פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ערלה· רבי שלמה סירליאו
פרק א · הלכה ב
ומצאו נטוע פטור. מן הערלה מפ' טעמא בגמ' דכתיב כי תבאו ונטעתם פרט לכשנטעו גוים עד שלא באו ישראל לארץ ומסיים ליה בת"כ יכול שאני מוציא את שנטעו גוים משבאו לארץ ת"ל כל עץ מכאן אמרו נטעו גוים אע"פ שלא כבשו ישראל חייב:
הנוטע לרבים חייב. כגון שנטעו ברה"י והוא של הרבה בני אדם כגון בירושלים:
חייב. דכתיב ונטעתם מ"מ קרי ביה ונטעתם כלומר ונטעתם להם ואפילו שיהא נוטע לרבים הכי מפ' לה הכא ובגמ' דילן פ' כל שעה (פסחים כג.) מפ' מ"ט דת"ק דכתיב ונטעתם ליחיד משמע לרבים לא משמע כ' רחמנא לכם להביא את הנוטע לרבים:
ור' יהודה. סבר ונטעתם משמע בין ליחיד בין לרבים לכם בין ליחיד בין רבים משמע ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט:
הנוטע ברה"ר. מפ' בגמ' שגזל קרקע דרה"ר ונטעו לדידיה וחייב וכ"ש דבהא פליג ר' יהודה כדמוכח בגמ' דאפילו רשב"א דמודי אמתני' דנוטע לרבים חייב אפ"ה פליג בנוטע ברה"ר כ"ש דר' יהודה דאפילו בנוטע לרבים נמי פטר דבהא פשיטא דלא חשוב יאוש כמו דידיה כמו שאפ' ותמהני מדברי רבינו שמשון ז"ל:
והנכרי שנטע. דרבי רחמנא כל עץ מ"מ:
והגזלן שנטע. שגזל קרקע דיחיד ונטע בו דלא תימא לכם כתיב דלכם אתא לרבות הנטוע לרבים:
והנוטע בספינה. אע"פ שאינה נקובה ואפילו היה של חרס דאין עומד בפני שרשי אילן כדאיתא בגמ':
והעולה מאליו. ואוקימנא לעיל והוא שהעלה במקום ישוב:
שורש פטור פוטר. דהא משום דנטעו גוים שעה אחת קודם שנכנסו אע"ג דשלש שנותיה עברו אחר שנכנסו פטור משמע דמשום שורש קטן שינק מקודם פוטר את כל יניקתו דבתר הכי ועושה שרשים:
כר' ישמעאל. בפ"ק דקידושין יליף לה ממלך ובכורים כדאיתא התם ופסק השתא דנימא מתני' דלא כר' ישמעאל:
ומשני דמודי ר' ישמעאל גבי ערלה דגלי רחמנא כל עץ כדכתיבנא במתני':
ותני כן. גבי חלה אליבא דר' ישמעאל וכו':
ששינה הכתוב משמעו. בסיפרי מפ' בבואכם משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכולן נאמר כי תבאו והיה כי יביאך וכאן נאמר בבואכם ללמדך שכיון שנכנסו לה נתחייבו וגבי ערלה נמי גלי כל עץ:
היא הויה היא הקמה. נראה בעיני דבפרשת ערכין קאי דגבי בהמה כתיב והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע בערכך הכהן כן יהיה וגבי בית כתיב כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום:
היא שבירה היא נתיצה. דכתיב ושברתם את מצבותם ונתצתם את מזבתותם:
היא גאולה היא פדייה. דגבי עבריה כתיב והפדה ודרשינן מגרע בפדיונה ובבית בבתי ערי חומה כתיב והיתה גאולתו וקסבר דהיינו פדייה וגואל לחצאין ולא דריש גאולתו גאולתו וה"נ סבר ר' ישמעאל בעלמא זו היא שיבה זו היא ביאה:
תמן אינון אמרין. במס' נגעים פי"ב:
אין מיטמאין בנגעים. דקסברי דירושלים לא נתחלקה לשבטים וכתיב אשר לו הבית וחוץ לארץ משום דכתיב אחוזתכם:
והכא אינון אמרין. דהנוטע לרבים כגון בירושלים דלכם מקרי וכן פי' רבנו שמשון ז"ל ומשני ונטעתם כתיב מ"מ:
אני לא שמעתי. שלא יהא מטמא בנגעים:
אלא מקום מקדש בלבד. דבית של קדש הוא וגבי נגעים כתיב ובא אשר לו הבית אבל ירושלים מטמאה בנגעים דקסבר דנתחלקה לשבטים ואחוזתכם קרינן בה אלמא דקסבר ירושלים של יחיד היא והכא פטר הנטוע לרבים ובודאי דלאו היינו באמצע דרך שהולכין בו הולכי דרכים דהא לא קתני הנוטע בר"ה אלא מיירי שנטעו בירושלים או כדמפ' לקמן בנוטע בתוך שלו ומסרו לרבים וקא פטר ר' יהודה:
בשם שמועה אמרה. אבל איהו לא ס"ל הכי אלא דלא נתחלקה לשבטים ומשו"ה פטר בנוטע לרבים דלאו דידיה הוא:
תפתר כר' שמעון בן אלעזר. כלומר תרי תנאי אליבא דר' יהודה מתני' דנגעים דקתני בה דר' יהודה חשיב לה לירושלים דיחיד היינו ר' יהודה אליבא דרשב"א ורשב"א סבר דמודי ר' יהודה לרבנן בנוטע בירושלים ולאו מטעמייהו דרבנן דדרשי ונטעתם מ"מ אלא משום דהוי כמי שנטע בתוך שלו וכי נטע נמי תוך ירושלים תוך שלו חשוב וחייב:
משמו של ר' יהודה. והכי תני לה בתוספתא הנוטע לרבים חייב ור' יהודה פוטר ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו וכו':
הנוטע לרבים חייב בערלה. ולקמיה מפ' בנוטע בתוך שלו ובהא מודי ר' יהודה:
עלה מאליו לרבים פטור. בהא פליג אדרבנן דלא רבי רחמנא אלא ונטעתם לרבים מ"מ נטיעה בעי אבל עלה מאליו ונתנו לרבים פטור:
הנוטע לרבים ברה"ר פטור. כלומר הא דמודי ר' יהודה ברישא היינו כדבעינן למימר בנוטע בתוך שלו כדפירש"י שנטע בתוך ירושלים שהיא שלו דקסבר דנתחלקה ולכם מיקרי אבל לרה"ר לרבים דהיינו דגזל קרקע מהם ועכב עליהן הדרך ונטע שם והושיב שם שומרים פטור דמ"מ דרבים הם ולא מקרי לכם ופליג אדרבגן דמתני':
ויש קרקע נגזלת. בתמיה דלעולם בחזקת רה"ר עומדת ומ"ט דרבנן דמחייבי דמ"מ לא הוה עקרינן קרא דלכם לגמרי:
אעפ"י שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע. הך מימרא דר' אילא איתא נמי במס' כלאים פ' המבריך ופי' הרא"ש ז"ל דלאו דוקא יאוש דאי יש יאוש לקרקע אמאי קאמר התם נתייאשו ולא נשתקעו אסורין מדבריהם כיון דיש יאוש לקרקע יאסר מן התורה אלא ה"ק יש שיקוע לקרקע ואפילו לא נתייאשו הבעלים שלא אמרו ווי ליה לחסרון כיס הו"ל צווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים הכא נמי כיון דנשתקעו שם הבעלים ממנו ונקראת על שם האנס דידיה מקרי ולכם קרינן ביה ורשב"א לא חשיב ליה לכם ושם הארכתי:
בגושיהן. שיכולין לחיות בהן ונוטען בארץ ופליגי בה אמוראי:
ר' יונה אמר לשכרו שנים. שמה שהיה משתכר ר' יאשיה היינו שני ערלה דכיון דהיה יכול לחיות בגושיה פטור כדתנן לקמן אילן שנעקר אם יכול לחיות וכו' ונטיעות לאו דוקא דכבר מלו להו:
לשכרו רבעי. מה שהיה משתכר היינו רבעי שאין רבעי נוהג בחוץ לארץ אלא בכרם דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ וכבר כתבתי בפ' כל זית דאילו ערלה מדאורייתא נהגא בחוץ לארץ ואינהו נטיעות היו כשמן דאכתי לא מלאו להו שני ערלה והתם נהגא דקסבר דהלכה למשה מסיני היא:
אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן. בקידושין פ"ק ילפינן לה מקרא דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ובפ"ב דכלאים ילפינן לה מקרא אחרינא:
משעת נטיעתו. של אילן סרק ולא משעת הרכבה:
חרובי צלמונה וחרובי גידודה. אילני סרק חשיב להו משום דלא חזו פירותיהן לאדם ומשו"ה כי הרכיב מאכל בהם חשיבי השנים דזקנה שעברו לסייע לילדה שיכולין פירותיהן לבא לידי מאכל במחשבה:
אבל הרכיב בערבה כנוטע בארץ. דערבה וכיוצא בה דהיא סרק לגמרי והרכיב בה אילן מאכל הוי כאילו נטעה בקרקע ולא חשיבי השנים שלה כלל ומונה לילדה ג' שנים כדינן ומשעת הרכבה:
אין מבריכין. מבריך כופף הזמורה בארץ וקוצץ באמצע כפיפתו ואותו היחור יוצא לצד אחר:
מרכיבין. הוא מרכיב אילן בחבירו וקא פסיק ותני ואפילו מן בשאינו מינו ואפילו באילן סרק פחות משלשים יום לפני ר"ה דסבר כר' אלעזר דל' יום חשיבי שנה:
יעקר. לפי שקלטה בשביעית ומשמע דחשיבא הרכבה עבודת הקרקע וכאילו נטע בקרקע:
בערבה ניחא. דאיכא אילן דחשיב כאילו נטוע בארץ אלא לר' יוחנן קשיא.
שהן מתאחין בשביעית. וטעמא דחשיב עבודה בקרקע משום דמתאחין ומתלקטין בשביעית דאפילו עבודה באילן שמה עבודה אבל גבי ערלה בטלה בחברתה הילכך לעולם שנים שעברו לזקן עולין לה:
והי דא אמרה. הא דר' יוחנן דאין שום אילן בעולם שלא יועיל לשני ערלה:
עלתה לו. דכיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה למנין שני ערלה ומרכיב לא קתני ש"מ מרכיב לא דמי להו משום דלא בעינן בהו זמן דבטל לגבי הזקן:
ופירות נטיעה זו אסורין. אע"פ שאמרנו עלתה לו שנה אם חנטו בה פירות לאחר ר"ה של שנה שלישית מיד עדיין אסורין הן עולמית משום ערלה שאע"פ שתשרי ר"ה לנטיעה ט"ו בשבט ר"ה לאילן וזו כבר נעשית אילן לפיכך אין שנתה מתאחרת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט אבל משם ואילך אם יחנטו בה פירות דין רבעי עליהן לאכול בירושלים ובט"ו בשבט לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החנוטים בה מכאן ואילך לכך הועילו לה ל' יום שלפני ר"ה שממהר היתרה מט"ו בשבט ועד ר"ה. כל זה פי' רש"י ז"ל פ"ק דר"ה ובפ' שדה הלבן הארכתי. והא הכא דמרכיב לא קתני דבעינן ג' שנים והיינו כר' יוחנן:
לית כאן מרכיב. כך קבל ר' יהושע בר איניא דבנוסח הברייתא אין כתוב מרכיב:
אפילו כריש לקיש אין כאן מרכיב. כלומר מהא לא תסייעיה דאפילו ריש לקיש נמי מודי דלא גרסינן הכא מרכיב דכי אמר ריש לקיש דבערבה כנטוע בארץ לאו למימרא דאי עבר והרכיב באילן סרק גמור דקנסינן ליה דמודי ריש לקיש לר' יוחנן דבדיעבד בטל לגבי זקן דלכתחלה דוקא הוא דפליג והכא בדיעבד קא מיירי כדקתני הנוטע ור' יוחנן אפילו לכתחלה נמי מותר לומר לגוי שירכיבוהו דשרי ולענין ערלה אע"ג דלענין כלאים אסור כדאיתא בפ"ק דכלאים וכי קתני אע"פ שאין ישראל רשאי וכו' לענין כלאים קאמר ולענין הלכה לא קיי"ל כי האי סוגיא דבפ"ק דר"ה מייתי להך ברייתא וגרסינן התם בכל הספרים והמרכיב וכו' וגירסת ת"כ מסייע להך סוגיא דקתני התם ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב אבל בגמ' דילן גרסינן הכא והמרכיב ותירוץ הענין כבר כ' הר"ן בהל' הרי"ף ז"ל פ"ק דר"ה:
מפעפעין. כמו שאני חלב דמפעפע בפ' גיד הנשה שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת:
מפיק לישנא. פי' רבנו שמשון ז"ל פ' פירות חו"ל כלומר אמרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש לו כח לכלי חרס לעמוד בפני שרשיו של אילן:
נטע בו דלעת. היינו באותו עציץ שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת ואם העבירו בכרם אוסר דעציץ נקוב חשוב:
חייב בערלה. דלא כתיב שדה גבי ערלה:
ובשביעית צריכא. כלומר מבעיא לן דאיכא קראי דאיכא לספוקי בהו דקרא קמא כתיב ושבתה הארץ ומשמע ואפי' בית והדר כתיב שדך לא תזרע דמשמע דוקא שדך: