פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו
פרק א
הלכה א
אלו דברים שאין להם שיעור. בגמ' פליגי שונין ברייתות איכא מ"ד גבי פאה שאין לה שיעור לא למעלה ולא למטה ואיכא מ"ד אין לה שיעור למעלה דוקא אבל למטה יש לה שיעור ונראה בעיני דמתני' דקתני דאין להן שיעור כו"ע מודו בה דאין להן שיעור לא למעלה ולא למטה קאמר דהא ראיון דמתני' מוקי ליה ר' יוחנן דוקא בראיות פנים כלומר במצות עשה דיראה כל זכורך ברגלים דאילו לא נתראה אלא פעם א' ולא אייתי קרבן קיים מצות עשה ואילו נתראה נמי הרבה פעמים יש בידו מצוה דאין לה שיעור אבל לא מוקמי לה בראיית קרבן ברגלים דמחייב לאיתויי קרבן מדמי חולין ואי מתחזי ולא מייתי קרבן עבר על לא תעשה דכתיב ולא יראו פני ריקם ואע"ג דקיים מצות עשה דההיא שיעור יש לה שאם בא לקנות בהמה או עוף מחולין שבידו וממעות מעשר יש שיעור לדמי חולין דטופל דמיחייב להוציא מעה כסף עליה דבפחות מכן אין כאן מעה דתנן בפ"ק דחגיגה ב"ה אומרים הראיה מעה כסף דעולת ראיה בעיא מעה כסף של חולין דיש לה שיעור נמטה והילכתא גמירי לה ב"ה הכי משו"ה לא מצי ר' יוחנן לאוקומה אלא בראיית פנים זו היא סוגיית הגמ' משמע דקים ליה לר' יוחנן דאין להן שיעור דתנן במתני' לא למעלה ולא נמטה הוא דתנן דבתרווייהו הוה מצי לאוקומה ולימא דאין להן שיעור דמתני' למעלה הוא דתנן ועוד דר' אושעיא בפ"ק דחגיגה בגמ' דילן פליג אדר' יוחנן וסבר דראיית קרבן נמי אין לה שיעור לא למטה ולא למעלה ובדרבנן הוא דפליגי ב"ש וב"ה ולהכי מוקי מתני' בין בראיית פנים בין בראיית קרבן ועוד דגמילות חסדים נמי מוקי לה הכא דהיינו בגופו אבל בממונו יש לו שיעור למעלה כדתנן בערכין מכל אשר לו ולא כל אשר לו מכל הני משמע דס"ל לבעלי הגמ' דמתני' דקתני דאין להן שיעור לא למעלה ולא למטה הוא דתנן וכי פליגי תנויי בגמ' גבי פאה לאו בפי' דמתני' פניגי דכלהו מודו בה דאין נהן שיעור דקתני לא למעלה ולא למטה הוא אלא דמתני' מדאורייתא קתני והנהו תנויי בתקנתא דרבנן הוא דפליגי. וכן פי' רבנו שמשון ז"ל דלישנא דאין להן שיעור משמע דאין להן שיעור כלל:
הפאה. התורה הזהירה כשיקצור אדם שדה של תבואה או קטנית שלא יקצור כל השדה אלא יניח לעניים מקצת קמה מחובר כדאיתא לקמן בפ' הפאה ניתנת ולקמן פליגי תנאי בפירקין היכן מניחה או בסוף השדה דוקא או אפילו בתחלתה ובאמצעה ואשמועינן מתני' הכא שאם קצר שבולת א' לעצמו והניח כל השדה כמות שהיא לשם פאה לעניים הויא פאה דאין לה שיעור למעלה וחל עליה שם פאה ופטורה מן המעשרות דכלהו מתנות עניים דקרקע פטירי מן המעשרות כדתנן בריש חלה וכן אם קצר כל השדה לעצמו והניח באחרונה שבולת א' לעניים ההיא בלחוד קדשא משום פאה דאין לה שיעור למטה ופטורה מן המעשרות וכל הקציר כולו קמא קמא מתחייב במעשרות:
והבכורים. דאם קרא שם לכל שדהו דיהוי בכורים הוו בכורים וקדשי וחייבין עליהן מיתה וחומש לכל דיניהן ותנן נמי התם עושה אדם כל שדהו בכורים וכן אם לא הפריש אלא אשכול אחד או שבולת א' לבכורים נמי מיפטר מדאורייתא:
והראיון. כבר פי' לעיל דפליגי ביה אי מתני' מיירי דוקא בראיית פנים דהיינו במצות עשה דיראה כל זכורך אי נמי במצות לא יראו פני ריקם דהיינו בראיית קרבן:
וגמילות חסדים. מפ' בגמ' דהיינו בגופו כגון לקבור מתים לשמח חתן וכלה אין לו שיעור בין למטה בין למעלה:
ותלמוד תורה. אין לו שיעור למעלה כדכתיב דדיה ירווך בכל עת וכתיב והגית בו יומם ולילה ולא למטה דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית קיים מצות ת"ת והכי איתא לעיל פ"ק דברכות ובפ"ק דנדרים ובמנחות פרק שתי הלחם:
כיבוד אב ואם. כדאיתא לקמן מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס הכלים הצריכין לו ומוציאין כלים הצריכין להוציאן לכבודו וגדולה מכולן הסבלנות לא יענהו שום דבר אפילו יזיק ממונו או יצערנו וכדלקמן:
ואוכל פירות בעה"ז. דכתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך:
וגמילות חסדים. לעיל ילפינן לה:
והבאת שלום ות"ת. בגמ' יליף להו ובספ"ק דקידושין פריך וליחשוב נמי שילוח הקן דכתיב ביה נמי למען ייטב לך וגו' ומשני אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים וטוב לבריות צדיק טוב ועליו נאמר פרי מעלליהם וגו':
למה לא תני תרומה עמהון. בהדי הנך דמני במתני' דאין להם שיעור דהא לתרומה נמי אין לה שיעור לא למעלה ולא למטה למטה דקיי"ל חטה א' פוטרת כל הכרי למעלה נמי דתנן בפ"ק דחלה האומר כל גרני תרומה לא אמר כלום עד שמשייר מקצת הא אם שייר מקצת שם תרומה עליה וקדושה ואסורה לזרים:
מפני המחלוקת. פי' רבנו שמשון ז"ל כלומר שיש תרומות חלוקות זו מזו דהא איכא תרומת מעשר שיש לה שיעור ואי הוה תני תרומה סתם דאין נה שיעור הוה משמע דאפי' תרומת מעשר ואע"ג דהוה מצי למיתני תרומה גדולה בפירוש כיון דלא מיתני ליה תרומה סתם לא תני לה ואין מחלוקת זה לשון פלוגתא דתנאי ודכוותיה בפ' שנים אוחזין מחלוקת כששניהם אדוקים בתורף דלאו לשון פלוגתא היא דאחלוקיה קאי כדפי' שם בקונטרס ע"כ ואינו מספיק למה שכתב למה לא תני תרומה גדולה ונ"ל לפרש דתרומה גדולה היא חלוקה מן השאר דפאה ובכורים אין להן שיעור מן התורה למטה ותרומה מן התורה לכתחינה יש לה שיעור בבינונית ובעין רעה כדתניא בתוספתא דתרומות א"ר יוסי מנין לתרומה שהיא א' מחמשים שנאמר תקח אחד אחוז מן החמשים ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה' פי' דאחוז מיותר הוא אלא ה"ק אחד מחמשים שאתה לוקח כאן הוא האחוז במקום אחר והיינו תרומת ה' ומניין שאם תרם ועלה בידו א' מששים שאין צריך לתרום שנאמר וזאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החטים וגו' ע"כ פי' חומר הוא שלשים סאה והאיפה שלש סאין ושתות של האיפה חצי סאה הוי וכשתוציא חצי סאה תרומה משלשים סאין הרי א' מס' הרי לך דהנביא פירש א' מס' והתורה אמרה א' מנ' ומסרו לנו חכמים פירושו של דבר זו בבינונית וזו בעין רעה ואפילו תדחוק ותאמר דההוא דאורייתא אסמכתא היא דברי הנביא מפורשין הן וע"כ צ"ל שגמרא היתה כן ביד הנביאים והזקנים אותן שקדמו ליחזקאל עליהם השלום אלא דאתא יחזקאל ואסמכה אקרא דומיא דשאר מצות הכתובות ביחזקאל ופירשו בהן ואמרו דבר זה מתורת משה רבנו וכו' כדאיתא בזבחים ובמ"ק דהא קי"ל אלה המצות מלמד שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ובההיא פרשתא נמי כתיב ממשקה ישראל ואשכחן בזבחים דסברי דמדאורייתא היא דמכריז הנביא עליהן כה אמר ה' והיינו כדאמרן וא"כ נקטינן דיש לה שיעור למטה מן התורה והרי היא חלוקה מן השאר וההיא דאמר שמואל בפ' ראשית הגז חטה א' פוטרת כל הכרי מוכרחין אנו לפרש דההיא כשנתכוון לפטור שדהו דנפטרה כריו מעונש מיתה מדין טבל דהיינו דיעבד אבל לכתחלה שיעור יש לה דלא מצי פליג אההיא דיחזקאל ובפ' המפריש בס"ד יתבארו דברים הללו ועוד נראה לפרש דמפני המחלוקת הוא כדמפ' ואזיל ר' יוסי דלא דמי תרומה לבכורים ולפאה שהיא חלוקה מחברותיה:
אדם עושה כל שדהו בכורים. משנה היא בפ' התרומה והבכורים וילפינן לה מקרא התם מדכתיב ביחזקאל ראשית כל בכורי כל אבל גבי תרומה אין אדם עושה כל שדהו תרומה דבעינן ראשית שיהו שיריה נכרין ולא אשכחן גבה רבוייא כדכתיב קרא גבי בכורים ומשום דלא דמי למעלה דבכורים לא תני לה:
הרי פאה דאין אדם עושה כל שדהו פאה. דהכי תניא בתוספתא העושה כל שדהו פאה אינו פאה דבקצירה תלא רחמנא:
ותניתה. ושנה אותה במשנתנו:
קצירת שבולת ראשונה דומה למירוחו. דלא חלה מצות פאה עד שיתחיל לקצור ואפילו בשבולת ראשונה אבל משקצר אם בא לעשות כל שדהו פאה עושה והא דתניא פ"ק דנדרים מניין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה ת"ל פאת שדך פי' דהוי כאילו כתיב לא תכלה פאה ולא תכלה שדך התם אחר קצירת שבולת ראשונה מיירי אבל גבי תרומה אפילו משנתמרח דחל ביה שם תרומה בההיא שעתא דטבל הוא אם בא לעשות כל כריו תרומה לא מצי עביד ולא חייל כדמפ' ואזיל:
שבולת הראשינה מהו שתהא חייבת בפאה. כגון אם נשרף שאר הקמה או הגדיש ולא נשתייר אלא אותה שבולת ראשונה שקצר:
היא חייבה כל שדהו וכו'. כדפרישית דהיא גורמת כל החייב על השדה יחלק החיוב הוא שנשרף ופשיטא דהיא פטורה:
מהו שיהא צריך לקצור פעם שניה. כשבקש לקרות שם פאה על כל הקמה מי אמרינן כיון דראשונה גורמת על השדה חיובא כיון דנשרפה אזלה לה וכאלו לא קצר או דילמא הא קצר ונחית חיובא:
קצר חציה וכו'. תוספתא היא בפ"ק דמכילתין:
והקדש לאו כשרוף הוא. דאין לי בו כלום ופטור מן המעשרות שחלין לאחר שהוקדש כדאיתא במכילתין בפירקין ואפ"ה נותן מן המשוייר על הכל ולא אמרינן צריך לקצור מעט ולהניח פאה כנגד השאר אלמא דאין צריך לקצור פעם שנייה וטעמא דאילו הקדיש הקמה קודם שהתחיל לקצור פטור מן הפאה כדאיתא במכילתין דקצירך ולא של הקדש והשתא כיון דקצר שבולת ראשונה ואח"כ הקדיש בשעתא דקצר חלה מצות פאה בכל הקמה מיד ואע"ג דהדר אקדשה תו לא פקע והכא נמי כיון דקצר שבולת ראשונה חלה ואע"ג דנשרפה תו לא פקע:
את אמרת חזרה פאה לעומרים. כדתניא בתוספתא ומייתי בפ' הגוזל קמא מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרים לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי עד שלא מירחו משמירחו מעשר ונותן לו ע"כ ופירש"י ז"ל מירחו מחליק את הכרי ברחת ומירוח הוי גמר מלאכה למעשרות הילכך מעשר כל מעשרותיו תחלה ואח"כ נותן לו פאה כדי שלא יפסיד העני שאלו היה נותנו קודם מירוח אע"פ שהעני מצרף לקט שכחה ופאה הרבה ועשה מהן כרי פטור מן המעשר שהרי הם הפקר אבל משנתמרח ביד בעה"ב נחתי עלייהו מעשרות וצריך לעשר ע"כ:
מהו שתחזור פאה לקצירת שבולת ראשונה. כיון דחוזרת הפאה למה שקצר ולא אמרו דחלה אהך שבולת אחרונה דקצר לבסוף א"כ אכולהו שבלים קיימא ומשערים ששים אפילו בהדי שבולת ראשונה:
לא חזרה פאה לקצירת שבולת הראשונה. כדלעיל דאם נשרף הגדיש נא חיילא אשבונת ראשונה דהיא גורמת החיוב על השדה ומקום החיוב הוא דנשרף אף פאת עומרים שחלה עליהן מטעם קצירת הראשונה אינה חוזרת לראשונה:
אית תנאי תני וכו'. חכם ששונה שמועות או ברייתות ששמע מרבו וסודרן לפניו כדי שלא ישכחם קרוי תנא וכן תני תנא קמי דפלוני:
הפאה יש שיעור למטה. דאין פוחתין לה מששים כדתנן לקמן:
ואין לה שיעור למעלה. כדלעיל דכיון דקצר שבולת הראשונה אי בעי מצי עושה כל שדהו פאה ויפטר השדה מן המעשרות:
מה נפיק מן ביניהון והן חד מן ששים. כיון דשנינו דאין פוחתין לפאה מששים א"כ אפילו למ"ד דאין לה שיעור למטה מודי אמתני' וא"כ במאי פליגי:
מה שנתן נתן. כיון שנתן פחות מכשיעור ויש לה שיעור למטה מה שנתן הוא נתון למנין דאין יכול לחזור בו ולזכות בו אע"ג דחייב במעשר ואם נמי חזר והוסיף חייב במעשרות דאע"ג דפאה ולקט ושכחה פטורין מן המעשרות כדתנן במס' חלה והכא בין מה שנתן ראשונה ובין מה שהוסיף חייב במעשרות דאין עליו תורת פאה לעולם עד שישלים לששים ומכי השלים מיהא פטור דהא קיים השתא תקנתא דרבנן ולמ"ד דבפאה אין לה שיעור למטה מה שנתן מיד פטור ומה שהוסיף עד ששים וכ"ש מששים ואילך חייב דהא בקמא קא חייל שמא דפאה וכן פי' רבנו שמשון ז"ל והקשה הרא"ש ז"ל כיון דמן התורה אין לה שיעור כדפרישית לעיל ופטור מן המעשרות מה שנתן היכי מחייבי ליה רבנן במעשר דאתי לאפרושי ממנו על מקום אחר דמיחייב מדאורייתא ומפריש מן הפטור על החיוב ותירץ הרב ז"ל דדילמא לעשות סייג לתקנת עניים ביטלו חשש זו ואמרו דאין עליו תורת פאה כלל אף לפטור המעשרות עד שישלים השיעור כדי שיהא נראה בעיניו כאילו לא נתן כלל ויחזור וישלים ע"כ:
עפר סוטה. שנותן עפר מקרקע המקדש במים שמשקה אותה כדתנן התם שנוטל אותה טבלה שהטבעת קבועה בה וכו' ואין להן שיעור דאע"ג דאמרינן פ' שני דסוטה דצריכין שיראו כיון דנראו כל דהו סגי:
אפר פרה. במי חטאת לא בעי אלא דיראה כל דהו:
ויש בעשייתן מצוה. דהא בפאה ובביכורים איכא מצוה דמרבה בגמילות חסדים הוא לעני ולכהן:
וראיון. נמי כבוד המקום איכא דמקביל פני יוצרו משא"כ גבי הנך:
מתני' בראיית פנים וכו'. מתני' דקתני דראיון אין לו שיעור ומשמע לא למעלה ולא למטה היינו ראיית פנים דאמר קרא יראה כל זכורך דבההוא הוא דאמרינן אם לא נתראה בעזרה ברגל אלא פעם א' קיים מצות עשה וכן אם נתראה נמי הרבה פעמים יש בידו מצוה:
אבל בראיית קרבן. דמיחייב להביא בשעת ראייתו קרבן דאמר קרא לא יראו פני ריקם וקי"ל דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ויש לו שיעור למטה והיינו כדתנן בפ"ק דחגיגה וב"ה אומרים בראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף דעולת ראייה במעה כסף של חולין סגיא אבל שלמי חגיגה דאכילתן להדיוט שתי מעות כסף דחולין בעינן:
ואתיא כיי דא"ר יוחנן וכו'. ואתיא הך סוגיא כי האי דא"ר יוחנן בפ"ק דחגיגה ירושלמי מעה כסף ושתי כסף שנחלקו בהן ב"ש וב"ה מדאורייתא הוא דפליגי מר סבר הכי גמירי ומר סבר הכי גמירי דאלו כר' אושעיא מצי לאוקמי מתני' נמי אף בראיית קרבן דאין לו שיעור לא למעלה ולא למטה ורבנן הוא דתקון מעה כסף ושתי כסף ור' אושעיא גופיה הכי נמי מוקי לה התם בפ"ק דחגיגה:
דבר תורה. ור' יוחנן לטעמיה דאמר בפ"ק דעירובין ופ"ק דסוכה שעורין הלמ"מ:
ראייה כל שהיא. קרבן ראייה:
א"ל ויש כן זו. א"ל ר' יוחנן לר' יוסי ויש כן בעלמא כעין זו שאמרת דהא אין לך שעורים על מצוה דאורייתא אלא מהלמ"מ:
לא חכמים הם שנתנו כזית מן המת וכזית מן הנבלה. ר' יונה מקשי אדר' יוחנן דמאי קא מתמה ר' יוחנן על הך ברייתא דתני ר' יוסי חכמים הם שאמרו השיעורין והלא ר' הושעיא מסדר ברייתות הוא ור' אושעיא אית ליה דכל השיעורין חכמי ישראל ונביאיהם אמרו במתני' דכלים תנן כזית שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני כעדשה שאמרו וכו' ומשמע דאינהו שיעורים דלהוי כזית בינוני וה"נ תנן גבי כגרוגרת וכו' אפשר לפרשם דמפי השמועה אמרו ובברייתא דתני ר' יוסי איכא נמי לפרושי חכמים מפי השמועה שיערו:
לא אתיא מישאל אלא בהדא וכו'. לא שייכא שאלתיה דר' יוחנן מפי השמועה אלא בהדא דתני ר' אושעיא לא יראו פני ריקם אפילו כל שהוא ואפילו פרוטה דבריקם תלה רחמנא ועלה מקשי ר' יוחנן:
מן דו סמך וכו'. כלומר אטו משום דר' אושעיא יסמוך עצמו על המקרא דמשמע מיניה דראיית קרבן אין לו שיעור למטה יש לו כח לומר דחכמים נתנו בו שיעור ככל תקנות של דבריהם אם אין לי קבלה על זה אלא מן הסברא אין שומעין לו:
ר' יוחנן כדעתיה. ר' יוחנן דס"ל בעלמא דשום שיעור על מצוה לא שיער אותו שום ב"ד אלא כולן דבר תורה כדעתיה וכו':
דר' יוחנן אמר כל השיעורין הללמ"מ. בפ"ק דעירובין ובפ"ק דסוכה אית ליה הכי:
צריך שירשום עליו את השיעורין. שאכל ר"א ס"ל הכי פ' יום הכפורים ואמר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב שיעור שאכל שמא יבא ב"ד וירבה בשיעורין וכדמפ' התם דדילמא יבא ב"ד ויאמר דלא מיחייב בקרבן עד דאיכא כזית גדול הלכך אל יכתוב מחוייבני חטאת אלא יכתוב כזית בינוני אכלתי שמא יבא ב"ד אחר ויפטרנו מקרבן: אמרין הדר ביה ר' יוחנן מן הדא. משום דר' אושעיא רביה הוא וקבל דברי רבו והכי משמע נמי בגמ' דילן בפ"ק דחגיגה דא"ר יוחנן כסבורים אנו לומר דראיון יש לו שיעור למטה עד שבא ר' אושעיא ברבי ולימד וכו' משמע דמשבח ר' אושעיא אין אנו אומרין כלום:
לא הדר ביה. וכי אמר כסבורין מפני ענותנותו אמר כן כנגד ר' אושעיא רבו והכי אשכחן ליה בפ"ב דגיטין דאמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה:
אדם חולק חובתו לשתי בהמות. שתי כסף דמיחייב מן החולין משלו להוציא על חגיגתו מצי זבין שתי בהמות לשלמי חגיגה וכל חדא מפיק בה מעה כסף חולין וסגי והשאר ממעות מ"ש דס"ל כר' אושעיא דאין לו שיעור ובבהמה ראשונה נפיק דמפני הכבוד הוא דתקון ור' יוחנן פליג עליה דאזיל לטעמיה דלעיל ופחות משיעורא בטיל ליה לגבי מעות מעשר וכלהו חשיבי מעות מעשר ולא נפיק וכיון דאשכחן דפליג ר' יוחנן על חזקיה שהוא בנו של ר' חייא ור' חייא הוא חבריה דר' אושעיא ואפילו בהדי ר"ל נמי אשכחן דפליג עליה אלמא לא הדר ביה:
שתי כסף לכל אחד ואחד. שתי כסף של חולין לכל אחד ואחד והשאר ממעות מעשר:
אדם טופל בהמות לבהמה. בפ"ק דחגיגה בירושלמי נפקא לן מקראי דטופלין מעות חולין בהדי מעות מעשר בשלמי חגיגה ונפיק והכי איתא התם ומניין שהוא טופל למעשר א"ר יוסי בר חנינא נאמר כאן מסת ונאמר להלן כי לא תוכל שאתו מה שאתו האמור להלן מעשר אף כאן מעשר אמר ר"א נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן מעשר אף כאן מעשר:
טופל. לשון חבור כלומר דאע"ג דקי"ל דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין הכא מצי למטפל מעות מעשר שני בהדי מעות חולין ונפיק השתא פליגי ר' חזקיה ור' יוחנן כדמפ' לקמן היכא דאפריש סתם עשר בהמות לשלמי חגיגה ולא פירש דכלהו בעי לאקרובינהו ביום טוב ראשון והו"ל שהות לאקרובינהו בראשון והוו ליה אוכלין ולא אקרבינהו וקאמר ריש לקיש משמיה דחזקיה אדם טופל בהמה לבהמה דס"ל דשפיר טפי יציאת ידי חובתו מן החולין כשמביא בהמה שלמה מן החולין ובהמות אחרות ממעות מעשר שני וכיון דדרך לטפול בהמה לבהמה ובהדי בהמות דראשון שייכאן אי מקריב להו בראשון אין ואי לא לא דדמו לנדרים ונדבות ולא דחו יו"ט האחרון ור' יוחנן סבר דאדרבה דדרך הוא לטפול מעות למעות שחולין יהו מעורבין עם כל אכילותיו הלכך כשיש מעות חולין עם מעות מ"ש בכל בהמה ובהמה אע"ג דלא אקריב להו בראשון מצי לאקרובינהו באחרון דהא כי אקריב להו בראשון נמי לא שייכאן בהדי קמייתא דאין טופלין בהמה לבהמה וכל חדא וחדא באנפי נפשה קיימא דמעות למעות הוא דטופלין:
היכי עבידא. כלומר מאי בינייהו דכיון דכלהו מודו דטופלין מה לי הכי ומה לי הכי ובמאי פליגי ומפ' דבהכי פליגי:
היו לפניו עשר בהמות. לשלמי חגיגה לחזקיה קנה א' או ב' מהן בשתי מעות כסף חולין והשאר כולן ממעות מ"ש ולר' יוחנן נתן בדמי כל אחד ואחד שתי מעות כסף חולין והשאר טפלה דמ"ש והותיר שלא הקריב אלא חמש ביו"ט ראשון והיו לו שהות להקריבן:
מהו שידחו ליום טוב האחרון. מי אמרינן הואיל והללו תחלת הפרשתו לחגיגה היתה מותר להקריבן ביו"ט האחרון ולא מיחזי כנדרים ונדבות או דילמא מיחזי ואסור בהא הוא דפליגי ר' יוחנן וחזקיה דלחזקיה לא ידחו ולר' יוחנן ידחו:
ר' קריצפא אמר וכו'. בא לומר דבהדיא קבל מרבו דפליגי בהכי אלא דלא מתפרש כל חד בסברא דיליה אלא כך קבל חד אמר דוחה אותו ליו"ט האחרון וחד אמר אינו דוחה אותו ליו"ט האחרון ור' זעירא קא מסיים מילתייהו כדמפ' ואזיל:
ר' יוחנן דאמר אדם טופל מעות למעות. קאמר דוחה כדפרישנא לעיל דהא אי קרבי בראשון נמי לאו משום דשייכאן אהדדי בהדי קמייתי הוא דשרי דאין טופלין בהמה עם בהמה אלא דוקא טופלין מעות למעות ושמם עליהן וכיון דמעות חולין איכא בכולהו ואי בעי מצי לדחויינהו ושלמי חגיגה מיקרו:
וריש לקיש דו אמר אדם טופל בהמה לבהמה. דוקא הלכך אי קרבי בראשון שפיר דמחזי טפלה אבל אי עבר יו"ט ראשון בטיל לה טפלה ומחזו כנדרים ונדבות ולא ידחו ליו"ט האחרון:
ר"ש בר ווא בש"ר יוחנן וכו'. כלומר איתמר נמי כר' זעירא דר' יוחנן הוא דס"ל דדחי ליו"ט האחרון דאמר ר"ש וכו' משום ר' יוחנן לעולם מוסיף והולך ודוחה אותם ליו"ט האחרון דטפלות לחגיגת שלמי יו"ט הראשון נינהו עד שיאמר אין בדעתי להוסיף עוד כן נ"ל פי' שמועה זו והא דפרישית לה בסתם דהא אמרינן לה בסיפא דשמעתין עד שיאמר אין בדעתי להוסיף משמע דמיירי דלא פירש כמה בהמות רוצה לחגיגת יו"ט הראשון אלא בדעתו הדבר תלוי והא דפרישית לה בדאיכא שהות פליגי משום דאשכחן בגמ' דילן דר"ל (ב) (אמר הפריש י' בהמות לחגיגתו הקריב ה' ביו"ט ראשון חוזר ומקריב ה' ביו"ט שני) ר' יוחנן אסר ולא דחו יו"ט ומתמהים עלה היכי דמי אי לימא דליכא שהות לימא האי דלא אקרבינהו דליכא שהות ביום ומדמתמהינן הכי ש"מ דליכא מאן דאסר וה"נ מתמהינן גבי אי לית ליה אוכלין כדאיתא התם אלא שקשה לי דהתם מסקינן דר' יוחנן מודי דאסור אי אית ניה שהות ואית ליה אוכלים ובסתם שלו פי' והכא שרי לה ר' יוחנן ואפשר ששוב חזר בו ר' יוחנן וסבר דאפילו אית מעות חולין בכל חדא וחדא כיון שלא גמר היום ולא רצה להפריש יותר שיורי שיירינהו ולא דחי יו"ט. ולענין הלכה גבי מעה כסף ושתי כסף פסק הרמב"ם כר' אושעיא דהא רבו דר' יוחנן הוא וגבי פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן נקטינן כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוא ובדאיכא שהות ולא אקרביה אין דיחה כתלמודא דידן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות חגיגה וחולק חובתו לשתי בהמות והא דפרישית דשריא לטפול דוקא גבי שלמי חגיגה דנאכלין דאילו גבי עולת ראייה לא שריא אלא מן החולין לחוד דמעות מ"ש אין נתנין אלא לאכילה ובספרי ממעטינן עולה בפרשת מ"ש בג"ש כדאיתא התם:
בגופו. כגון ניחום אבלים וללות את המת או לחופת חתנים:
בממונו. כגון צדקה ופדיון שבויים:
באושא נמנו. כשגלתה סנהדרין ובאו לאושא דהיינו אחר מות ר"ג דיבנה כדאמר בפ' בתרא דר"ה שם תקנו תקנות:
שיהא אדם מפריש עד חומש. כלומר עד חומש יכול לבזבז נכסיו אבל לא יפריש יותר ויבזבז יותר והכי איתא בפרק נערה דכתובות:
עד היכן. כלומר האי שיעורא דחומש דאמרן הוא שלא יוותר אלא עד כאן ולא יותר אבל השיעור הנאה שיבור לו האדם עד היכן:
כמראשית כל תבואתך. קסבר דבכל הפרשות התבואה משערינן אותן הקרויות ראשית דהיינו בכורים ותרומה ותרומת מעשר דהני מקרו ראשית והוו להו ד' ממאה ועוד ואידך סבר דבבכורים לא משערינן דאין נוהגין אלא בז' המינין וקרא קאמר מראשית כל תבואתך ראשית הנוהג בכל התבואה ותבואה קרויה כל ה' מיני דגן כדתנן בפ' הנודר מן הירק:
לכל המצות עד שליש. שכר ממונו או דילמא שליש לדמים הוא דקאמר ואפילו למצוה אחת:
עד כמה מטריחין עליו עד שליש. דמיה יותר לנאות המצוה כגון מצא אדם אתרוג בן ד' דינרין ומצא אחר נאה הימנו יפזר עד שש וכדלקמן ובפ"ק דב"ק איבעיא לן אי שליש מלבר או מלגאו ונקטינן לחומרא:
אתדמה לו. שיהו נאין מדותיו בעיני ה' לאחוז בהן:
מה הוא חנון וכו'. ורש"י ז"ל פי' ולשון ואנוהו אני והוא אעשה עצמי כמותו וידבק בדרכיו:
ור"ג. דיבנה:
לאו קודם לאושא הוה. ור"ג מלך ביבנה בפ"ב דר"ה ורשב"ג בנו מלך באושא כדמשמע בפ' בתרא דר"ה ובסדר הקבלה כתוב דרשב"ג מלך אחר מות ר"ג ותקנתא דאל יבזבז אלא עד חומש באושא הוות והיכי אמר ר"ג והלא אמרו והא לא אמרו עדיין ובגמ' דילן איתא בפ' נערה ולא קאמר אלא שלא הניחו לו חבריו ומנו ר"ע ומשני כך היתה הלכה בידם וכו':
ר' תנחומא אמר ובצלאל. אגב דאייתי לעיל עמדו שניים והסכימו על דעת ראשונים מייתי לה:
דברים שלא שמע מפי רבו. במסך עשה צפוי בראשי העמודים וחשוקים של זהב ואין כתוב כן בפרשת תרומה ובעמודי החצר עשה צפוי ראשיהם כסף ואין כתוב כן בפרשת תרומה:
אפילו דברים שאתה כסיל בהם. שאינך יודע תקנת הראשונים הוא יהא עמך להורות להלכה:
מן ההורייה. שלא תורה הוראה שלא כהלכה:
מן העבירה. שלא יכשילך יצר הרע:
מן המזיקין. כמשמעו:
אם נתת מכיסך צדקה. כיסלך תרי מילי דריש ליה כיס לך כיס שלך אם חלק ה' היה בו:
פיסין. לשון יון אישפינגא:
זימיות. לשון יון נזק והוצאה:
גלגליות. כראגו:
ארנוניות. מעשר הבהמות ובערוך פי' ארוחת דורון לשלטון העובר ממדינה למדינה נותנין לו כל עיר שעובר בו ארוחה ע"כ:
מונבז המלך. בנה של הילנית המלכה מזרע חשמונאים:
וצדק משמים נשקף. אלמא שהצדקה היא בשמים והיא נשקפת מן הצדיקים שנשענים עליה ומביטים אליה ומשום דכתיב צדק שהוא לשון זכר כתיב נשקף שמן השמים יבא אליהן ורש"י ז"ל פי' פ"ק דב"ב כשהאמת מארץ תצמח אף משמים נשקף הצדק לשלם גמול:
נשקף. מביט כמו נשקפה ותיבב כלומר זכות הצדקה מביט ומסתכל למטה:
אוצרות שעושין פירות. כדלקמן דגמילות חסדים הקרן קיימת לעולם הבא והפירות אוכל בחייו שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו גבי אמרו צדיק כי טוב כתיב ומהכא נפקא לן לקמן:
מכון כסאך. גניזתה תחת מקום הכסא:
שנאמר ולוקח נפשות חכם. רישא דקרא פרי צדיק עץ חיים וצדיק היינו עושה צדקה וה"ק פרי עושה צדקה היא עץ חיים כמו אילן החיים שעושה פירות והקרן קיים לעולם ועוד שקונה נפשות וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא:
ולא מית. בתמיה:
גמילות חסדים נוהגת בחיים ובמתים. ללוות מתים וכבוד חתנים:
נוהגת בעשירים ובעניים. דהלואה גמילות חסדים היא ושייכא נמי בעשירים:
נוהגת בין בגופו בין בממונו. בגופו כגון מספיד למת נושאו וקוברו משמח חתן וכלה מלוה חברו בדרך ובממונו מלוה לו מעות משאילו כלים ובהמה:
וחסד ה'. חסד של ה' חסד שעשה אדם לאהבת הקב"ה:
וצדקתו. שעשה בשבילו וגבי צדקה כתיב לבני בנים ואילו בחסד כתיב מעולם ועד עולם:
את בנו יונית. לשון יוני בפ' שתי הלחם משמע דאסור אפילו שלמד כל התורה כולה גבי בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל וקס"ד דאסר ניה משום דכתיב והגית בו יומם ולילה דאין להתבטל מת"ת אפילו שעה א':
ופריך ובחרת בחיים וכו' זו אומנות. ובפ' אלו מציאות דרשינן לה מדכתיב והודעת להם זו בית חייהם ובפ"ק דקידושין דרשינן ראה חיים עם האשה זו אומנות שתחיה בה עם האשה:
ומשני דטעמא דאסרוהו מפני המסורות. שלא ילמדו הלשון למצוא חן בעיני גדולי האומות וימסרו ממונן של ישראל כי כן דרכן של אומות העולם:
יבא עלי. קללה כך וכך וקיצר הלשון:
עד היכן כיבוד אב ואם. דמצוה לכבדו אפילו יצטער הרבה כדמפ' ואזיל:
ולי אתם שואלין. שר' אליעזר היה קפדן ולא היה לו סבלנות כדאיתא בס"פ הזהב:
ראש פטר בולי. פטר אדון ורבון:
בולי. בית העצה כמו בולוטיס:
מסטרתו. הכתה אותו באחורי ידיה על פניו:
קורדיקון שלה. גאפין בלע"ז ורצתה לזרקו בפניו:
הוות פשיטא על תיבותא. ולכך לא שיבר התיבה שלא יצטער כשהיה ישן:
לא יכילת מייתותה לכון. לא יכולתי להביאה לכם:
דילמא די בעי פריטין טובא. שמא הוא רוצה סכום מעות יותר:
דו. דהוא:
כי פסיקא ליה אחרייא. כמו שפסקו לו באחרונה:
לא יענה. לשון ענוי הדין שאינו משהא מלדון:
באה וקבלה. וצעקה עליי תרגום צעקתו וקבילתיה:
כד דו נפק מבית ועדה. כד הוא כשהוא יוצא מבית הוועד מבית המדרש:
משזגא רגלוי. מרחצת רגליו תרגום ירושלמי ורחצת קרבו ותשזוג בני גויה:
ומשתי מיהון. לשתות מימי רחיצת רגלים:
ואגיבונה הכין. והשיבוה כן כלומר ר' טרפון הניח שתי ידיו תחת פרסיות רגליה ולא החשיבוהו לכלום ואמו של ר' ישמעאל היתה טורחת בשבילי ורוחצת רגליו ובשביל כבודה לא היה מניח ואמרו לו שכבודה הוא שיניחנה לרצונה:
כודנו ברחיים. לשון שפחות מכודנות דמפ' במגלת איכה אמהן משעבדן:
אכול ואדיש. אכול ושתוק כך פי' בערוך תרגום ירושלמי והחריש יעקב ואדיש יעקב והתוס' פי' לעוס ואכול:
אתת צמות נטחונייא. שהיו מתכנסין לאיזה מס מאת השלטון כמו עד דו מצמית להון מסתכן והתוס' גורסין אתת צווי לטחונייא ופי' מצות המלך בשביל אביו לבא לעבודת השלטון:
אין מטת מבזיא. אם מגיע העניין לבזיון שיבזו אותנו טוב לך שלא תמצא לשם ואני בחור ואסבול:
אלקיך תירא. ולא כתיב תבהל או תרעד אלא אותו לשון:
מן דמאן. משל מי מאכילו ומשקהו ומכבדו:
משלו. משל בן:
השלך את הארנקי לים. וקשיא למ"ד משל אב דמאי חסרון כיס איכא לגביה בההוא דאית ליה חורן ומשמע לאו משום חסרון כיס קאמר לה ר' יוסי בר חנינא אלא משום הנחת רוחו קאמר ובדאית ליה חורן שיש לו ארנקי אחר לפרנסתו אלא שעושה הנחת רוח לאביו אע"פ שמפסיד ירושתו והכי איתא בגמ' דילן ובמצוה להשליכה כדי להטיל אימה בתוך ביתו דאי לאו הכי רשע הוא ועובר על בל תשחית וכן כתבו התוס' ופסק הרי"ף ז"ל כמ"ד משל אב ואי לית ליה לאב כופין לבן שיפרנסנו משלו דלא גרע מצדקה:
אחד האיש ואחד האשה. חייבין בכיבוד אב ואם בפ"ק דקידושין נפקא לן מדכתיב תיראו הרי כאן שנים:
ספק בידו. יכולת דאין מוחה בידו:
רשות אחרים עליה. בעלה:
דר"ש היא. הך ברייתא דקתני אבל אשה רשות אחרים עליה ר"ש היא דס"ל דאפילו אין לו לבן חייב לחזר על הפתחים כדי לכבד אביו דהא הכא מעשה ידיה לבעלה ואמאי איצטריך למימר טעמא דרשות אחרים עליה שיש מוחה בידה תיפוק ליה דאין לה ממון אלא ר"ש היא והתוס' הרגישו זה בפ"ק דקידושין:
פן תפלס. לדעת רבותינו חוזר לתבונתו וחכמתו שאמר למעלה לא תוכל לשקול ולהכריע זו גדולה שכרה מזו וכדלקמן דבשילוח הקן כתיב אריכות ימים ובכיבוד אב ואם כתיב אריכות ימים:
שאין אתה יודע מאי זה מהן יוצא לך וכו'. ולשון כי ממנו שמא ממנו מאותו שהוא קל אצלך כי לשון דילמא הוא:
מצוה קלה. שאין בה חסרון כיס:
דבר שהוא פריעת החוב. כגון כיבוד אב ואם דהא מעיקרא עשה האב עם הבן כפלי כפלים של טובות:
והוא דר' מונא. האי דר' אבון היינו דר' מונא דתרוייהו סברי דכיבוד אב ואם קלה ואיפכא הוא מדר' אבא בר כהנא דכיבוד לאו בר קבולי שכר הוא דפריעת חוב הוא ואדרבה גדול הוא החידוש שהשמיענו בכיבוד שהוא דבר שהוא פריעת החוב משילוח הקן דאינו פריעת החוב:
לקהת אם. דרשי לה כמו לקחת אם כדדרשינן הלולים חלולים ובסוף פ' כל זית נמי אמרינן לא מתמנעי רבנן למדרש ה"י במקום חי"ת:
עורב. הוא אכזרי שבניו נולדים לבנים ומניחן והקב"ה מפרנסן כדאיתא בספ"ק דב"ב:
נשר. הוא רחמן כדאיתא במכילתא פרשת יתרו שהוא נוטל בניו על כנפיו ואומר מוטב יכנס בי החץ ולא בבני וזהו שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים:
קבל ליה על בריה. צעק אליו על בנו שיפרנסנו:
איזיל צור כנישתא עלוי. לך ואסוף עליו אסיפת עם בני הכנסת ויבוש ויפרנסך ובשביל שהוריתי לו רמאות שיפרנסנו בנו מכבדני:
למה לא כפתיניה. ולמה לא כפית אותו בשוטים עד שיזון אותו:
ועדיין אי את לזו. עדיין אי אתה בקי בזו השמועה שאינך יודע זה הדין ואסיקנא דכופין לבן לזון את האב כשאין לו לאב:
שיבשתיה. תרגום שריגים שיבשים והיינו ענף של הדס ארוך והיה מקלס לפני הכלות ובכתובות פ"ב נראה שהיה מרקד אתלת:
ואיך הוא מבהית לן. איך הוא מבייש אותנו שמזלזל בכבוד ת"ח דנוהג קלות ראש בעצמו:
בקשהו במקומך. אל תדקדק בדברים שאינן כדאי לדקדק בהם וזהו במקומך אבל במקום אחר כוף עצמך ואפילו תהא נעלב ואפילו יהא חוץ מן השורה רדוף אותו והקדימהו ואגב דבעי לאוכוחי מהך קרא דהבאת שלום דאוכל פירות בעה"ז קא מפרש לקרא כי אורחיה:
רדיפה רדיפה שנאמר להלן. גבי גמילות חסדים כתיב רודף צדקה וחסד:
כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד. כל טובות שבעה"ז הוא דקא סבר מעשה עדיף ולא בעי לפרושי דת"ת שקול כנגד כל המצות וכנגד כולן דקתני ה"ק ות"ת כנגד כל חיות הבריות היא כ"ש גמילות חסדים וכ"ש כיבוד אב ואם וכ"ש הבאת שלום דחמירי ועדיפי:
אפילו כל מצותיה של תורה. וכנגד כולן דתנן כנגד כל המצות ות"ת עדיפא וחפצים היינו כל חמדת העולם ואינן ברשות כל אדם:
חפציך. היינו המצות שהן בידי ישראל לקיימן ולכן קרי להו חפציך שלך הן וברצונך:
חפציך אלה דברי תורה. מצותיה של תורה ואתיא כמ"ד אפילו כל המצות אינן שוות לדבר א' מן התורה ומפ' בפ"ק דמ"ק דהיינו כשאפשר לעשות המצוה ע"י אחר:
ארטבון. שם איש:
טבא אטימיטון. בעלת סכום הרבה כמו ובטימו אחד דב"ר:
חד פולר. שתי פרוטות או שלשה קורין בלשון פרס פול:
שמע כולהון מן הדין קריא. דהוקשו אהדדי ואוכל פירות וכו':
זה ת"ת. כדלעיל:
ואם ריק הוא מכם כי הוא חייכם. זה כיבוד אב ואם שהאב מחיה הבן ומוציאו לאויר העולם ומצילו מכמה מיני נזקין:
חסד. אשכחן דאקרי דבר דכתיב ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך וכתיב ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד וגו':
על האדמה זו הבאת שלום וכו'. עם כל בני האדמה עושה חסד:
וכנגדן ארבע דברים. פי' רבינו מאיר ן' סהולא ז"ל משום דכתיב גם את זה לעומת זה עשה האלקים וגרסינן בפ"ק דקידושין כתיב אוי לרשע רע וכו' וכי יש רשע רע ויש רשע שאינו רע אלא רע לשמים ולבריות זה רשע רע בעון ע"ז השמים נעצרים ונמצא רע לבריות דכתיב ועבדתם אלהים אחרים וחרה אף ה' בכם ועצר וגו' וכן בעון גלוי עריות דכתיב וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך ובעון שפיכות דמים גלות בא דכתיב ולא תחניפו את הארץ ולארץ לא יכופר וגו' ולשון הרע הוא שקול כנגד כולן דכתיב לשון מדברת גדולות ומדתני כנגדן משמע שהן כנגדן ממש דכיבוד אב ואם כנגדן והפכו גלוי עריות שאינו מכבד לאביו ומכבד למי שאינו אביו וגמילות חסדים הפכו ע"ז שמאבד נפשו ונפש השומעים ממנו ושפיכות דמים הפך הבאת שלום ולשון הרע הפך מת"ת ע"כ ונ"ל דכיבוד אב ואם הפכו ע"ז דאינו מכיר אביו שבראו וגמילות חסדים הפכו גלוי עריות שצריך לגזול ולחמוס ולפרנס הזונה כדכתיב פן ישבעו זרים כחך:
הנפש נכרתת. במיתת כרת והיינו נפרעין ממנו בעה"ז ועונה עמה לעה"ב וגבי ע"ז כתיב בפרשת שלח לך:
מה אמר חשודין הן על אבר מן החי. הייתי סבור לומר דיוסף הצדיק אמר אמת דכתיב ויבא ולא כתיב ויוצא וכן כתבו רש"י ז"ל כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו ע"כ אבל מצאתי לרב ז"ל שכתב בספר משלי על פסוק כל אחי רש שנאוהו לשון זה והמדרש פותרו ביוסף שהיה מוציא על אחיו דבה ואומר לאביו שהן חשודין על אבר מן החי ולכך שנאוהו ונקרא רע לפי שהיה מוציא דבת שקר עליהן ומחזר אחר אמרים שאינן של אמת לא המה לו קרינן כי עליו חזרה דבתו עכ"ל וצ"ל כמו שפי' מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפירושו לרש"י ז"ל עיין שם:
שהן שוחטין ואוכלין. עונותיו גרמו שלא סכל ה' עצתם שהרי אפילו בשעת הקלקלה שחטו השעיר ואם היו רשעים בזו לא היו זהירים עתה לשחוט והטבילו הכתונת בדמו ולכך נתייאש יעקב ממנו ולא עשה שום השתדלות כי אמר טרוף טורף יוסף בודאי:
בינו נא זאת שוכחי אלוה. וכתיב נעיל מיניה פיך שלחת ברעה תשב באחיך תדבר: