פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו
פרק ה · הלכה ה
ביו"ט האחרון של פסח היו מתודין. בגמ' מפ' טעמא אמאי משהינן המצוה עד סוף הרגל כיון דביעור הוי ביו"ט הראשון כדתנן לעיל:
הקדש זה מעשר שני ונטע רבעי. דתרוייהו איקרו קדש דכתיב קדש הלולים לה' וכבר כתבתי לעיל דסתמא כר' עקיבא וכל מעשר הארץ מפרי העץ קדש הוא לה'. ובגמ' מוסיף הכא אליבא דרבנן דפליגי אדר"ש. והבכורים דטעונין ביעור כדמפ' טעמא התם דס"ל לרבנן הקדש העליון במשמע ופרשת בכורים כתיבא לעיל מפרשת וידוי מעשר והכא סתם לן כר"ש ומ"מ שמעינן דלא אמרינן טבל של שנה שלישית כר"ג משום דאית לן מעשר תבואתך ראוי למעשר בעין וכדלעיל:
זה מעשר לוי. בגמ' מפ' דקסבר דמעשר ראשון ללוי ולא לכהן. ואיכא מ"ד דהיינו דתני גבה יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר:
והלקט והשכחה והפאה. דבכולהו כתיב לעני ולגר וגבי מ"ע כתיב והגר והיתום והאלמנה:
אע"פ שאין מעכבין את הוידוי. משמע שאם חסר ולא נתנן דיכול להתודות. וקשה דהא אמרינן בגמ' דאם נשרף טבלו אסור להתודות ועוד הא קאמר ככל מצותך אשר צויתני אלא ה"פ דעל כל א' מאלו אין מתוודין ואין מעכבין דקאמר היינו אע"פ שקיימן אין עיכוב בוידוי לומר אלא עשה מצוה אם לא התוודה דלא בעי וידוי לר"ש אלא במ"ש ונטע רבעי ולרבנן אף בבכורים כדאיתא לקמן במס' בכורים. אבל קשה לי על פי' זה חדא דקתני בתוספתא דלקט שכחה ופאה אין להן וידוי ומשמע דאין להן כניסה ויציאה בוידוי דאפילו לא קיימן אין הוידוי מעכב עליו וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכותיו המשנה כפשטה. ועוד קשה לי כיון דפליגי תנאי בגמ' על זה ותנא דמתני' סבר דמצוות שבפרשה מעכבין מנא להו דלקט ושכחה ופאה לא מעכבי כיון דכתיב ככל מצותך אשר צויתני ונ"ל טעמו של דבר דכיון דכתיב בפר' בערתי הקדש מן הבית כל דאיקרי קדש הוא דמעכב וכל הטובל אע"ג דאין בו תרומה מעכב דדרשינן ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' ודרשינן בפ' הנשרפין בעתידים ליתרם הכתוב מדבר ואסיקנא בפ' יש מותרות דאפילו מעשר עני נמי טביל מה שאין כן בלקט ושכחה ופאה דלא טבלי ונשרף טבלו נמי שאני דטבל היה בידו:
מן הבית זו חלה. דדרכה להפרישה בבית מן העיסה, ובדין הוא דלדרשו להאי דרשא מקמי וגם נתתיו ללוי כסדר המקרא אלא סדר הפרשת המעשרות נקיט ואזיל:
הא אם הקדים מ"ש לראשון אינו יכול להתודות. דהראשון קודם כדתנן בפ' התורם קישות והיכן הוזהר על כך מלאתך ודמעך לא תאחר:
לא הפרשתי ממין על שאינו מינו. ונצטוה על זה מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש וגו' ודרשינן ליתן חלב לזה וחלב לזה כדאיתא בריש מס' תרומות ובריש מעשר בהמה:
ולא מן התלוש על המחובר. דנפקא לן מדכתיב בהרימכם את חלבו ממנו כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב דתלושין נינהו הני ודרשינן ממנו ולא מן המחובר:
ולא מן החדש על הישן. דנפקא לן מדכתיב היוצא השדה שנה שנה מעשרות של שנה זו על פירותיה ולא מעשרות שנה זו על פירות שנה אחרת:
ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו. שמברכין אקב"ו להפריש תרומה וכן להפריש מעשר ראשון ולהפריש את השני וכן לעני ולתרומת מעשר ולפדיון מ"ש ולחלה דעל כולן מברכין ובפר' כיצד מברכין דייק מהכא אביי דברכה צריכה הזכרת ה' ואינה צריכה מלכות מדלא קתני שמך ומלכותך עליו ורבא פליג עליה התם ואמר דאטו כי רוכלא ליחשוב וליזול. וקשה דמשמע הכא דברכת המצוות דאורייתא. ונראה לפ' דאמ"ש תוך מחיצתו קאי דבברכה אחרונה מוקמינן לה ובשבעת המינין דברכה אחרונה שלהן דאורייתא:
אם אכלו באנינות אינו יכול להתודות. דנפקא לן מדכתיב ביה ואכלתי שם לפני ה' אלהיך ושמחת אתה וביתך בשמחה הוא נאכל ולא באנינות וכל הני לאוין דכתיבי בהאי קרא מכח עשה הן באין:
הא אם הפרישו בטומאה. בפ' הערל אמרינן דאם אכל מ"ש בטומאת עצמו לוקה ונפקא לן מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך ואמרינן נמי דאם אכלו בטומאת הגוף דלוקה ונפקא לן מקרא דולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים והני לאוין דאכילה נינהו אבל איסור בהפרשה לא שמענו. והכא דריש לה מדקאמר לא ביערתי ושמא דה"ק אף הביעור שהייתי חייב להפרישו ולבערו לא עשיתי בטומאה לפי שאסור להפרישו בטומאה וטעמא משום דנוגע בו ומטמאו ונראה דאזהרה זו נפקא מכלל דכתיב בכל קדש לא תגע ומ"ש ונטע רבעי מיקרי קדש:
לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין. משום דאינן מידי דאכילה והתורה אמרה ואכלת ולא לסחורה ולא להפסד כדרך שנאמר בשביעית והה"נ דלחי נמי מוזהר שלא ליקח מדמיו מלבושין דהא לא הוי מידי דאכילה אלא לא נצרכה אלא למת מצוה דאע"ג דדחיא לכל המצות אפ"ה לא לקחתי לו ארון ותכרכין וכל שכן לחי. ובגמ' דריש לסיכה ולגלויי דסיכה מותרת לחי ואפילו הוי שמן טמא דבאכילה אסור בסיכה מותר:
ולא נתתי לאוננים אחרים. לא נתתי קא דריש דאי למת לא בר קבולי מתנה הוא ומאי ולא נתתי אלא לא נתתי לאוננים אחרים. וא"ת תיפוק ליה דמוזהר מלפני עור לא תתן מכשול דאינהו נמי מוזהרין על כך וי"ל דאתא לרבויי ואפילו אוננים על מתים דאין להם אבלות מן התורה ואינם אוננים מן הדין ואפ"ה מרבינן להו מדכתיב למת כל מת במשמע:
עשינו מה שגזרת עלינו. והיינו דכתיב השקיפה הביטה מעשינו וברך אותנו:
כדי שתתן טעם בפירות. וה"ק קרא ברך את האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לנו ותהא ארץ זבת חלב ודבש:
מכאן אמרו. מדכתיב ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו משמע דבשעת וידוי בעינן שיש לו למתודה קרקע:
וגרים ועבדים אין להם חלק בארץ. דכתיב לאלה תחלק הארץ:
יש להן ערי מגרש. היינו מ"ח עיר דכתיב בפרשת מסעי כל הערים אשר תתנו ללויים ארבעים ושמונה עיר אתהן ואת מגרשיהן. ונראה דתנא קמא דמתני' ר' יוסי הוא וטעמא דר' מאיר ור' יוסי בגמרא מפרש לה:
יוחנן כהן גדול. זהו ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי וחשמוני היה:
העביר הודיית המעשר. שלא יהו מתוודין בערתי הקדש ובגמ' מפר' לה אי לשבח אי לגנאי. ובגמ' מפ' אמאי תני העביר ולא תני ביטל:
מעוררין ונוקפין. בגמ' מפ' להו:
עד ימיו היה פטיש מכה בירושלם. בבית הנפחים בחולו של מועד לעשות מלאכת דבר האבד שמותרת במועד וגזר על הנפחים משום השמעת קולן דאוושא מילתא ואין הכל יודעין שהוא לדבר האבד והכי מפ' לה במועד קטן:
אין צריך לשאול על הדמאי. כל ימיו לא הוצרך אדם לשאול לחבר הלוקח מע"ה תבואה אם עישר אם לאו שהוא התקין שיהו כל הלוקחין מע"ה מעשרין:
ויתודה בי"ט הראשון של פסח. כיון דביעור ערב יום טוב הראשון של פסח ושהויי מצוה לא משהינן:
ומשני כדי שיהא לו מה לאכול ברגל. דאחר הוידוי מ"ש אסור באכילה, וכן נטע רבעי:
ופריך ויתודה שחרית של י"ט האחרון. ומשני עד כאן מצוה הוא לאכול כלומר עדיין יש לו מצוה לאכול משום שמחת הרגל:
תני והבכורים. ברייתא היא דתני דמוסיף על ביערתי הקדש קדש שלישי דהיינו מ"ש ונטע רבעי והבכורים:
מאן דתני בכורים רבנן. דס"ל בפ"ב דבכורים דחייבין בביעור ומפ' טעמא התם ביערתי הקדש הקדש העליון במשמע ומאן דלא תני בכורים ר"ש דפליג עלייהו התם. ומפ' טעמא בפ' הערל דאיתקוש לתרומה דאמר מר ותרומת ידך אלו בכורים ותרומה אינה חייבת בביעור:
כמ"ד שאין נותנין וכו'. דקרי ליה תנא מעשר לוי דמשמע ולא של כהן:
נשרף טבלו אינו יכול להתודות. כגון שהפריש מ"ש ולא הספיק להפריש מעשר עני עד שנשרף אינו יכול להתודות דהא מתודה שהפרישו כדתנן במתני':
כל מצות שבפרשה. הנוגעות לפרשת וידוי מעשר כגון מאי דתני במתני':
הקדים תפלה של ראש לתפלה של יד. ועבר אמאי דדרשינן כל זמן שיהו בין עיניך יהו שתים וקסבר דכי קאמר ככל מצותך אשר צויתני אכל התורה קאי:
חלה על הכל. כדאיתא במס' חלה בפ' אוכלין עראי מה למדו את הכהנות הרי זו חלה על העיסה הזו ועל השאור המתערב בה וכו':
ותרומה על הכל. כדתנן לעיל במסכת מעשרות שהתורם בלבו על הקוטעין ועל הצדדין:
לה' זה שם המיוחד. דכתיב תרימו תרומה לה' לשם ה':
מניין שלא עשה כלום עד שישייר מקצת. ואם אמר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום, דכתיב מראשית עריסותי' גבי חלה וה"ה לתרומה דתרוייהו מיקרו תרומה ומשום דקרא קא דריש ואזיל מייתי לה:
מנין. דקא עבר אעשה דואכלת והוי כמו לסחורה דאע"ג דלא מיחוור לן לפ' יצהרך הכתוב בקרא דל"ת דהיינו קרא דלא תוכל בסיכה מ"מ מחוור לן לפ' יצהרך הכתוב בקרא דעשה דהיינו קרא דואכלת דבסיכה איירי דהא מתודה מכח האי קרא:
ולא נתתי ממנו למת. ולמאי הילכתא כתיב למת דמשמע הא לחי שרי:
אם ליקח ארון ותכריכין. בלחוד כדתנן במתני' הא נמי לחי אסור ואע"ג דאינו מטמאו כ"ש למת:
אלא אי זהו דבר שהוא מותר לחי ואסור למת הוי אומר. זה שמן שנטמא לסוך בו ולחי שרי אע"ג דבאכילה אסור למישרי ולמת אסור בעשה דבקדושתו קאי עדיין כיון שיש בו הנייה לחי. והכי איתא בפ' הערל מניין לשמן מ"ש שנטמא שמותר לסוכו שנאמר ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא למת נתתי ואיזהו דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה מתקיף לה מר זוטרא ואימא לקח לו ארון ותכריכין ומשני ממנו משמע מגופו ומתני' דרשא פשוטא נקט ומשמע לעיל רפ"ב דה"נ דרשינן דסך ממנו חוץ לחומה מיחוור לן דעבר בעשה ובמה שפי' מתיישבת סוגיא דהתם וסוגיא דהכא דהתם מהדר אשריותא דלחי והכא מהדר אאיסורא דלמת, אבל כולהו מחד טעמא:
השקפה שבתורה ארירה. דכתיב וישקף על פני סדום ועמורה וגו' וירא והנה עלה קיטור וכו' וכתיב וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן וגומר:
הניי יומא. היום הזה יש לו הנייה ממנו ונראה דהיינו כדדרשינן בעלמא מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני:
פתח בה אבוא בגבורות וכו'. כשהי' בא לדרוש פרשה זו של וידוי מעשר היה מתחיל במקרא זה אבוא וגו' אבא לדרוש בגבורות שמתגברת מדת רחמים על מדת הדין והיינו כדלעיל דכל השקיפה לרעה והכא לטובה:
העומדים על אדון כל הארץ. שעומדים עליו דיש לו לעשות רצונם ולבטל גזרתו מפני רצונם אלו הם בני היצהר, הם הצדיקים שמאירים מעשיהם לפניו כצהרים:
בטירוניא. בעלילה כגון בזכות אבות:
מכח מצוות ומעשים טובים. דאפילו נגזרה עליהם מדת פורענות הם מבטלים אותה:
ה"ג רב הוה ליה כיתן ולקת. ובפ' כיסוי הדם גרסינן ר' חייא:
ולקת. פשתנו לקתה:
מהו מיכס ציפר ומגבליה אדמיה. לשחוט צפור ולגבול הפשתן בו ומריח הדם ימות התולעת:
א"ל נבלה. נחור כדי שתהא פטור מלכסות:
ולמה לא אמר ליה טרפה. טרוף אותה שיעשנה טרפה כגון שיקוב קרום של מוח ואחר כך ישחטנה:
דר"מ אמר טרפה חייבת בכיסוי. בפ' כסוי הדם תנן השוחט ונמצא טרפה ר"מ מחייב בכיסוי וחכמים פוטרין. וטעמא דקסבר ר"מ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ור"ש סבר לא שמה שחיטה:
משעלו מן הגולה. מבבל בדורות האחרונים שהתחילו ללקות בני ארץ ישראל ביינם ובפשתם מפני שנתקלקלו הדורות ומשעלו בני בבל לכאן שהיו חסידים פסקו הקללות:
בזכות ר' חייא הגדול ובניו. באת טובה זו:
ורב. בר אחוה ובר אחתיה דר' חייא הוה כמו שפי' רש"י ז"ל בפ"ב דחולין. ר' חייא ובניו מבבל עלו כדאמרינן בשלהי פ"ק דסוכה:
ואלו באים בזרוע. והרחוקים מצדקה לומר שאינן צריכין לצדקה ודי להם בזכותן. ורב כמ"ד כל טובות ונחמות הבאות לעולם בזכותן באים והם אין נהנין מהם וה"נ משני בפ' כיסוי הדם כי מהני זכותייהו אעלמא אדידהו לא:
למחלוקת ניתנו דר"מ. אבל לא לבית דירה שאם בא ישראל לדור בתוכן אין מעלין להם שכר ללויים דהיינו שכירות דמי הבתים דהא כתיב ונחלה לא יהיו לו בקרב אחיו:
לבית דירה. ומעלין שכר ללויים דתתנו כתיב:
אתיא דר' יוסי. דמתני':
כר' יהודה. דפ' הגולין:
ור"מ. דהכא:
כדעתיה. דהתם:
מעלות היו שכר. הרוצחים היושבים בעריהם של לויים מעלין שכר ללויים ונותנין להן שכירות הבתים והיינו כר' יוסי דהכא דאמר שיש להן חלק בארץ ומצו מתוודין:
אין מעלות להן שכר. דכל ישראל הן ושל רוצחים הן. ובגמרא דילן מפרש לפלוגתייהו בגוונא אחרינא:
להיות נותנין מעשר לכהונה. מטעמא דקנסינהו עזרא ללויים שלא ליתן להם מעשר והוא גזר שיביאו המעשר אל בית האוצר להוצאות ולצורכי העיר אבל לכהנים לא שרי עזרא והעם נחשדו לתתו לכהנים ומשו"ה ביטל הוידוי דבוידוי כתיב וגם נתתיו ללוי:
מסייעא ליה לר' יוחנן בחדא. ריש לקיש דמפ' לה למתני' דלשבח של יוחנן הוא דקתני לה דהיאך יאמר וגם נתתיו ללוי ולא קיים בהא מסייע לר' יוחנן דר' יוחנן נמי מפ' לה לשבח וכדמפ' לה ואזיל:
דתנינן תמן. בפרק יש מותרות:
וכן בת כהן ללוי. שנתארסה ללוי לא תאכל בתרומה דהעובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין:
כהנת היא תאכל. דעדיין לא קנאה בעלה:
לוייה היא תאכל. אי קנאה בעלה תאכל דקרא ללויים קאמר:
כמאן דאמר אין נותנין מעשר לכהונה. פלוגתא היא לעיל וכי תנן לא תאכל היינו שאין מחלקין לה דכהנים אין חולקין במעשר ראשון. ומדר' יוחנן אמר כמאן דאמר משמע דלא ס"ל כוותיה אלא דנותנין מעשר לכהונה כדדרשינן לעיל מקרא דולבני לוי ובמתני' דהכא משמע דפליג עליה ריש לקיש דמפרש דמשו"ה ביטל הוידוי משום דיהבי ליה לכהן. ועוד דאמר נחשדו משמע דחטאו דכהן לאו לוי הוא:
דו אמר כולן לשבח. וכולה מתני' נשבח קתני לה ותלמודא קא מסיים לה ואזיל אליבא דר' יוחנן עד מילתיה דריב"ל אמרה וכו':
מעשר ראשון במיתה. מפני תרומת מעשר שבו ומ"ש בשנתו בעון טבל וטבל במיתה ואפילו לכהן בפרק אלו הן הנשרפין ואמר כשהן לוקחין מע"ה וע"ה לא הפריש אלא תרומה עודנו טבול למעשרות והן נענשין במיתה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל וכבר הארכתי במסכת דמאי:
קורא שם למעשר. היינו למעשר ראשון והכי נמי לישנא קייטא נקט דהא בעי לסיים לו מקום כדאיתא לעיל:
מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחברו עליו הראיה. דמעשר ראשון ומעשר עני מותרין לזרים ואין בהן אלא גזל השבט הילכך לישהינהו בידיה עד שיביא ראיה שלא עישרם ע"ה שמכרן לו:
ויתודה. ומה בכך:
מעתה מי שהוא מפריש יתודה ומי שאינו מפריש לא יתודה. בתמיה כלומר ומשום הכי העביר הוידוי דהא אפשר עם הארץ לא יהיב מעשר וחבר נמי לא יהיב ואפילו אותן שמפרישין כדי שלא לבייש אותן שאין נותנין לא יתודו ומשום הכי העביר ולאו משום תקנת עזרא דנותנין לכהונה כדמפרש ריש לקיש אלא משום דמקצתן נותנין ומקצתן אין נותנין, ומסייעא הדא דר' יוחנן לריש לקיש דלריש לקיש לשבח הוא דהעביר משום דנחשדו ומסייעא לר' יוחנן דפי' לשבח מטעם דזה היה מפריש וזה לא מפריש:
ובהמרותם. של אנשי התולים שהומרה השעה להן שמתחלה שעתי מצלחת ושעתן למטה משעתי ועכשיו שעתם מצלחת ושעה שלי נפלה:
תלן עיני. כלומר רוחי ועיוני מתה:
שהיו מכין לעגל בין קרניו. מפ' במס' סוטה כדי שיפול דם בעיניו כשרוצין להפילו לשוחטו כשאינו רואה אינו מתחזק כל כך על רגליו ונוקפין לשון חובטין ומכין כדאמרינן אין אדם נוקף אצבעו. דם ניקוף מרצה כדם עולה:
טריפות. שמא ניקב קרום של מוח:
רחבות מלמטן וצרות מלמעלן. ומכניסין חבל בטבעת שקבועה ברצפה עד שמגיעין ראשו למטה ותוחבין ראשו שם:
שהעמיד זוגות. כדתנן באבות דעד הלל הזקן כולהו זוגות הוו הראשונים הם נשיאים והשניים היו אבות בית דין והיה יכולת לבית דין לחפש ולבדוק בצורכי ציבור:
לשלשה חלקים. כדכתיב בספר דברי הימים שהיו מביאים כל המעשר אל הלשכות שהיו שם:
שליש למכרי כהונה. קסבר ריב"ל לעיל מ"ר אף לכהנים:
ושליש לאוצר. שיהא בגניזה לאוצר העיר שאם יבואו האויבים שיהא להם על מה לסמוך וכן לבעלי דינין שבאין לירושלם לצורך הוצאותיהם כדמפ' ואזיל ר' יוסי בר בון:
למידון בירושלם. כל מי שהיה לו איזה דין בירושלם:
עד תלת איגרן הוה יהיב מדידיה. עד שלש איגרות כותבין טענותיהן לסופרי ב"ד עד ג' איגרות פורע משלו מכאן ואילך היה בא ללשכה שיפרעו מתבואה של אוצר:
ומשבא אלעזר בן פועירא היו נוטלין אותן המעשרות בזרוע. ולא היו מניחין השליש ליכנס לאוצר והעם כשרואין זה לא היו מביאים המעשרות לאוצר ועוברים על דברי הנביא שאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר:
והיו ספק בידו. של יוחנן למחות ולא מיחה ולכך העביר הודיית המעשר והוו להו שתים רעות:
את המעוררין. כדפרישית והיינו לשבח:
ואת הנוקפין. כדפרישית והיינו לשבח:
עד תחלת ימיו. והא נמי לשבח:
לא מסתברא עד סוף ימיו. והא נמי לגנאי דאי תחלת ימיו תנן ליתני נמי אף הוא ביטל פטיש מכה וכו' אלא דכל ימיו היה מכה הוא דתנן והא נמי לגנאי:
דמי תיקן דמי לא תיקן. משום דאיהו יוחנן המציא השם הזה מפ' ליה הכא בגמ'. דמי תיקן דמי לא תיקן דדמאי דינין יש בו דומה למתוקן כי הנהו דתנן הקלין שבדמאי דתנן להו פ"ק דדמאי וחומרות שהחמירו בו נראה דאינו מתוקן. דמאי לשון דמיון:
הדרן עלך כרם רבעי וסליקא לה מסכת מעשר שני ברחמי שמיא: וסימנהון דפרקי, מעשר, שני, אמר, להוליך לכרם,: בנל"ך ואע"י.
סוף הספר