אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ערלה· רבי שלמה סירליאו

פרק א · הלכה ג

הלכה ב

אילן שנעקר והסלע עמו. אילן זקן שעברו עליו שני ערלה ועקרו הרוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר ומן העפר שסביב השרשים נשאר עמו ונשרש שם:

אם יכול לחיות. מפ' בגמ' דה"ק אם היה יכול לחיות כלומר אומדין אותו עובדי אדמה היה יכול לחיות מהעפר שבא עמו בלי תוספת עפר אחר הרי הוא כנטוע במקומו ופטור מן הערלה:

ואם לאו חייב. ואם לאו הרי הוא כאילן העולה מאליו עכשיו וחייב:

נעקר הסלע מצדו. שנפל הסלע דהיינו העפר שהיה מחייהו:

זעזעתו המחרישה. ונתפזר ממנו העפר ונתגלו השרשים:

או שזעזעו הוא. דהיינו האילן עצמו זעזע העפר כגון שנקלט בו רוח סערה והוא תיקנו בעפר שנתן שם כדקתני סיפא:

ועשאו בעפר. דהיינו ותיקנו בעפר כמו ויעש אלוקים את הרקיע וכן הבקר אשר עשה:

אם יכול לחיות. בלא העפר אשר תיקן:

ואם לאו חייב. דהוה נטעו עכשיו:

אילן שנעקר ונשתייר בו שורש. שנעקר לגמרי ונשתייר מעט מן השורש בארץ:

כמחט של מיתוי. כמו מיתוח ויש גורסין בהדיא מיתוח והיא היא לשון וימתחם כאהל לשבת וכן מנהג האורגים יש להם עץ ארוך כרוחב הירועה ובראשו שני מחטים ונועצים אותו העץ במחטיו שבראשו ברוחב היריעה לסוף האריגה כדי למושכה ולמתחה כדי לזרוק חוט הערב ולהדק המסרק ובפ' החולץ נמי אמרינן התקינה לכר או למיתוח והיינו האי דהכא:

אילן שנעקר ובו בריכה. ענף א' שהבריך הנופין בארץ שקרוי בריכה ועשתה שרשים ויצתה למקום אחר וגדל כמו אילן ונעקר אילן הזקן אבי הבריכה:

הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה. אבל כ"ז שלא נפסקה יונקת מאביה ובהיתירא עומדת והשתא תנא איפכא דכיון דבטל יניקת האב ואינו חי אלא מחמת יניקת הבריכה חזרה הבריכה לאיסורא דומיא לנפסקה וחזר ונאסר האב ומני לתרוייהו שני ערלה כאחת ומשום דקרי לה זקנה תני לשון נקבה:

הבריכה שנה אחר שנה. הבריך ענפי הזקנה שנה אחר שנה ענף למזרח וענף למערב וכן כל סביביו ולא פסק הענפים מאביהן כי נפסקה ההברכה דאז אין יונקין אלא מן הארץ וההיא שעתא מני שני ערלה:

סיפוק הגפנים וסיפוק ע"ג סיפוק. פי' הראב"ד ז"ל כמו סיבך הגפנים. ורבינו שמשון ז"ל פי' דלשון קיטור הוא כדתנן אזוב הקצר מספיקו בחוט במס' פרה. והענין הוא הרכבה שהרכיב זמורה תלושה במחוברת ובראש אותה הזמורה הרכיב אחרת על גבה ובראש אחרת הרכיב אחרת עד שנעשית ארוכה ולאחר שקלטו ההרכבות כלם אע"פ שהבריך אותה הפרקים שכפפן והשפילן ונטען עכשיו בקרקע הואיל וכבר קלטה הרכבתן פטור וקמ"ל דאע"ג דאין הזמורה הזאת חיבור החלקים הללו מטבעה אלא שנתקשרה מחמת שרף והוה אמינא דכשעושה שרשים בקרקע שוב אינה יונקת משרף חיבור שחברה קמ"ל דחשוב חיבור גמור:

ר"מ אומר במקום שכחה יפה מותר וכו'. אם הבריך בארץ הזמורה הזו שהזכרנו אם פרק חיבורה הוא גס מותר שכבר קלטה יפה יפה והרי נעשית כזמורה אחת אבל אם הבריך ההרכבה שכחה רע שהיא דקה לא נקלטה יפה יפה וכשהבריכה בקרקע אותו מקום הוא כנוטע אותה הזמורה מתחלתה ואע"פ שהיא קשורה באילן הזקן כיון דלא הוי חיבור מגופיה והויא רע וחלש לא חשיב חיבור. ובגמ' מפ' במאי פליגי:

בריכה שנפסקה. מן הזקינה והיו בה פירות דכל מה שהגדילה עד שלא נפסקה מן אביה מותר ואם לאחר שנפסקה היה תולשן מיד היו מותרין אבל מה שהוסיפו אחר שנפסקה אסור התוספת משום ערלה דהא מכי נפסקה לה מנינן כדתנן לעיל:

ואם הוסיף מאתים אסורין. אם יש בזה שגדלו קודם שנפסקה ועם מה שגדלו אחר שנפסקה יש בין הכל מאתים דהיינו קצ"ט דהתירא וחד דאיסורא אסורין דערלה וכלאי הכרם שיעורן מאתים כדאיתא בפרקין דלקמן. ובגמ' מפ' דמיירי בשלא צמקו הענבים אבל צמקו תבלין חשבינן להו ואפילו לא הוסיף עד מאתים נמי אסור. ובגמ' מפ' היכי משערינן אם הוסיף א' ממאתים:

פחות מכאן. שאין בו עובי של אותו מחט כתלוש הוא ועכשיו נטעו ומונה משם ואילך שני ערלה:

השתחוה לו אסרו. דלענין ע"ז מחובר לא מיתסר דאמר מר אלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם. ובפ' כל הצלמים פליגי תנאי גבי אשירה אי בעינן תפיסת יד אדם:

וכותבין עליו גיטי נשים. כדאיתא בפ' שני דגיטין וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא מחובר שמחוסר כתיבה וקציצה ונתינה:

חזר ביה חזקיה. ממה דאמר פחות מכאן כתלוש דמי:

דבר ברי שיש לו ג' שנים. שאם היה מסופק בנטיעה אם שלמו שנותיה אם לאו כיון שנתעבה השורש על מלא מחט ודאי נשלמו ומן דר' ינאי רביה דחזקיה כדאיתא בפ' אע"פ חזר דאי ס"ד הוי תלוש עד מלא מחט היכי קאמר ר' ינאי דבר ברי שיש לו וכו' והא עד מלא מחט לא חשוב אלא השתא וממלא מחט ואילך הוא דאית לן למימני:

מן מילתיה דחזקיה. גופיה אשכחן דהדר ביה דהא עלה דר' ינאי גופיה קא בעי חזקיה שליש מחט שנה שני שלישין שתי שנים וכיון שעברה שנה שלישית אין אנו צריכין לבדוק אם נתעבה עד מלא מחט ושרי או דילמא לא קמו רבנן בהא מילתא אלא מכי הוי מלא מחט שלמו ג' שנים ואיפשר דבשעה אחרונה מתעבה שני שלישין:

אין תימר לא הדר ביה למה שאל כן. ואין תימר דפחות מכאן חשוב תלוש מאי קא מבעיא ליה שני שלישין שתי שנים והלא פחות מכאן תלוש חשוב ואין מונין ערלה עד מלא מחט דאז חשוב מחובר והיינו דאוסיף ר' יוסי עליה דר' יונה:

אין בו כמחט של מיתוח. דמיתוי הוי עדות לשנים ואין השנים עדות למיתוי דאין מתעבה שרשו כ"כ:

אע"פ שאמרו בנות חמש. בפ"ק דשביעית מייתי לה דמפ' דנטיעות שאמרו חכמים דקילי וחורשין אותן עד ר"ה מפ' ר' יהושע התם דמשנתינו דעד שבע שנים קרויין נטיעות וקאמר דעוד אמרו ג"כ גבולין אחרים דהיינו בנות חמש בנות שבע ואע"פ שסתומים הדברים אינן גוזמא ושפת יתר ופירשן הוא דבגפנים בנות חמש דחולין נינהו אבל לא יותר מכאן ובתאנים אף בנות שש קרויין נטיעות ובזיתים אף בנות שבע:

והוינן בה והא אנן חמיין הדא מרבייתא דתאנה אתייא בפוריא. ילדה של תאנה משנוטעין אותה ומיד בפורים ניכר שקלטה ואמאי משהית לה טפי מגפן:

וא"ר יודן בן טרפון לעוביה. אלמא שאין ניכרת עוביה מכמות שהיתה עד שיהא ראוי ליקרא אינן עד ו' וה"ה לשורש וכדפרישנא:

ובו בריכה. שמפרנס עצמו ואביו כדמפ' בא ברוך ה':

שמון ברכה. שמם ברכה ובלעו הה"י שמהון:

ילדה סיפקה לזקנה טיהרה הילדה. יחור שנטעו בארץ ועלה דמני ביה ערלה ולקח ראשי האמיר שלו ותחבו תוך זקן והשרף איחה אותו שם טיהר לכל הפירות שצומחין בילדה. וקמ"ל טובא חדא דנטעה בקרקע ונשרשה שם בענין שנאסרה ואעפ"כ חזרה והותרה. ועוד דמועיל שרף חיבור האילן נגד השרשים:

וחש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחה. כלומר כיון דלאו חיבור מגופיה הוא אמאי לא נימא דהשרשים של הארץ נותנין שרף עד שלא תקבל שרף מן האיחוי דחיבור דלאו מגופיה הוי ואשמעינן דאפי' הכי חשוב האי מיעוטא דחיבור לאקולי וה"נ הכא:

ודחי ר' חנינא דר' יהודה היא. דאמר מתאחה הוא עד שלא תשרש וכיון דטעמא דכ"ז שאינו משריש לעולם מתאחה הילכך לא חיישינן שאינה יונקת מחיבורה אבל במימרא דר' חנינא בן גמליאל דקודם הסיפוק היחור עשה שרשים ואח"כ סיפקו לא חשיב לבטל יניקת השרשים דהוי מעיקרא וכיון דנאסרה לא תשתרי:

שרשים אין בהן ממש. אתי לסיועי לר' חנינא בן גמליאל דלא חשיבי שרשים מידי ואתי סיפוק דבתר הכי לבטלן:

שמעתינה מן ר' יוחנן. גבי מילתיה דר' חנינא

בן גמליאל או מן שיטתיה. כלומר כדאמרינן בעלמא בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך. וה"פ שמעת לר' יוחנן דאסר אלו הדברים על הדין הזה או ממקום אחר דא"ר יוחנן חשבת לדמותו כאן:

הקדיש ואח"כ נטע. שהקדיש אילן מתחלתו ואח"כ נטע ילדה אצלו ואח"כ ספקו באילן של הקדש פטור מן הערלה דאהני שרף של הקדש לפוטרו אבל נטע הילדה ועשה שרשים ואח"כ סיפקו באחד ואח"כ הקדישו לאחד חייב בערלה:

ואתון סברין מימר הקדש פטור. מן הערלה:

וזקנה וכו'. מה מצינו דגבי הקדש הקדיש ואח"כ נטע פטור דאהני שרף הסיפוק נגד השרשים כדפרישית וה"נ גבי זקנה:

ולא דמיין. ואי מהך מימרא ילפת לא תידוק דהכא גבי הקדש אילן של הקדש לעצמו חייב בערלה אלו בא לחשוב ולפדותו הילכך אין כאן הפקעה דערלה ומשו"ה פוטר דהא ברשותו לחשוב עליו ולפדותו אבל כי ספקו בזקן דאין שום צד לחשוב עליו ולחייבו והפקעה הויא אין לומר דאהני שרף סיפוק נגד השרשים ולא משני מידי:

שחנט בשנת ערלה. אילן אתרוג ילדה האסורה פירותיו אפילו קטנים הרבה דגבי מעשרות תנן דחייבין קטנים וגדולים וכ"ש גבי ערלה:

ויצא בשנת היתר. כלומר דנשלם גידולן בשנת היתר וסיפקו לחברו זקן דמותר אפילו שאחר שסיפקו הוסיף כמה ויש באותן גידולים כדי לבטל גידולין ראשונים דאיסורא אפילו הכי אינן בטלין דאין גידולין היוצאין מתוך עיקר איסור מבטלין איסור הראשון:

ופריך והא ילדה שסיפקה לזקנה טיהרה הילדה. כלומר דזקן מבטל ליה לאיסור:

ומשני אין תימר לא טיהרה מאי אפילו מוסיף כמה. כלומר אם תאמר דהכא סובר ר' יוחנן דלא טיהרה היכי מתרץ לישנא דאפילו מוסיף וכו' אלמא מן הדין דחוזר וניתר אלא הכא שאני דכבר נאסר הפרי וכל הגידולין הוו מתוך איסור. אבל יחור דלא הוי גוף האיסור ממש אע"ג דנאסר מחמת השרשים חוזר וניתר מה שיוציא אחר הסיפוק:

ולוקין עליו בכזית. ולא חשיבי כלל הסיפוק למעט השיעור:

אין גידולי איסור מעלין את האיסור. מעלין הוא דאין מעלין הא גופא דאיסורא לא חשיבי:

כאן מחמת עצמו הוא חי. כגון דהסיפוק שבו פרי של ערלה שסיפקו לזקן לעולם היחור היה מחובר מעיקרו לוקין עליו בכזית ותניא בת"כ יכול בתוך ג' שנים יהא אסור ולאחר ג' שנים יהא מותר ת"ל יהיה בהוייתו יהא ע"כ:

מחמת הסיפוק הוא חי. כגון שפסק היחור שבו הפרי מן האילן ומשום הכי חשיב למעט השיעור אלא לפי חשבון:

טיהרו זה את זה. ואע"ג דלא סיפקו בזקן עצמו אלא בספוק המחובר אל הזקן אפ"ה טיהרו זה וכו' וכגון שנפסק יחור של הפרי האסור מן האילן הילדה דאינו חי אלא מסיפוק היתר ורבו הגידולין מאתים משיעור הראשון:

בסתם חלוקין. ר"מ ורבנן. ולקמיה מפ' לה ואזיל:

כיצד הוא יודע. שנוכל לומר דבר בריא שהוא חי מכח הזקנה סימנא מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאיסתכולי ביה:

ופריך אי הכי אמאי נחלקו בגפן שכחה רע נבדוק בעלין. והיכי דמי בסתם דפליגי ביה דאמריתו:

תפתר דנשרו העלין. מחמת רוח קשה ואין לנו מקום לבדוק משו"ה פליגי ר"מ סבר כיון דכחה רע וחלש מן השרשים יונק ורבנן סברי לעולם יונק מן אביה:

לא סוף דבר בריכה וכו'. דלא תימא דוקא בריכה דמעולם לא מנו בה שני ערלה משו"ה לא אהנו גידולין העולין מנוף היתר לבטל האיסור אע"ג דמהתירא קא רבו אבל אילן זקן דמנו בו כבר שני ערלה ונעקר מלא פירות ובענין שאינו יכול לחיות ומילאו עפר דאיכא תרתי חדא דכבר מנו ביה ערלה ועוד דגידולין מהיתירא קא רבו:

בצל שעקרו. כלומר ותיקנו והיינו ההיא דמנחות דפ' ר' ישמעאל דא"ר יצחק א"ר יוחנן ליטרא בצל שעקרו ותיקנו וזרעו מעשר לפי כולו ואע"ג דליטרא קמייתא מעושרת ומתוקנת וכל הגידולין מינה קא רבו אפ"ה חוזר ונאסר ומתקן אפילו ליטרא ראשונה דכאילו לא נתקנה כלל דמי וה"נ אינן זקן דמי לבריכה שלא תיקנה מעולם:

דלא תיסבור מימר אוף הכא הכי. ר' חייא בר אבא פליג עליה דר' יודן דדוקא גבי בצל הוא דאמרינן הכי וטעמא כדאיתא במנחות דבצל כיון דאין זרעו כלה כן דרך זריעתו ולא פלוג רבנן בין זריעה לזריעה וכיון דחטים ושעורים דעלמא מעשר לפי כולו אע"ג דמתוקנין נינהו ה"נ בצל אבל הכא שאני בריכה מאילן דאילן לא שכיח וכיון דנתקנו גידולין העולין מתוך היתר בטלי:

תיבל מהו שיאסור יותר ממאתים. לקמיה מפ' דבענבים ובבריכה קאי אם תבלו וכגון שהומתקו הרבה והיו רבים תוספת של ערלה דשיעורה מאתים מהו כיון דיהבי טעמא מי אסרי יותר ממאתים כדמפ' ואזיל:

אין תבל וכו'. קס"ד אין שום בושם דשייך ביה ערלה ומתבלין בו שמתבל בו ביותר ממאתים:

כל המחמץ והמתבל והמדמע. משנה היא במתני' דלקמן מסיים בה כיצד מין במינו להחמיר שאור של חטים שנפל לתוך עיסת חטים ויש בו כדי לחמץ בין יש בו לעלות באחד ומאה בין אין בו לעלות באחד ומאה אסור ומשום דבתרומה מיירי נקיט שיעורא דאחד ומאה אבל הכא דבערלה נמי כיון דיהיב טעמא אפילו יש בה להעלות במאתים אסור וה"נ אמרינן בפ' גיד הנשה דפלפלין ותבלין אפילו באלפא לא בטלי:

אין תימא למאה. דוקא הוא דמחמיץ כגון בתרומה וכן בערלה למאתים הוא דמתבל ותו לא אי הכי אפילו לא חימץ ואפילו לא תבל אי הוי מין במינו כדקתני מציעתא אין בו לעלות בא' ומאה בין שאין בו כדי לחמץ בין שיש בו כדי לחמץ אסור:

אלא בענבים אנן קיימין. ענבים של ערלה של בריכה דמשנתנו ס"ל לחילפאי דמתוקות הענבים חשיב ליה כמו תבלים בההוא שנו ליה ריש לקיש ור' יוחנן דלא חשיב מתבל אלא כשאר פירות דעלמא:

בשלא צמקו הענבים. משו"ה לא חשיב לתבלין אלא עד מאתים:

אבל אם צמקו. כיון דמים שלהן חוזרין יין תבלין חשיבי ובמינן אוסרין יותר ממאתים:

בשלא בישלן. אבל אם בישלן לעשותן צמוקין ממתקין מאוד ואפילו לא צמקו חשיבי תבלין:

אחד מששים אחד ממאה. פלוגתייהו נמי מיתניא בפ' גיד הנשה וקס"ד דאפילו בתבלין דאיסורא קאמר דשיעורא במאה ומשו"ה פריך ממתני':

ושני תפתר בשר בבשר. בשר נבלה שנתבשל עם בשר שחוטה עלה קיימי דמר סבר במאה משערינן ומר סבר בששים משערינן:

היא שאר כל איסורין. כגון חתיכת דג טמא שנתבשלה עם דגים טהורים וכיוצא בהם:

כל איסורין שבתורה וכו'. פירש רש"י ז"ל בפרק גיד הנשה לבד גיד הנשה דבשר בלפת הוא כדתנן התם משערין אותן כאילו האיסור בצל או קפלוט ואילו היה ניתן טעם בהיתר זה שנתבשל עמו אוסרו ומוכח התם דהיינו יותר מששים. והתם פריך א"ל רבא לאביי ולישערינהו בפלפלין ותבלין דאפילו באלף לא בטלי אמר ליה שיערו חכמים דאין באיסורין נותן טעם יותר מבצל וקפלוט. ולקמן פרק שני פליגי בה אמוראי:

מאי כדון. כלומר במאי קא מפלגי:

ומסיק דשניהן למידין מאיל נזיר. כלומר מזרוע המורם מאיל נזיר דהוא נותן לכהן ואסור לזרים כדתנן באיזהו מקומן שהמורם נאכל לכהנים ואית ביה חיוב מיתה לזרים ואיל כולו כולו נאכל לבעלים כדתנן התודה ואיל נזיר וכו' ונאכלין לכל אדם וכו' דהא שלמים הוא:

אתה מוציא העצמות מן הזרוע. ומפ' בפ' גיד הנשה ומשערינן בשר בהדי בשר דעצם לא בעית לשיעוריה דהא לא פליט טעמיה מיניה וכי משערת בשר הזרוע בהדי בשר דאיל איכא מאה והכא פליג דפריך בסמוך כשם שאתה מוציא את העצמות מן הזרוע כך מוציאים מן האיל בתמיה:

ומשני לית יכיל וכו'. כדמפ' דטינופת של חולין מצטרפת עם החולין:

קלפי איסור מצטרפין להתיר. גבי ביצה טמאה אי טרפה קאי וקאמר דמצטרפין עם ההיתר לבטל הבלוע טעם (ההיתר [נ"ל דצ"ל האיסור]) ובפ' בצל בתר בתרומות איתא. ונמצינו למדין בין למ"ד בס' בין למ"ד במאה העצמות והקפלוטין של היתר מצטרפין בשל היתר לבטל האיסור דאין מצטרפין לאסור ועצמות והקלפין של איסור נמי למ"ד במאה מצטרפין לבטל האיסור וכ"ש דאין מצטרפין לאיסור אבל למ"ד בס' משמע דעצמות הזרוע היו מצטרפין לאסור אי לאו משום דאיכא ס' כן משמע הכא ובפ' גיד הנשה. ונוכל לומר דההוא דגיד הנשה דאמר בהדי בשר דאיל לאו דוקא דאיידי דנקט בשר בזרוע נקט נמי בשר באיל. וכבר האריך בזה רבינו שמשון ז"ל בפ' בצל במס' תרומות:

התרתי לך כאן. גבי זרוע בשלה קאי דהתירה תורה בשר האיל לזרים שנפל מקום בליעותה של תרומה שהבליעה עד ק' אוסרת לזרים כדנפקא לן מאת מקדשו ממנו:

אפילו מאה מותר. דקסבר דאיל לגבי זרוע הוו צ"ט דהתירא ותו לא והוה לן למיסר האיל מחמת טעם הזרוע:

בהדין ירבוזא. בפ' כרם שחרב איתא גבי כלאי הכרם שהעביר עציץ נקוב עם ירק שבתוכו:

ירבוזא. פינגו בלע"ז שהוא נקל להוסיף מאתים כדמפ' רב ביבי:

לוקט אחד ומניח אחד. כגון אם שני קלחים עלו בכרם או העבירן בכרם והן כלאים עוקר א' ושוקלו ומניח אחד נטוע במקום אחר. הגע עצמך שיבש העקור ונכמש בק' שעה כנגדו אם נשתהה במחובר חצי שעה בהעברתו או משהגיע לו הרי הוסיף חלק א' של איסור על קצ"ט של היתר דכל מה שזה העקור פוחת כלומר מתייבש כך חבירו מוסיף והולך. א"נ אין צריך להמתין עד שייבש לגמרי אלא מיד כשעקרו ושקלו שקל עשרים אוקיות ולחצי שעה פיחת אוקיא ג"כ הוסיפה הנטיעה בחצי שעה אוקיא וכן למאה אוקיות וכן למאתים וה"נ נשער גבי פירות הללו דמתני':

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ערלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה