אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו

פרק ה · הלכה ג

הלכה ב

כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל. שמשער בו מדות שיש בפירותיו:

על פי ג'. מפ' בגמ' על פי שלשה איסתוננסין דהיינו תגרים בקיאין:

כמה אדם רוצה לפדות בסלע. מפ' בגמ' ליקח לו בסלע. וה"פ דמקילין גבי נטע רבעי יותר ממ"ש דאילו גבי מ"ש תנן פ' המוליך המביא פירות מן הגרן לעיר השבח לשני ויציאות משלם מביתו והכא משער כדי שאחר שיפרע ההוצאות מן הפירות ישארו פירות שוין סלע וה"ק כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע כלומר אם היה כרם זה חולין בכמה סלים מתפייס ליקח לו בסלע על מנת שיהו כל ההוצאות שאני הוצאתי שאני חייב לפועל עליו שהרי מצטרף לשכור פועלים להוצאות הכרם כגון חרישה זמירה זבול בצירה או לקיטה ושימור כל כך פירות פודה בסלע לאחר שישומו השלשה כמה סלים העומדים ללקט ראוי ליקח בסלע ואומר כל הנלקט מפירות אלו אחר שיהא נלקט דאין פודין במחובר מחולל על מעות מכך וכך סלים בסלע כמו שישומו הם אם שני סלים או שלשה.

ואיכא למידק דהכא משמע דבכרם רבעי לעולם בעי שלשה ובפ"ק דסנהדרין תנן נטע רבעי ומ"ש שאין דמיו ידועין שלשה. ותירץ רבנו שמשון ז"ל דאין דמיו ידועין לאו אנטע רבעי קאי דבגמ' תניא איזהו מ"ש שאין דמיו ידועין יין שהקרים כדתנן לעיל ולא קתני בהדיה איזהו כרם רבעי וכו' משום דכוליה הוי אין דמיו ידועין שצריך לפחות היציאה כדתנן הכא ע"כ. ויש ליתן טעם דמאי שנא הא מהאי, ונראה דמעשר שני ימצא לוקטים הרבה דבשעה שלוקטו לא הוי טבל עד אחר מירוח ובהבלעה לוקטין אותו הילכך כל היציאות ישלם מביתו ואפילו תימא איתרמי והוציא הוצאות עליה באנפי נפשיה מה שאין כן בכרם רבעי שלא ימצא לוקטין אלא במעות הרבה שאין יכולין לאכול ממנו דהא במחובר הוא קדוש הילכך צריך למעט היציאות מן הפירות ולא ישערו אותן כדרך ששוין בשוק פירות דחולין דעלמא כנ"ל:

ובשביעית פודהו בשיוויו. דכיון דבשביעית אין כל כך פירות מצויין ולא עבודה בקרקע ולא שמירה ללקיטה הכל מצויין בשדות הילכך פועלים משוו זבינייהו השתא הילכך פודה הפירות כשער השוק דלית כאן שכר לשומרים ולא שכר לפועלים:

ואם היה הכל הפקר. שגדל בשדה הפקר הנטע רבעי ובא א' וזכה בו:

אין לו אלא שכר לקיטה. מפ' בגמ' שכר עקיצה לשון תלישה כמו עקוץ תאנה וכו' כלומר ולא יפחתו מן השווי אלא שכר תלישה ותו לא ולא שכר חמר ולא שכר כתף דכדי לזכות מן ההפקר אנן סהדי דמחיל שכר הבאתו ואינו מפזר מעות לכתפים הילכך לא יפחתו ממנו אלא שכר עקיצה:

שלו מוסיף עליו חומש. דומיא דמ"ש דכתיב ביה מעשרו ודרשינן ולא של אחר:

בין שניתן לו במתנה. בפ' האיש מקדש אמרינן מני מתני' אילימא ר"מ מי מצי יהיב ליה במתנה הא גמר קדש קדש ממע"ש אלא לאו ר' יהודה ומסיק לעולם ר"מ וכגון דיהיב ליה במתנה כשהוא סמדר דאכתי לא הוי פרי דליתסר כדתנן בפ"ק דערלה. ולעיל בפ' המוליך הכא אמרינן דהך מתני' ר"מ קתני לה. והרמב"ם ז"ל פסק כדאוקמתא דהאיש מקדש אליבא דהילכתא:

ערב י"ט הראשון של פסח. היה מצות הביעור דאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה של שמטה ושנייה חייב להוציאן מן הבית בשנה הרביעית כדכתיב בפרשת ראה מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ומפ' בגמ' דלסוף לקיטת פירות שלישית דהיינו ברביעית מוציא מעשרות של שנה ראשונה ושנייה ושלישית שהשהיתם ולא ביערתם מן הבית עתה ברביעית תוציאם ותבערם ותתן לכל א' שלו כדכתיב ובא הלוי ויטול מעשר ראשון, והגר והיתום והאלמנה ויטלו מעשר האחר שהוא של עני בפירות שנה זו ולקמן מפ' דלאחר שעשה הביעור בתחלת הרגל מתודה בסוף הרגל ואומר אותה פרשה בעזרה ביערתי הקדש מן הבית וגו' כדכתיבי קראי:

של רביעית ושל שביעית היה הביעור. בגמ' יליף מקראי דשתי פעמים בשבוע מתודה ומפ' בספרי טעמא ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית ובשביעית מפני מעשר עני שבששית:

תרומה ותרומת מעשר לבעליה. לכהן:

ומעשר ראשון לבעליו. ללוים:

ומעשר עני לבעליו. לעניים. וקשה דהכא אמרינן דתרומה בעיא ביעור ובפ"ב דבכורים תנן יש בבכורים ובמעשר מה שאין כן בתרומה וקא חשיב ביעור. וי"ל דתרי גווני ביעור איכא ביעור דהכא היינו שצריך ליתנו לכהן ולא לשהותה עוד בבית והכהן יכול לקיימה כ"ז שירצה והתם איירי שאוכלין אותן ומבערן מן העולם בי"ט האחרון של פסח כדתנן הכא מ"ש ובכורים מתבערין בכל מקום והיינו מתבערין מן העולם ואילו תרומה לא קתני בהדייהו:

מ"ש ובכורים מתבערין. מ"ש לכל אדם ובכורים למי שיש לו היתר אכילתן והיינו הכהנים חייבין לבערן לסוף הרגל:

בכל מקום. דמ"ש ובכורים טעונין מחיצה ובין שהן תוך מחיצתן דהיינו ירושלם בין שהן חוץ לירושלם הרי זה מבערן ומשליך לים או שורף וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' י"א דהיל' מ"ש:

נותנין לכהנים כתרומה. בפ' הערל מפ' פלוגתייהו ת"ק סבר כתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' ותרומת ידיך ואמר מר תרומת ידיך אלו הבכורים ואיתקוש בכורים למ"ש מה מ"ש בעי ביעור כדכתיב ביה קרא ביערתי הקדש מן הבית אף בכורים בעו ביעור ור"ש סבר תרומה קרנהו רחמנא מה תרומה לא בעיא ביעור אף בכורים וכו':

התבשיל. שיש בו מפירות מעשר שני:

הרי הוא כמבוער. דבטל הוא אגב עיקר התבשיל:

בזמן הזה. שאין בית המקדש קיים:

צריך לחללן על כסף. והכסף הוא דגונז. ובגמ' מפ' טעמא:

אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. בין שיחללנו על הכסף בין פירות עצמן מבערן וטעמא מפ' בגמ':

מה ת"ל. כלומר תרי קראי למה לי:

יכול פעם א' בשבוע. כלומר אילו כתיב קרא דכי תכלה הוה משמע דשנת הביעור כדי שיתודה הוי פעם א' בשמטה כדכתיב בשנה השלישית ואז בשנה ההיא מחייב להפריש מעשר עני כדכתיב שנת המעשר. שנה שאין נוהג בה אלא אחד משני מעשרות שנוהגים בשתי שנים שקדמו ששנה ראשונה של שמטה נוהג בה מעשר ראשון כמו שנא' כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר ומ"ש נמי דכתיב עשר תעשר וגו' שנה שנה ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' דהיינו השני שהוא טעון מחיצה הרי כאן שני מעשרות בשתי שנים הראשונים ולמדך כאן בשנה השלישית שאין נוהג מאותן שני מעשרות אלא האחד ואיזה זה מעשר ראשון שאין לו הפסק שקרוי נחלה כדאמר בר"ה עכשיו בשנה הזו תחת מ"ש תן מ"ע וזהו שנאמר כאן ונתת ללוי זה מעשר שלו לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני כמו שכתב רש"י בפרשת תבא. ומנין שחייב להפריש מעשר עני גם בששית ולבער בסוף ששית דהיינו בשביעית ת"ל מקצה שלש שנים לסוף כל שלש שנים תעשה כסדר הזה וזהו שאמר תוציא את כל מעשר תבואתך שהפרשת והנחת בשעריך מה שהנחת בשעריך דהיינו מ"ש שהנחת בשעריך שלא היית יכול לאכלו דטעון מחיצה תוציא מן הבית ובאותה שנה של סוף כל שלש ובא הלוי ותן לו שלו והגר והיתום ותן שלהם והרי כאן בסוף כל שלש ושלש מצות ביעור והפרשת מעשר עני. ביעור דכתיב תוציא וכו' והנחת בשעריך דהיינו מ"ש וכיוצא בו דהיינו בכורים לרבנן, והפרשת מעשר עני דכתיב ובא הלוי וגו':

כיוון בר"ה. מיד בר"ה כמו יקבענה כיוון דפר' כל שעה. כלומר ותו איצטריך קרא דמקצה שלש שנים ללמד דין אחר דאילו נאמר בשנה השלישית הייתי אומר דבתחלתה של שנה השלישית מיחייב בביעור וכי תכלה לעשר דקאמר הייתי אומר היינו בשני המעשרות של שתי שנים שקדמו ראשונה ושנייה:

ת"ל מקצה שלש אין מקצה אלא בסוף. דהיינו סוף השלישית שהיא תחלתה של רביעית ובשנה השלישית דכתיב בקרא דכי תכלה היינו משום דמעשרות שאתה מפריש מן הפירות אפילו שתלקטם ברביעית או בשביעית לא תדון אותם אחר לקיטתן אלא אחר גדילתן שגדלו שליש בשלישית שעברה ומעשר עני אתה מפריש מהן ולא שני כדין רביעית או הפקר כדין שביעית ואפילו אם ליקטן או מירחן ברביעית או בשביעית וה"ק כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית שגדלו בשלישית ואתה גומרן ברביעית כדמסיים ואזיל קבע שנת הביעור:

יכול כיוון בראשה של רביעית וכו'. כלומר ואילו נאמר קרא דמקצה שלש שנים ולא נאמר כי תכלה הייתי אומר בסוף כל שלש אני חייב בביעור דהיינו תחלת רביעית ושביעית:

בר"ה שלהן. כשתשלים לעשר את כל הפירות והרי אילנות יש הרבה שנלקטין אחר הסוכות:

מה מקץ שנאמר להלן רגל. כדכתיב בהדיא בחג הסכות ה"נ רגל:

בשנה ההיא אתה זקוק לבערו ולא בשאר השנים שעברו. ובסמוך מפרשי לה אמוראי:

ואי אתה זקוק לבער ירק שיצא מר"ה ועד הפסח. דלא תימא כסברת ר"ג דלקמן כיון דברביעית מתודין ומ"ש נוהג בה נימא דיבער נמי מ"ש דשנת רביעית גופה כגון דירק:

ת"ל בשנה ההיא. ואשנה השלישית קאי במעשרות דידה ולא של רביעית. וקשה לי דירק מעשר שלו מדרבנן הוא דמחייב ואמאי קא ממעט ליה מקרא. וי"ל דבא ללמד על מעשר אתרוג דדינו כירק בתר לקיטה א"נ בירק דמכניסן לקיום קאמר כגון שומים ובצלים דמעשר שלהן מדאורייתא דהא חייבין בפאה ותנן כל שחייב בפאה חייב במעשרות. א"נ דבתבואה פחות משליש שאסורה חלתה לזרים ולוקין עליה קאמר ומפני שלא גדלה שליש קרי ליה ירק ולקמן אפרש דלדעת רש"י ז"ל דר"ג וזקנים פליגי אהך ברייתא ור' עקיבא הוא דדריש לה:

שאינו מתודה בשלישית אלא ברביעית. ואפילו שתורם בכל שנה כדינה מעשרותיה כהלכתן ומסרן לבעליהן ומ"ש ובכורים נמי אכלן תוך מחיצתן לא יתודה אלא ברביעית וזקוק לבערו דקתני היינו לומר פרשת זמן הביעור דכתיב בה ביערתי הקדש קאמר:

אינו מעכב וידוי אלא ברביעית. דאם לא התודה אלא בד' יצא דאין עיכובא אלא בד' ואם התודה בכל שנה כ"ש דעדיף טפי דחביבה מצוה בשעתה:

עבר והתודה. בג' או בב':

על דעתון דחברייא פסול. ולא יצא ידי חובתו דהא קאמרי אינו מתודה:

על דעתיה דר' הילא כשר. דהא קאמר דרביעית הוא דמעכב אבל בשלישית כ"ש דעדיף:

בשנה ההיא אתה מוציאו מן הטמא אל הטהור גרסינן. והכי איתא בספרי ומפ' לה ר' אלעזר בשנה ההיא אתה מוציאו ממקום טומאה למקום טהרה דקסבר דמעשר ראשון ללוי ולא לכהן כר' עקיבא בפ' יש מותרות דאין בו חלק לכהנים דכתיב ואכלתם אותו בכל מקום ואפילו בבית הקברות ובשנת הביעור אתה מוציאו משם למקום טהרה דהיינו שיאכלוהו וכדי לבערו נותנו אפילו לכהן שמוזהר על הטומאה כדי שיתבער אבל בשאר שנים אין לכהן חלק בו והיינו אי אתה מוציאו ממקום טומאה אלא במקום שכתבתי לך ושב:

אין נותנין מעשר לכהונה. כר' יהושע ור' עקיבא דלקמן:

שלא ליתן מעשר לכהונה. משום דעזרא קנסינהו ללוים כדאיתא בפרק יש מותרות ובפרק האשה דכתובות ובימי ר' יהושע בן לוי רצו להחזירן לתקנה הראשונה:

נקראו הכהנים לויים. והכא נמי אף על גב דכתיב ואל הלוים תדבר הא נקראו כהנים לוים ולכהנים נמי זכי להו רחמנא:

בני צדוק. וצדוק כהן הוה וקרי להו לבניה לויים:

והא כתיב. בספר עזרא:

והיה הכהן בן אהרן עם הלויים בעשר הלוים. אלמא דכהנים זכו במעשר: ומשני ליתן לו תרומת מעשר:

והכתיב והלויים וגו'. סיפיה דקרא הוא ומשמע דעד השתא לאו במעשר מן המעשר מיירי ולא משני לה:

ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל לנחלה. כלומר וגם לבני לוי:

מקמת פלן. מלאכת רעהו תרגום ירושלמי מקמתא דחבריה:

למען יחזקו בתורת ה' ויאמר לעם וגו'. ביהושפט כתיב בד"ה למען יחזקו בתורת השם כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאינו מחזיק אין לו מנת והך דרשא נמי איתא בפ' הזרוע: רב הונא כהן הוה וכן ר' אחא:

בגין דלא מיסב מעשר. דקסבר כר' יהושע דלויים ולא לכהנים:

ומה דנפל לשבטך נפל לך. דאע"ג דכתיב ולבני לוי דהיינו שבטך כהנים בכלל הם כריב"ל דלעיל:

תחכרון. דמקבלון שדות בחכירות שמשלם כך וכך סאין לשנה בין עבדא בין לא עבדא ואמר להו שלא יקבלו קרקע מן כהן שמא יאכל המעשרות אלא מן יראי שמים דהיינו מחזיק בתורת ה' כדלעיל:

מכרי כהונה ולוייה. כהן ידוע לו שנותן לו כל מתנותיו וכל תרומותיו והא מילתא מייתי לה בפ"ק דבכורות אהא דאמרינן התם ישראל שהיו לו טבלים ממורחים בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מעשרן והן שלו ומוכר תרומה ומעשר לכהן מ"ט דמצי למימר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה. וה"ה כיון דנפל ליד כהן המוציא מחברו עליו הראיה:

ואי אתה מוציא מן הגוי. במס' דמאי פ' הלוקח מן הנחתום איתא גבי הלוקח פירות תלושין מן הגוי מפריש תרומה ותרומת מעשר מהלכה ונותן לשבט ונוטל דמים מן השבט ומפ' בפ"ק דבכורות בדמרחינהו ישראל כגון שלקחן מן הגוי אחר שתלשם ואפילו הכי המעשרות דידיה משום דאמר אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא וכו':

ר' יהושע בן חנניה. לוי היה כדלקמן:

ר' אלעזר בן עזריה. כהן הוה עשירי לעזרא, כדאמרינן בברכות ועזרא כהן הוה כדכתיבי קראי:

ואוכלו עמו בקבר. וכהן מוזהר אטומאה:

בכל מקום בעזרה. בדיחותא לומר שאינה קושיא שאם ירצה יאכלנו בעזרה ובחוץ נמי אם ירצה דלא בעי חומה והכי איתא נמי בפ' יש מותרות:

ואשה נכנסת לעזרה. בתמיהה דהא תנן במס' כלים עזרת ישראל מקודשת הימנה שאין נשים וטבולי יום נכנסין לשם:

נפק ר' עקיבא לגביה. של בעל הגינה:

פתח ההן. דבית הקברות:

אמור ליה בוא בדרך הזה. של טומאה, ור' אלעזר בן עזריה כהן הוה כדאמרן:

אמור ליה אתם כתיב. דכתיב כי תקחו מאת בני ישראל ולדחייה קאמר ליה:

ה"ג הדא כסא בשירותא בעיא מוליי. הכוס בשעת הסעודה צריך מילוי כלומר בשעת הגבורה צריך האדם להראות שהוא גבור כלומר אע"ג דר' עקיבא הוה תלמידיה שקטן היה באותן הימים שתלמידו של ר' אלעזר בן עזריה היה כדאמרינן בהזהב ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה חבריו של ר' אליעזר היו כדתנן באבות מ"מ הראה לו חכמתו בשעה שמצא ידו להכניעו כדי שלא יחלוק עם חבריו:

ססא דקיסא מיניה וביה. תולעת העץ מן העץ הוא נולד והתולעת אוכלתו כלומר דר' עקיבא תלמידם היה ויכול נגד ר' אלעזר בן עזריה רבו:

כל גומרא דלא כווייא בשעתה תו לא כוויא. כל גחלת שבשעתה אינה כווה שוב אינה כווה, כלומר דר' עקיבא בזמן שהיה תלמיד חריף היה שורף בחריפותו דאם התלמיד כשהוא קטן אינו מחודד שוב אין לו סימן להתחכם בשמועותיו. לשון אחר דאילו הניח ר' עקיבא אותה הגינה לאכול המעשר לר' אלעזר בן עזריה כמות שהיה רגיל שוב לא היה מוצא מקום לנצחו לר' אלעזר בן עזריה:

בפת ושמן שצריך לבער. שמן אין מסתפקין ממנו כל כך ופת חשיב:

יין. שותיו מרובין וחשיב כמבוער:

ותבלין. מדרבנן נינהו:

ובלבד בידך. כשתגנוז ר"ל שתקבור בידך ובלבד כסף יהא מה שתקבור לא כשהוא ברשותך שאינו טעון מחיצה שעבר זמנו והוי כמו נותר כסף לבד יהא דכיון דאין כאן חומה ואין מעלהו בעינן שיחללנו על הכסף:

ואפילו מחללו מהו מועיל. דאין כאן מחיצות וא' כסף וא' פירות טעונין גניזה ומניח הפירות במקום המוצנע עד שירקבו:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה