פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה ג
מזהמין את הנטיעות. הני נמי תולדות נוטע נינהו ומפ' תלמודא דהכא דאתיא כר' דלא שרי זיהום אפילו בנטיעות אלא עד ר"ה ולא בשביעית גופה ורבנן בברייתא שרו זיהום אפילו בשביעית גופה ובגמ' דילן בע"ז פרק ר' ישמעאל פריך מתני' דהכא אברייתא ומתרץ לעולם מתני' רבנן היא ושאני בין זיהום לזיהום ופירש"י ז"ל דמזהמין דברייתא כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל שלא ימות והא דתנן במתני' לעיל מזבלין ומעדרין עד ר"ה ומשמע אבל בשביעית לא התם זיבול דקרקע הוא והויא עבודה שבשדה והכי נמי בפ' כלל גדול מני לה בהדי הנהו דהניית קרקע ומתני' באברויי אילנא הוא דאיירי דהיינו להחזיקו ולהשביחו:
וכורכין אותן. מלשון ותכריך בוץ והיינו מפני החמה והצנה:
וקוטמין אותן. פי' בערוך תרגום אפר קטם והקשה הרא"ש ז"ל דהיינו מאבקין דלעיל והרמב"ם ז"ל מפ' דהאי דלעיל בצמרת האילן ושל כאן בשרשים ורש"י ז"ל פי' ההיא דלעיל בשרשים ושל כאן פי' בענפים ונראה לפ' דהיינו שחותך ראשי הענפים כמו נקטם ראשו דפ' לולב הגזול והיינו מגזמין דתניא הכא ובפ' ר' ישמעאל שפירושו דקוטע את הנוף כדי שיוציא נופות הרבה סביבות הגיזום וכן מצאתי לר"י ז"ל והתם מפ' דאברויי אילנא הוא הילכך עד ר"ה הוא דשרי מכאן ואילך לא:
ועושין להן בתים. פירש"י ז"ל ועושין גדר אמה גובה סביבותיה וממלאין אותה עפר ובגמ' דהכא לא משמע הכי אלא בית ממש לצל שלא ישרוף השמש הנטיעה:
ומשקין אותן עד ר"ה. אבל לא בשביעית דתולדה דנוטע הוי ומשקין אותן בין על העיקר כי אורחייהו בכולהו שני וכ"ש על הנוף ויורד על העיקר דהוי שינוי ולר' ישמעאל כי היכי דגמירי הילכתא למשה מסיני גבי נטיעות דחורשין בעשר כל בית סאה עד ר"ה וה"נ משקין אותן דאוקומי אילנא הוא ולר"ע דיליף מקראי תוספת שביעית הא קא מודי דכל אוקומי אילנא שרי ולאו בבית השלהין עסקינן דאילו בבית השלהין אפילו בשביעית גופה שרי כדתנן בריש מ"ק:
את הנוף אבל לא את העיקר. שצריך לשנות ולא יעשה בשביעית כשאר השנים:
סכין את הפגין. הני נמי תולדת נוטע נינהו כללא דמילתא כל מידי דהוי להבחיל את הפרי תולדת נוטע הוי:
פגין. מלשון התאנה חנטה פגיה ופי' בערוך פירות שלא נתבשלו סכין אותן שמן ומיד מתבשלין ורש"י ז"ל פי' בע"ז פגי תאנה סכין אותן שמן כדי שיהו שמנות יותר אבל בלא סיכה נמי חזו אלא דהוי פיטומי פירא והכי מוכח התם בגמ':
ומנקבין ומפטמין אותן. חדא היא ופירש"י ז"ל ממלאין את הנקבים שמן והאי נמי פיטומי פירא הוא: עד ר"ה לא גרסינן לה:
פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית. בגמ' פליגי אמוראי מר אמר דהוי פירושא דרישא דתנן סכין את הפגין ?(ד) [ותני דבי ר' ואלו הן דאין להן קדושת שביעית וכיון דהוו כפגי ששית שרינן לסוך בהן] ומר אמר רישא דמתני' בשל ששית שאין נכנסין לשביעית עסקינן ועד ר"ה קא שרינן להו והשתא מפ' דינא דנכנסין לשביעית ודינא דיוצאין לשמינית דתרוייהו אסירן:
ר' יהודה אומר. מפ' בתוספתא דאנכנסין לשביעית דוקא קאי:
בספרים גרסינן ר"ש מתיר באילן מפני שהוא רשאי בעבוד האילן. ופירשו דר"ש מתיר לסוך ולנקב באילן עצמו דקסבר דאדם רשאי בעבודת האילן דלא אסר רחמנא אלא עבודת קרקע ותו לא וליתא דהא לעיל קא אסר ר"ש פיסולו של אילן מעצרת ואילך וכ"ש בשביעית עצמה ונראה כספרים דגרסי ר"ש מתיר באלו וכן מצאתי בספר ישן ואפגין יוצאין קאי דוקא דקא יהיב טעמא מפני שהוא רשאי בעבודת וכו' ולדידיה לא שייך אלא ביוצאים וה"ק דאילן מלא פגין של שביעית ויוצאין למוצאי שביעית מותרין כל העבודות הצריכות להן כדתניא בת"כ שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצתה שביעית אע"פ שפירותיה שמיטה פי' שפירותיו עומדין בקדושת שביעית כיון שחנטו בשביעית מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן דשנת שבתון כתיב ורבנו שמשון ז"ל פי' קצת מזה:
מתני' כר'. דאסר זיהום בשביעית:
ברם כרבנין. תניא בברייתא מזהמין ומתלעין בשביעית עצמה:
מתלעין. נוטלין התולעים שבאילן והיינו מעשנין דלעיל:
אבל לא במועד. חולו של מועד ומפ' טעמא בע"ז שביעית מלאכה הוא דאסר רחמנא טירחא שרי ובמועד אפילו טירחא נמי אסיר:
וכאן וכאן אין מגזמין. שביעית ומועד אין מגזמין דהיינו קוטמין כדפרישית במתני' ובתלמודא דילן נקטינן דמתרץ מתני' אפילו כרבנן וקא מפלגי בין זיהום לזיהום כדפרישית במתני':
אבל נוטל הוא את הרואה. נראה בעיני דהיינו הרואה לרה"ר ומשום דמזיקין דתנן בס"פ לא יחפור אילן שהוא נוטה לרה"ר קוצץ כדי שיהא עובר גמל ברוכבו ולהכי לא מחזי עבודה באילן:
מה בין המזהם לעושה לה בית. דהאי והאי אוקומי ואמאי לא פליגי רבנן אלא בזיהום ומודו בבתים ואסיר בשביעית:
ור' אבינא. הוה מפרק לה דזיהום חשיב כמושיב שומר שלא ימות ואין משביחו לאילן אלא מעמידו כמות שהוא:
בית עושה לה צל. מפני החמה שלא ישרפנה והיא גדילה מחמתו ומשבחת:
תמן תנינן. במכילתין בפ' בראשונה ומייתי לה משום דבהא נמי ר' אבינא בעי בה ומתרץ לה:
המבקע בזית. ליטול עצים:
לא יכסה בעפר. הביקוע שהעפר נעשה טיט ומשביח האילן כדמפ' ואזיל:
מה בין קשין וכו'. מ"ש כיסוי קשין דשרי' וכיסוי עפר אסיר:
קשין אינו אלא כמושיב שומר. לאוקומי אילנא בעלמא הוא:
משקה על הנוף ויורד על העיקר. פי' רבנו שמשון ז"ל דהך ברייתא בערב שביעית מיירא דקתני רישא דברייתא בתוספתא משקין את הנטיעות עד ר"ה והדר קתני ר' יוסי בן כיפר אומר וכו' בין על הנוף בין על העיקר והיינו כמתני' ור' אלעזר ב"ר צדוק דשרי בשביעית על הנוף דוקא הוא דשרי ואינו נכון אלא דפליג אר' אלעזר בר צדוק ובשביעית גופה שרי ר' יוסי בן כיפר ועובדי דגמ' מוכחן הכי דפריך וכי מתכוין לעבודת הארץ ואי עד ר"ה מאי פריך ועוד מ"ט דב"ש ומשקה בסלא הוא דשרו ב"ה דכיון דמשקה תולדה הויא כדאיתא במ"ק ואבות הוא דאסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא אלא מדרבנן הוא דאסירי בשינוי בעלמא סגי:
משקה בסלא. בסל בין על העיקר בין על הנוף כדי שיתפזרו המים בכל הענפים:
ועדר. וחפר בידים שיבואו המים לאילן:
משקין דיקלייא. על העיקר ובנטיעות ובסלא:
בכנישתא חדתא וחרוותא. וכלהו בשביעית וכר' יוסי בן כיפר. וכ' הראב"ד ז"ל דכולה מתני' דתני הכא גבי נטיעות משנה שאינה צריכה היא דהא אפילו חרישה דהיא אב מלאכה שרי בנטיעות עד ר"ה אלא הא קמ"ל דעד ר"ה אין בשביעית לא א"נ לאשמועינן דגבי נטיעות הוא דשרי דכיון דבחרישה לא גזרו כדאמרינן לעיל דהללמ"מ כ"ש דבתולדות דילה לא גזרו אע"ג דאברויי אילנא הוא ובשאר אילנות אסור אלא עד עצרת דוקא הוא דשרי א"נ בין בנטיעות בין בשאר אילנות שרי דלא גזרו על תוספת אלא בחרישה שהיא אב מלאכה אפילו למ"ד שאין לוקין על חרישה בשביעית מ"מ מדאורייתא אסירא כדכתיב בחריש ובקציר תשבות וחייב עליה בשביעית אבל בשאר עבודות האילן דשביעית גופה אינם אלא מדרבנן כדאיתא בריש מ"ק לא גזרו עליהם ערב שביעית והאי דנקט נטיעות משום דאורחייהו בזיהום עכ"ל בע"ז פ' ר' ישמעאל:
ה"ג אנן תנינן סכין את הפגין וכו':
תני דבי ר' ואלו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית. כלומר במתני' תנן סכין את הפגין סתם ולא מפ' בהי פגין מיירי אי בנכנסין לשביעית אי בלא נכנסין ובסיפא תני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ושל שביעית וכו' ומשמע דכייל להו בהדי הדדי לאיסורא:
ותנא דבי ר'. כלומר שונה משניות בבית ר' הוה גריס במתני' בגירסת משנתנו גופה ואלו הן שהיה מפ' והי נינהו ומפרש דבפגין הנכנסין הוא דשרי וכ"ש באין נכנסין והאי דקתני ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית תחלת בבא היא וקיימא לא סכין ולא מנקבין אותן ומאי דתני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית אשריותא דסכין את הפגין הוא דקיימא ואפילו בשביעית גופה שרינן סיכה בפגין דפטומי פירא בשביעית לא חשיב עבודה באילן ולאורויי לן הכי היה מוסיף ואלו הן שם כלומר ואלו הן פגין שהתרנו פגי ערב שביעית שנכנסו וכו':
ר' אלעזר. במתני לא היה גורס כגירסת ר' אלא כגירסת ספרים שלנו וכפשטה דתרוייהו אלא סכין ולא מנקבין קיימי וסכין ומנקבין דרישא בשל ששית שאין נכנסין מיירי אלא נאכלין הן באותה שנה אבל של ששית הנכנסין או של שביעיח היוצאין אתרוייהו קתני לא סכין ולא מנקבין וא"כ ר' יהודה להקל בא אפגי ששית שנכנסו לשביעית דת"ק לא מפליג בין מקום שנהגו לסוך למקום שלא נהגו וכו' ואתא ר' יהודה למימר דלא אסיר אלא במקום שנהגו לסוך דחשיב להו עבודה אבל באתרא דלא חשיבא להו עבודה שרי לסוכן:
ור' יוחנן. סבר כתנא דבי ר' ובפגי ערב שביעית הנכנסין שרי ת"ק מכל מקום ולא אסר אלא ביוצאין למוצאי שביעית דכיון דאית בהו קדושת שביעית בעו היכירא ור' יהודה מחמיר בנכנסין במקום שנהגו לסוך ודלא כת"ק דשרי בכל ענין וליכא למימר דשרי ר' יהודה איוצאין למוצאי שביעית דא"כ היינו ר"ש ועוד דהכי איתא בתוספתא בהדיא דר' יהודה מודי לת"ק בהני דתניא התם פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר' יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה ומקום שלא נהגו לסוך סכין ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מנקבין אותן פי' הכל שוין ר' יהודה ות"ק אבל ר"ש פליג ביוצאים וסבר כתנא דת"ק וקיי"ל כר' יוחנן לגבי דר' אלעזר וסכין אפילו אותן הנכנסים לשביעית ואפילו מר"ה ואילך בין במקום שנהגו לסוך בין במקום שלא נהגו לסוך דקיי"ל כת"ק דשרי פיטומי פירא בשביעית וכר' יוחנן ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג הן כר' אלעזר והטעם דבגמ' דילן בפ' ר' ישמעאל (ע"ז נ:) גרסינן לה כר' אלעזר דסיכת פגין לא שריא אלא עד ר"ה: