אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו

פרק ד

פרק ג

הלכה א

ממקום היוקר למקום הזול. שהוליכן ממקום למקום אחר לפדותן שם:

פודהו כשער מקומו. כשער מקום שהוא שם בשעת פדייה ובגמרא מפרש דדוקא דיעבד ואפילו ממקום הזול לפדותן במקום היוקר אסור לכתחלה דגזרינן הא אטו הא:

השבח לשני. מה ששוין בעיר יותר ההוא למ"ש הוא ומה שהוציא עליהן להביאן לעיר ישלם מביתו:

פודין מ"ש כשער הזול. סאה של פירות מעשר כשבא לפדותה בכסף אין לשערה כפי מה שירויח החנווני אלא כפי מה שיקחנה מן הגננים דדרך חנוני ליקח בזול דהיינו לעולם בין בשעת הזול בין בשעת היוקר ותניא בתוספתא הפורט דינר כסף למ"ש כמות שהחנווני לוקח ולא כמות שהוא מוכר פי' כשבא לפרוט הסלע על פרוטות ולוקח אגודות ירק יחלל סך אגודות על סך פרוטות וסך האגודות היינו מה שהחנווני לוקח מן הגננים ולא כדרך שהוא מוכר:

כמות שהשלחני פורט. כשבא לחלל מעות כסף או פרוטות על סלע וכשהשולחני מחליף הסלע לפרוטות או למעות נקרא פורט ואז מקבל הפרוטות כשער בית המטבע ח' באיסר או ששה באיסר וכשרוצה להחליפן בסלעים לאנשים דרך לתת מעה פחות לפורטים וכשמקבל הסלע נקרא מצרף לשון צירוף שחלקים רבים מקבץ בידו לחלק א', וקתני הכא דאדם שיש לו מעות ממ"ש שיעור סלע ובא לחלל המעות בסלע מונה מעות בסלע כמו שהשולחני לוקחן לעצמו דהיינו כשלוקחן מבית המטבע לפרוט ולא כמו שמוכרן והכי תניא בתוספתא המצרף דינר זהב למ"ש כמות שהשלחני פורט ולא כמות שהוא מצרף:

אין פודין מ"ש אכסרה. בשומא בלא מדה ולא משקל:

פירות שהרקיבו או מעות שהחלידו. שאומדים כמה כורים יש בכרי הזה דתניא בתוספתא אין פודין מ"ש אכסרא כיצד היו לו פירות מרקיבין ומעות מחלידין לא יאמר כמה אדם רוצה ליתן בצבור זה וכמה אדם רוצה ליתן בכרי זה אלא אומר כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע כמה אדם רוצה ליקח לו מעות בדינר. ופי' ר"י ז"ל אומר כמה מעות חלודות אדם רוצה ליקח בסלע ומחלל עליהן פירות ששוין סלע מאחר שאמרו לו כי אלו המעות שוין סלע וכן כמה פירות נרקבים אדם לוקח בסלע:

נפדה ע"פ אחד. על פי שומת לוקח א' בקי:

על פי ג'. מפ' בגמ' ע"פ ג' לקוחות דהיינו סוחרים בקיאים במקח וממכר:

יין שהקרים שהתחיל להחמיץ:

מעות שהחלידו שהעלו חלודה ונשתנו מראיהם:

המוליך. דיעבד אין לכתחלה לא מדלא תני מוליכין פירות ממקום למקום והיינו כשמוליכן לפדותן שם אבל אם הוליכן להעלותן ואח"כ נמלך לפדותן אין כאן איסור כלל וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד אין מוליכין פירות מעשר ממקום למקום לפדותן שם והמוליך ממקום היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר פודה כשער מקום הפדייה ע"כ:

ובפירות מ"ש. שהם עצמן מ"ש דקנו מקומן הלכך לא יזיזם ממקומם בלא פדייה:

אבל בפירות טבולין למ"ש. כיון דלא הוו מ"ש בעיניה לא קנו מקומן:

פירין הכא. במקומו של ר' יונה:

בביתניאן. שם מקום:

קבע מעשרא דהכא. של מקום היוקר בפירות של טבל של ביתניאן והיה קורא שם על אלו של ביתניאן ומקום הזול היה:

בין ביוקר והוזלו. שפדאן ביוקר ונודע לו שהוזלו כשפדאן בין שפדאן בזול ונודע לו שהוקרו מה שפדה פדוי. והשתא מפ' לה ואזיל:

ניחא ביוקר והוזלו. שנתן ריוח למעשר:

אלא בזול והוקרו מ"ט. כלומר ונודע לו שהוקרו:

ומשני שנייא היא שהוא יכול להערים עליו ולפוטרו מן החומש. דכל הפודה מ"ש שלו מוסיף חומש כדתנן לקמן והיה יכול להערים ולפטור עצמו מן החומש כדתנן לקמן מערימין על מ"ש וכו' ויעלה החומש שהוסיף בשביל מה שפיחת מן היוקר לכך הקילו:

ה"ג אבא חילפאי בן קירוייא אומר בד"א בודאי אבל בדמאי בין מן היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר פודה אותם בזול. והכי איתא בתוספתא המוליך פירות מ"ש ממקום היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר פודה אותן כשער מקומו א"ר חילפאי בן קירוייא בד"א בשל ודאי אבל בשל דמאי פודין אותן כשער הזול ע"כ. וטעמא דדמאי דרבנן הקילו אף מן הזול למקום היוקר:

שאינו יכול להחזירם למקומם למקום הזול. שהיו שם מקודם לא אטרחוה רבנן הלכך פודהו בזול:

הוקרו במקומן. הראשון כשער שהוקרו הכא והתם:

אין תימר. משום טעמא דלא אטרחוה לא מהני ואפילו הוה מוליכן שם הרי הוקרו אבל אין תימר דהרי נראו שעה א' לימכר בזול הא נראו ותו לא פקע:

נקלווסייא. מין תמרים חשובין בארץ ישראל וברומי היו ביוקר והיו להן של דמאי ופדו אותם ברומי כשער זול של ארץ ישראל, ופסק הרמב"ם ז"ל סוף פ"ד לקולא וז"ל ואם היו דמאי פודין אותן כשער הזול הואיל ונראו לימכר בזול. ע"כ:

ה"ג משתכר הוא אדם עד שקל ר' יהודה אומר משתכר הוא אדם עד רביעית כסף כן היא הגירסא, והכי איתא בתוספתא והכי פירושא משום דתנן במתני' פודהו כשער מקומו ואינו יכול לדחות אשמועינן השתא דיכול להשתכר עד שקל בשני אלפים כיצד כשבא לפדות תבואה או פירות שוין מעות שני אלפים יכול להשתכר ולפדות פירות שוין שקל יותר בכלל השני אלפים בענין שנותן לפדיון שני אלפים על שני אלפים ושקל ור' יהודה אומר עד רביעית כסף דהיינו ג' מעין כדאיתא בפ"ב:

דינרא הכא בתרין אלפין. מעין של דינר זהב נותנין בו שני אלפים ואילו בארבאל נותנין עליו שני אלפים ולקן הרי שלהעלותו כאן מתייקר הלקן שהיא מטבע קטנה וכן אם הוא רוצה ליתן כיס של חמשים ריבו לחמרים להעלותו למקום אחר נוטלין א' לשני אלפים א"כ יכול לתת כאן לחמשים ריבו ושני אלפים תבואה חמשים ריבו מעות ותו לא:

חמשים ריבו. ת"ק אלף ריבו עשרת אלפים:

אלא לשם חולין. פי' בתוספתא כדי שלא לפגום את המעשר והיינו מפני שדמי המעשר פחותין מדמי חולין שאין לאכלו אלא בפדייה לכך צריך שיאמר כמה שוין פירות חולין אלא שלא לפוגמו כן נ"ל. ובספר המצות כתב וטעם הדבר מפני שנראה כמכר וחליפין והרי אמרו אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו:

אפילו כן. אפילו שהכל יודעין בו שהוא מ"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד:

מן האגרו על השמותית. אגרו מין חטים שגרגיריהן גסין שקורין זרעי בלשון ערבי. תרגום גלי אגורא. שמותית הוא שחמותית בפרק הספינה רושו בלשון לע"ז. תרגום וכל חום שחום. הכא משמע דאינו אסור לפדות פירות על פירות כשהוא ממין על מינו ואפילו כשהוא מן היפה על הרע. וקשה דלעיל שמעינן איפכא ובפ' הזהב נמי אמרינן פירא אפירא לא מחללינן וכתב הראב"ד ז"ל דמה שלא הקפידו כאן על מינו אינו אלא בדמאי אבל בודאי פירות בפירות פשיטא דאסור. וטעם ההקפדה הזו לפי שהתורה אמרה חלל על כסף והוא מחלל על פירות דכשמחלל חטים על חטים לא יראה שיצא מ"ש לחולין בפדיון פירות אלא יאמרו הן הן הראשונים ע"כ:

למלכות. לאנטונינוס שהיה שומר משפטי התורה ולומד תורה עם ר' כדאיתא בפ"ק דע"ז:

על כל עוקץ ועוקץ. לכל א' לצד עוקצו ולא היה עושה א' על עשרה ללמדו כמה קשה בעיניו להתפיס קדושת מ"ש מפרי לפרי ובקישואין היה מדקדק דאפשר דא' תמצא מרה ואינו מועיל דתנן התורם קישות ונמצאת מרה יחזור ויתרום:

ראה אותן כאילו הן חתוכות. קצות העוקצין ופודה אותן:

שלימות ואת אמרת חתוכות. בתמיה דודאי למלכות שולח אותם שלימות:

ע"י זה וע"י זה נמכר ביוקר. כיון שהיו שלימות כשבא לפדות העוקצין פודה אותן יותר משאם היו חתוכות:

נסתון בר קפרא. כמו נסבתון לקח אותם בר קפרא:

מקרטט קומוי. כרת אותם בפניהם לשנים:

א"ל. עתה שהוא פוסק לשנים הוא טוב שהרי שרף שלו יוצא ונפסד ואינו נשמר:

מלה מקרטטא ולא טבא. לשון בעיא הוא דיש לדקדק בדבר כי מה שדקדק ר' שהיה מניח מ"ש על העוקץ ואינו כורתו דוקא משום דנפסד אבל דבר שאפילו כורתין אינו נפסד מי נימא דצריך לדקדק שלא יפסקוהו כדי שיעלו בדמיו קצת דהא משתמר כשהוא שלם:

עד שלשים ושלשה בשווי ק'. ריב"ל ס"ל דבזמננו יכולין לפדותו בפחות מדמיו אבל אין פוחתין מפדיונו אלא עד שוה ק' בל"ג שני שלישים פחות ולית ליה הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אלא עד ל"ג בשוויו ופחות מכאן לאו פדיון:

חצי פרוטה. דיש מטבע פחות מפרוטה כדאיתא פ"ק דקידושין ולא מצינו בתורה מטבע פחות מפרוטה:

כמה זימנין עללי קומי ר' יוחנן וריש לקיש. כמה פעמים נכנסתי למדרשו של ר' יוחנן וריש לקיש והיו דנים למי שבא לפניו על ענין פדיון מעשר ושמעתי אומרים לו צא ושלם מעות כי האי תנא דסבר דדוקא בשער הזול משערין בלקיחת החנווני דהוי לוקחין ממקום שהחנווני לוקח. אבל בשער היוקר דהכל לוקחין מן החנווני משערין כמו שהחנווני מוכר והתימא על הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ד כסתם משנתנו דקי"ל בכל דוכתי מעשה רב. ועוד דר' יוחנן הוא דפסק הלכה כסתם משנה והוא גופיה חולק על משנתנו:

עד כדון דבר מרובה. שהיו לו פרוטות רבות החמירו עליו שלא יחליף הפרוטות אלא כדרך שהשולחני פורט בבית המטבע:

היה דבר מועט. ואין בו שיעור סלע למיחש שמפסיד מ"ש מהו שיניח אותם הפרוטות מועטות כדרך שהשלחני מבליען א' ושתים בכל סלע כשהוא מצרף ומסיק דלעולם אמרו:

חותל. של תמרים כדאיתא בפ' חבית שובר אדם חותלות של תמרים והוא כלי שעושין אותו מחריות של דקל וממלאין אותו תמרים:

לנגרי. שהיה בקי:

לחטוניא. שם אדם בקי בשער החטים:

א"ל כשוייהן. שלא היה יודע השער:

על פי השוטין. דעל פי א' דתנן היינו בקי:

כמה בר נש בעי בטיהרא בתקופת תמוז. לבתר דבלנא מסיק לזורייה מייתי פריטין וכו'. משום דתנן במתני' כשער הזול בא לפרש מהו שער הזול אדם המוכר חטים שעומד עליהם בגורן למכרן בתקופת תמוז בצהרים שהשמש בגבורתו אחר שהיום חם כל כך שכבר הכובס או הבלן מעלה בגדים שסחט ועצר מן המים ושטחן לשמש ומעלן שכבר נתנגבו שאז השמש מכה על הראש לשרפו וכל אדם שבא ויתן לו איזה ריוח יתננו ולא יעכבנו מחמת הצער כאותו השער יביא מעות ויפדה מ"ש. תרגום צהרים טיהרא:

לזורייהו. בגדים של עיצורו כדאמרינן בפ"ר ישמעאל זיירא רב פפא שרי. ופירושו גוי העוצר חרצנים:

בערובתא. בע"ש:

בפתי רמשא. סמוך לחשכה לפנות ערב, ובא לקנות מן הנשים פירות בזמן שהנשים לכבוד השבת מקלעות שערן שסורקות ראשיהן שאז נותנין אותו בזול בשביל השעה כאותו שער מביא מעות ויפדנו:

ומעביר עליהן. דוחק עצמו ומטה עצמו מדרכו לעבור אצל נשות הפלאחין לקנות מהן פירות כאדם שדוחק עצמו לחזר כל כך והולך בכל מקומות עד שמוצא מי מוכר פירות בזול:

עד שיכמושו. שיהיו הירקות כמושות ואז הן בזול ומהכא ילפינן למימרות של מעלה דבעינן למיעבד הכי כדי שיהא שער של מ"ש זול:

דלא טב שיתא מנוי. אינו שוה שש מנים:

ר' יונה בעי. ביקש לפ' כן מימרא דר' יוחנן דלא מקלינן אלא בא' חשוד וה"ק ואפילו א' מהן גוי ושנים ישראלים שאינם בעלים ואפילו א' בעל המעשר ושנים ישראלים שאינם בעלים אבל שניהם גוים או שניהם בעלים או א' גוי וא' בעל לא מהני:

ודילמא לא איתאמרת אלא לצדדין. הך שמעתתא, ובפ"ק דסנהדרין מפרש דבעינן שיהו ג' לקוחות. ופי' רש"י ז"ל שהן בקיאין בשומא שהן חנוונין. וכן הסכימו התוספות ז"ל שם כדבריו:

הלכה ב

בעל הבית אומר בסלע. בעל הבית הפודה מעשר שני שלו:

שהוא מוסיף חומש. דכתיב ואם גאול יגאל איש ממעשרו חמישיתו וגו'. וגרסינן בפרק הזהב דהיינו הוא וחומשו חמשה וזה חומשא מלבר אבל אחר שבא לפדותו אין מוסיף חומש:

שמוסיף על הקרן. ואף על גב דבעל הבית בעי למיתב טפי דחומש של סלע הוי דינר ודינר הוי כ"ד איסרין כדאמרינן בפרק קמא דקידושין. בגמרא מפרש לה:

בין שניתן לו במתנה. בגמ' מפרש לה:

ואין חומשו של זה מרובה על תוספתו. בתמיה, כדפרישית במתני' דחומשא עדיף:

שיכול להערים. כדתנן לקמן משו"ה לא חשו אתוספת חומשו. ובערכין פר' המקדיש משני לה בגוונא אחרינא דכיון דחומש רווחא דבעל הבית קרנא תפרוק שפיר חומש לא איכפת לן, ופי' רש"י ז"ל גבי מ"ש חומש רווחא דבעל הבית הוא שהרי בין קרן בין חומש הכל שלו והוא יאכל הכל בירושלם ואין לנו בו אלא מצות פדייה שלא יאכלנו בגבולין בלא פדיון ועיקר פדייתו בקרן היא. ואף על גב דבצרי דמיה לא איכפת לן שהרי ביתרון דמיו אין נהנה אלא הוא עכ"ל:

שאין בקרנו שוה פרוטה. בפרק הזהב מייתי לה מקרא דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למ"ש שאין בו שוה פרוטה. ומפ' לה ר' סימאי דאין בו הוא ששנינו דאין מוסיף חומש ובגמ' דילן לא אמרינן הכי אלא דאין לו תקנה לפדותו:

שאין בחומשו שוה פרוטה. עד שיהא שוויו ד' פרוטות כדי שיהא ראוי לתוספת חומש דפרוטה דמיעוטא דכתיב בהאי קרא דבעינן שוה פרוטה אחומש הוא דקאי ומשמע בפ' הזהב דכי האי לישנא קי"ל דפריך עלה ממתני' דתנן חמש פרוטות הן ליתני חומש מעשר בפרוטה ומשני בקרנא קא מיירי בחומשא לא קא מיירי ומוקי ההוא סתם מתני' כר' יוחנן וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ה:

והתנינן חמש פרוטות הן. משנה היא בפ' הזהב:

ושבע על דעתיה דר' יוחנן. חמש דמתני' ואידך דקסבר דחומשו של מ"ש בפרוטה ואידך הא דר' אבהו בשם ר' יוחנן אין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה. ובפ"ק דקידושין איתא להך מימרא, והתם גרסינן לה משמיה דר' אסי א"ר מני וכבר כתבתי שתירצו הקושיא הראשונה דבקרנא קא מיירי בחומשא לא קא מיירי ואידך נמי נוכל לתרצה דכיון דקנין דקרקע מקידושי אשה ילפינן כדאיתא בקידושין פ"ק כשם שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה כך אין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה וקידושי אשה דכסף הוא דגמרינן קיחה קיחה וא"כ הא אשמעינן דכסף דעפרון פרוטה הוי ותו לא צריך. ובפ' הזהב בירושלמי מוקמינן להני אמוראי כתנאי:

שאין דמיו ידועין. שלא היה יודע אם יש בו ד' פרוטות בענין שבחומשו יש בו פרוטה ולהכי קאמר דיו דאע"ג דבקרנו אית ביה פרוטה כיון דבחומשו ליכא לא קא חשיב ודיו בכך ולא אמרינן ימתין עד שיצרפנו עם אחר:

סלע של מ"ש. שכבר התפיס הסלע לפדיון מעשר ואפ"ה יכול להתפיס עד ספק ה' פרוטות כדמפ' ואזיל דאי אפשר שלא יהיו שם חולין כל שהן, דאי אפשר לאדם לצמצם את מעותיו ולא תימא דכיון דהקדישו מעיקרא למ"ש הוקדש דהא אמרינן בסמוך מ"ש שפדאו יותר על דמיו לא נתפס כלומר ויכול ליהנות אח"כ מהתוספת:

מצוי להיות מרבה בהקדשו. דאין לו בלבו שיהיו לאכלן בירושלם הילכך מקדיש ליה בלב שלם ובכוונה מה שאין כן במ"ש. ולענין נדרים וחרמין והקדשות בעינן פיו ולבו שוין כדאמרי' בשבועות פ"ג:

לכשיבדוק. כלומר ואין לחוש לזה דסתמא כל אדם מצוי להרבות בהקדשו:

כמ"ד אינו כנכסיו. ר"מ ס"ל הכי בפ' האיש מקדש דמעשר ממון גבוה הוא לדידיה אתי שפיר דאינו שלו כדי להעלות בדמיו ולהתפיס דאין כאן אלא דעת רחמנא ורחמנא אמר פודין כשער הזול, מה שאין כן בהקדש דאיהו הוא דאקדשיה וטובת הנאה שלו:

הרי זה פדוי. כדמפ' טעמא דהקדש יש לו תובעין דגזברין תובעין את החומש וליכא למיחש לפשיעותא:

הרי זה אינו פדוי. דחיישינן לפשיעותא ובפ' הזהב פליגי בה תנאי:

אין מתנה כמכר. בס"פ יש בכור. ולדידיה אע"ג דאינו נמכר מצי ליתנו במתנה ולדידיה כיון דאינה חוזרת ביובל כבעל ראשון דמי הילכך ה"נ נותן חומש דכבעל ראשון דמי, ולמ"ד כמכר יוצאה ביובל אין מוסיף חומש דכי היכי דאינו נמכר אינו ניתן ולא זכי ביה ולא דיליה הוא. ודבעל ראשון הוי ויהיב חומש כבעל ראשון:

בפירות שהן טבולין למעשר. וקסבר מתנות שלא הורמו לאו כהורמו דמיין וכל זמן שלא הורם לאו ממון גבוה הוי דאין שם מעשר עליו:

מוסיף עליו חומש. לקמן פ' כרם רבעי תנינן לה והתם תני בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה ובודאי דגמר קדש קדש ממעשר דאי לא גמר חומש בנטע רבעי מנא ליה:

אית לך מימר וכו'. במתני' דלקמן:

בפירות שהן טבולין לנטע רבעי. ואין אתה מודי בה נטע רבעי עצמו הוא דקאמר:

ה"נ מעשר גופיה הוי סופך מימר. והא נמי ר"מ היא. ובגמ' דילן אמרינן בפ' האיש מקדש אוקמוה בסמדר דלא חשיב פרי והכא לא אוקמוה הכי ומ"מ הא מודים התם דאיכא סתמא כר' יהודה ואפ"ה מסקינן הילכתא כר"מ במעשר הואיל ותנן בבחירתא כוותיה כדאיתא התם:

הלכה ג

מערימין על מ"ש לפדותו בלא חומש. ובגמ' מפ' טעמא:

הילך מעות האלו. במתנה והשתא הוי אחר, דאין מוסיף חומש אלא הבעלים:

ופדה לך. לעצמך בגמ' מפ' דאו פדה לך קאמר דבחדא סגי אם פודה לעצמו אע"פ שפודה במעות בעל הבית. א"נ פדה לך במעות שלך שנתתי לך אינו מוסיף חומש דבעינן הוא ופדיונו משלו. בגמ' נפקא לן מקראי:

ולשפחתו העברים. בגמ' מפ' לה:

ובנו ובתו הגדולים. פליגי בה אמוראי בפ"ק דב"מ איכא מ"ד דגדול גדול ממש ואיכא מ"ד כל שאינו סומך על שלחן אביו זהו גדול:

עבדו ושפחתו הכנענים. דגופן קנוי לו ויד עבד כיד רבו דמי הילכך לא יצא עדיין מתחת רבו ומוסיף חומש. ובתו קטנה ידה כיד אביה דמי דרחמנא אמר וכי ימכור איש וגו' ומעשה ידיה נמי לרבה ובפ' נערה נפקא לן מקראי ובנו קטן היינו טעמא דמציאתו של אביו כדתנן בפ"ק דב"מ. ואשתו לא תני הכא ובפ' חלון תנן לה ובגמ' מפ' לה:

היה עומד בגרן ואין בידו מעות. ורוצה לחלל מעשר שלו ולהערים בפדיונו שנותנו לאיש אחר כדי שלא להתחייב חומש כדלעיל דבעינן הוא ופדיונו משלו:

אומר לחברו. שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא ליפטר מן החומש:

הרי פירות הללו. של מ"ש:

נתונין לך במתנה. ומכיון שקנאן זה במתנה נעשה הראשון נכרי אצלם ויכול לפדותן בלא חומש:

וחוזר ואומר הרי פירות שני שלך יהו מחוללין על מעות שיש לי בבית. ויקנה המעשר הזה את המעות ויצא לחולין. והא דנקט אין בידו מעות היינו דאם יש בידו שם בגורן לא היה אומר התנא לעשות כן אלא המעות הללו היה מוסר לחברו ומקנה אותן לו במשיכה וחברו זה פודה את המעשר דהכי עדיף טפי שאינה נראית הערמה כל כך להפטר מן החומש והכי איתא בפ' הזהב:

שכתוב בו ברכה. וכשבא הברכה יש זול והיינו לפדות בלא חומש:

צא ופדה לי. ולא נתן לו מעות במתנה:

שלוחו הוא. ומוסיף חומש:

צא ופדה לך. שלו הן והא המעשר דידיה הוי ואמרינן בסמוך דבדמים ומעשר דידיה הוא דחייב רחמנא חומש ואמאי תני הילך המעות האלו דמשמע דנותנן במתנה דמשו"ה בעינן בנו ובתו הגדולים:

כשא"ל פדה לי משלך או פדה לך משלי. ומתני' תרתי קתני מעות הללו במתנה והמעשר שלי או פדה לך המעשר והמעות שלי ואין צריך ליתן המעות במתנה וברייתא דמייתי בפ' התקבל דלא תני התם אלא חד גוונא הא לכם מעות הללו ופדו בהן מ"ש מיירי דלא נתן להן הפירות אלא המעות ומשו"ה בעי לאוכוחי התם דקטן זוכה לאחרים דכיון דהפירות לבעל הבית ולא נתן לו אלא המעות הוי כזוכה לאחרים דאין כאן זכייה לעצמו כיון שאין לו בפירות כלום כן נ"ל וכן דעת רבנו שמשון ז"ל:

הוא ופדיונו. המעשר והדמים שפודין בו:

חמישיתו יוסף עליו. מדכתיב מעשרו וחמישיתו משמע כי היכי דחומש שלו הדמים של הפדיון הן שלו:

במה אנן קיימין. הך שפחה עבריה היכי דמיא אם בגדולה זכתה בסימנין ומאי בעיא גביה הרי היא יוצאה בסימנין כדנפקא לן מקראי פ"ק דקידושין:

ואם בקטנה. דלא הביאה שתי שערות עדיין כלום הקטן זוכה לאחרים ואע"ג דמתני' דזכי לנפשיה הוי מ"מ מרי דהך תלמודא ר' יוחנן הוא ומקראי מוכחינן אליביה דאפילו לדידיה נמי לא זכי דהא אמרינן בריש האיש מקדש איש זוכה ואין הקטן זוכה:

כמ"ד הקטן תורם. ר' יהודה סבר הכי פ"ק דתרומות תרומתו תרומה וכיון דכשר לתרום כשר לעשר וכשר לפדות. וברייתא דתניא בת"כ דממעט קטן מפדייה דדרשינן יגאל איש ולא קטן אתיא כרבנן דפליגי אדר' יהודה:

ה"ג א"ל ר' יוסי ואפילו כמ"ד אין הקטן תורם הקטן זוכה. והכי איתא בפר' חלון בירושלמי וה"פ דאפילו תימא רבנן גבי זכות מודו דזוכה והיינו כשיש לו דעת אגוז וצרור דהוא נוטלן ומצניען כדמפרש לקמיה:

המוצא בידו כמוצא באשפה. ששוטה בעלמא הוא:

גזלו גזל מפני דרכי שלום. כדתנן בהניזקין אבל אין מוציאין בידו בדיינין:

מצניען ומחזירן לאחר זמן. כשתובעין אותן ממנו:

גזלו גזל גמור. דמוצא אותו בדיינין מן התורה והגוזלו פסול לעדות ועובר בלאו:

ואינו זוכה לאחרים. דזכות מטעם שליחות הוי ואין שליחות לקטן:

כך הוא זוכה לאחרים. מדאורייתא ולדברי רב הונא אתיא שפיר מתני' דזוכה לאחרים מדאורייתא:

אין מתנת קטן מתנה. דכתיב וכי יתן איש פרט לקטן דאין נשבעין על נתינתו. ובפ' הגוזל קמא מסיק אין לי כשנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוים כדאיתא התם. אלו הן סברות דבני בבל דהיינו רב נחמן בר יעקב ורב הונא דכולהו מודו דקטן זוכה לעצמו וגזלו גזל גמור מן התורה ולא פליגי אלא לזכות לאחרים. אבל לדברי חכמים דהכא דארץ ישראל ומאן נינהו דפליגי על חכמי בבל היינו ר' יהודה בן פזי ור' יעקב ור' אבהו אליבא דר' יוחנן דכולהו מודו דאינו זוכה לאחרים קשיא דהיאך מתיישבת משנתנו:

אין גזלו. מחוור להוציאו בדיינין מן התורה עד שיביא שתי שערות:

הדא דתימר. דזוכה לעצמו להוציא ממנו בדין דזכה מדרבנן אבל לענין קרבן שבועה אם גזלו לקטן ונשבעו לו פטורין מקרבן שבועה דאין נשבעין על טענת קטן וה"ה דאינו זוכה לאחרים והיינו דמסיק ברם כרבנין דהכא מאי. כלומר קשיא. ובפ' התקבל נמי משמע דפליגי אי זוכה לאחרים מדאורייתא או לא אבל דזוכה לנפשיה מדאורייתא כולהו מודו וכן כתבו שם התוספות:

לעצמו לא יזכה. מן התורה:

דכתיב אל רעהו. דמשמע דנותן ומקבל שניהם גדולים:

הפעוטות. משנה היא בפ' הניזקין:

במטלטלין. אם מכר מטלטלין דאילו קרקעות בעינן בקי בטיב משא ומתן או בן עשרים כדאיתא בפ' מי שמת ומפ' בפ' הניזקין עד כמה כבר שית כבר שבע ומפ' טעמא משום כדי חייו דאי לאו זביניה זביני לא מזבני להו מזוני ולא זבני מיניה. והכא נמי רצו לזכות בו שיזכה במעות מ"ש:

בשיטת אפיוטות. הוא דלא פלוג רבנן בזכיותיו ואפילו דאית ליה אב:

והא תנינן. בפ' חלון:

אבל אין מזכה ע"י בנו ובתו הקטנים. אלמא דקטן כי אית ליה אב אינו זוכה וקשיא אמתני' ומוקי ליה דההיא בקטן שאין בו דעת כגון צרור ונוטלו אגוז וזורקו:

תמן תנינן. בפ' השואל בב"מ:

ושלחה. לו המשאיל ביד עבדו ביד שלוחו של משאיל כדתנן התם חייב באונסיו השואל:

שהעבד זוכה מרבו לאחר. דחשבינן דעבדו של משאיל זוכה לשואל הילכך כי נאנסה ברשות שואל נאנסה ובמתני' אמרינן דעבד כיד רבו דמי כדתנן הכא:

בעבד עברי. דאין גופו קנוי אבל עבד כנעני יד עבד כיד רבו דמי ולא יצתה מרשות משאיל לעולם:

בא"ל פתח לה והיא באה. וכיון דא"ל כן הוא קבלה עליה מכי יצתה מן הבית:

הנהיגה. א"ל השואל למשאיל הנהג אותה לי:

המשיכה. המשך אותה לי חייב אם מתה דברשותיה קיימא ואף על גב דלא אתא לידיה והכי אמרינן בגמרא דילן דכי אמר לו השואל למשאיל הכישה במקל והיא תבא ומתה דחייב:

אבל אין מזכה. העירוב שיזכו בו לאחרים:

לית הדא אמרה. שאין העבד זוכה מרבו לאחר דלא נפיק מרשותיה וקשיא למתני' דהשואל:

כר"מ דאמר יד עבד כיד רבו דמי. מתני' דחלון ודפירקין כר"מ דאמר בפ"ק דקידושין בכסף ע"י אחרים ולא ע"י עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו ורבנן פליגי עליה דבכסף אפילו ע"י עצמו דקסברי רבנן יש קנין לעבד בלא רבו:

והא תני אשתו. גבה דההיא דעירוב דתנן ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים וע"י אשתו ואי מוקמת מתני' דעירובין כר"מ דיד עבד כיד רבו והא ר"מ נמי סבר דיד אשה כיד בעלה והיכי מצי מזכה בידה לאחרים והא לא נפיק מידו דבתרווייהו פליגי ר"מ ורבנן בפ"ק דקידושין:

אינה פודה לו מ"ש. כלומר כדין בנו ובתו הגדולים בלא חומש דכיד בעלה דמיא ועדיין חייב להוסיף חומש והיינו כר"מ:

אשתו פודה לו מ"ש. בלא חומש דאין יד אשה כיד בעלה ותרין תנאי אליבא דר"מ והדין תנא דעירובין ודפרקין סבר דר"מ עביד יד עבד כיד רבו הילכך אין מזכה ע"י עבדו ושפחתו הכנענים ולא עביד יד אשה כיד בעלה הילכך מצי מזכה על ידה וכר"ש בן אלעזר אליבא דר"מ ובגמ' דילן פ"ק דקידושין אוקימנא דת"ק דהך ברייתא ר' יהודה היא דאמר מעשר ממון הדיוט הוי והכא במעשר דנפל לה מבי נשא עסקינן וכיון דממון הדיוט הוי חיילא עליה תקנתא דרבנן דהוי פירות לבעל וכיון דבזוזי דבעל פרקא בעי חומש ור"מ דפליג עליה ואמר דפודה לטעמיה דאמר מעשר ממון גבוה הוי הילכך אינו כשאר נכסים למקנייה בעל כתקנתא דתקון רבנן בו פירות לבעלה הילכך לא זכי ביה וכי פרקה ליה בזוזי דבעל לאו מעשרו הוא דזוזי דחד ומעשר דחד:

עושין כן במעות. שהיה נותן לו המעות במתנה ואומר לו פדה לי משלך כדלעיל אלא שהיו נוטלין המעות ובורחין:

עושין כן בפירות. כדקתני במתני' ואוכלין הפירות חוץ לחומה כשהבעל היה פודה אותן ונמצא בעל הבית קרח מכאן ומכאן:

מזכה לו א' מעשרה בקרקע. שיהו המעות והפירות בבית ואגב קרקעו משליטו בפירות והן נקנין לו באגב ואע"ג דאינן צבורין שם כדאיתא פ"ק דקידושין הילכך הוו להו פירות דאחר ומעות דבעל ואין מוסיף חומש ובזה היה תיקון העולם דלא היו יוצאין הפירות והמעות מיד הבעל:

וא' מעשרה בקרקע. לא דייק אלא כלומר דבר מועט:

א"ל אפרוק לך. א"ל ר' יונה לר' איניא בר סיסיי תרצה שאפדה לך פירותיך בזה הסלע שתתן לי:

אמר אי בעי מינס נסא. א"ל ר' איניא כן ואם תרצה לקחת הסלע קח:

חזר ונסתה מיניה. כלומר פדהו וחזר ר' איניא ולקח הסלע מידו:

וא"ר יונה כדשערית דעתיה דאילו נסתה לא הוה אמר לי כלום. אילו לקחתיה היה מוחל לך לכך החזרתיה לידו ונתתיה לו כשבא ללקחה ממני:

נסתה. נסבתה והבי"ת מובלעת כך פי' בערוך:

הלכה ד

משך הימנו מעשר בסלע. ראובן שלקח מחברו שמעון פירות מעשר בשיעור סלע ונותן לו מעות שיתחלל בו קדושתו ושמעון המוכר יוליך המעות לירושלם והא דתנן בריש מכילתין אין מוכרין אותו היינו כשמוכרו לו בפחות מפני טורח הדרך והמוכר אוכל מה שנותנין לו חוץ לחומה כדפרישית התם:

ולא הספיק לפדותו ולא הספיק ראובן הלוקח לתת לו המעות עד שהוקר:

נותן לו סלע. כלומר אין נותן לו אלא סלע לפי שקנאו במשיכה:

משתכר בסלע. מרויח הלוקח כשיעור סלע שנתייקר המעשר:

ומ"ש שלו. והמעשר לא יצא עדיין לחולין וצריך לפדותו כשער של עכשו דהיינו שתי סלעים דקסבר תנא דמתני' דאע"ג דהמוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה דמתני' כר' יהודה דסבר מ"ש ממון הדיוט הוא כדאמרינן בריש מכילתין ובמס' קידושין מיהו המעשר אינו נפדה אלא דוקא בשעת מתן מעות והיינו דתנן ומ"ש שלו כלומר שקדושין עדיין הפירות של מעשר כשיעור סלע דידיה הוא ואוכלו בירושלם דאינו פדוי אלא דוקא בשעת מתן מעות ורשב"ג פליג עלה בגמ'. ובגמ' מפרש אם בא הלוקח לפדות זה החלק של הסלע השני אי מוסיף עליו חומש:

משך הימנו מעשר בשתים והוזל ועמד בסלע. צריך ליתן למוכר שני סלעים שקנאו במשיכה והוא נפדה בשער של עכשו והיינו בסלע א' כדפרישית הילכך נותן לו סלע מדמי חולין ובו נפדה המעשר:

וסלע ממ"ש שלו. והסלע השני נותן לו כשעת משיכה ואפילו הוא של מ"ש ואע"ג דפורע חובו ממעות מ"ש הא פרישית בריש מכילתין שאני הכא דמשעה ראשונה ממעשר היה החוב כלומר קודם המקח היה עומד המוכר בכך שיאכל שתי סלעים בירושלם אם לא הוזל:

היה עם הארץ. המוכר דקי"ל אין מוסרין ודאי לע"ה:

נתן לו מדמיו. אותו הסלע השני נותן לו מן הדמאי אבל לא מן הודאי. מדמיו גרסינן בשקל ותקח מפריו וקרי ליה הכי דמאי שלו אע"ג דחבר ניהו תריץ מה שע"ה הוא למוד לאכול דע"ה אוכלין דמאי דחשובין הם עליו:

הפודה מ"ש ולא קרא שם. לומר הרי זה לפדיון מ"ש:

דיו. אע"פ שלא פירש פדוי הוי: צריך לפרש כדמפרש בגמ' זהו פדיון מ"ש ואם לאו לא יצא מעשר לחולין:

גיטה וקידושיה. או גיטה או קידושיה. ובגמ' מפ' דעסוקין באותו ענין וצריכא דאי תנא מ"ש הוה אמינא בהא קאמר ר' יוסי דאיסור לאו הוי אבל גבי גיטין וקידושין דאיסור כרת הוי אימא מודי ליה לר' יהודה. ואי תנא גיטין וקידושין הוה אמינא בהא קאמר ר' יהודה אבל במעשר שני אימא מודי ליה לר' יוסי צריכא:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה