אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו

פרק ה · הלכה ד

הלכה ג

והתקינו פירותיכם. ואפילו לא הגיעו לעונת גרן המעשרות:

שלא באו לעונת המעשרות. המפורשת בפ"ק דמעשרות לכל א' וא' עונת גרנו. ולאו בהבאת שליש הוא דקאמר אלא בגרנן הוא דקאמר. והשתא אתי שפיר הא דאמרינן בגמ' ממעטני זיתייא ומעומר שבולייא דהיינו קודם מירוח וקודם שירד שמן לעוקה. אבל פשיטא דהשבלים הביאו שליש וכן זיתים של מעטן ולשון עונה לאו דוקא ומה שפי' רש"י ז"ל בסנהדרין אינו נכון ומאי פריך בגמ' ולאו טבל הוא ומאי קא משני ר' הילא הא לר"ג מקמי טבל קא מחייב:

צריך לקרות להם שם למעשרותיהן. או בצפונן או בדרומן כדאיתא בפר' התורם קישות, כלומר ומזכה אותן לבעליהן ואהא מייתי מעשה בר"ג דשנת הביעור היתה וכבר קרא שם ר"ג בצפונו או בדרומו והאי ר"ג לאו ר"ג דלעיל אלא דלעיל הוא בימי הבית בן בנו של הלל הזקן ע"ה כדאיתא פ"ק דשבת הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בימי הבית מאה שנה ואילו ר"ג דהכא הוא בר מחלוקתו דר' יהושע בנו של רשב"ג הנהרג אחר החרבן:

נתון ליהושע. ר' יהושע בן חנניה שהיה לוי כדאמרי' לעיל וכדי שיזכה בו ר' יהושע השכיר לו מקומו כדתני סיפא וקבל ממנו מעות דקרקע נקנה בכסף ושכירות דקרקע נמי בכסף וקי"ל נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות:

עישור אחר שאני עתיד למוד. דהיינו מעשר עני ור' עקיבא גבאי דעניים הוה כדאיתא פרק קמא דקידושין:

עישור שאני עתיד למוד. ממעשר ראשון דהיינו תרומת מעשר:

נתון לאלעזר בן עזריה. שהיה כהן כדמשמע לעיל. והא דלא נתן ר"ג תרומה לר' אלעזר בן עזריה משום דאמרינן במס' מעשרות פ' המעביר דאי אפשר לגרן שתיעקר אלא א"כ נתרמה וכבר תרם התבואה ר"ג אבל מעשרות מן הבית הן ניתנין כדאיתא התם אבל תרומת מעשר אינו יכול להפרישה אלא הלוי דהמעשר הוי שלו אבל מ"ש דשנה ראשונה ושנייה כבר פדאו על שוה פרוטה והשליכו לאיבוד ולא היה לו אלא מעשרות דשנה שלישית בשנה רביעית:

ולאו טבל הוא. כלומר ואפילו הגיע לעונת המעשרות אמאי חייבין בביעור כל זמן שלא הפרישן והא טבל בעלמא הוי דמצות ביעור דקרא לאו בטבל הוא דאזהר וקרא לא כתיב אלא את כל מעשר תבואתך ומ"ט דר"ג וזקנים:

ומשני ר' הילא בשם שמואל זאת אומרת דטבל קרוי קדש. ובראשונה היו סבורין דאפי' קודם מירוח קרוי קדש:

דזמן ביעורא מטא. פי' רש"י ז"ל בפ"ק דסנהדרין שנת שלישית או ששית לשמטה כל מי ששוהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושנייה חייב לבערו ועכשיו תרומה ניתנת לכהן ומעשר ראשון ללוי ומ"ש מתבער בכל מקום שהוא אם לא העלהו לירוש' קודם הפסח היה מבערו ערב הפסח ומתודה ביערתי הקדש ע"כ. ולדבריו הך דר' יהודה דאמר בראשונה היו שולחין וכו' משום דסברי פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות חייבין בביעור בשלישית קאמר ואם בפירות רביעית קאמר בערב הפסח והא אסקינא לעיל דלא מיחייב על ביעור מעשרות של אותה שנה ואפילו הגיעו קודם הפסח אלא על פירות ג' שנים שעברו אלא דסבר דבשנה השלישית עצמה היו מבערין כפשטיה דקרא ואפילו פירות דשנה השלישית עצמה כדפי' רש"י ז"ל ואפשר שהיה בימי ינאי הצדוקי ועל אותה שעה שנינו נמי ששרפו בת כהן בחבילי זמורות ופירשו התוס' ז"ל דהך עובדא דר"ג קודם לר' עקיבא הוה:

ממעטני זיתא. אפילו ממעטני זיתא מקום קיבוץ הזיתים להתחמם זה עם זה שיהא נוח השמן לצאת. בגליל היו זיתים מרובין ובדרום חטין מרובין:

מן עומרי שבולייא. אפילו מן עומרי וכו' קודם מירוח:

גליל ודרום מא"י הן ואין צריך להודיען על העיבור שקרובים הן לב"ד וב"ד מודיעין להן ע"פ השלוחים כדתנן בר"ה אבל לבני גולה שרחוקים צריך להודיעם על העיבור שלא יאכלו חמץ בפסח. ע"כ פירשתי הברייתא הזו על דרך פי' רש"י ז"ל בסנהדרין ואין דבריו נכונין בעיני שטעו ר"ג וזקנים בפי' דמקצה שלש שנים ועוד דמתני' לא קאמ' דאתא ר' עקיבא לאשמועינן אלא מאי שלא באו לעונת המעשרות שפטורין וכו' ולדברי רש"י ז"ל בתרתי טעו. אבל הנכון דר"ג וזקנים לא פליגי אדר' עקיבא בפי' מקצה שלש שנים דכ"ע סברי דבשנה רביעית קיימא לא שנה השלישית אלא באת כל מעשר תבואתך פליגי דר"ג סבר דאפילו לא הגיעו לעונת גרן המעשרות בשלישית וה"ה ברביעית דחייבין בביעור כיון דטבל מיהת הוי. ור"ע סבר דלא סגי בטבל אלא דחזי למעשר בעין הוא דבעינן וכבר פי' דעונת דקאמר עונת גרן הוי דלפחות הוי טבל דאסור לאכול אכילת קבע כדאיתא בפ"ק דמס' פאה, ואיברא דמטעם טבל דקרוי קדש צריך לבער דהא קא בעי להתודות ביערתי הקדש מן הבית וכל קדש במשמע וטבל קרוי קדש כדאמר בסנהדרין ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' בעתידין ליתרם הכתוב מדבר אלא כיון דכתיב את כל מעשר תבואתך משמע דוקא דחזי למעשר בעין כגון מירוח או שמן לעוקה ולהכי מוכרחין אנו לפ' ביערתי הקדש זה מ"ש ונטע רבעי ולאו אטבל קאמר והכי תנן לקמן וסתמא כר' עקיבא:

שאין נותנין מעשר לכהונה. דר"ג סבר נמי כר' יהושע דמעשר ראשון דוקא ללוי ולא לכהן דהא הכא כהן הוה בהדייהו דהיינו ר' אלעזר בן עזריה שהיה כהן ולא יהיב ליה מעשר ראשון אלא לר' יהושע בן חנניה שהיה לוי ובהכי לא הוה צריך תו לומר תרומת מעשר שבו נתון לפלוני:

שנייא היא שהיה ר' יהושע בן חנניה תמן. כלומר והיה יכול לזכות לכולם טוב הוא מלתת שתי מתנות לאדם אחד כדאמרי' בעלמא כל הנותן מתנותיו לאחד מביא רעב לעולם ובמה שעשה זכו כולם כדתנן במתני':

שהיה ג"כ צריך לזכות. דלא סגי בקריאת שם לחוד כדמשמע רישא דמתני' אלא צריך ג"כ שיזכה לכל אחד בחלקו כמו שעשה ר"ג ולהכי מייתי לההוא עובדא לפרושה לרישא ולא סגי בקריאת שם:

ובפירות מחוברין לקרקע. ר' אושעיא מוסיף אדרבי חנניה דתו שמעינן ממתני' דאפילו בזכות לכל א' לא אהני אלא שהיו הפירות נתונין שם וצבורין שם דזכי בהו אגב קרקע שהשכיר כדתנן ומקומו מושכר לו דס"ל לרב הושעיא דצבורים בעינן ולא במקום אחר ומהך מתני' מוכחינן לה בגמ' דילן בפ"ק דקידושין:

ודחי לה סתמא דתלמודא דלעולם מהכא לא תידוק צבורין דאילו קופתו של ר"ג מלאה פירות טבולים ונתונה תוך ביתו של ר' יהושע דהיינו בעל ראשון דקתני במתני' ואמר ר"ג יזכה ר' יהושע במעשר שבה אע"ג דהן צבורין ואין צריך לו להשכיר:

כלום עשה ר"ג כלום עד שיסיים. המעשר לצפונה של קופה או לדרומה כדאמרינן בפ' התורם קישות אלא על כרחיך מאי אית לך למימר לישנא קייטא נקט ולקרות להם שם דקתני היינו שיועיל כגון שיסיים וסמך אמאי דתני בדוכתה ה"נ לישנא קייטא נקט שאירע לו כן שהיו צבורין אבל אין ה"נ דאפילו היו מונחין במקום אחר בשכירות מקום אחר סגי דלא בעינן צבורין:

איתפלגון ר' יונה ור' יוסי. בכל דיני זכייה דעלמא נחלקו למר בראוי ליתן סגי ולמר דוקא בראוי ליטול נמי הוא דזכה דתרתי בעינן ראוי ליתנה וראוי לנטלה בענין דלהוי עני דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אבל אם הוא עשיר לא זכי במעשר עני דהא לא חזי לדידיה:

מ"ד הראוי ליטול זכה כ"ש ראוי ליתן. כלומר כ"ש דראוי ליתן בעי כגון גבי גט עבד לעבד וכדלקמן:

ומ"ד ראוי ליתן. הא ליטול לא צריך ואפילו עשיר נמי מצי לזכות:

דתנינן תמן. בפ"ה דגיטין:

תן גט לאשתי. ומוקמינן להם התם דתן כזכי דמי ומה זכות שייך התם כלום האדם ראוי ליטול גט אלא על כרחיך בראוי ליתן סגי:

שכן ראוי הוא לקבל גט בתו. כשהיא קטנה או נערה ולעולם לזכות לעצמו נמי בעינן:

ושטר שחרור זה לעבדי. גבה דההיא תנינן לה והא הוא אינו ראוי ליטול גט משום עבד דלאו עבד הוא:

ומשני שכן ראוי הוא לקבל שטר שחרורו. דאילו הוי עבד עברי ראוי הוא לקבל גט לעצמו וראוי ליטול הוא:

ותנינן. כלומר ואיכא גוונא אחרינא דאדם ראוי לקבל גט אפי' תימא דלא הוי עבד דתנן בפר' התקבל התקבל גט זה לאשתי האיש שאמר לשלוחו היה שליח קבלה לאשתי:

או הולך. דקסבר הולך כזכי דמי:

אם רצה להחזיר יחזיר. דחוב הוי לאשה ואין חבין לאדם אלא בפניו:

האשה שאמרה התקבל וכו'. מכי הגיע הגט ליד השליח מגורשת דהאשה עושה שליח כדאיתא התם הילכך לא יחזיר, משמע דאיכא גוונא דאדם ראוי לקבל גט ולעולם ראוי ליטול הוא:

ופריך והעבד ראוי להוליך את הגט. דקס"ד השתא דכי תנן בפ"ב דגיטין הכל כשרים להביא את הגט אפילו עבד נמי בכלל. והכי סבר נמי התם ר' אמי והא בעינן ראוי ליטול וליתן והכא ראוי ליתן ליכא וכו"ע מודו דראוי ליתן מיהת בעינן:

ומשני פתר לה לצדדין. דעבד לא מרבי מתני' דודאי פסול. והתם מסקינן דאפילו ריח הגט אין בו:

ה"ג והא מתני' פליגא על מ"ד ראוי ליטול זכה: דתנינן עישור אחד וכו'. ור' עקיבא ראוי ליטול הוה והא הוה עשיר כדאיתא בנדרים אלמא דלא קפדינן אלא בראוי ליתן ותו לא:

ומשני עד שלא העשיר. קודם שיתיר כלבא שבוע את נדרו כדאיתא בכתובות:

בבעל הבית עשיר נחלקו. ר' אליעזר ורבנן בפרק הפאה נתנת וקסבר ריב"ל דכי פליגי רבנן ואמרי דלא זכה אותו עני אלא יתננה לעני הנמצא ראשון היינו משום דהמלקט הוי עשיר וכיון דלא זכי לנפשיה לא זכי לחבריה אבל מעני לעני כו"ע מודו דזכי דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אלמא דסבר כמ"ד ראוי ליטול נמי בעינן:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה