פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה ד
אין נוטעין ואין מרכיבין. מרכיב הוא שמרכיב אילן בחברו:
ואין מבריכין. מבריך הוא כופף הזמורה בארץ ומכסה בעפר וקוצץ באמצע כפיפתו ואותה הזמורה מוציא נוף לצד אחר:
פחות מל' יום לפני ר"ה. אבל כי הוו ל' יום לפני ר"ה חשיבי שנה ושרי לנטוע:
יעקור. לפי שקלטה בתוספת שביעית והיה נראה לומר האי איסורא דקלטה בתוספת שביעית היינו בזמן המקדש דאילו אחר ר"ג וכו' בטל איסור תוספת שביעית ולא יעקור אלא כיון דטעמא דיעקור משום מונין או משום חשד כדאיתא בגמ' ובמס' גיטין אפילו כשאין בית המקדש נמי יעקור דיאמרו שנטעה בשביעית ?(א):
לשתי שבתות. דכך שיעור הקליטה לדידהו ואיפסיקא הילכתא כוותיהו בפ' הערל ואמרינן התם דכולהו תנאי מודו דלא אמרינן עלתה לו שנה פחות משלשים ובשיעור קליטה הוא דפליגי במתני'. דגרסי' עלה בפ"ק דר"ה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים, לדברי האומר שלשה צריך שלשה ושלשים, לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים, ופי' רש"י ז"ל לדברי האומר ל' יום לקליטה צריך שלשים ושלשים ל' יום לקליטה שתהא נשרשת בארץ וגם ל' יום לחשיבות שנה דימי הקליטה אין עולין לה דכמאן דמנחא בחביתא דמיא כ"ז שלא קלטה ול' יום אחרים לתוספת שביעית הוא דבעינן שלא תהא נקלטת בתוספת שביעית דאין ימים עולין לשנה לדידיה פחות מל' יום וסתם מתני כר' אלעזר בר פלוגתיה דר"מ גבי פר הילכך כדי שלא תהא בה איסור תוספת בעינן קליטה קודם ל' דתוספת אלו דבריו ז"ל. ומדבריו ז"ל נראה דלא בעינן שתי שבתות ושלשים אלא דוקא בערב שביעית ובא"י אבל בשאר שנים לא. ועוד נראה מדבריו דלדידן דקי"ל כר"ג דלית לן השתא תוספת שביעית לא בעינן אפילו בארץ שתי שבתות ושלשים, ואנן קיי"ל דאפילו בחו"ל ואפילו בשאר שנים בעינן להו דמטעם ערלה בעינן שתי שבתות ושלשים דטעמא דל' להפסקה בעינן להו בין קליטה לר"ה ובשאר שנים נמי אלא דבערב שביעית יעקור ובשאר שנים לא עלתה לו שנה עוד נראה מן הטעם שכ' רבינו ול' יום אחרים לתוספת שביעית דס"ל לרב דהך מתני' מיתנייא מקמי ר"ג דתנן ואם נטע פחות מל' יום וכו' יעקור ואלו לר"ג דכך הוא ערב שביעית כמו באמצע השנה ואינו אמת דבהדיא אמרינן בגמ' דאפילו בזמן הזה יעקור והיינו במזיד משום טעמא דמונין ובשוגג קנסו בנו אחריו ומשום טעמא דחשד. אלא סוף לשונו הוי כוונתו דאין ימים עולין לשנה לדידיה פחות מל' יום וכו' והיינו דבעינן תשלום שנה קודם השנה הבאה אחרי כן ובכל השנים הוא דאמר דהא מפר ילפינן וכדברי רבנו ז"ל וקודם שביעית לענין דלא יעקור שלא נכנס בטעות מונין וכדאמרן ובשאר שנים נהי דלא יעקור אבל לא עלתה לו שנה אלא למר בשתי שבתות ושלשים ולמר בס' יום ל' לקליטה ול' לעליית שנה. והקשה עליו ר"ת ז"ל חדא דלשון המשנה לא משמע דמיירי אלא בקליטה ותו לא ועוד כי היכי דבמתני' קתני שלשים ומוקמינן לה בקליטה בלא ל' של תוספת ה"נ לוקמה לברייתא דלקמן דשלשים של קליטה בלא הנך של תוספת ואמאי אוקמוה כר"מ. ועוד דגבי אורז ודוחן דלקמן משמע דכיון דהשרישו לפני ר"ה שרו ולא חיישינן במה שהשרישו בתוספת שביעית. לכך סובר הרב ז"ל דרב נחמן אערלה דוקא קאי ולא אתוספת שביעית דלגבי שביעית לא בעינן אלא שלא יקלוט בשביעית עצמה וכ' רבנו שמשון ז"ל דר"ת היה אומר דמותר ליטע בתוספת שביעית שהוא כשאר תולדות דאמרינן בריש מ"ק מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הילכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות הוא דמחייב אאחרנייתא לא מחייב ומשו"ה לא גזרו בתוספת ע"כ. ואני אומר דודאי גבי נטיעה לוקין עליה מן התורה בשביעית לכו"ע ולא הוייא תולדה אע"ג דבתורה לא כתיב בשביעית לא תטע דתניא בגיטין פ' הניזקין ומייתי לה פ' אין תורמין הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשביעית בשוגג יקיים במזיד יעקור ובשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור. ופריך מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית אלמא דס"ל לתלמודא דגבי נטיעה שביעית ושבת כי הדדי נינהו ולא תולדה הויא כמו שכ' ר"ת אלא אב חשיבא כמו שאמרו זומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע ומסקינן כדקתני טעמא אמר ר"מ מפני מה אני אומר בשבת בשוגג יקיים ובמזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור מפני שישראל מונין לשביעית ואין מונין לשבתות פי' ישראל מונין שנות נטיעותיהן לשביעית לפי שצריכין למנות שנות הנטיעה לערלה ולרבעי וכשיוצא מאיסור ערלה ומחללין אותו ברביעית שהיא שלישית לשמטה הרואה מונה השנים למפרע ויודע שנטעה בשביעית דמנין שנים לשביעית הוא דבר שגור בארץ ישראל ואתי למישרי נטיעה בשביעית והרי כאן דנטיעה בשביעית לכלהו תנאי דאורייתא היא. ועוד תשובה על הרב ז"ל דזמירה תולדת נטיעה הוא דאמרינן דזומר חייב משום נוטע אלמא דזומר תולדת נוטע הוא ומי איכא מידי דגבי שביעית זמירה דהויא תולדה אסירא ולקי ואב דהיינו נטיעה שריא ועוד בירושלמי דשבת פ' כלל גדול מני לט"ז תולדות כולהו משום נוטע משמע דאב חשיבא ועוד תלמוד ערוך בהדיא דגרסינן בפ' כלאי הכרם נטע וזמר בשבת בין על דעתיה דכהנא בין על דעתיה דר' זעירא חייב שתים ולשביעית קרי שבת התם כדפרישנא וממקומו הוא מוכרח דאמרינן הכל היה בכלל זריעה יצתה זריעה להחמיר על עצמה והיינו בשביעית דכתיב בה לא תזרע ולא תזמור. ועוד דלקמן פסקינן להדיא דמת קנסו בנו אחריו דומיא דצרם אזן בבכור הילכך מכל הלין צריכין אנו לומר דלגבי נטיעה כו"ע מודו בשביעית דבכלל לא תזרע ממש היא וא"כ מוכרחין אנו לעשות לה סייג ותוספת ואם נטע בתוספת שביעית לכו"ע יעקור משום טעמא דחשד או דמונין כדאמרן. ומה שהקשה דברייתא נמי נוקמה בשלשים של קליטה בלא הנך של תוספת הא נמי ליתא דברייתא דלקמן קתני בה ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה משמע דימים עולין לשנה הוא דקתני ובשלמא לר"מ ניחא דבשלשים איכא קליטה וזמן לחשיבות שנה סגי ליה ביום ל' דעולה לכאן ולכאן דסבר יום א' בשנה חשוב שנה ואילו במתני' כולהו יומי דקתני בה דומיא דר' יהודה ור' יוסי קתני לה הילכך אתינן לאוקומה כר' אלעזר ומאי דהקשה נמי דמתני' לא משמע הכי הא נמי לא היא דרב נחמן כך קבל מרבותיו עלה דמתני' ומאי דק' ליה נמי מאורז טעמא תריצא איכא דקיי"ל כר"ג וב"ד דעד ערב שביעית שרי לעשות מלאכה בקרקע ובאלו מכי השרישו קמי שביעית שרו וכ"ת גבי אילן נמי נימא הכי ואע"ג דלאו מטעמא של ר"ת ז"ל להוי מטעם דקיי"ל כר"ג ברבי ליתא דגבי אורז דליכא איסור ערלה שרינן אבל גבי נטיעת אילן מאן דלא נטע קודם תוספת שביעית תוך שתי שבתות דליכא קליטה קמי שביעית אי אמרי דלא יעקור שנה שביעית היא ראשונה ומכיון דישראל מונין לשביעית א"כ אתו למימר דנטיעה בשביעית שריא ולטעמא דחשד כ"ש ומשו"ה הצריכו חכמים ל' יום לתוספת בתר זמן הקליטה שיעלה לשנת ערלה ואי פחות מכאן בשביעית לכו"ע יעקור דלא שרי ר"ג אלא לחרוש עד שעה אחת קמי שביעית אבל ליטע דכו"ע דטעמא דמונין וטעמא דחשד אית להו אסירא אפילו לדידיה ונקטינן דנטיעה בשביעית דאורייתא היא ולוקין עליה משום לא תזרע ובזמן שאין בית המקדש נמי בעינן בכל השנים שתי שבתות ושלשים אלא דבערב שביעית יעקור מטעמא דחשד או דמונין ובשאר שנים לא עלתה לו שנה וכן פסק הרמב"ם ז"ל ההיא מימרא דרב נחמן גבי שביעית בפ"ג וכתבה נמי גבי ערלה בהיל' מ"ש ונטע רבעי פ"ט:
מתני' בסתם. הא דתנן פחות מכאן יעקור בסתם שלא נתברר לנו אי קלטה או לא:
אבל דבר בריא שהשריש מותר. דהא קלט קודם וליכא נטיעה בשביעית והך סברא דר' יוסי בן זימרא אתיא כמ"ד מפני החשד דאילו לטעמא דמונין אפילו השריש קודם שביעית נמי אסור דגרסינן במס' תרומות פ' אין תורמין נטע פחות מל' יום לפני שביעית ונכנסה לשביעית אין תימר חשד אין כאן חשד ואין תימר מונין יש כאן מונין וטעמא דכיון דמונין שני ערלה משנת שביעית אתו למימר דמותר ליטע בשביעית דשביעית שנה ראשונה הויא והתם בפ' אין תורמין מפ' דרבנן אית להו חומרא דתרוייהו בין חומרא דטעמא דמונין בין חומרא דטעמא דחשד ור' יהודה לית ליה אלא טעמא דמונין ובמזיד שגרם שבא חשבונו שביעית לשנה ראשונה לא עקר פירותיו מה הן. דזה וזה גירם איכא:
ישפכו פירותיו. כלומר ונפקירם כדין שביעית כיון דנטע בשביעית לעולם הוי שביעית ואפילו מכאן ועד מאה שנים:
לא נמניתי עמהן בעלייה. לשמוע מה אמרו בדבר זה:
בעלייה. מושב בית וועד החכמים להתקבץ לדבר המשפט קרוי עלייה בתלמוד כדאמר וכי בעלייה היית מדברים שחדשו בעלייה:
נצא לחוץ וכו'. נצא לחוץ ונשאל ונשמע דברי חכמי ישיבות העיר ונלמוד:
אין מחדשין על הגזרה. ושרו פירותיו כדרך כל זה וזה גורם והיינו נמי אין מוסיפין וקיי"ל כר' יונה ור' ייסא דהוו תרי לגבי ר' אילא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג ואם לא עקר הנטיעה הפירות מותרין:
בנו מהו. שיהא מותר לקיימו בשנה השביעית גופה כיון דנטע אבא תוך ל' יום לשביעית מי אמרינן קנסו בנו אחריו או לא כדאמרינן גבי צורם אזן בכור בפ' השולח:
אסור לקיימו. אלא מחייבין את היורש לעקור כיון דאיסורא דאורייתא היא קנסו בנו אחריו:
ואתיא כמ"ד מפני החשד. היינו כרבנן דהניזקין ודפ' אין תורמין דקנסו שוגג אטו מזיד ומשו"ה קנסינן לבנו אע"ג דלגבי בריה שוגג הויא איסורא:
אבל כמ"ד מפני מונין וכו'. דאילו לטעמא דמונין ולא קנסינן אלא מזיד:
אף בנו מונה. אפילו בנו יכול למנות ואין כאן איסור דאיהו לא עבד איסורא והכי אמרינן בפ' אין תורמין דר' יהודה דלא קניס בשביעית שוגג אטו מזיד דאתיא כמ"ד מפני מונין ברם כמ"ד מפני החשד קנסו שוגג אטו מזיד ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג כשמעתין וז"ל ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור ע"כ כדאמרינן לעיל דרבנן אית להו חומרא דתרוייהו:
אחד המבריך וכו'. פירשו המפרשים ז"ל דכי אמרינן דמבריך איכא ערלה היינו שנפסקה מן האב א"נ אפילו לא נפסקה אלא שאינה יונקת ממנו אבל אם יונקת לא נהגא בה ערלה ומרכיב מפ' בפ"ק דערלה דלא גרסינן הכא מרכיב דאמרינן התם דאפילו הרכיב באילן סרק נמי לא נהגא ערלה והכי משמע בת"כ ונטעתם פרט למרכיב אבל בפ"ק דר"ה גרסינן ליה ורש"י ז"ל והרי"ף ז"ל נמי גריס ליה ומרכיב היינו שהרכיבו באילן סרק אבל באילן מאכל הא קיי"ל ילדה שסבכה בזקנה בטלה וכל זה יתברר במס' ערלה בס"ד:
עלתה לו שנה. למנין שני ערלה דכיון שהגיע יום ראשון של תשרי נשלמה לו שנה:
ומותר לקיימן בשביעית. דהא בל' איכא קליטה ושיעור לחשיבות שנה ומוקמי הך ברייתא בפ"ק דר"ה כר"מ דיום א' בשנה חשוב שנה בל' יום בעינן לקליטה כת"ק דמתני' אלא דיום ל' גופיה עולה לכאן ולכאן כדאמרינן התם וכתבתיו למעלה ובל' יום סגי לקליטה ולשנה:
ופחות מל' יום לא עלתה לו שנה. ועד תשרי הבא הוא זמן אבוד ומתשרי לתשרי מנינן שלש שנים שלימות והימים הקודמים עד תשרי הראשון אבודים הן:
ואסור לקיימן בשביעית. ואם ערב שביעית היא אסור לקיימו בשביעית כטעמא דלעיל למר כיון דמנינן משביעית אתו למימר בשביעית ניטעה ומשו"ה בעינן קליטה ותוספת והכי איתא בפ' אין תורמין ולדידן דקיי"ל כר' יוסי כל שלא ניטעה בט"ו באב לא עלתה לו שנה וזמן אבד עד תשרי הוא:
פירות נטיעה זו אסורין וכו'. ואע"פ שאמרנו עלתה לו שנה אם חנטו בה פירות לאחר ר"ה של שנה שלישית מיד אסורין הן עדיין עולמית משום ערלה שאע"פ שתשרי ר"ה לנטיעה ט"ו בשבט ר"ה לאילן כדתנן בריש פ"ק דר"ה וזו כבר נעשית אילן לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט אבל משם ואילך אם יחנטו בה פירות דין רבעי עליהם ליאכל בירושלם וכ"ש בט"ו בשבט לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החנוטים בה מכאן ואילך לכך הועילו לה ל' יום שלפני ר"ה שממהר היתירה מט"ו בשבט ועד ר"ה כל זה פירש"י ז"ל בפ"ק דר"ה דס"ל לרב ז"ל דאנטע ל' יום לפני ר"ה דוקא קאי והכי מפ' לה ר' אבא בר ממל לקמיה:
מ"ט. שנות ערלה ורבעי נמשכין לאסור פירות החנוטים בה קודם ט"ו בשבט לאחר שכלו לה שלשת שני ערלה:
ובשנה. כדמפ' ואזיל שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית וגו' ובשנה החמישית וגו' ומפ' לה בגמ' דילן פעמים שברביעי' ועדיין אסורה משום ערלה ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי ופירש"י ז"ל ובשנה הרביעית וי"ו מוסיף על ענין ראשון יהיה לכם ערלים אף בתוך שנה הרביעית ובשנה החמישית תאכלו את פריו מוסיף על ענין רבעי דסליק מיניה פעמים שברביעית כגון אם מיהרו פירותיה לחנוט ברביעית לפני שבט ועדיין משום ערלה אסורין בהנאה עולמית פעמים שבחמישית כגון פירות שחנטו בה קודם שבט טעונין חילול אבל אם איחרה חניטתה עד לאחר ט"ו בשבט אין בהם איסור:
כשנטעו לפני ר"ה שלשים יום. כלומר הא דקתני אסורין עד ט"ו בשבט דוקא בנטיעה שהקלת עליה בתחלתה והיינו כשנטעה ל' יום לפני ר"ה שעלו לה אותן ל' יום לשנה שלימה כלומר לאחר קליטה:
אבל נטעה פחות ל' יום לפני ר"ה איתא חמי שנה שלימה לא עלתה לו. דהא כל ימים דקודם תשרי לא סלקי לה כלל ומנינן מתשרי לתשרי ג' שנים שלימות:
ותימר הכין: כלומר שיהא נוהג איסור עד ט"ו בשבט:
א"ל ואין כיני אפילו נטעו ל' יום לפני ר"ה יהא אסור עד ל' יום לפני ר"ה. כך כתוב בספרים והכי איתא נמי בפ"ק דר"ה בירושלמי והר"ן ז"ל לא היה גורם כן אבל כך היתה גרסתו א"ל כן היא אפילו נטעו פחות מל' יום לפני ר"ה אסור ולגרסא זאת משמע דקאמר ליה ר' זעירא הכי אתה מתמיה לומר שנה שלימה לא עלתה לו ונחמיר בו יותר לומר דאיסור ערלה יהא נוהג עד ט"ו בשבט של רביעית כך אמרו דאפילו אותה שנטעה פחות משלשים יום לפני ר"ה דלא עלתה לו שנה [אסורה] עד ט"ו בשבט דאחר תשרי רביעי לנטיעתה ושניהן שוין ומשו"ה כ' הר"ן ז"ל דדינו של הרמב"ם ז"ל פלוגתא היא בירושלמי. ולספרים שלנו אין כאן מחלוקת כלל והכי פריך כיון דדרשינן פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה היכא דחסיר ובציר משנה הראשונה א"כ אע"ג דנטעו ל' יום לפני ר"ה דלא חטא למה אין מוסיפין לה אלא עד ט"ו בשבט ותהא אסורה עד ל' יום לפני ר"ה של שנה החמישית ולא יהו השניה מקוטעות וחילוק יש בין חטא ללא חטא דלא חטא נימא דסלקי ליה אותן ימים דקמי ר"ה וגבי חטא לא סלקי ליה כלל ולא משני לה:
ומסקינן מאי כדון כמו מאי הוי עלה. ומשני מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן. כלומר דהשתא אילן היא ולא נטיעה משלים שנתו עד שבט ולאו כדקאמרינן דטעמא משום דקפיד תנא אמאי דבציר בשתא קדמיתא דעתה לזה הטעם דוקא כשנטעה ל' יום לפני ר"ה משלימין לה עד שבט אבל פחות מל' יום הואיל ויש לה ג' שנים שלימות חוץ מקליטתה אין מוסיפין לה כלום דלא אמרו אלא משום דעומד תוך שנתו של אילן משלים וכו' משמע דסלקי ליה שני נטיעה בחסרון ובדלוג ונכנסה בשנת אילן נשלימנה אבל נטעה פחות מל' יום דאכתי לא סלקי לה שני נטיעה אבל כי סלקי הא סלקי שלימים ולא מוספי' בה תו אלא סגי מראש תשרי לראש תשרי הרביעי וממנו ואילך היא שנת חילול וכן דעת הראב"ד ז"ל וכ' דהך סברא מסתייעא מדקתני ופירות נטיעה זו מכלל דאיכא נטיעה דלא אמרינן הכי ועוד מדאמרינן פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה פעמים הוא דאמרינן הכי ולא כל שעה ע"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט מהילכות מעשר שני בהדיא וכן דעת רש"י ז"ל למעלה. והר"ז הלוי ז"ל חולק בזה בספר המאור שלו וראוי להחמיר: