אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו

פרק ה

פרק ד

הלכה א

הא דתני הכא בהך מסכת כרם רבעי דבדין הוא דבמס' ערלה הוה ליה למיתניה משום דבעי למיתני ביה שיש לו חומש וכב"ה. וטעמא משום דגמר קדש קדש ממ"ש ובעי חומה ובעי וידוי ובעי פדיון וכסף שיש בו צורה כמ"ש אלא שאין בו לאו אלא עשה דכתיב יהיה כל פריו קדש הלולים לה' ולהכי כי תניא ה"נ כרם רבעי מקמי ערלה דעיקר פירקין הוא כרם רבעי ואגב תני נמי ציון דערלה:

רבעי גרסינן בפתח הבית ומפ' טעמא בריש מסכת פרה דתנן התם אמרו לו מה לשון רבעי אמר להם כך שמעתי סתם ואין לי לפרש אמר בן עזאי אני אפרש אם אתה אומר רביעי רביעי לאחרים במנין וכשאתה אומר רבעי בן ד' שנים כלומר שהוא בעצמו רבוע דהיינו בן ד' שנים:

בקזוזות אדמה. נותנין פיסת רגבים סביבות הגבולים להודיע שהוא כרם רבעי והגזלנין ישראלים יפרשו ממנו שהוא בלא פדיון ובגמ' מפ' היכי ידעי בהאי סימנא:

קזוזות. כמו קצוצות חתיכות עפר:

ושל ערלה בחרסית. עפר לבן כאשר פירשתי ובגמ' מפ' היכי הוי סימנא לערלה:

ושל קברות. ציון קברות:

בסיד. מפ' טעמא פר' מרובה סימנא דחיוור בעצמות וטעמא שלא יאהילו בהן אוכלי תרומה וטהרות:

וממחה ושופך. ממחה את הסיד במים ושופך סביבות הקבר וטעמא כי היכי דניחוור טפי:

בד"א בשביעית. כלומר אימת עבדינן היכירא לעוברי דרכים בשביעית שהיא שנת הפקר ובהיתר הן באין לאכול אבל בשאר שני שבוע לא שהם באים לגזול כדאיתא בגמ':

והצנועים. אנשים כשרים אין מציינין שלא למנען מלאכול:

כל הנלקט. שכבר נלקט דס"ל כמ"ד לעיתותי ערב וכו' דאע"ג דליתיה ברשותיה מיפריק ותופס פדיונו והאי צנועין רשב"ג קאמר ליה. והכי מוכח בגמ':

ניתני כרם רבעי או נטע רבעי. דפליגי תנאי בר"פ כיצד מברכין דמר סבר כל היכא דנהיג ערלה נהיג רבעי וכולהו פירות האילן דבעולם בעו פדיון בשנה רביעית וגרסינן נטע רבעי ומר סבר נהי דבכולהו נהגא ערלה קדושת רבעי אינו נוהג אלא בכרם וטעמיה מפ' התם דיליף ג"ש נאמר כאן להוסיף לכם תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם מה להלן כרם אף כאן כרם ואיכא מאן דדריש ליה מהלולים דבר הטעון שירה טעון חילול וזהו יין:

דבחנית ליה כל מתנייתא. בחנתי ודקדקתי עמו כל המשניות כמו שנמסרו:

קדמאה כרם רבעי ותניינא נטע רבעי. קסבר כמ"ד נטע רבעי אלא דאין חשדא דעוברי דרכים שיכשלו אלא בכרמים שמסתרגין על הגדרים ולוקחין עוברי דרכים הפירות ונכשלים ובאילנות יחידים הן ואין נשענין ועוד שהן גבוהין ליכא חשדא וממתני' קמייתא ואילך נטע רבעי תנינן:

מקביל לסבייא. מצעיק עליהם שלא דקדקו המשניות מפיו. תרגום צעקתי קבילתיה:

שהוא לשעה. שמחמת הגשמים הן נמוחין ואינו ניכר ומכירין שבאותה שנה יש היתר וכגון אם יפדום ובמרובה מפ' סימנא באדמה מה אדמה דאיכא הנייה מינה אף האי נמי כי מיפרקא שרי לאתהנויי מיניה:

בחרסית בחיוורא. מין עפר לבן ולא כפי' רש"י ז"ל:

שהוא יותר מכאן. שמתקיים יותר שאיסורו ארוך ובמרובה מפ' סימנא כי חרסית מה חרסית שאין הנייה מינה שאינו מצמיח ואפילו כדי נפילה אף האי דלית ליה הנייה מינה:

אם היו יחידות. אם היו הגפנים יחידות שאין בהן כדי כרם אלא כדין אילן יחיד:

לפי מה שהוא. לפי איסורו והיינו כדמפ' במרובה:

בסיקרא. לקמיה מפ' מאי סימניה:

מפחמין אותן. לומר דטעונין שריפה כדכתיב ואשיריהם תשרפון באש וכתיב פחם לגחלים:

אפר מקלה. דהאי נמי בעי נתיצה כע"ז דכתיב ונתץ את הבית ומפני שאין חומרתו כמו ע"ז דתופסת דמיה מה שאין כן באבנים מנוגעות נקיט אפר מקלה דדמי לפחם:

מקום עגלה ערופה. דאסיר בחרישה ובעבודה כדכתיב אשר לא יעבד ולא יזרע:

בחגורה של אבנים. דלא שייך באבנים חרישה וזריעה:

וחש לומר שמא אילן וכו'. אברייתא פריך דמאי סימנא דאילן של הקדש בסיקרא שמא יחשבו דהוא אילן המשיר פירותיו:

סוקרין אותו בסיקרא. ומפ' בס"פ בהמה המקשה כי היכי דלחזיוה אינשי ולבעו רחמי עליה כדתניא וטמא טמא יקרא צריך אדם להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים:

ומטעינין אותו אבנים. מפ' התם כי היכי דניכחוש חיליה ופי' רש"י ז"ל שמרוב שומנו הוא משירן:

ומבהתין ליה דיעבד. כלומר מביישין אותו אחר שיעשה פירותיו:

תמן הוא דלא יתיר פירות. הסיקרא הוא להבחין שלא ישיר פירותיו וכבר רואין פירותיו נושרין סביבותיו ומבינין:

ברם הכא דיעבד בתחלה. עושין הסימן בתחלה קודם שיבא לידי פירות הילכך מבחינין דאילן דהקדש הוא:

ולמה לית אנן אמרין חוט. ולמה לא נתרץ תירוץ אחר שהחילוק הוא דאילן המשיר פירותיו סוקרו כל משך גזע שלו ואילן דהקדש אין סוקרין בו אלא כמין חוט חוגרין אותו באמצעו שכן מצינו בהקדש חוט הסיקרא:

דתנינן תמן. במס' מדות:

חוט של סיקרא חוגרו למזבח באמצעו. כנגד המקום שאמרה התורה והיתה הרשת עד חצי המזבח והוא להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים כדתנן בריש מס' קינין עולת העוף למעלה וחטאת העוף למטה:

בסיקרא הקדש. כותב עליו הקדש בסיקרא:

ואומרת לך פרוש. והכא כי חזי ציון פורש: מכאן שמציינין על העצמות. דאפילו מנפל שאין בו רובע הקב מיטמו במגע ובמשא ובאהל כדתנן באהילות אבל על עצם כשעורה לא מציינין כדאיתא בפ"ק דמ"ק דלא מטמא אלא במגע ובמשא ואדם העובר שם אין מצוי ליגע ולישא דלא אזיל התם ע"י ניפוח:

אדם מכאן שמציינין על השדרה ועל הגולגולת. השדרה עם הצלעות קאמר דאז מיטמאה באהל כדאמרי' בתוספתא דאהילות ולהכי דריש ליה מאדם שהצלעות הן כפופות מאד וניכרין שהם מאדם:

ובנה מכאן וכו'. ובנה דריש כעין בעיין מדלא כתיב ושם עליו ציון:

אצלו במקום טהרה. מדלא כתיב ובנה עליו ציון. והכי אמרינן בריש מועד קטן דאין מעמידין ציון ע"ג הטומאה. והטעם פי' רש"י ז"ל דכי נגע בציון כדי לתקנו דלא להוי טמא ויפסיד טהרותיו אם יש עמו טהרות דהא מאהיל. ואית דמפרשי דאדם שיעבור לשם ויש עמו טהרות ולא יראה הציון עד שיהא עליו ונמצא שמאהיל על הטומאה שתחת הציון ולכך בסמוך לפני הטומאה עושין ציון ע"כ:

להיות מוציא מביתו. דאין מוסרין דמאי לע"ה:

אבן אחת מצויינת. שיש סיד על גבה:

אע"פ שאין מקיימין כן. משום דאין מעמידין ציון על גב טומאה כדלעיל ובפ"ק דשקלים הארכתי:

היו שתים. דאמרינן שהן מצוינות כדרכן שהרחיקו הציון מע"ג הטומאה וביניהן טמא:

היה חרוש בנתים. איכתתא לה טומאה והוי קבר שנחרש ומוקמינן הך ברייתא בפ"ק דמ"ק כשהסיד מרודד על ראשי האבנים ומצידיהן דמוכחא מילתא דהוה ציון של סיד נמי ביניהן ומשו"ה אי חרש אין דאימור מחמת חרישה הוא שאיקפל שנקלף הסיד מחמת כניסת המחרישה שנזדעזעו האבנים ונפל מראשיהם קצת ונשאר רושם הסיד ודבוקו בצדיהן מחמת דחיקת המחרישה הילכך תחתיהן טמא וביניהם וסביבותיהם טהור ומשום דדיינינן להו כיחידות אמרינן דתחתיהן טמא. ולא אמרינן דכל הקבר נחרש והן ע"ג מקום טהור דלית לן לאוקולי כולי האי:

ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. דכל זמן שלא נתעכלו ליכא ציון נטמא ושורפין תרומה וקדשים משום דלא ציינו:

ולא יתקלקלו בו לעולם. דזימנין יתעכל הבשר עד פחות מכזית ואי אמרת מציינין זימנין דכי אזיל להתם לא חזי לציון ועבר וכי הדר חזי ליה ואמר נטמאת תרומתי ושריף לה והיא לא נטמאת דהא חסר והתורה אמרה את משמרת תרומותי שצריך לשמרם שלא יבואו לידי הפסד ובפ"ק דשקלים הארכתי:

לא בלילה הוא גונב. דציון לא מהני אלא ביום דחזי ליה וגנב כי אתי לגנוב בלילה הוא דאתי. ובשלמא לרשב"ג דלא מציינין אלא בשביעית ביום קאתי וברשות מרי עלמא קא אתי אלא לרבנן דאמרי אף בשאר שני שבוע מציינין הא לא אתי אלא בלילה דגנב הוא:

ומשני דמביום יציין היכי יכנס:

יומם חתמו למו. באנשי דור המבול משתעי קרא דביום רושמין בכותלי הבית מהיכן באין ורושמין:

היו רושמין באפופלסמון. ע"י אפלסמון כדאי' בחלק מלמד שהיו נותנין עיניהם בבעלי ממון ומפקידין אצלו אפרסמון ומניחין אותו בבית גנזיהן וכו' כדאיתא התם:

לא ידעו אור. אינן יודעין הבדל בין יתרון אור לחשך דהכי אהניא להו חשך כאור מחמת תחבולותם דאינן צריכין האור:

אחתרו תלת מאה חתירן בתים. ע"י ריח אפרסמון שהיו מריחין ויודעין היכן מניחין ממונן. ובגמ' דילן איתא:

דר' יוסי אמר אין אנו אחראין. בפ' מאכילין במס' דמאי:

אתיא דרשב"ג. דתני במתני' וצנועין מניחין מעות ופודין אחר שנלקט כמאן דאמר לעתותי ערב:

הכי גרסינן דתניא ר' דוסא אומר שחרית בעל הבית אומר כל מה שילקטו וכו'. ובענין לקט קא מיירי דקיימא לן שני שבלים לקט שלשה אינו לקט ואין כל העניים בקיאים בהלכה לפיכך צריך בעל הבית להבקיר. ור' דוסא אית ליה ברירה דקאמר כל שילקטו וכי לקטי אמרינן הוברר הדבר שזה הבקר ואף על פי שבשחרית אין בעל הבית הצנוע יודע דשמא לא ילקט יותר על דינם: לעתותי ערב. דוקא אחר שנלקט היה אומר הצנוע ור' יהודה לטעמיה דלית ליה ברירה גבי ההיא דהלוקח יין מן הכותיים ובמתני' נמי סבר דצנועין כל הנלקט קא אמרי אחר שנלקט דתלוש הוא. ולית להו הא דא"ר יוחנן במרובה גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש ואע"ג דר' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה התם פריך לה, ומשני ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח ומשום דסבר הכי מוקי למתני' דצנועין כרבי יהודה וכסתם יחידאה לא קאמר ובמרובה תני לה איפכא ומפכינן לה כדתניא הכא משום ההיא דהלוקח יין כדאיתא התם:

אין הבקר אנסין הבקר. אין לעניים תקנה לפוטרן מן המעשרות דאין מפקיר אלא משום שגוזלין אותו ממנו ואונס הוי:

לא אתיא כמ"ד בשחרית. כדפרישית דהא נלקט קתני שכבר נלקט:

ויש אדם מבקיר במחובר לקרקע. כלומר אדם צנוע וכשר דבשלמא בלקט שייך להבקיר משחרית אבל גבי רבעי מי שייך לפדותו בעודו מחובר ולהפקירו בעודו מחובר קודם שילקטוהו והא תניא בתוספתא במכילתין אלו ואלו מודים שאין פודין אותו במחובר דגמר קדש קדש ממ"ש וכי היכי דאין פדיון מ"ש במחובר ה"נ נטע רבעי ולר' יוחנן דתלה זו בזו רבעי בלקט:

כמאן דאמר בשחרית אתיא היא. ונימא דמתלקט קאמר ולקושיא דהא מבקיר במחובר לקרקע לאו קושיא, דצנועין מאן קתני לה רשב"ג ולדידיה לא שייך הך קושיא דהא צנועין אשביעית קיימי. ורשב"ג סבר לקמן ובפ' כל זית דלב"ש כלל וכלל לא גמרי קדש קדש ממ"ש ולב"ש גרסינן פודין אותו במחובר וצנועין אליבא דב"ש יכולין ופודין אותו במחובר לקרקע ולא הבנתי דברי התוספות ז"ל במרובה ולשון הגמ' סותר דבריהם:

משיכתו של מ"ש. לעיל פ' המוליך סבר רשב"ג דממון הדיוט הוי ובמשיכה מיקני כשאר מילי כדאיתא התם ובשעת משיכה תלוש הוא והכסף חוב הוא על הגזלן ומצי יהיב ליה ואפילו לאחר זמן וכיון דבעל הבית יהיב הכסף השתא כ"ש דעדיף טפי. וכל הנלקט מתלקט קאמר. כנ"ל פי' הסוגיא הזו:

והיינו וקם לו. בתמיהה דהא גזלן לא יהיב שום כסף. ותו פריך אדר' דוסא כדמפ' ואזיל:

אילו ראה ככר מתגלגל וכו'. כלומר והא איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו וכו' וא"כ מאי קא מהני הך כסף דבעל כיון דלא מקדיש אלא מטעם דאזיל לאיבוד בעינן פיו ולבו שוים:

מאן דאית ליה לעתותי ערב וכו'. דאע"ג דהכא נמי מטעם אונס מקדיש ליה כדאמרי רבנן בברייתא לית ליה לאילין קשייתא דכיון דכבר נלקט גמר ומקדיש להו ופיו ולבו שוין נינהו:

הלכה ב

כרם רבעי היה עולה לירושלם וכו'. לפי שאמרה תורה קדש הלולים וגמר קדש קדש ממ"ש שצריך להעלות הפירות לירושלם או לפדותן על הכסף ומעלה דמיו לירושלם ואוכלם שם ותקנו חכמים דמהלך יום א' לכל רוח שלא יפדוהו אלא הפירות עצמן יעלו ויאכלם בירושלם כדמפ' טעמא בגמ':

איילת ועקרבת ולוד וירדן. כולם תוך מהלך יום א' לירושלם ומוכח בגמ' דדוקא בכרם תקינו הכי אבל בשאר פירות אפילו בזמן שבית המקדש קיים נפדין ואפילו סמוך לחומה:

אימתי שירצו. אם יראו שנתמעטו הפירות יחזור הדבר לכמות שהיה:

משחרב בית המקדש היה התנאי הזה. שיהא נפדה סמוך לחומה וריב"ז הוא דבטלה כדאיתא בפ"ק דביצה ולכשיבנה בית המקדש תחזור דהא איכא טעמא דבעינן ריבוי פירות בעיר כדמפ' ואזיל:

אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה. שמהלך יום א' לא יוכלו לפדותו וקסבר בית המקדש עתיד ליבנות קודם מלכות בית דוד כדאיתא בגמ' ומשום הכי הוצרכו לעשות תקנה מזמן אותו הדור לכשיבנה:

כרם רבעי. בריש פ' כיצד מברכין פליגי תנאי מר סבר בכולהו מתני' גרסינן כרם רבעי כדכתיב קרא בהדיא אשר נטע כרם ולא חללו וגמר לה בג"ש דתבואה תבואה כדאיתא התם ומר סבר בכולה גרסינן נטע רבעי דס"ל דכל היכא דנהגא ערלה נהיג רבעי. רבעי בשנה הרביעית לנטיעתו שנטיעתו אית ליה דינא דמ"ש במילי טובא כדמפ' בגמ':

אין לו חומש. המחלל פירות רבעי להעלות הדמים לירושלם אין צריך להוסיף בפדיון חומש ואפילו בעליו הוא הפודה דאין לו כל כך קדושה כמעשר שני:

ואין לו ביעור. בשנה רביעית ושביעית שהמעשרות מתבערין מן הבית ואסור להשהותן יותר כדלקמן וסברי ב"ש דכרם רבעי פטור מן הביעור וטעמא דב"ש גבי חומש וביעור פליגי ר' ורשב"ג אביו בגמ' מר סבר כיון דכתיבי בהדיא גבי מ"ש דכתיב אם גאול יגאל איש ממעשרו וכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו' וס"ל נמי דגמרי ב"ש קדש קדש משו"ה הוכרח לפ' דדוקא בשביעית הוא דפליגי דלא נהיג מ"ש בו הילכך אי איתרמי כרם רבעי בשביעית לית ביה חומש וביעור ומר סבר אף בכולהו שני נמי פליגי דב"ש לא גמרי קדש קדש ממעשר:

וב"ה אומרים יש לו. למ"ד דפליגי בשביעית דוקא טעמא דב"ה הוא דקסברי דלחומרא הוא דילפינן קדש קדש ממעשר אבל לקולא דהיינו לפוטרו מקדושתו דחומש וביעור כיון דאין נוהג בה מ"ש לא ילפינן, ולמ"ד בכולהו שני נמי פליגי טעמייהו כדמפ' בפ' האיש מקדש דב"ה גמרי קדש קדש נאמר בכרם רבעי קדש הלולים ונאמר במ"ש וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קדש לה' מה מ"ש יש לו חומש ויש לו ביעור דבהדיא כתיב ביה אף כרם רבעי נמי: יש לו פרט ויש לו עוללות. הך בבא בין לר' בין לרשב"ג בכולהו שני שבוע איתנהו ואפילו במ"ש נמי פליגי ולהודיעך כחן דב"ה שנוייה גבי רבעי תדע דגמרי ב"ש נטע רבעי ממ"ש הא אית ליה לר' יהודה דמ"ש נכסיו הוי ומשו"ה חייב בחלה ואית ביה קדושין וא"כ הה"נ גבי מ"ש גופיה דהוה ליה למיתני הכי דלב"ש יש לו פרט וכו' אלא משום דבבא דרישא שנויה גבי רבעי תנא סיפא נמי גבי כרם רבעי אבל על כרחיך הכא לא פליגי ב"ה וב"ש אלא במשמעות דקדש קדש דכתיבי במ"ש ובכרם רבעי בהדיא דלא משמע להו לב"ש דקדש משמע ממון גבוה דלעולם נכסיו נינהו ומשו"ה לר' דסבר דגמרי ג"ש פי' דדוקא לית להו בשנה שביעית אבל בשאר שני שבוע הני תרתי אית להו אבל בפרט ועוללות דלא כתיבי דכו"ע לא פליגי דבשניהן פליגי ובכולהו שני פליגי דנכסיו גמורין נינהו דהא בתרוייהו כתיבי קדש ובמשמעות קדש פליגי דב"ה גופייהו לית להו גבי מעשר אלא מטעם משמעות קדש דמשמע ממון גבוה וב"ש פליגי עלייהו דסברי דלא אתי לאורויי דממון גבוה הוי אלא לענין דבעי פדיון בגבולין והפדיון צריך להעלותו בירושלם כבכורים אבל לדבר אחר לא ומשו"ה לר"מ דפליג עליה דר' יהודה היינו דס"ל דמשמעות קדש משמע נמי דהוא ממון גבוה ואין כאן קידושין כב"ה בהאיש מקדש ומילתייהו בין לענין קידושין בין לענין חלה הוי:

והעניים פודין לעצמן. אית ספר דגריס ליה ואית דלא גריס ליה ובפ' האיש מקדש אינו בשום ספר והרשב"א ז"ל לא גריס ליה ובגמ' אפרש זה בס"ד:

כולו לגת. ואין לעניים בו כלום כדפרישית דכולו ממון גבוה וכר"מ:

בראשונה. בזמן הבית:

היו עושין בטהרה. יין לנסכים ומיחסרי פירות דחולין בעיר משום אכילת מזבח ולא היו ענבים מצויות ואיכא הפקעת שערים התקינו וכו':

מחלקים אותו לקרוביהן. דלעולם הוי חיסור פירות שהעיר היתה רבתי עם ודבר קל היה מעביר השוק עד שמפני כך היו מביאין פירות רבות למכור והיינו דתני תנא משרבו הפירות וליכא לפרושי התקינו שיהא עולה לירושלם מהלך יום א' כדי שיהו מביאין נסכים מן הרבעי דהא תנן פ' התודה הנסכים מ"מ לא יביאו אלא מן החולין אלא כדפרישית והיינו טעמא נמי דאמרינן במס' ביצה והכא כדי לעטר שוקי ירושלם בפירות שיהיו בה פירות הרבה. ומשמע הכא דלא היתה אלא בענבים של רבעי דאית בהו אכילת מזבח ולא בשאר פירות וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ט דהיל' מ"ש וז"ל ענבים של כרם רבעי התקינו ב"ד שיהו עולין לירושלם מהלך יום א' לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלם ומשחרב בית המקדש נפדה ואפילו סמוך לחומה ושאר כל הפירות אפילו בזמן הבית נפדין ואפילו סמוך לחומה ע"כ:

הדא פליגא על נקאי. מתני' פליגא על עובדא דנקאי דתנן דמן לוד עד ירושלם מהלך יום א' ובעובדא דנקאי גר' בנות לוד לשות עיסתן ועולות לירושלם ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיצו:

מאן דהוה עביד קנדלוי. משהיה מסדר נרותיו לכבוד שבת עולה לבית המקדש ומתפלל תפלת מנחה ומקבל שבת שם כלומר שם היה בודק לבושיו שלא יהיה נושא שום דבר ויורד למגדל צבעייא ומדליק נרותיו:

ספר הוה. מלמד תינוקות היה לשון אחר מעביר שער בתער:

פשט סדרו בבית המקדש. שונה פרשתו בבית המקדש שהיו שם ספרים מדוייקים:

טרטירוי דמהלול. שם איש ממקום פלוני:

קרץ לתאינייא. מקדים ומשכים ללקוט התאנים שהיו לו במהלול בשחר:

קאים רדי. עומד וחורש:

פסקת תורתיה. פסקה מלחרוש שנפסקו מוטות העול וברחה מלפניו:

הות פריא. היתה רצה ומדלגת:

והוא פרי אבתרה. והוא רץ אחריה:

באידא אתיתא. באי זו דרך באת שמיהרת לבא מא"י לבבל היום:

לא חכים בהידא. ולא הכיר אותה להורות להם הדרך מכלל דמופלגת היתה:

אפילו כרם שהיה סמוך לחומה. דלא תימא פירות הרחוקים יכולים לפדותן דראויין לפדייה מקודם אבל כרם שסמוך לחומה שנטוע סמוך לחומה דדמי לתוך העיר דעיבור העיר כעיר דמי כדאיתא בנדרים קמ"ל:

ודם ענב תשתה חמר. דם עינב היינו ביאת המשיח דכתיב ביה פורה דרכתי לבדי ואח"כ תשתה חמר היינו יין נסכה. משמע דמלכות בית דוד קודמת:

לא אמרו ב"ש אלא בשביעית. דס"ל לר' דב"ש נמי גמרי קדש קדש ממ"ש וכי לית להו קדושה דנטע רבעי היינו דוקא בשנת השמטה דלא נהגי בה מ"ש דשביעית פטורה מן המעשרות כדאיתא לקמן בשמעתין:

יש לו חומש. כיון דאית להו מ"ש וכתיבי גבי מ"ש, ולקמן פריך דאי הכי שנה שלישית וששית נמי דלא נהיג מ"ש בהו ה"נ דפליגי בהו ב"ש וב"ה ואמאי לא פליגי ר' ורשב"ג אלא בשביעית ומשני לה:

לא למדו נטע רבעי אלא ממ"ש. בקדש קדש:

כמא דתימר אין מעשר שני בשביעית. דהא הוי הפקר והפקר פטור מן המעשרות:

אין נטע בשביעית. דס"ל לב"ש אליבא דר' דהרי הוא כמ"ש לגמרי ובזמן שזה נוהג זה נוהג וב"ה סברי דלענין קדושתו בלבד כגון לגבי מחיצה ופדיון וביעור ווידוי וגבי חומש ואסור לאונן הוא דגמרינן דלחומרא הוי ולקולא לא גמרינן:

מעתה אל יהי לו קדושה בשנה שביעית. לא יהא צריך לא פדיון ולא מחיצה כלל לב"ש וכי תימא ה"נ והא לא נחלקו ב"ש וב"ה אלא בחומש וביעור אבל קדושתו מאיליו למדו. לגבי קדושה דבעי מחיצה ופדיון לא צריך למילף בג"ש ממ"ש דמקרא מלא כתיב בגופיה קדש הלולים הרי הוא כקדש וכן הדבר הנתפס תחתיו:

הרי הוא. כמדרגת הקדש:

שקורין וכו'. ואע"ג דבכורים לית להו פדיון כיון דרחמנא אפיק הכא חילול וחילול בדיבור א' כדלקמיה דרוש ביה נמי דהנתפס תחתיו הרי הוא כקדש שאומרין עליו הלל דהיינו בכורים שקורין עליהן הלל בתנופתן וטעונין מחיצה כדדרשינן גבי זכור ושמור גבי נשים חייבות בקידוש היום כדאיתא בפ' מי שמתו:

ויהא מותר לאונן. באותה שנה של שביעית דלית בה מ"ש יהא נטע רבעי קל ויהא מותר לאונן:

תני מגיד שהוא אסור לאונן. לא ידעתי מהי קרא ממעט ליה ושמא מהלולים גופיה דאין הלולים אלא לשון שמחה וכן כתיב באבימלך בספר שופטים ויעשו הלולים ותרגום יונתן ועבדא חינגין ובלשון ארמי קרו ליה מחמת הילולא ותרגום מחולות חינגין:

יהא חייב בביעור. כיון דמודו ב"ש דבשנה שביעית אית ביה קדושה מטעמא דדרשינן קדש שקורין עליו הלל א"כ יהא חייב בביעור דבכורים טעונין ביעור לרבנן:

ומשני בגין דר"ש פוטר מן הביעור. גבי בכורים כדתנן פ"ב דבכורים. ואע"ג דקדושים הן לענין מחיצה ואונן הכי נמי נטע רבעי לב"ש אע"ג דבעי מחיצה ואסור לאונן לא בעי ביעור:

ויפדה במחובר לקרקע. כיון דב"ש סברי דקדושת בכורים דרמינן עליה היינו מטעם קדש הלולים ולא מטעם מעשר א"כ אע"ג דבכורים קורא להם שם במחובר בהא לא ילפינן מבכורים דבכורים לית להו פדיון אפילו בתלוש ונטע רבעי יש לו וכיון דאין להן לב"ש מלמד בשביעית גבי פדיון מחובר לא מבכורים ולא ממעשר א"כ כרם רבעי בשביעית יפדה במחובר וכ"ת ה"נ אלמה תניא בתוספתא דמ"ש כרם רבעי ב"ש אומרים וכו' הכל מודים שאין פודין אותו במחובר ובשלמא לב"ה אתי שפיר דכיון דילפינן ממעשר מה פדיון מעשר אינו במחובר דאין מעשר במחובר כדאמרינן בפ' האומר בקידושין אף פדיון רבעי אינו במחובר אלא לב"ש דלא גמרי מאי טעמייהו ולא משני לה. והוה מצי לשנויי דס"ל לב"ש דבשביעית אין פודין אותו במחובר דכיון דגמרינן ג"ש דקדש קדש בשאר שני שבוע לא פלגינן בשנים לעולם:

רשב"ג אומר כולהו שני אין לו חומש וכו'. דס"ל כלל כלל לא גמרי ב"ש קדש קדש ממ"ש כדמפ' ואזיל והכין פי' בגמ' דילן בפ' האיש מקדש:

לא מתמנעי רבנן למידרש בין ה"א לחי"ת. וחשיב כאילו כתיב חילולים דהיינו דרשא דריש כיצד מברכין דאמרינן אחליה והדר אכליה ואע"ג דכתיב ואיש אחר יחללנו צריכי דהילולים איצטריך למידרש פרי אתה מחלל למעוטי סמדר כדאיתא פ"ק דערלה וקרא דחללו איצטריך לאשמועונן דאיש אחר יחללנו אע"ג דאינו בעליו:

פרט לנטע רבעי שאין חייבין עליו חומש. כלומר היינו טעמא דבעי פדיון דהא ממעשרו מחומש הוא דאימעטיה דפדיון בעי:

שתי גאולות הן. דכ' ואם גאול יגאל לרבות נ"ר וכי איתקש לפדיון איתקש ולא ענין חומש וב"ה סברי אף ענין חומש ומשמעות דורשין איכא בינייהו מר דריש ליה מהלולים ומר דריש ממעשרו ומר דריש ליה מגאול יגאל:

תמן תנינן. בפ' התורם קישות:

אין לנכרי כרם רבעי. בתוספת' מפ' דבסוריא מיירי דתניא התם בפ' שני דתרומות ר' יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא וחכמים אומרים יש לו. ולקמן מייתי להו. וקאמר ר' אלעזר דכל עיקר בגוי הא דאין בה כרם רבעי ואין בה קדושה והיינו אפילו לפדיון ואונן ומחיצה ולאו לענין חומש וביעור מתנייא בלחוד ואע"ג דנהיגי בה מעשרות היינו מדרבנן אבל רבעי בגוי אפילו מדרבנן לא ואע"ג דנהגא בה ערלה מדאורייתא דהא ע"כ הכי ס"ל להנך אמוראי דאמרינן בסמוך ר' יהודה סבר לא למדו נטע רבעי אלא ממ"ש וכמא דתימא אין מ"ש בסוריא דכוותיה אין נ"ר בסוריא משמע משום דגמר קדש קדש הוא היכא דנהיג מ"ש נהיג רבעי הא לאו הכי הוי מיחייב מן התורה אלמא דאית ערלה בסוריא מן התורה דאי אין בה ערלה מהיכן רבעי וסברי הנך אמוראי דכי תנן בקידושין והערלה הלכה היינו הלכה למשה מסיני כדס"ל לר' יוחנן התם ור' יוחנן מריה דהאי תלמודא הוא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בראש ספר מדע וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דהך סוגיא סברה כר' יוחנן דערלה בחו"ל הללמ"מ היא ואפ"ה אין בה קדושה כלל לגבי רבעי לגבי גוי:

ר' יהודה כב"ש. אתא לפרושי דר' יהודה דאמר דאין בסוריא נ"ר מטעמא דגמר קדש קדש הוא:

על דעתיה דר'. דאילו כרשב"ג דס"ל דלא גמרי ב"ש קדש קדש אין להתיר בסוריא רבעי דכיון דנהגא בה ערלה נהיג נמי רבעי אבל אי ס"ל כר' מצי ר' יהודה למילף דס"ל דג"ש דקדש קדש גמרינן נמי מיניה קולא כדמפרש ואזיל:

כמא דתימר אין מ"ש בסוריא.

לגבי גוי דכוותיה אין נטע רבעי בסוריא גבי גוי. אבל בישראל יש בו קדושה, והיינו ודאי דעתיה דר' יהודה. ויש מי שסובר דאפילו בישראל ולדבריהם דרבנן קאמר להו אודו לי מיהת בנכרי והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בפ' כל זית:

א"ל חמי מה אמרה וכו'. מהדר ליה ר' זירא לרב ביבי דוק היכי תנן מתני' מי לא תנן אין לו חומש ואין לו ביעור ומשמע דמודו ב"ש דבשביעי' גופה דאין מ"ש נוהג בה שאר קדושות יש לו כגון מחיצה ואיסור לאונן ופדיון דהא אמרת דר' יהודה אדר' קאי וכיון דבשביעות דאין מעשר נוהג אית ביה שאר קדושות כדאמר לעיל קדושתו מאליו למדו ה"נ בסוריא וח"ל אע"ג דמעשרות לא נהיגי בה לא תימר דר' יהודה ס"ל דאין נטע רבעי כל עיקר בסוריא אלא לענין חומש ובעור דוקא היא דקאמר לה כמו נטע רבעי בשביעית לבית שמאי. ומדאקשי ליה ר' זירא לרב ביבי מדיוקא דמתני' ולא מקשי ליה בפשיטותא דקתני ועניים פודין לעצמן משמע דלא גרסינן ליה במתניתין:

הכי גרסינן תניא ר' יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. מייתי הך תוספתא לסיועיי לר' אלעזר דמפ' מילתיה דר' יהודה בסוריא:

הא ב"ש אמרי וכו'. אדר' פריך דקא מפ' לב"ש לעיל הכי דמ"ש למדו בין לקולא בין לחומרא דבזמן דנהיג מ"ש נהיג נטע רבעי א"כ נימא דמה מ"ש אינו נהיג בשנה שלישית וששית דאז דינן מעשר עני כדתנן במס' אבות אף קדושת נטע רבעי אל ינהוג בהן:

ומשני דלא דמי דאע"ג דאין נוהג בהן מ"ש יש בהן מ"ע חילופו ואית בהו קדושת מעשרות אבל שביעית אין בה מעשרות כל עיקר: דכוותיה לא למדו תרומת תודה אלא מתרומת מעשר. בפ' התודה נפקא לן דתרומת תודה א' מעשרה הוא והויא לכהן מג"ש דממנו תרומת ה' ממנו תרומת ה' דכתיב בלחמי תודה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ונאמר בתרומת מעשר והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר וכו' כדאיתא התם:

כמא דתימר אין תרומת מעשר במדבר. דאמרינן בכתובות בפ' שני דשבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו עדיין במעשרות והכי איתא נמי בספ"ק דקידושין:

ודכוותה לא תהא תרומת תודה במדבר. וגמרינן ממנו תרומת ה' ממנו תרומת ה' לכל מילי והא ליכא למימר דלא אקריבו תודה במדבר דליכא קרבן דכשר במקדש שלא היה כשר בימי משה כדאיתא בזבחים פ' בתרא. והא דפריך לר' יהודה ולא פריך לר' משום דר' לא יליף נטע רבעי ממ"ש אלא לענין הזמן ותו לא אלא לר' יהודה דיליף פיטור סוריא דהא מקום ממקום תיקשי דנימא הך ילפותא דמקום דכי היכי דבמדבר פטירי ממעשר וכדאוכחינן ה"נ תודה לא תכשר במדבר:

אלא לשיעורין. דהיינו א' מעשרה ולא למדו עיקר חיובה מה שאין כן לענין שביעית וסוריא דכל עיקר פיטורן גמרינן מקדש קדש:

לא נתחייבו ישראל ברבעי אלא לאחר י"ד. דאע"ג דבערלה מיחייב מיד כדתנן בריש ערלה עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטורין נטעו אע"פ שלא כבשו חייבין ונפקא לן מדכתיב כל עץ וקאמר ר' יוסי בר יהודה דברבעי לא היו חייבין עד י"ד של כיבוש וחילוק כמא דאין מ"ש אלא לאחר י"ד:

אמר ר' יוסי והוא בשיטת בנו סוריא למידה מי"ד. יותר נכון לומר דר' יהודה אביו קם בשיטת בנו דהא פיטור י"ד קדם לפיטור סוריא דסוריא אחר שכבשה דוד שייכי בה מעשרות וא"כ כך למד ר' יהודה כיון די"ד פטורין מנטע רבעי כיון דליכא מעשר בהא ה"נ סוריא פטורה מרבעי כיון דלית בה מעשר:

תני ובשנה החמישית וכו'. ברייתא היא בת"כ:

פירות רבעי לבעלים. ונכסיו הוו כדמפ' ואזיל דקסבר ר' יוסי הגלילי כר' יהודה להוסיף לכם תבואתו ומשמע ליה תוספת על העיקר דהיינו של שנה רביעית כדמפ' לקמיה:

אלא כנגד היצר. ר' עקיבא ס"ל כר"מ דאמר מ"ש ממון גבוה הוא דכתיב ביה לה' הוא ובנטע רבעי נמי כתיב קדש לה' לכך נאמר להוסיף שיוסיף פירותיו בחמישית וישלם לכם כל אותן פירות של שנים שאבדו מכם לשמי:

כמא דר' יהודה עשה אותו כנכסיו. למ"ש כדתנן בהאיש מקדש ר' יהודה אומר המקדש במ"ש מקודשת וה"נ אית ליה לר' יוסי הגלילי וקא דריש להוסיף לכם תבואתו לאורויי דנטע רבעי ממון בעלים הוא ומקודשת והדר יליף מ"ש מיניה בקדש קדש:

מהו שיהא חייב במעשרות. לר' יהודה כיון דנטע רבעי חולין הוא אצל בעלים דלית ביה קדושה אלא לענין מחיצה ואונן ופדיון:

דא"ר אבין בשם ריב"ל. בעלמא לא ידענא עיקר מילתיה היכא:

ואנן חמין צבורא דלא מפרשי. מנטע רבעי מעשרות:

אילו נאמר כב"ש יש צבור כב"ש. דהא לר' יהודה הוא דאיבעיא לן דם"ל כב"ש כדאמרינן לעיל וא"כ מה תפשוט לענין המנהג והרי גבי ר' יהודה הוא דמספקא לן דפשיטא דאין שום צבור כב"ש:

ומסיק ר' אבון ממקום אחר נלמוד לר' יהודה דלית בנטע רבעי מעשרות דגמרינן ממ"ש לגמרי מה מ"ש אין בו מעשרות אלא אוכלין אותו בירושלם כמות שהוא כן נטע רבעי נמי: לר"מ פטורה מן החלה. הכי אית ליה בפ' חלק וטעמא דס"ל בפ' האיש מקדש המקדש במ"ש אינה מקודשת דממון גבוה הוא ובחלה עריסותיכם כתיב ולא של גבוה:

לר' יהודה חייבת בחלה. לטעמיה דס"ל דממון בעלים הוא ור' בא ור' חייא סברי דמחייבא לר' יהודה בחלה בין בגבולין בין בירושלם ול"ג הכא בירושלם אלא בדרבי יונה וההוא תנא דפליג עליה דר"מ דמחייב בחלה ר' יהודה בר פלוגתיה הוא בפ' חלק:

לא אמרו אלא בירושלם. וההיא ברייתא דחלק דפליגי רבנן עליה דר"מ דמחייבי בחלה לאו ר' יהודה הוא אלא רבנן ולעולם דסברי כר"מ דממון גבוה הוא ובירושלם הוא דפליגי משום שאכילתו של מ"ש שם כחולין דמי לכל מילי כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך והכי מפ' לה התם:

אבל בגבולין לא. דכיון דאין בה היתר אכילה בשעת חיוב דהיינו בשעת גלגול עיסה לא קרינן בה ראשית עריסותיכם ואפילו פדאה לאחר מכאן פטורה. וכן פי' רש"י ז"ל שם:

כדברי מי שמחייבו בפרט. מי אמרינן טעמיה דהך בבא לאו משום דלא גמר קדש קדש כי טעמא דרישא אלא אפילו במ"ש גופיה דשייך ביה עיסה נימא נמי הכי דמשום טעמא דנכסיו הוא ומחייבו בחלה נמי הוא דס"ל לב"ש דמחייבי נטע רבעי בפרט ועוללות דנכסיו הוי וכן במ"ש נמי דאין בו קדושה אלא מאי דמפ' קרא בהדיא ואע"ג דפלוגתא מיתנייא גבי נטע רבעי אפילו גבי מ"ש גופיה נמי שייכא כדפרישית במתני':

ומשני ולאו ר' יהודה כב"ש. כלומר מאי קא מיבעיא לך מי לא ידעת דבר פלוגתיה דר"מ היינו דר' יהודה דמחייב וכבר אמרינן דבכל הך שמעתא דר' יהודה כב"ש ופשיטא דר' יהודה וסייעתו מחייבי בחלה בגבולין:

כל הדא הילכתא ר' יהודה כב"ש. ולהכי פטר סוריא מנטע רבעי וי"ד שנה נמי פטר לעיל.

ולענין הלכה נקטינן כרשב"ג בפלוגתא דב"ש וב"ה ברישא דאין הלכה כר' לגבי אביו וב"ש לא גמרי קדש קדש ממ"ש כל עיקר וטעמא דב"ה דדרשינן קדש קדש ממ"ש ומקשינן לחומרא ולא לקולא ונהיג בשלישית וששית כל דיני מ"ש ובשביעית וכן בשאר שני שבוע ומ"ש ממון גבוה הוא ולא ממון בעלים. ובתלמודא דהכא אית להו דר' יהודה וסיעתו ס"ל כב"ש בשני המחלוקות בבבא דרישא דכל היכא דאין מ"ש אין רבעי ובבא דסיפא דמשמע קדש לא ממעט דאינו נכסיו ולעולם נכסיו הוי בין לענין פרט ועוללות ובעיסה אית בה חיוב חלה ואם קדש בשניהן קדושיו קידושין ובגמ' דילן פ' האיש מקדש פירשו דס"ל לר' יהודה כב"ש דלא דרשי קדש קדש ופסקינן כר"מ משום דס"ל כב"ה ונוהג בסוריא רבעי דקי"ל כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה ור' אליעזר נמי לא פסק כר' יהודה אלא פירושא דר' יהודה הוא דקאמר דר' יהודה ס"ל כר' בפירושא דב"ש. ופשיטא דלית הילכתא כב"ש דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ואפילו בחוצה לארץ כדפרישית בר"פ כיצד מברכין ובדברים אלו יתברר לך שמה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"י דמאכלות ופ"ט דנטע רבעי דאין רבעי נוהג בסוריא כל עיקר כי נאים ושכיב אמרה דאפילו בח"ל נמי נהגא בכרם ובגוי נמי נהיג כרבנן וכבר חלקו עליו הגאונים ז"ל והתוספות והרשב"א ז"ל ולענין ח"ל קי"ל כר' יוחנן דהללמ"מ היא דנהגא ערלה בח"ל ורבעי אינו נוהג בה אלא בכרם והיינו לפחות שתים כנגד שתים וא' יוצא זנב דקי"ל כל המקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל ורב אחא משבחא גאון ז"ל:

הלכה ג

כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל. שמשער בו מדות שיש בפירותיו:

על פי ג'. מפ' בגמ' על פי שלשה איסתוננסין דהיינו תגרים בקיאין:

כמה אדם רוצה לפדות בסלע. מפ' בגמ' ליקח לו בסלע. וה"פ דמקילין גבי נטע רבעי יותר ממ"ש דאילו גבי מ"ש תנן פ' המוליך המביא פירות מן הגרן לעיר השבח לשני ויציאות משלם מביתו והכא משער כדי שאחר שיפרע ההוצאות מן הפירות ישארו פירות שוין סלע וה"ק כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע כלומר אם היה כרם זה חולין בכמה סלים מתפייס ליקח לו בסלע על מנת שיהו כל ההוצאות שאני הוצאתי שאני חייב לפועל עליו שהרי מצטרף לשכור פועלים להוצאות הכרם כגון חרישה זמירה זבול בצירה או לקיטה ושימור כל כך פירות פודה בסלע לאחר שישומו השלשה כמה סלים העומדים ללקט ראוי ליקח בסלע ואומר כל הנלקט מפירות אלו אחר שיהא נלקט דאין פודין במחובר מחולל על מעות מכך וכך סלים בסלע כמו שישומו הם אם שני סלים או שלשה.

ואיכא למידק דהכא משמע דבכרם רבעי לעולם בעי שלשה ובפ"ק דסנהדרין תנן נטע רבעי ומ"ש שאין דמיו ידועין שלשה. ותירץ רבנו שמשון ז"ל דאין דמיו ידועין לאו אנטע רבעי קאי דבגמ' תניא איזהו מ"ש שאין דמיו ידועין יין שהקרים כדתנן לעיל ולא קתני בהדיה איזהו כרם רבעי וכו' משום דכוליה הוי אין דמיו ידועין שצריך לפחות היציאה כדתנן הכא ע"כ. ויש ליתן טעם דמאי שנא הא מהאי, ונראה דמעשר שני ימצא לוקטים הרבה דבשעה שלוקטו לא הוי טבל עד אחר מירוח ובהבלעה לוקטין אותו הילכך כל היציאות ישלם מביתו ואפילו תימא איתרמי והוציא הוצאות עליה באנפי נפשיה מה שאין כן בכרם רבעי שלא ימצא לוקטין אלא במעות הרבה שאין יכולין לאכול ממנו דהא במחובר הוא קדוש הילכך צריך למעט היציאות מן הפירות ולא ישערו אותן כדרך ששוין בשוק פירות דחולין דעלמא כנ"ל:

ובשביעית פודהו בשיוויו. דכיון דבשביעית אין כל כך פירות מצויין ולא עבודה בקרקע ולא שמירה ללקיטה הכל מצויין בשדות הילכך פועלים משוו זבינייהו השתא הילכך פודה הפירות כשער השוק דלית כאן שכר לשומרים ולא שכר לפועלים:

ואם היה הכל הפקר. שגדל בשדה הפקר הנטע רבעי ובא א' וזכה בו:

אין לו אלא שכר לקיטה. מפ' בגמ' שכר עקיצה לשון תלישה כמו עקוץ תאנה וכו' כלומר ולא יפחתו מן השווי אלא שכר תלישה ותו לא ולא שכר חמר ולא שכר כתף דכדי לזכות מן ההפקר אנן סהדי דמחיל שכר הבאתו ואינו מפזר מעות לכתפים הילכך לא יפחתו ממנו אלא שכר עקיצה:

שלו מוסיף עליו חומש. דומיא דמ"ש דכתיב ביה מעשרו ודרשינן ולא של אחר:

בין שניתן לו במתנה. בפ' האיש מקדש אמרינן מני מתני' אילימא ר"מ מי מצי יהיב ליה במתנה הא גמר קדש קדש ממע"ש אלא לאו ר' יהודה ומסיק לעולם ר"מ וכגון דיהיב ליה במתנה כשהוא סמדר דאכתי לא הוי פרי דליתסר כדתנן בפ"ק דערלה. ולעיל בפ' המוליך הכא אמרינן דהך מתני' ר"מ קתני לה. והרמב"ם ז"ל פסק כדאוקמתא דהאיש מקדש אליבא דהילכתא:

ערב י"ט הראשון של פסח. היה מצות הביעור דאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה של שמטה ושנייה חייב להוציאן מן הבית בשנה הרביעית כדכתיב בפרשת ראה מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ומפ' בגמ' דלסוף לקיטת פירות שלישית דהיינו ברביעית מוציא מעשרות של שנה ראשונה ושנייה ושלישית שהשהיתם ולא ביערתם מן הבית עתה ברביעית תוציאם ותבערם ותתן לכל א' שלו כדכתיב ובא הלוי ויטול מעשר ראשון, והגר והיתום והאלמנה ויטלו מעשר האחר שהוא של עני בפירות שנה זו ולקמן מפ' דלאחר שעשה הביעור בתחלת הרגל מתודה בסוף הרגל ואומר אותה פרשה בעזרה ביערתי הקדש מן הבית וגו' כדכתיבי קראי:

של רביעית ושל שביעית היה הביעור. בגמ' יליף מקראי דשתי פעמים בשבוע מתודה ומפ' בספרי טעמא ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית ובשביעית מפני מעשר עני שבששית:

תרומה ותרומת מעשר לבעליה. לכהן:

ומעשר ראשון לבעליו. ללוים:

ומעשר עני לבעליו. לעניים. וקשה דהכא אמרינן דתרומה בעיא ביעור ובפ"ב דבכורים תנן יש בבכורים ובמעשר מה שאין כן בתרומה וקא חשיב ביעור. וי"ל דתרי גווני ביעור איכא ביעור דהכא היינו שצריך ליתנו לכהן ולא לשהותה עוד בבית והכהן יכול לקיימה כ"ז שירצה והתם איירי שאוכלין אותן ומבערן מן העולם בי"ט האחרון של פסח כדתנן הכא מ"ש ובכורים מתבערין בכל מקום והיינו מתבערין מן העולם ואילו תרומה לא קתני בהדייהו:

מ"ש ובכורים מתבערין. מ"ש לכל אדם ובכורים למי שיש לו היתר אכילתן והיינו הכהנים חייבין לבערן לסוף הרגל:

בכל מקום. דמ"ש ובכורים טעונין מחיצה ובין שהן תוך מחיצתן דהיינו ירושלם בין שהן חוץ לירושלם הרי זה מבערן ומשליך לים או שורף וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' י"א דהיל' מ"ש:

נותנין לכהנים כתרומה. בפ' הערל מפ' פלוגתייהו ת"ק סבר כתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' ותרומת ידיך ואמר מר תרומת ידיך אלו הבכורים ואיתקוש בכורים למ"ש מה מ"ש בעי ביעור כדכתיב ביה קרא ביערתי הקדש מן הבית אף בכורים בעו ביעור ור"ש סבר תרומה קרנהו רחמנא מה תרומה לא בעיא ביעור אף בכורים וכו':

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה