אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו

פרק א · הלכה ד

הלכה ג

כל שהוא אוכל. בפ' כלל גדול דמס' שבת מפ' אוכל למעוטי ספיחי סטים וקוצה וכ' התוס' דהא דנקט הני ולא קאמר כל דבר שאינו אוכל משום דהני חזו קצת לאכילה וקמ"ל דלא חשיבא אכילה דידהו ולהכי נקט ספיחי ולא נקט סטים וקוצה עצמן דהנהו פשיטא דלא חזו כלל ויותר נכון לומר דמשום דתני בשביעית כלל גדול אמרו בשביעית וכו' וקתני התם ספיחי סטים וקוצה דהן ממינין הצובעין אשמועינן דכלל דתנא גבי פאה הוא למעוטי כללא דקתני בשביעית וכן כ' רש"י ז"ל שם בפ' כלל גדול וז"ל והאי דנקט הני ולא נקט שאר מינין שאינן ראויין לאכילה משום דאיידי דגבי שביעית תני להו דיש להן שביעית נקט הכא דגבי פאה ומעשר ליתנהו ע"כ והא דבמתני' דשביעית תני ספיחין ולא תני גרעינין אסטיס וקוצה עצמן דמשמע בריש פרק כלל גדול זוטא דהגרעינין מאכל אדם הן ועוד דבגרעינין לא שייך כילוי דהא כל זרע ואפילו דירק מתקיים כדאמרינן לקמן בפ' מלבנות אלא בגידולים שייך כילוי דתנא בהדי אין מתקיים בארץ תני להו לאו מאכל אדם הלכך תני ספיחי ורש"י ז"ל כ' בפ' הגוזל קמא משום דבשביעית אסור לזרוע תני ספיחין:

ונשמר. מפ' התם למעוטי הפקר כגון הזוכה בשדה מופקרת ונ"ל דהאי כללא אהני נמי ללקט ושכחה דהא בכולהו כתיב קציר והאי נשמר בפאה לאו דהוא גופיה נשמר אלא שיהיה מין הנשמר ואע"פ שאין הוא עצמו נשמר דהא הפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בלקט ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר מ"ט תעזוב יתירא כתיב בהו כדאיתא בפ' הזרוע והא קא בעינן נשמר אלא ש"מ מין נשמר קא אמרינן וכ"כ הראב"ד ז"ל בפירוש ת"כ ועוד הקשה הוא ז"ל דאמאי לא תני באילן אלא הני שמנה ותו לא והרי תפוחים ועוזרדין וערמונים ולוזים ואפרסקין ואגסין ושזיפין ורימין ופרישין ותותין ותירץ ז"ל שאפשר שיש באלו מינין שאין מכניסין אותן לקיום כגון תותים ואפרסקין ותפוחים ועוזרדין ופרישין והשאר אפשר כי לא היו אצלן מן המשומר שהיו רוב אותן המינין מצויין בהפקר ע"כ ונראה דמתותים אין כאן קושיא דאין לקיטתן כאחת אלא הוו כתאנים:

וגידוליו מן הארץ. שיש להם שרשים שיונקים מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות דמאוירא קא רבו:

ולקיטתן כאחת. למעוטי תאנה שאין פירותיה מתבשלין כאחת והמבושלין אינן ממתינין באילן עד שיגיעו חבריהן לבישול אלא נופלין ולוקטין המתבשלין יום יום וה"ה כל אילנות דדמו לתאנה:

ומכניסו לקיום. לאוצר כדי לאכול ממנו בשאר ימות השנה למעוטי רוב ירקות דאע"ג דחייבין כולהו במעשר פטורין מן הפאה ויש ירקות שמכניסן לקיום וחייבין בפאה כגון שומין ובצלים ולוף וקולקוס:

והתבואה והקטנית בכלל הזה. בת"כ משמע דה"פ כל התבואה וכל הקטנית נכנס תוך הכלל הזה וליכא למעוטי בהו מידי דכי ממעטינן באילן וירק הוא דמעטינן דאית בהו מינין דלית בהו הני תנאים דפרשינן והכי איתא התם יכול הירק והקישואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות הכל בכלל ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתן כאחת ומכניסו לקיום יצאו ירקות שאע"פ שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום יצאו תאנים שאע"פ שמכניסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת והתבואה והקטנית בכלל הזה וכו':

האוג. פי' בערוך אילן העולה מאליו ביער ופריו דומה לשני תולעת ומבשלין אותו וחמוץ הוא ומאדים התבשיל והוא כמו זרע קנבוס אל סומק בלע"ז:

ה"ג תני ובקוצרכם אין לי אלא קוצר תולש מניין ת"ל לקצור עוקר מנין ת"ל בקצרך והכי איתא נמי בת"כ ובחולין פרק ראשית הגז איתא אנא דהתם דריש עוקר מקמי תולש ופירש רש"י ז"ל תולש ביד ולא עם השרשים כגון פולין עוקר עם השרשים כגון עדשים ע"כ ואית דגרס עוצד מניין דהיינו עוקר במעצד וחדא היא ונ"ל ללמוד מסוגיא דפרק ראשית הגז דקטנית וירק כגון שומים ובצלים חייבין מן התורה בפאה דכיון דפליגי רבנן ור' יוסי בפ' ראשית הגז בשוטף את הרחלים וגוזז את העזים דלרבנן חייב ולר' יוסי פטור דדייק לישנא דקרא רבנן לא דייקי א"כ לרבנן אפילו בחטים ושעורים אם תלשן או עקרן מן השרשים חייבין בפאה מייתורא דקראי דשמעתין וברייתא דהכא רבנן היא דקא דרשינן עוקר ותולש בתבואה ורבי יוסי מודי בהך דרשא אלא דלא מפרש ליה אלא במידי דאורחיה כגון תולש בפולין ועוקר בעדשים דאורחיה הוא כדברי רש"י ז"ל וכן בבצלים ובשומים אבל בחטים דוקא קוצר ומהכא ילפינן דדרשא גמורה היא דנר' יוסי דרשינן רבוייא דעוקר ותולש במידי דאורחיה ולא אשכחן עוקר ותולש דאורחיה אלא בהני דאמרן והיינו גבי ירק וקטנית ולרבנן למידי דאורחיה לא בעי קרא דפשיטא דהיינו קציר דידהו אלא כי איצטריך קרא ללאו אורחיה איצטריך זו היא סוגיית הגמ' ונקטינן דאיכא חיוב פאה מדאורייתא בין בקטנית בין בשומים ובצלים בין לרבנן בין לר' יוסי ותנן כל החייב בפאה חייב במעשרות שלא כדברי רבנו שמשון ז"ל שכתב דלא הוי דאורייתא אלא דגן תירוש ויצהר וכבר הארכתי בזה בריש מעשרות בס"ד:

ת"ל בקצרך. בפרשת אמור ומייתורא קא דריש ומייתי קרא לעוקר אע"ג דהא יליף תולש משום דתולש דמי טפי לקוצר מעוקר שעוקר עם השרשים:

אין לי אלא תבואה. דבה שייך קציר סתם: קטנית. והה"נ ירק שמתקיים כגון שומים ובצלים אלא דרובא דירק אין מכניסו לקיום לא נקיט ליה:

ת"ל ארצכם כל שבארצכם. ואע"ג דאיצטריך למילף דלא מיחייב בפאה כשקצרוה לסטים וכדלקמן פ"ב תרי ארצכם כתיבי חד בקדושים וחד באמור דאילו למידרש דלא מיחייב פאה אלא בארץ תיפוק לי דחובת קרקע היא ואינה נוהגת אלא בארץ כדאיתא בספ"ק דקידושין ובפ' ג' ארצות דשביעית:

אילן מנין. דנימא נילף במה מצינו מה קציר שאין בו ערלה אף כל שאין בו ערלה יצאו פירות האילן:

ת"ל שדך. ואשכחן בשביעית דכתיב שדך לא תזרע וכולן בכלל אחד שדה אילן ושדה תבואה וירק וכי תימא כיון שסופנו לרבות כל דבר מה ת"ל קציר להקיש אליו ולומר לך מה קציר לקיטתו כאחד ומכניסו לקיום ונשמר וכו' אף כל כעין הפרט:

זורעין זרעים וזרעי אילן כאחת. תרתי קמ"ל חדא דשני מיני אילן זורעין כאחת ועוד דזורעין זרעוני דירק או תבואה בהדי זרע אילן דאין כלאים אלא זרעים דתבואה וירק בהדי הדדי או גרעין מאלו בהדי חרצנים ואע"ג דכתיב שדך לא תזרע כלאים ולא יליף שדך כלאים משדך דכתיב גבי פאה או גבי שביעית כדמפ' טעמא ואזיל ולהכי נקט לה הכא:

והזורע מן החרצנים. בהדי זרעים דתבואה וירק סופג וכו':

עיקר כרמך לא תזרע כלאים. דלא תימא דוקא מכי הוי כרם הוא דאסור לזרוע בו מין אחר אבל בהדי חרצן לא דהא חרצן לא איקרי זרע דאם כן לכתוב רחמנא לא תזרע כרמך כלאים דהא כרמך לא משמע אלא דעשוי שורות ומדכתיב כרמך אפילו הכי דרשינן אפילו עוקר כרמך דהיינו חרצן אי נמי דלכתוב לא תזרע כלאים כרמך ומדסמך כרמך לתזרע משמע אף על גב דכרמך דמי לזרע דהיינו חרצנים נמי אסור:

תמן אמרינן זרעי אילן אין קרויים זרעים. גבי כלאי אילנות דקאמרת דמותר לזרוע שני מיני זרעי אילן כאחת וכן מין קטנית וירק עם מין אילן דלא חשיב זרע זרע אילן וגבי כלאי הכרם טעמא היא דאיכא ייתורא וכדפרישית אבל בעלמא לא חשיב זרע זרע אילן:

וכה את אמר קרויין זרעים. גבי הכשר עוקצי הוא קאי ר' יודן כדאמר בסמוך ומתמיה דכולהו מתני' דעוקצין מוכחי דכולהו מינין מקבלין הכשר וטומאה דכולהו מיני ירק וקטנית ואילן מיקרי זרע בכלהו דינין דהתם:

מיעט הכתוב את שאין דרך בני אדם וכו'. גבי כלאים כתיב הזרע אשר תזרע ומשמע אשר אתה רגיל לזרוע ואין בני אדם רגילין לזרוע גרעינין אלא תבואה וקטנית וירק מה שאין כן גבי אילנות דדרך לנטוע זמורות וייחורין וגרופיות:

ברם הכא ריבה הכתוב וכו'. גבי הכשר ריבה הכתוב על כל זרוע ואי קשיא גבי הכשר נמי כתיב אשר יזרע איצטריך לכדדרשינן בת"כ מנין לזרעים טמאין שזרען שטהרו ת"ל אשר יזרע טהור והשתא נקטינן דשדך דכתיב גבי כלאים אין אילנות בכלל:

ואית דבעי נשמעינה מן הדא. גבי פאה לרבויי אילן הוו דרשי מברייתא דכרם וזית דקשיא להו כדרשא דלעיל דשדך דכתיב גבי פאה היכי דרשינן מיניה אילנות והא אסקינא השתא דשדך דכלאים אין אילנות בכלל ולהכי בעי למילף אילנות מן הצד השוה שבהן וכדמפ' ואזיל:

לא תעולל. דכתיב בפ' כי תצא דלענין עוללות לא איצטריך דהא כתיב בפרשת קדושים וכרמך לא תעולל לאזהרת פאה לכרם הוא דקא אתי:

ובעי תלמודא מה את ש"מ. היכי שמעת אזהרת פאה באילן מהכא:

לא תדקדק. לקצור הכל אלא תניח בה קצת דהיינו פאה ופי' תעולל מלשון עלילה שכל מעליל הוא מדקדק במה שאין האדם נזהר ממנו:

לא תפאר. והא נמי לאזהרת פאה באילן:

לא תקיפו פאת ראשיכם. שתסר מלת תטול כמו ליטול פאת ראשכם והכי איתא בפרק הזרוע לא תטיל תפארתו ממנו והשתא ילפינן כלהו פירות האילן במה הצד דזית וכרם:

לקיטתן כאחת ומכניסן לקיום. הא דלא נקט אלא הני תרי משום דהני תרי הוא דשייכן גבי פאה היתירים על תנאים דמעשרות שארא דתנינן במתני' דאוכל ונשמר וגידוניו מן הארץ במעשר נמי שייכי כל דבר שחייב בביכורים ואתי במה הצד רמונים ותמרים:

ת"ל קצירך ושכחת. דכתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר וגו' ומשמע אפילו קציר אורז ואפילו קציר דוחן דכלהו קוצרין להן ובהני קראי דכרם וזית כתיב שכחה דכתיב בהו אחריך ודרשינן בפרק הזרוע אחריך זו שכחה והשתא קרא הכי קאמר כל מאי דמיחייב במצות אחריך לא תעולל לא תפאר דמאי דמיחייב בשכחה מיחייב בפאה:

יאמר זית ואל יאמר כרם. דהא בעית לאצרופינהו כיון דילפת מינייהו דלא להוו שני כתובים הבאים כאחד וקי"ל דאין מלמדין:

שהוא פטור מן הפרט. והוי דומיא דקציר שהוא חייב בפרט שני גרגרים הנושרים מן האשכול בשעת בצירה כדלקמן וכיון דיצא לידון בדבר חדש פטור:

יצא זית ללמד על כל האילנות פאה. דמה זית דהוא פטור מן הפרט וחייב אף כל האילנות כן:

על כל האילנות פרט. כגון הנושר מן האילנות בשעת לקיטת פירותיהן ובעיא היא:

שאינו שוה בשניהן. פאה שוה בשניהן בכרם וזית דאיכא מה הצד ילפינן אבל פרט אינו שוה בשניהם דגבי כרם שייך פרט שנופל פרט אחד מן הכלל דבאשכול מקובצין שם ענבים הרבה ונופל מהן אחד או שנים ולא שייך כן בזית דכל זית וזית נתלה בעוקצו וכל אחד ואחד הוא יחידי:

על דעתיה דר' ישמעאל ניחא. האי צריכותא דלעיל דאמרן אילו לא נאמר כרם לא הייתי לומד מזית דכיון דכרם יצא לידון בדבר החדש שחייב בפרט לפיכך לא יהא חייב בפאה דאי אתה יכול להחזירו וכו' לר' ישמעאל דסבר דאגמריה רחמנא למשה במדה דיצא לידון בדבר החדש דכיון דיצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש דנעקר הוא מכללו דלא מצי למילף מזית ניחא:

אלא לרבנן דאמרי. דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה:

הרי הוא בכללו והרי הוא בחדושו. דאינו נעקר א"כ אמאי איצטריך קרא לאהדוריה לכרם למצות פאה ופלוגתא דר' ישמעאל ורבנן תנינן לה בתורת כהנים בפרשה ויקרא גבי קרא דואת החלב המכסה את הקרב דכתיב גבי שלמים בפרשת כשב והכי תניא התם ואת החלב המכסה את הקרב מה ת"ל שיכול יתרבה בחלב הדפנות ודין הוא ומה אם בן בקר שנתרבה בנסכים נתמעט בחלב הדפנות בן צאן שנתרבה באליה הואיל ונתרבה באליה יתרבה בחלב הדפנות ת"ל ואת החלב המכסה וגו' אין לך מה שאמור בענין משום ר' ישמעאל אמרו מפני שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש החזירו הכתוב לכללו ע"כ וה"פ החלב המכסה את הקרב למה לי קרא בכשב כיון דכתבינהו בבן בקר שיכול יתרבה בחלב דפנות להקרבה וכתב בעל ספר המצות שלכך הוצרך למעט חלב שעל הדפנות לפי שדומה לחלב גמור שהוא כשמלה פרוסה וקרום דק יש עליו ונקלף מעל הבשר בקל שאלו הן סימני חלב אבל חלב האליה והיותרת לא דמו לשאר חלב וכשקרבין אין קרבין בתורת חלב כי אם בתורת יותרת ואליה לכך אין צריך מיעוט ע"כ יצא לידון בדבר חדש אליה החזירו הכתוב לכללו דאי לא אהדריה הוה אמינא אליה הוא דקריבה אבל חלבים לא ורבנן דס"ל הרי הוא בכללו והרי הוא בחדושו דרשי ליה למעט חלב דפנות וקשה בשלמא לר' ישמעאל איצטריך כי כחטאת האשם הוא לכהן משום דנעקר מכללו כיון דיצא לדבר חדש דהיינו מתן בהונות כדאיתא בריש ת"כ ובריש יבמות אלא לרבנן דס"ל הרי הוא בחדושו ואינו נעקר מכללו למאי מיבעי להו וי"ל דברייתא דפרשת מצורע דדרשינן כי כחטאת האשם מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית וכו' כדאיתא התם אתיא כרבנן ולהכי מיבעי להו:

אילו לא יצא אלא כרם יאות הוית מקשי. כלומר אילו הוה לן קרא לרבויי אילן ואפילו הכי הוה כתב כרם הוה משמע דלא כתב כרם אלא משום דיצא לדבר חדש והוה משמע כר' ישמעאל אבל השתא דיצא זית נמי והיינו ללמד אכולהו אילנות פאה דלא תימא ליגמר שדך שדך מכלאים מה התם אין זרע אילן בכלל אף כאן וכו' וכיון דיצא זית לרבויי אילן משום דלא משתמע בכלל שדך ולית לן קרא לרבויי אילן ע"כ הוצרך לכתוב נמי כרם דהא ליתיה בכללא דשדך ובמה מצינו דזית נמי לא אתי שהייתי אומר וטועה כל דדמי נזית שהוא פטור מפרט ועוללות הוא דחייב בפאה ולא אתי כרם משו"ה כתב רחמנא לכרם ולהכי לא נקט הכא ואילו נאמר כרם כדלעיל דכיון דלית לן קרא ומשמע לן דאי כתב כרם היינו משום דשאני דחייב בפרט ועוללות וכ"ש דבציר טפי כיון דלית לן קרא לאתויי אילן אבל גבי חלבים האיכא כללא דכתיב כל חלב לה' וחלב דפנות תותב קרום ונקלף הוי ומשו"ה מצית אמרת הרי הוא בכללו והרי הוא בחדושו משא"כ הכא דזית לא הוי כללא:

נאמר אף בפועל כן. דדוקא שכרו לדבר שמכניסו לקיום ולקיטתו כאחד הוא דאוכל ואילו שכרו ללקט ירק לא דהא קמה וכרם הוא דכתיבי אלמה תנן בפ' הפועלים העושה במחובר לקרקע אוכל בו:

וקטפת מלילות. ולא כתב שבלים לאורויי לן דאפילו דבר שנכרת ואומלל ואינו מתקיים פועל אוכל בו:

רוטבי תמרים. היינו מין תמרים שאין מתבשלין כמו שילהי גופנין:

פטורין מן הפאה. דאין לקיטתן כאחת:

מטילין שאור בב"א. בריש מעשרות תנן דעונת המעשרות דתמרים היא משיטילו שאור ופי' בערוך כשמתבשלין התמרים מתנפחין ונסדקין כמו השיאור והכא לא דמו לתאנים דתחלת בישולן לא הוי כאחת: קולקס. מין ירק הוא והשורש שלו הטמון בארץ הוא שראוי לאכילה ובערבי שמו קולקס ופשיטא לן דהוי ירק גבי פאה ומפסיק ביה כל הני דתנן לקמן אלו מפסיקין גבי תבואה וקטנית ולא דהוי אילן דתנן נקמן דאין מפסיק אלא גדר:

למעשרות. דהוי ירק והוי ר"ה שלו תשרי ולא אילן דר"ה שלו ט"ו בשבט:

ולשביעית. דלאו אילן הוא משמע אין בו משום איסור ספיחים דודאי ירק הוא ואסור באכילה בשביעית כדאיתא במס' שביעית דלא שריא בירקות שדה אלא ירקות שמנו חכמים שם:

ולכלאים. דלא תימא הוי אילן ולא הוי כלאים בכרם וכדלעיל זורעין זרע וזרע אילן כאחת וודאי הוי ירק ואוסר הכרם:

ולנדרים. כגון הנודר מן הירק מספקא לן אי הוי ירק ואסור בו ואי הוי אילן שרי או איפכא דאי נדר מפירות האילן דאי אמרת אילן הוא אסור בו ואי ירק שרי משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם יש קורין לו אילן ויש קורין לו ירק והכי משמע בפ' הנודר מן הירק דנא מספקא להו אלא גבי נדרים ואילו בשאר איסורין כלל גדול יש בידינו כל שמוציא עליו מגזעו מין אילן כדאיתא בס"פ כרם שחרב:

צריכא. לבני המדרש צריך עיון בה ומספקא להו וסלקא בתיקו ולחומרא:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה