פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ערלה· רבי שלמה סירליאו
פרק א
הלכה א
הנוטע לסייג. מלשון סוגה בשושנים שנטע אלנות להיותן גדר לכרם סביב תרגום ירושלמי גדר מזה וגדר מזה סייג מן הכא וסייג מן הכא. ובגמ' פליגי תנאי אי בעינן שמקומן יהא מוכיח עליהן שהן לסייג:
ולעצים. להסקה:
ולקורות. לבנין ובגמ' נפקא לן מקרא דפטור:
הפנימי למאכל. שחשב שיחור הפנימי יהא למאכל ויחור החיצון לסייג ואפילו שהכל אילן אחד אפ"ה החיצון פטור ובגמ' אמרינן דאפי' התחתון למאכל והעליון לסייג שהדבר תלוי בדעתו של נוטע ופסק הרמב"ם ז"ל פ"י דהל' מעשר שני כר' יוסי:
את שהוא למאכל חייב. כדמפ' לה ר' יוסי ור' יונה דמקרא אחרינא נפקא לן דבעץ מאכל קא מיירי קרא באיסור ערלה ועץ מאכל מיותר אלא לאשמועינן את שהוא למאכל חייב וכו':
ואפילו חישב עליו לסייג יהא פטור ת"ל כל עץ מאכל. ריבויא דכל דריש כל שהוא למאכל מ"מ כיון דחישב עליו למאכל תו לא פקע אפילו חשב עליו לסייג אח"כ:
דבר מתחלתו. משום דר' יונה אמר מסופו דהיינו בסוף דין ערלה קאמר איהו מתחלתו ונראה בעיני דבהא פליגי דר' יונה סבר דלא יאכל איצטריך לאסרו בהנייה כדלקמן פ' בתרא הלכך משום סיפא מיותר דכתיב תאכלו את פריו ור' יוסי סבר דתרתי שמעת מינה:
דבר שהוא ראוי להם. קס"ד למעוטי גפן לקורות או תאנה לעצים או לקורות ורבנן פליגי עליה:
ופריך יאות אמר רשב"ג מ"ט דרבנן. כלומר שפיר קאמר רשב"ג דהא גפן לא חזייא למלאכה דלא חזייא אלא לאור וכן תאנה נמי אפילו להסיקה לא חזייא ולאפקועי נפשיה ממצות ערלה קא עביד:
ומשני ר' זעירא במשנה סדר נטיעתן. כלומר אין הכי נמי דמודו רבנן לרשב"ג אי חשב בגפן לקורות וכיוצא בזה אלא בהכי פליגי דרשב"ג בעי שיהא ניכר בהן שהן נטועין לכך כיצד לעצים שנטען רצופין שלא להרחיקן זה מזה שיעור הרחקתן המפורש במס' כלאים מארבע אמות ועד שמונה:
לקורות במשפה. הענפים כדי שיתעבו ויהיו גסים:
לסייג מקום הסייגתו מוכיח עליו. ורבנן לא חיישי אהכי וכן פסק הרמב"ם ז"ל משנה כלשונה כולה דבמחשבה תליא מילתא שלא כדעת הרא"ש ז"ל שפסק כרשב"ג:
ר"מ כדעתיה. דאמר פ' עריס דכולהו אילנות חשיבי סרק ואית להו דינא דאפיפירות ואסור להביא זרע אחר תחת המותר:
חוץ מזית ותאנה. דבא"י חשיבי למאכל ובטלה דעתו אצל כל אדם:
רימין. נישפורש בלע"ז ומפ' בריש דמאי דאפילו מן יהודה פטורין דסתמן הפקר ולבנין קא בעי להו:
וצלף. לסייג:
מהו שיהו חייבין במעשר. כשחשב עליהן לעצים ואכולהו בעי מי מהני מחשבה לומר דלא חשיבי פירות ופטורין ממעשר:
ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה. מהכא נפקא לן דהפקר פטור מן המעשר הני הוא דפטור אבל הכא חייב דהא לא הפקירן:
כוסבר שזרעה לזרע ירקה פטור. אלמא כיון דלא חשיבא ליה ירקה פטור אע"ג דכוסבר דעלמא ירק דיליה חשיב לקדרה:
שיש לו גורן. מהכא לא תידוק דהתם לא פקע מיניה תורת מעשר דהא גבי זרע מקיים אבל פירות לעצים אי פטרת להו ממעשר אין שום דבר שיתקיים בו מעשר:
מליאה של כרוב. ערוגה שזרועה כרוב ברוצף:
בטלה דעתו. וחייב ירקה במעשר והכא ליכא גורן אחר דהא זרע כרוב הוי מזרעוני גנה שאין נאכלין ותנן בסוף מעשרות דפטורין מן המעשר:
לא בטלה דעתו. שהן מפוזרין דעבדי הכי לקיים זרע ופטור הזרע מן המעשר אלמא המשמר פירות אילן אחר לעצים פטור מן המעשר:
והוא שלקט ירק. ארישא קתני דאז בטלה דעתו ובהכי קיימא סיפא לא בטלה דעתו ואע"ג דלקט ירק:
כך אנו אומרין. עצים חייבין במעשרות. בתמיה:
מהו שיהו אסורין בגזל. כיון שחישב עליהן לעצים:
תותיא. מוראש בלע"ז דלא חזו לאור:
רימין שנטעו לשם רימין. לשם פירותיו דסתמו לבנין קאי דפירותיו לא חשיבי דאפילו ודאי פטורין כדאיתא פ"ק דדמאי:
בנות הדס. ענבי הדס וכשהן שחורין חזו לאכילה:
חייב במעשר. דבשעת נטיעה חישב לאכלן:
ופריך למה לי חישב. אפילו סתמא נמי וכי זית ותאנה לא מיחייבי עד שיחשוב עליהן בתמיה:
ומשני אפילו מחצה על מחצה. כיון דחשב בהו לאכילה ואע"ג דפעמים לא הוו אלא פלגא ופלגא אהנייא מחשבתיה:
ור' מתיא. משני דמשום דיוקא איצטריך דאי אין רוב משמרין אפילו לא חישב לעצים פטור תני הכי:
במקום חורשין. במקום היער במקום שאין ישוב. תרגום יער חורשא:
ואפילו נטעה. בידים:
כשאינה עושה כדי טפילתה. טפול שיטפל בפירות עד שמביאן לישוב אבל אם עושה כדי טיפול חייבת בערלה:
ולמצותו. של חג הסוכות דלאו למאכל:
לכם ולא מן המצה. דאע"ג דכהנים מקיפין את המזבח בלולביהן והכשר דניסוך המים לכל ישראל הוא לא תימא דבאין לולבין מדמי הלשכה משלהן הן באין וה"נ גבי ערלה כתיב לכם ונדרוש ולא מן המצוה: ומשני תמן הכי דרשינן דהדמים יהו שלכם ולא מן הלשכה אבל הכא גבי ערלה האילן עצמו אי נטעו למצוה לעולם אימא לך דלא מיפטר:
תרועה יהיה לכם. ואפילו שופר גזול מהני לתקוע דשני רחמנא דכתיב יהיה לכם דלא כתיב הוא לכם ומשמע דאע"ג דלאו שלכם חשיבא תרועה ויהיה לכם מ"מ ולכם אתא לאשמועינן הנוטע לרבים כדתנן לקמן:
לעצים. דמקצי להו מאכילה וה"נ הא מקצי להו כולהו מאכילה:
ומשני כשם שהוא רוצה בפריו לעצים כך הוא רוצה וכו'. דכוליה קאי לכם להסיקו אבל הכא הא עצו לא מקצי ליה הילכך יש חילוק בין עץ לפרי דפרי חזי למצוה ועץ לא חזי למצוה וממילא הוא דנחית אפרי שמא דפרי הלכך חייב:
ועוד. אתי למיפשטי דאי פטרת ליה מערלה א"כ חשיב ליה עץ ופסול למצוה דהתורה אמרה פרי ולא עץ הילכך כיון דחזי למצוה פרי קרית ליה וחייב בערלה:
מה דמה לה. לאתרוג דמצוה דניפשוט ליה מהכא ומפרש זית למנורה:
ניחא צד תחתון לסייג. דאהני דצד תחתון עב וחזק והוא לסייג וכשתטול העליון נשאר התחתון לסייג אלא צד תחתון למאכל ועליון לסייג מהו דאהני דהא כשתטול התחתון עליון לא קאי:
ניחא צד התחתון לסייג והעליון למאכל. דפירות תחתון שרו דעליון יונק מהתחתון ולא תחתון מעליון אלא העליון לסייג אמאי שרו פירות דעליון והא שרף שלהן עולה מתוך התחתון ואסירי:
כדעתיה. במס' כלאים שלהי כרם שחרב:
אפילו הוסיף כמה. הוסיפו גידולין של היתר שיש בהם מאתיים נגד האיסור מ"ט שאין הגידולין שיוצאין מעיקר האיסור אע"ג דהן היתר אין מעלין ומתירין את עיקרו והכל אסור והכא נמי הא עולים מתוך האיסור. והרמב"ם ז"ל פסק למימרא דר' זעירא פ"ה דהל' כלאים ופ' עשירי דהל' מעשר שני פוסק כר' יוחנן ולא חש לקושית ר' זעירא וטעמא דהשרף עד שבא אל הפרי לא נאסר דהא עצים ועלין שרו אלא דוקא תוך הפרי וקליפתו הוא דאסר רחמנא:
בא במחשבה. ואסור דהא מחשבתו דהשתא לחומרא הוי:
לאו כל הימנו. ולעיל רבינן ליה מקרא דכל עץ מאכל כיון דנחית עליה שמא דעץ מאכל מ"מ והאי חישב עליו למאכל דמהני מחשבתו לקמן מפ' אי בעי תוך שני ערלה או מהני אפילו בשנה רביעית לדין רבעי:
והתנינן ר' יוסי אומר וכו'. וקס"ד דחישב בחיצון לסייג בתר דחישב שנטעו למאכל:
ומשני לא למאכל לעולם. דמעיקרא כי נטעו לסייג הוא דחשב זה לסייג וזה למאכל ולא נמלך למחשבה אחרת:
והוסיף יחור. חדש מהו שנמנה ליחור זה עכשיו ערלה דהא השתא דחייב עליו למאכל יצא היחור: (ב)
[מתחמא קשיא ולית היא אלא ניחא. כלומר נראית קשיא ואינה אלא מתיישבת וניחא היא כהלכה]:
וקשיא. דהזקין פטור כדלקמן דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי א"כ היחור אמאי חייב:
שדה שהביאה שליש לפני גוי. בארץ:
ולקחה ממנו ישראל. אחר שגדל שליש לפני גוי בארץ:
התוספת פטור. דבתר שליש הראשון את מהלך:
התוספת חייב. במעשרות ואם יש לו תבואה טבל מעשר על זו לפי חשבון:
וכל שאין לו ערלה אין לו רבעי. דפשיטא ליה לר' ישמעאל דאם עברו ג' שנים במחשבת סייג ואח"כ חישב בשנת ד' למאכל אין לו ערלה וכיון דאין לו ערלה לא מהניא מחשבתו ואפילו לרבעי עד שיהא לו ג' שנים ערלה ר' יונה ור' יוסי מפרשי לה:
עיקר ערלה צריכא ליה. קסבר ר' יונה הכי מבעיא ליה לר' יוחנן מי נימא דר' ישמעאל הכי קאמר בעינן כולהו ג' שני ערלה דאין ערלה פחות משלש שנים וכי אמרי דנטעו לסייג וחשב למאכל דבא במחשבה היינו כי חישב למאכל מיד בשנה הראשונה דאיכא השתא ג' שני ערלה כדינן אבל חישב בשנה שלישית ואפילו בשנה שנית אפילו ערלה לית ליה ור' ישמעאל ה"ק כל שאין לו ג' שני ערלה אין לו ערלה ואין לו רבעי או דילמא הכי קאמר ר' ישמעאל כל שאין לו כלל ערלה פטור אבל מקצת ערלה אהני לחייב בכולהו שני ערלה:
עיקר רבעי צריכא ליה. הכי מיבעיא ליה לר' יוחנן מי אמרינן דר' ישמעאל ה"ק כל שאין לו ג' שני ערלה אין לו רבעי שאם חשב בשנה ב' אין לו ערלה ולא רבעי או דילמא ה"ק כל שאין לו ג' שני ערלה כלל כגון שחישב בשנת ארבע אין לו רבעי אבל אם חשב בשנה שניה או בשנה שלישית הא אית ליה צד של ערלה ואית ליה רבעי:
כאילו כולו נטוע בארץ. וכדמפ' ר' אבא בשם ר' יוחנן דטבל ומעשר מעורבין זה בזה וכדמפ' בסמוך דסבר ר' שרשין חיין זה מזה ואפילו דמפסיק צונמא ומשו"ה טבל ומעשר מעורבין וכו' ונפקא מינה דאם יש לו ודאי טבל מעשר ממנו לפי חשבון ואי מעשר מיניה וביה מעשר על כולן כדתנן פ' אוכלין עראי והך אוקימתא דר' אבהו איתא בההיא פ' המביא תניין:
הנטוע בארץ חייב בחוץ לארץ פטור. מפ' בפ' המביא תניין מ"ט דרשב"ג כלומר והלא היניקה של השרשים מעלה שרף בכל הפרי ושרשה עבר זה מעלין שרף לפרי של עבר זה ומוקי לה כדמפסיק צונמא ופירש"י ז"ל שן סלע מבדיל באמצע השרשים ומפסיקן עד הגזע הילכך לרשב"ג לא ינקי מהדדי ור' סבר כיון דהגזע שלם מעורב ומתבלבל:
שורש פטור פוטר. לקמיה מפ' לה:
מה כר'. בתמיה והא קיי"ל אין הלכה כרבי לגבי רבו ור' שמעון בן גמליאל אביו רבו היה:
לתוך של חבירו. כגון גבי בכורים דבעינן דלא להוי גזלן ובשורש אחד דחזינן דינק מתוך שדה חבירו פטור מלהביא בכורים דכולהו שרשים ינקי מהדדי והוי גזלן ופטור מבכורים וטעמא כדאיתא התם דבעינן כל גידולין מאדמתך אבל לענין מעשרות בשביל שורש אחד של חוצה לארץ ואפילו מקצת שרשים לא מזיק לאותו שבארץ וכיון שאותו שבארץ חייב ככולו בארץ וחייב, ולרשב"ג הגדל בפטור פטור והגדל בחיוב חייב:
אמר לה סתם. שלא היה או' בשם אחר ור' אילא היה אומר בשם ר' אלעזר:
ראוי היה לחשוב עליו ולחייבו. הילכך בר פיטור לא תקיף כ"כ דניפקע כדי חיוב משא"כ בבכורים דאין בידו לשלוט בשל חבירו:
שרשים אין בהם ממש. סתם אמר לה ולא פי' אי דוקא לענין ערלה כדאמרן או לענין בכורים ופליג אדר' זעירא דלעיל:
בפירוש שמעתיניה מן ר' יוחנן. גבי ערלה ולא פליגינן:
מחוצה לארץ לארץ. דלא חיישינן אשורש אחד כדי שהטבל ומעשר מעורבין הן וניפרוש מכולן:
אבל אם השרישו מן הארץ לחוצה לארץ. דיו לשורש אחד לאפקועי ולא חשבינן ליה בודאי דניפרוש מודאי עליו דשרשים יש בהם ממש:
סיפקה לזקנה. קשרה לילדה זו דחייבת בערלה או במעשרות וקשר נוף שלה שיהא יונק מתוך אילן הזקנה דחו"ל כדי שיונק משם אהני מעשיו ואית ביה צד פיטור ואין מעשרין מודאי עליו דקסבר דנוף יונק ובפ' המביא תניין לא קיי"ל הכי דבדאשרוש כו"ע לא פליגי דלא חשיבא יניקת נוף:
להקדש חייב. ספקה וקשרה שינק מתוך אילן של הקדש לא אהנו מעשיו וכן ספקה לצד החיצון שהוא סייג. ואית דגרסי העליון ושייכא בדר' יוחנן דלעיל דאמר היא הדא היא הדא ואהני כדי שינק דאפילו משם יונק חייב בערלה דלא אהנו מעשיו כדמפ' טעמא ואזיל:
ר' יוסי כרשב"ג. בעיא היא וה"ק לימא קסבר ר' יוסי דמתנ' כרשב"ג דלא מיבלבלי אהדדי:
ומשני אפילו כר'. מצי סבר וטעמא דמעשרות אינן תלויין בדעתו הילכך לא מצי להפקיע צד יניקת הארץ אבל גבי ערלה מצי לאפקועי דאילו לא חשיב צד הפנימי למאכל אלא לסייג הכל פטור ולפי הטעם שאמרתי למעלה בפסק הרמב"ם ז"ל אחר הדעת מתיישבת עליו:
הלכה ב
ומצאו נטוע פטור. מן הערלה מפ' טעמא בגמ' דכתיב כי תבאו ונטעתם פרט לכשנטעו גוים עד שלא באו ישראל לארץ ומסיים ליה בת"כ יכול שאני מוציא את שנטעו גוים משבאו לארץ ת"ל כל עץ מכאן אמרו נטעו גוים אע"פ שלא כבשו ישראל חייב:
הנוטע לרבים חייב. כגון שנטעו ברה"י והוא של הרבה בני אדם כגון בירושלים:
חייב. דכתיב ונטעתם מ"מ קרי ביה ונטעתם כלומר ונטעתם להם ואפילו שיהא נוטע לרבים הכי מפ' לה הכא ובגמ' דילן פ' כל שעה (פסחים כג.) מפ' מ"ט דת"ק דכתיב ונטעתם ליחיד משמע לרבים לא משמע כ' רחמנא לכם להביא את הנוטע לרבים:
ור' יהודה. סבר ונטעתם משמע בין ליחיד בין לרבים לכם בין ליחיד בין רבים משמע ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט:
הנוטע ברה"ר. מפ' בגמ' שגזל קרקע דרה"ר ונטעו לדידיה וחייב וכ"ש דבהא פליג ר' יהודה כדמוכח בגמ' דאפילו רשב"א דמודי אמתני' דנוטע לרבים חייב אפ"ה פליג בנוטע ברה"ר כ"ש דר' יהודה דאפילו בנוטע לרבים נמי פטר דבהא פשיטא דלא חשוב יאוש כמו דידיה כמו שאפ' ותמהני מדברי רבינו שמשון ז"ל:
והנכרי שנטע. דרבי רחמנא כל עץ מ"מ:
והגזלן שנטע. שגזל קרקע דיחיד ונטע בו דלא תימא לכם כתיב דלכם אתא לרבות הנטוע לרבים:
והנוטע בספינה. אע"פ שאינה נקובה ואפילו היה של חרס דאין עומד בפני שרשי אילן כדאיתא בגמ':
והעולה מאליו. ואוקימנא לעיל והוא שהעלה במקום ישוב:
שורש פטור פוטר. דהא משום דנטעו גוים שעה אחת קודם שנכנסו אע"ג דשלש שנותיה עברו אחר שנכנסו פטור משמע דמשום שורש קטן שינק מקודם פוטר את כל יניקתו דבתר הכי ועושה שרשים:
כר' ישמעאל. בפ"ק דקידושין יליף לה ממלך ובכורים כדאיתא התם ופסק השתא דנימא מתני' דלא כר' ישמעאל:
ומשני דמודי ר' ישמעאל גבי ערלה דגלי רחמנא כל עץ כדכתיבנא במתני':
ותני כן. גבי חלה אליבא דר' ישמעאל וכו':
ששינה הכתוב משמעו. בסיפרי מפ' בבואכם משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכולן נאמר כי תבאו והיה כי יביאך וכאן נאמר בבואכם ללמדך שכיון שנכנסו לה נתחייבו וגבי ערלה נמי גלי כל עץ:
היא הויה היא הקמה. נראה בעיני דבפרשת ערכין קאי דגבי בהמה כתיב והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע בערכך הכהן כן יהיה וגבי בית כתיב כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום:
היא שבירה היא נתיצה. דכתיב ושברתם את מצבותם ונתצתם את מזבתותם:
היא גאולה היא פדייה. דגבי עבריה כתיב והפדה ודרשינן מגרע בפדיונה ובבית בבתי ערי חומה כתיב והיתה גאולתו וקסבר דהיינו פדייה וגואל לחצאין ולא דריש גאולתו גאולתו וה"נ סבר ר' ישמעאל בעלמא זו היא שיבה זו היא ביאה:
תמן אינון אמרין. במס' נגעים פי"ב:
אין מיטמאין בנגעים. דקסברי דירושלים לא נתחלקה לשבטים וכתיב אשר לו הבית וחוץ לארץ משום דכתיב אחוזתכם:
והכא אינון אמרין. דהנוטע לרבים כגון בירושלים דלכם מקרי וכן פי' רבנו שמשון ז"ל ומשני ונטעתם כתיב מ"מ:
אני לא שמעתי. שלא יהא מטמא בנגעים:
אלא מקום מקדש בלבד. דבית של קדש הוא וגבי נגעים כתיב ובא אשר לו הבית אבל ירושלים מטמאה בנגעים דקסבר דנתחלקה לשבטים ואחוזתכם קרינן בה אלמא דקסבר ירושלים של יחיד היא והכא פטר הנטוע לרבים ובודאי דלאו היינו באמצע דרך שהולכין בו הולכי דרכים דהא לא קתני הנוטע בר"ה אלא מיירי שנטעו בירושלים או כדמפ' לקמן בנוטע בתוך שלו ומסרו לרבים וקא פטר ר' יהודה:
בשם שמועה אמרה. אבל איהו לא ס"ל הכי אלא דלא נתחלקה לשבטים ומשו"ה פטר בנוטע לרבים דלאו דידיה הוא:
תפתר כר' שמעון בן אלעזר. כלומר תרי תנאי אליבא דר' יהודה מתני' דנגעים דקתני בה דר' יהודה חשיב לה לירושלים דיחיד היינו ר' יהודה אליבא דרשב"א ורשב"א סבר דמודי ר' יהודה לרבנן בנוטע בירושלים ולאו מטעמייהו דרבנן דדרשי ונטעתם מ"מ אלא משום דהוי כמי שנטע בתוך שלו וכי נטע נמי תוך ירושלים תוך שלו חשוב וחייב:
משמו של ר' יהודה. והכי תני לה בתוספתא הנוטע לרבים חייב ור' יהודה פוטר ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו וכו':
הנוטע לרבים חייב בערלה. ולקמיה מפ' בנוטע בתוך שלו ובהא מודי ר' יהודה:
עלה מאליו לרבים פטור. בהא פליג אדרבנן דלא רבי רחמנא אלא ונטעתם לרבים מ"מ נטיעה בעי אבל עלה מאליו ונתנו לרבים פטור:
הנוטע לרבים ברה"ר פטור. כלומר הא דמודי ר' יהודה ברישא היינו כדבעינן למימר בנוטע בתוך שלו כדפירש"י שנטע בתוך ירושלים שהיא שלו דקסבר דנתחלקה ולכם מיקרי אבל לרה"ר לרבים דהיינו דגזל קרקע מהם ועכב עליהן הדרך ונטע שם והושיב שם שומרים פטור דמ"מ דרבים הם ולא מקרי לכם ופליג אדרבגן דמתני':
ויש קרקע נגזלת. בתמיה דלעולם בחזקת רה"ר עומדת ומ"ט דרבנן דמחייבי דמ"מ לא הוה עקרינן קרא דלכם לגמרי:
אעפ"י שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע. הך מימרא דר' אילא איתא נמי במס' כלאים פ' המבריך ופי' הרא"ש ז"ל דלאו דוקא יאוש דאי יש יאוש לקרקע אמאי קאמר התם נתייאשו ולא נשתקעו אסורין מדבריהם כיון דיש יאוש לקרקע יאסר מן התורה אלא ה"ק יש שיקוע לקרקע ואפילו לא נתייאשו הבעלים שלא אמרו ווי ליה לחסרון כיס הו"ל צווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים הכא נמי כיון דנשתקעו שם הבעלים ממנו ונקראת על שם האנס דידיה מקרי ולכם קרינן ביה ורשב"א לא חשיב ליה לכם ושם הארכתי:
בגושיהן. שיכולין לחיות בהן ונוטען בארץ ופליגי בה אמוראי:
ר' יונה אמר לשכרו שנים. שמה שהיה משתכר ר' יאשיה היינו שני ערלה דכיון דהיה יכול לחיות בגושיה פטור כדתנן לקמן אילן שנעקר אם יכול לחיות וכו' ונטיעות לאו דוקא דכבר מלו להו:
לשכרו רבעי. מה שהיה משתכר היינו רבעי שאין רבעי נוהג בחוץ לארץ אלא בכרם דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ וכבר כתבתי בפ' כל זית דאילו ערלה מדאורייתא נהגא בחוץ לארץ ואינהו נטיעות היו כשמן דאכתי לא מלאו להו שני ערלה והתם נהגא דקסבר דהלכה למשה מסיני היא:
אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן. בקידושין פ"ק ילפינן לה מקרא דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ובפ"ב דכלאים ילפינן לה מקרא אחרינא:
משעת נטיעתו. של אילן סרק ולא משעת הרכבה:
חרובי צלמונה וחרובי גידודה. אילני סרק חשיב להו משום דלא חזו פירותיהן לאדם ומשו"ה כי הרכיב מאכל בהם חשיבי השנים דזקנה שעברו לסייע לילדה שיכולין פירותיהן לבא לידי מאכל במחשבה:
אבל הרכיב בערבה כנוטע בארץ. דערבה וכיוצא בה דהיא סרק לגמרי והרכיב בה אילן מאכל הוי כאילו נטעה בקרקע ולא חשיבי השנים שלה כלל ומונה לילדה ג' שנים כדינן ומשעת הרכבה:
אין מבריכין. מבריך כופף הזמורה בארץ וקוצץ באמצע כפיפתו ואותו היחור יוצא לצד אחר:
מרכיבין. הוא מרכיב אילן בחבירו וקא פסיק ותני ואפילו מן בשאינו מינו ואפילו באילן סרק פחות משלשים יום לפני ר"ה דסבר כר' אלעזר דל' יום חשיבי שנה:
יעקר. לפי שקלטה בשביעית ומשמע דחשיבא הרכבה עבודת הקרקע וכאילו נטע בקרקע:
בערבה ניחא. דאיכא אילן דחשיב כאילו נטוע בארץ אלא לר' יוחנן קשיא.
שהן מתאחין בשביעית. וטעמא דחשיב עבודה בקרקע משום דמתאחין ומתלקטין בשביעית דאפילו עבודה באילן שמה עבודה אבל גבי ערלה בטלה בחברתה הילכך לעולם שנים שעברו לזקן עולין לה:
והי דא אמרה. הא דר' יוחנן דאין שום אילן בעולם שלא יועיל לשני ערלה:
עלתה לו. דכיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה למנין שני ערלה ומרכיב לא קתני ש"מ מרכיב לא דמי להו משום דלא בעינן בהו זמן דבטל לגבי הזקן:
ופירות נטיעה זו אסורין. אע"פ שאמרנו עלתה לו שנה אם חנטו בה פירות לאחר ר"ה של שנה שלישית מיד עדיין אסורין הן עולמית משום ערלה שאע"פ שתשרי ר"ה לנטיעה ט"ו בשבט ר"ה לאילן וזו כבר נעשית אילן לפיכך אין שנתה מתאחרת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט אבל משם ואילך אם יחנטו בה פירות דין רבעי עליהן לאכול בירושלים ובט"ו בשבט לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החנוטים בה מכאן ואילך לכך הועילו לה ל' יום שלפני ר"ה שממהר היתרה מט"ו בשבט ועד ר"ה. כל זה פי' רש"י ז"ל פ"ק דר"ה ובפ' שדה הלבן הארכתי. והא הכא דמרכיב לא קתני דבעינן ג' שנים והיינו כר' יוחנן:
לית כאן מרכיב. כך קבל ר' יהושע בר איניא דבנוסח הברייתא אין כתוב מרכיב:
אפילו כריש לקיש אין כאן מרכיב. כלומר מהא לא תסייעיה דאפילו ריש לקיש נמי מודי דלא גרסינן הכא מרכיב דכי אמר ריש לקיש דבערבה כנטוע בארץ לאו למימרא דאי עבר והרכיב באילן סרק גמור דקנסינן ליה דמודי ריש לקיש לר' יוחנן דבדיעבד בטל לגבי זקן דלכתחלה דוקא הוא דפליג והכא בדיעבד קא מיירי כדקתני הנוטע ור' יוחנן אפילו לכתחלה נמי מותר לומר לגוי שירכיבוהו דשרי ולענין ערלה אע"ג דלענין כלאים אסור כדאיתא בפ"ק דכלאים וכי קתני אע"פ שאין ישראל רשאי וכו' לענין כלאים קאמר ולענין הלכה לא קיי"ל כי האי סוגיא דבפ"ק דר"ה מייתי להך ברייתא וגרסינן התם בכל הספרים והמרכיב וכו' וגירסת ת"כ מסייע להך סוגיא דקתני התם ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב אבל בגמ' דילן גרסינן הכא והמרכיב ותירוץ הענין כבר כ' הר"ן בהל' הרי"ף ז"ל פ"ק דר"ה:
מפעפעין. כמו שאני חלב דמפעפע בפ' גיד הנשה שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת:
מפיק לישנא. פי' רבנו שמשון ז"ל פ' פירות חו"ל כלומר אמרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש לו כח לכלי חרס לעמוד בפני שרשיו של אילן:
נטע בו דלעת. היינו באותו עציץ שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת ואם העבירו בכרם אוסר דעציץ נקוב חשוב:
חייב בערלה. דלא כתיב שדה גבי ערלה:
ובשביעית צריכא. כלומר מבעיא לן דאיכא קראי דאיכא לספוקי בהו דקרא קמא כתיב ושבתה הארץ ומשמע ואפי' בית והדר כתיב שדך לא תזרע דמשמע דוקא שדך:
הלכה ג
אילן שנעקר והסלע עמו. אילן זקן שעברו עליו שני ערלה ועקרו הרוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר ומן העפר שסביב השרשים נשאר עמו ונשרש שם:
אם יכול לחיות. מפ' בגמ' דה"ק אם היה יכול לחיות כלומר אומדין אותו עובדי אדמה היה יכול לחיות מהעפר שבא עמו בלי תוספת עפר אחר הרי הוא כנטוע במקומו ופטור מן הערלה:
ואם לאו חייב. ואם לאו הרי הוא כאילן העולה מאליו עכשיו וחייב:
נעקר הסלע מצדו. שנפל הסלע דהיינו העפר שהיה מחייהו:
זעזעתו המחרישה. ונתפזר ממנו העפר ונתגלו השרשים:
או שזעזעו הוא. דהיינו האילן עצמו זעזע העפר כגון שנקלט בו רוח סערה והוא תיקנו בעפר שנתן שם כדקתני סיפא:
ועשאו בעפר. דהיינו ותיקנו בעפר כמו ויעש אלוקים את הרקיע וכן הבקר אשר עשה:
אם יכול לחיות. בלא העפר אשר תיקן:
ואם לאו חייב. דהוה נטעו עכשיו:
אילן שנעקר ונשתייר בו שורש. שנעקר לגמרי ונשתייר מעט מן השורש בארץ:
כמחט של מיתוי. כמו מיתוח ויש גורסין בהדיא מיתוח והיא היא לשון וימתחם כאהל לשבת וכן מנהג האורגים יש להם עץ ארוך כרוחב הירועה ובראשו שני מחטים ונועצים אותו העץ במחטיו שבראשו ברוחב היריעה לסוף האריגה כדי למושכה ולמתחה כדי לזרוק חוט הערב ולהדק המסרק ובפ' החולץ נמי אמרינן התקינה לכר או למיתוח והיינו האי דהכא:
אילן שנעקר ובו בריכה. ענף א' שהבריך הנופין בארץ שקרוי בריכה ועשתה שרשים ויצתה למקום אחר וגדל כמו אילן ונעקר אילן הזקן אבי הבריכה:
הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה. אבל כ"ז שלא נפסקה יונקת מאביה ובהיתירא עומדת והשתא תנא איפכא דכיון דבטל יניקת האב ואינו חי אלא מחמת יניקת הבריכה חזרה הבריכה לאיסורא דומיא לנפסקה וחזר ונאסר האב ומני לתרוייהו שני ערלה כאחת ומשום דקרי לה זקנה תני לשון נקבה:
הבריכה שנה אחר שנה. הבריך ענפי הזקנה שנה אחר שנה ענף למזרח וענף למערב וכן כל סביביו ולא פסק הענפים מאביהן כי נפסקה ההברכה דאז אין יונקין אלא מן הארץ וההיא שעתא מני שני ערלה:
סיפוק הגפנים וסיפוק ע"ג סיפוק. פי' הראב"ד ז"ל כמו סיבך הגפנים. ורבינו שמשון ז"ל פי' דלשון קיטור הוא כדתנן אזוב הקצר מספיקו בחוט במס' פרה. והענין הוא הרכבה שהרכיב זמורה תלושה במחוברת ובראש אותה הזמורה הרכיב אחרת על גבה ובראש אחרת הרכיב אחרת עד שנעשית ארוכה ולאחר שקלטו ההרכבות כלם אע"פ שהבריך אותה הפרקים שכפפן והשפילן ונטען עכשיו בקרקע הואיל וכבר קלטה הרכבתן פטור וקמ"ל דאע"ג דאין הזמורה הזאת חיבור החלקים הללו מטבעה אלא שנתקשרה מחמת שרף והוה אמינא דכשעושה שרשים בקרקע שוב אינה יונקת משרף חיבור שחברה קמ"ל דחשוב חיבור גמור:
ר"מ אומר במקום שכחה יפה מותר וכו'. אם הבריך בארץ הזמורה הזו שהזכרנו אם פרק חיבורה הוא גס מותר שכבר קלטה יפה יפה והרי נעשית כזמורה אחת אבל אם הבריך ההרכבה שכחה רע שהיא דקה לא נקלטה יפה יפה וכשהבריכה בקרקע אותו מקום הוא כנוטע אותה הזמורה מתחלתה ואע"פ שהיא קשורה באילן הזקן כיון דלא הוי חיבור מגופיה והויא רע וחלש לא חשיב חיבור. ובגמ' מפ' במאי פליגי:
בריכה שנפסקה. מן הזקינה והיו בה פירות דכל מה שהגדילה עד שלא נפסקה מן אביה מותר ואם לאחר שנפסקה היה תולשן מיד היו מותרין אבל מה שהוסיפו אחר שנפסקה אסור התוספת משום ערלה דהא מכי נפסקה לה מנינן כדתנן לעיל:
ואם הוסיף מאתים אסורין. אם יש בזה שגדלו קודם שנפסקה ועם מה שגדלו אחר שנפסקה יש בין הכל מאתים דהיינו קצ"ט דהתירא וחד דאיסורא אסורין דערלה וכלאי הכרם שיעורן מאתים כדאיתא בפרקין דלקמן. ובגמ' מפ' דמיירי בשלא צמקו הענבים אבל צמקו תבלין חשבינן להו ואפילו לא הוסיף עד מאתים נמי אסור. ובגמ' מפ' היכי משערינן אם הוסיף א' ממאתים:
פחות מכאן. שאין בו עובי של אותו מחט כתלוש הוא ועכשיו נטעו ומונה משם ואילך שני ערלה:
השתחוה לו אסרו. דלענין ע"ז מחובר לא מיתסר דאמר מר אלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם. ובפ' כל הצלמים פליגי תנאי גבי אשירה אי בעינן תפיסת יד אדם:
וכותבין עליו גיטי נשים. כדאיתא בפ' שני דגיטין וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא מחובר שמחוסר כתיבה וקציצה ונתינה:
חזר ביה חזקיה. ממה דאמר פחות מכאן כתלוש דמי:
דבר ברי שיש לו ג' שנים. שאם היה מסופק בנטיעה אם שלמו שנותיה אם לאו כיון שנתעבה השורש על מלא מחט ודאי נשלמו ומן דר' ינאי רביה דחזקיה כדאיתא בפ' אע"פ חזר דאי ס"ד הוי תלוש עד מלא מחט היכי קאמר ר' ינאי דבר ברי שיש לו וכו' והא עד מלא מחט לא חשוב אלא השתא וממלא מחט ואילך הוא דאית לן למימני:
מן מילתיה דחזקיה. גופיה אשכחן דהדר ביה דהא עלה דר' ינאי גופיה קא בעי חזקיה שליש מחט שנה שני שלישין שתי שנים וכיון שעברה שנה שלישית אין אנו צריכין לבדוק אם נתעבה עד מלא מחט ושרי או דילמא לא קמו רבנן בהא מילתא אלא מכי הוי מלא מחט שלמו ג' שנים ואיפשר דבשעה אחרונה מתעבה שני שלישין:
אין תימר לא הדר ביה למה שאל כן. ואין תימר דפחות מכאן חשוב תלוש מאי קא מבעיא ליה שני שלישין שתי שנים והלא פחות מכאן תלוש חשוב ואין מונין ערלה עד מלא מחט דאז חשוב מחובר והיינו דאוסיף ר' יוסי עליה דר' יונה:
אין בו כמחט של מיתוח. דמיתוי הוי עדות לשנים ואין השנים עדות למיתוי דאין מתעבה שרשו כ"כ:
אע"פ שאמרו בנות חמש. בפ"ק דשביעית מייתי לה דמפ' דנטיעות שאמרו חכמים דקילי וחורשין אותן עד ר"ה מפ' ר' יהושע התם דמשנתינו דעד שבע שנים קרויין נטיעות וקאמר דעוד אמרו ג"כ גבולין אחרים דהיינו בנות חמש בנות שבע ואע"פ שסתומים הדברים אינן גוזמא ושפת יתר ופירשן הוא דבגפנים בנות חמש דחולין נינהו אבל לא יותר מכאן ובתאנים אף בנות שש קרויין נטיעות ובזיתים אף בנות שבע:
והוינן בה והא אנן חמיין הדא מרבייתא דתאנה אתייא בפוריא. ילדה של תאנה משנוטעין אותה ומיד בפורים ניכר שקלטה ואמאי משהית לה טפי מגפן: