להן אלא חמש קליטות דהיתירא אין לך בה ואספת בשביעית דקדושת שביעית בה דחשיבא כנזרע בשביעית והשביעית תשמטנה וקסבר ר' זעירא דכיון דקרא א' אסר וקרא אחרינא שרי אע"ג דאסיפה בשביעית היא אשמעינן דבתר השרשה אזלינן וא"כ ה"ה לכולהו שני דאזלינן נמי בתר זריעה וקליטה קמי ר"ה דדינא דהני כדינא דהכא והיינו טעמא דמתני' דתליא דינא דמעשר בהדי דינא דשביעית משום דמשביעית למדו: ופרכינן לר' זעירא דסבר דדרשא דת"כ דרשא דקליטה היא מפול המצרי כשמקצתו עשה קצצין גמורין וכו' כדפרישית דהא הכא משמע דאסיפה דרשינן דמצי דאמרי שיהא נידון באסיפין אלהבא דמאי דעשה קצצין דנגמר פריו הו"ל נאסף ומתעשר לשעבר ומאי דלא עשה לא חשיב נאסף ומן הדין הו"ל למימר דחשיב כזריעתו אחר ר"ה ויתעשר להבא דהיינו אסיפה אחרת בזמן איסורא ומשו"ה תקון שיהא נדון לאסיפה אחת וצובר גרגו כי היכי דלא אמרינן דמיעט קרא ששה זרעין וחמשה אסיפין אלא אמרינן אסיפה דשנה שעברה היא ולדידך דאמרת דקליטה הוא דדרשינן ונא אסיפה אל הבית למה לן בילה והא כבר קלט כולו קודם שביעית והא דפריך מר"ש שזורי לברייתא דת"כ משום דמשמע ממתני' דר"ש שזורי כייל לפול המצרי כשזרעו מתחלה לזרע דאית ליה דינא דאורז ודוחן א"כ ברייתא דת"כ דריש לה נמי אפול המצרי ואי אסיפה דברייתא היינו קליטה כדקאמרת א"כ בילה למה לי ולא משני. ונראה דיכול לתרץ ר' זעירא דלעולם קליטה הוא דדרשינן וכדאמרינן אלא שאני הכא דמעיקרא זרעו לירק ושוב נמלך שיהא לזרע ומשו"ה לא אהניא מחשבתו אחרונה אלא משום דסייעוהו מן השמים שהגיע מקצתו לקצצין גמורין וכיון דנכר לעין הוא דשל שנה שעברה הוי משו"ה אמרו עליה רבנן מסתיין הך קנסא עליה דאפילו הכי תיבעי בילה ולעולם דדרשת מנין אסיפות קליטות נינהו ודרשא גמורה היא ולא חש לתרץ:
באספך מגרנך ומיקבך. הך ברייתא מייתי לה בפ"ק דר"ה ופירש"י ז"ל באספך מגרנך ומיקבך מכאן סמכו חכמים לקבוע זמן מעשר ירק מדבריהם אחר לקיטה לאסמכתא בעלמא לומר לך כל אסיף שלך יהא כתרומת גרן ויקב שהלכה בהם התורה אחר שנה שהביאו שליש הרי שהלכ' בהם אחר שנה שגדלו במימיה שהבאת שליש היא גדילתן שמאותה שנה ראויה ליקצר בדוחק אף כל וכו' לכך הלכו באילן אחר חנטה שכל גדילת פירותיו ע"י שהעלה שרף לפני חנטה הוא: