אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ערלה· רבי שלמה סירליאו

פרק א · הלכה א

פרק א

הנוטע לסייג. מלשון סוגה בשושנים שנטע אלנות להיותן גדר לכרם סביב תרגום ירושלמי גדר מזה וגדר מזה סייג מן הכא וסייג מן הכא. ובגמ' פליגי תנאי אי בעינן שמקומן יהא מוכיח עליהן שהן לסייג:

ולעצים. להסקה:

ולקורות. לבנין ובגמ' נפקא לן מקרא דפטור:

הפנימי למאכל. שחשב שיחור הפנימי יהא למאכל ויחור החיצון לסייג ואפילו שהכל אילן אחד אפ"ה החיצון פטור ובגמ' אמרינן דאפי' התחתון למאכל והעליון לסייג שהדבר תלוי בדעתו של נוטע ופסק הרמב"ם ז"ל פ"י דהל' מעשר שני כר' יוסי:

את שהוא למאכל חייב. כדמפ' לה ר' יוסי ור' יונה דמקרא אחרינא נפקא לן דבעץ מאכל קא מיירי קרא באיסור ערלה ועץ מאכל מיותר אלא לאשמועינן את שהוא למאכל חייב וכו':

ואפילו חישב עליו לסייג יהא פטור ת"ל כל עץ מאכל. ריבויא דכל דריש כל שהוא למאכל מ"מ כיון דחישב עליו למאכל תו לא פקע אפילו חשב עליו לסייג אח"כ:

דבר מתחלתו. משום דר' יונה אמר מסופו דהיינו בסוף דין ערלה קאמר איהו מתחלתו ונראה בעיני דבהא פליגי דר' יונה סבר דלא יאכל איצטריך לאסרו בהנייה כדלקמן פ' בתרא הלכך משום סיפא מיותר דכתיב תאכלו את פריו ור' יוסי סבר דתרתי שמעת מינה:

דבר שהוא ראוי להם. קס"ד למעוטי גפן לקורות או תאנה לעצים או לקורות ורבנן פליגי עליה:

ופריך יאות אמר רשב"ג מ"ט דרבנן. כלומר שפיר קאמר רשב"ג דהא גפן לא חזייא למלאכה דלא חזייא אלא לאור וכן תאנה נמי אפילו להסיקה לא חזייא ולאפקועי נפשיה ממצות ערלה קא עביד:

ומשני ר' זעירא במשנה סדר נטיעתן. כלומר אין הכי נמי דמודו רבנן לרשב"ג אי חשב בגפן לקורות וכיוצא בזה אלא בהכי פליגי דרשב"ג בעי שיהא ניכר בהן שהן נטועין לכך כיצד לעצים שנטען רצופין שלא להרחיקן זה מזה שיעור הרחקתן המפורש במס' כלאים מארבע אמות ועד שמונה:

לקורות במשפה. הענפים כדי שיתעבו ויהיו גסים:

לסייג מקום הסייגתו מוכיח עליו. ורבנן לא חיישי אהכי וכן פסק הרמב"ם ז"ל משנה כלשונה כולה דבמחשבה תליא מילתא שלא כדעת הרא"ש ז"ל שפסק כרשב"ג:

ר"מ כדעתיה. דאמר פ' עריס דכולהו אילנות חשיבי סרק ואית להו דינא דאפיפירות ואסור להביא זרע אחר תחת המותר:

חוץ מזית ותאנה. דבא"י חשיבי למאכל ובטלה דעתו אצל כל אדם:

רימין. נישפורש בלע"ז ומפ' בריש דמאי דאפילו מן יהודה פטורין דסתמן הפקר ולבנין קא בעי להו:

וצלף. לסייג:

מהו שיהו חייבין במעשר. כשחשב עליהן לעצים ואכולהו בעי מי מהני מחשבה לומר דלא חשיבי פירות ופטורין ממעשר:

ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה. מהכא נפקא לן דהפקר פטור מן המעשר הני הוא דפטור אבל הכא חייב דהא לא הפקירן:

כוסבר שזרעה לזרע ירקה פטור. אלמא כיון דלא חשיבא ליה ירקה פטור אע"ג דכוסבר דעלמא ירק דיליה חשיב לקדרה:

שיש לו גורן. מהכא לא תידוק דהתם לא פקע מיניה תורת מעשר דהא גבי זרע מקיים אבל פירות לעצים אי פטרת להו ממעשר אין שום דבר שיתקיים בו מעשר:

מליאה של כרוב. ערוגה שזרועה כרוב ברוצף:

בטלה דעתו. וחייב ירקה במעשר והכא ליכא גורן אחר דהא זרע כרוב הוי מזרעוני גנה שאין נאכלין ותנן בסוף מעשרות דפטורין מן המעשר:

לא בטלה דעתו. שהן מפוזרין דעבדי הכי לקיים זרע ופטור הזרע מן המעשר אלמא המשמר פירות אילן אחר לעצים פטור מן המעשר:

והוא שלקט ירק. ארישא קתני דאז בטלה דעתו ובהכי קיימא סיפא לא בטלה דעתו ואע"ג דלקט ירק:

כך אנו אומרין. עצים חייבין במעשרות. בתמיה:

מהו שיהו אסורין בגזל. כיון שחישב עליהן לעצים:

תותיא. מוראש בלע"ז דלא חזו לאור:

רימין שנטעו לשם רימין. לשם פירותיו דסתמו לבנין קאי דפירותיו לא חשיבי דאפילו ודאי פטורין כדאיתא פ"ק דדמאי:

בנות הדס. ענבי הדס וכשהן שחורין חזו לאכילה:

חייב במעשר. דבשעת נטיעה חישב לאכלן:

ופריך למה לי חישב. אפילו סתמא נמי וכי זית ותאנה לא מיחייבי עד שיחשוב עליהן בתמיה:

ומשני אפילו מחצה על מחצה. כיון דחשב בהו לאכילה ואע"ג דפעמים לא הוו אלא פלגא ופלגא אהנייא מחשבתיה:

ור' מתיא. משני דמשום דיוקא איצטריך דאי אין רוב משמרין אפילו לא חישב לעצים פטור תני הכי:

במקום חורשין. במקום היער במקום שאין ישוב. תרגום יער חורשא:

ואפילו נטעה. בידים:

כשאינה עושה כדי טפילתה. טפול שיטפל בפירות עד שמביאן לישוב אבל אם עושה כדי טיפול חייבת בערלה:

ולמצותו. של חג הסוכות דלאו למאכל:

לכם ולא מן המצה. דאע"ג דכהנים מקיפין את המזבח בלולביהן והכשר דניסוך המים לכל ישראל הוא לא תימא דבאין לולבין מדמי הלשכה משלהן הן באין וה"נ גבי ערלה כתיב לכם ונדרוש ולא מן המצוה: ומשני תמן הכי דרשינן דהדמים יהו שלכם ולא מן הלשכה אבל הכא גבי ערלה האילן עצמו אי נטעו למצוה לעולם אימא לך דלא מיפטר:

תרועה יהיה לכם. ואפילו שופר גזול מהני לתקוע דשני רחמנא דכתיב יהיה לכם דלא כתיב הוא לכם ומשמע דאע"ג דלאו שלכם חשיבא תרועה ויהיה לכם מ"מ ולכם אתא לאשמועינן הנוטע לרבים כדתנן לקמן:

לעצים. דמקצי להו מאכילה וה"נ הא מקצי להו כולהו מאכילה:

ומשני כשם שהוא רוצה בפריו לעצים כך הוא רוצה וכו'. דכוליה קאי לכם להסיקו אבל הכא הא עצו לא מקצי ליה הילכך יש חילוק בין עץ לפרי דפרי חזי למצוה ועץ לא חזי למצוה וממילא הוא דנחית אפרי שמא דפרי הלכך חייב:

ועוד. אתי למיפשטי דאי פטרת ליה מערלה א"כ חשיב ליה עץ ופסול למצוה דהתורה אמרה פרי ולא עץ הילכך כיון דחזי למצוה פרי קרית ליה וחייב בערלה:

מה דמה לה. לאתרוג דמצוה דניפשוט ליה מהכא ומפרש זית למנורה:

ניחא צד תחתון לסייג. דאהני דצד תחתון עב וחזק והוא לסייג וכשתטול העליון נשאר התחתון לסייג אלא צד תחתון למאכל ועליון לסייג מהו דאהני דהא כשתטול התחתון עליון לא קאי:

ניחא צד התחתון לסייג והעליון למאכל. דפירות תחתון שרו דעליון יונק מהתחתון ולא תחתון מעליון אלא העליון לסייג אמאי שרו פירות דעליון והא שרף שלהן עולה מתוך התחתון ואסירי:

כדעתיה. במס' כלאים שלהי כרם שחרב:

אפילו הוסיף כמה. הוסיפו גידולין של היתר שיש בהם מאתיים נגד האיסור מ"ט שאין הגידולין שיוצאין מעיקר האיסור אע"ג דהן היתר אין מעלין ומתירין את עיקרו והכל אסור והכא נמי הא עולים מתוך האיסור. והרמב"ם ז"ל פסק למימרא דר' זעירא פ"ה דהל' כלאים ופ' עשירי דהל' מעשר שני פוסק כר' יוחנן ולא חש לקושית ר' זעירא וטעמא דהשרף עד שבא אל הפרי לא נאסר דהא עצים ועלין שרו אלא דוקא תוך הפרי וקליפתו הוא דאסר רחמנא:

בא במחשבה. ואסור דהא מחשבתו דהשתא לחומרא הוי:

לאו כל הימנו. ולעיל רבינן ליה מקרא דכל עץ מאכל כיון דנחית עליה שמא דעץ מאכל מ"מ והאי חישב עליו למאכל דמהני מחשבתו לקמן מפ' אי בעי תוך שני ערלה או מהני אפילו בשנה רביעית לדין רבעי:

והתנינן ר' יוסי אומר וכו'. וקס"ד דחישב בחיצון לסייג בתר דחישב שנטעו למאכל:

ומשני לא למאכל לעולם. דמעיקרא כי נטעו לסייג הוא דחשב זה לסייג וזה למאכל ולא נמלך למחשבה אחרת:

והוסיף יחור. חדש מהו שנמנה ליחור זה עכשיו ערלה דהא השתא דחייב עליו למאכל יצא היחור: (ב)

[מתחמא קשיא ולית היא אלא ניחא. כלומר נראית קשיא ואינה אלא מתיישבת וניחא היא כהלכה]:

וקשיא. דהזקין פטור כדלקמן דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי א"כ היחור אמאי חייב:

שדה שהביאה שליש לפני גוי. בארץ:

ולקחה ממנו ישראל. אחר שגדל שליש לפני גוי בארץ:

התוספת פטור. דבתר שליש הראשון את מהלך:

התוספת חייב. במעשרות ואם יש לו תבואה טבל מעשר על זו לפי חשבון:

וכל שאין לו ערלה אין לו רבעי. דפשיטא ליה לר' ישמעאל דאם עברו ג' שנים במחשבת סייג ואח"כ חישב בשנת ד' למאכל אין לו ערלה וכיון דאין לו ערלה לא מהניא מחשבתו ואפילו לרבעי עד שיהא לו ג' שנים ערלה ר' יונה ור' יוסי מפרשי לה:

עיקר ערלה צריכא ליה. קסבר ר' יונה הכי מבעיא ליה לר' יוחנן מי נימא דר' ישמעאל הכי קאמר בעינן כולהו ג' שני ערלה דאין ערלה פחות משלש שנים וכי אמרי דנטעו לסייג וחשב למאכל דבא במחשבה היינו כי חישב למאכל מיד בשנה הראשונה דאיכא השתא ג' שני ערלה כדינן אבל חישב בשנה שלישית ואפילו בשנה שנית אפילו ערלה לית ליה ור' ישמעאל ה"ק כל שאין לו ג' שני ערלה אין לו ערלה ואין לו רבעי או דילמא הכי קאמר ר' ישמעאל כל שאין לו כלל ערלה פטור אבל מקצת ערלה אהני לחייב בכולהו שני ערלה:

עיקר רבעי צריכא ליה. הכי מיבעיא ליה לר' יוחנן מי אמרינן דר' ישמעאל ה"ק כל שאין לו ג' שני ערלה אין לו רבעי שאם חשב בשנה ב' אין לו ערלה ולא רבעי או דילמא ה"ק כל שאין לו ג' שני ערלה כלל כגון שחישב בשנת ארבע אין לו רבעי אבל אם חשב בשנה שניה או בשנה שלישית הא אית ליה צד של ערלה ואית ליה רבעי:

כאילו כולו נטוע בארץ. וכדמפ' ר' אבא בשם ר' יוחנן דטבל ומעשר מעורבין זה בזה וכדמפ' בסמוך דסבר ר' שרשין חיין זה מזה ואפילו דמפסיק צונמא ומשו"ה טבל ומעשר מעורבין וכו' ונפקא מינה דאם יש לו ודאי טבל מעשר ממנו לפי חשבון ואי מעשר מיניה וביה מעשר על כולן כדתנן פ' אוכלין עראי והך אוקימתא דר' אבהו איתא בההיא פ' המביא תניין:

הנטוע בארץ חייב בחוץ לארץ פטור. מפ' בפ' המביא תניין מ"ט דרשב"ג כלומר והלא היניקה של השרשים מעלה שרף בכל הפרי ושרשה עבר זה מעלין שרף לפרי של עבר זה ומוקי לה כדמפסיק צונמא ופירש"י ז"ל שן סלע מבדיל באמצע השרשים ומפסיקן עד הגזע הילכך לרשב"ג לא ינקי מהדדי ור' סבר כיון דהגזע שלם מעורב ומתבלבל:

שורש פטור פוטר. לקמיה מפ' לה:

מה כר'. בתמיה והא קיי"ל אין הלכה כרבי לגבי רבו ור' שמעון בן גמליאל אביו רבו היה:

לתוך של חבירו. כגון גבי בכורים דבעינן דלא להוי גזלן ובשורש אחד דחזינן דינק מתוך שדה חבירו פטור מלהביא בכורים דכולהו שרשים ינקי מהדדי והוי גזלן ופטור מבכורים וטעמא כדאיתא התם דבעינן כל גידולין מאדמתך אבל לענין מעשרות בשביל שורש אחד של חוצה לארץ ואפילו מקצת שרשים לא מזיק לאותו שבארץ וכיון שאותו שבארץ חייב ככולו בארץ וחייב, ולרשב"ג הגדל בפטור פטור והגדל בחיוב חייב:

אמר לה סתם. שלא היה או' בשם אחר ור' אילא היה אומר בשם ר' אלעזר:

ראוי היה לחשוב עליו ולחייבו. הילכך בר פיטור לא תקיף כ"כ דניפקע כדי חיוב משא"כ בבכורים דאין בידו לשלוט בשל חבירו:

שרשים אין בהם ממש. סתם אמר לה ולא פי' אי דוקא לענין ערלה כדאמרן או לענין בכורים ופליג אדר' זעירא דלעיל:

בפירוש שמעתיניה מן ר' יוחנן. גבי ערלה ולא פליגינן:

מחוצה לארץ לארץ. דלא חיישינן אשורש אחד כדי שהטבל ומעשר מעורבין הן וניפרוש מכולן:

אבל אם השרישו מן הארץ לחוצה לארץ. דיו לשורש אחד לאפקועי ולא חשבינן ליה בודאי דניפרוש מודאי עליו דשרשים יש בהם ממש:

סיפקה לזקנה. קשרה לילדה זו דחייבת בערלה או במעשרות וקשר נוף שלה שיהא יונק מתוך אילן הזקנה דחו"ל כדי שיונק משם אהני מעשיו ואית ביה צד פיטור ואין מעשרין מודאי עליו דקסבר דנוף יונק ובפ' המביא תניין לא קיי"ל הכי דבדאשרוש כו"ע לא פליגי דלא חשיבא יניקת נוף:

להקדש חייב. ספקה וקשרה שינק מתוך אילן של הקדש לא אהנו מעשיו וכן ספקה לצד החיצון שהוא סייג. ואית דגרסי העליון ושייכא בדר' יוחנן דלעיל דאמר היא הדא היא הדא ואהני כדי שינק דאפילו משם יונק חייב בערלה דלא אהנו מעשיו כדמפ' טעמא ואזיל:

ר' יוסי כרשב"ג. בעיא היא וה"ק לימא קסבר ר' יוסי דמתנ' כרשב"ג דלא מיבלבלי אהדדי:

ומשני אפילו כר'. מצי סבר וטעמא דמעשרות אינן תלויין בדעתו הילכך לא מצי להפקיע צד יניקת הארץ אבל גבי ערלה מצי לאפקועי דאילו לא חשיב צד הפנימי למאכל אלא לסייג הכל פטור ולפי הטעם שאמרתי למעלה בפסק הרמב"ם ז"ל אחר הדעת מתיישבת עליו:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ערלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה