אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו

פרק ה · הלכה ב

הלכה א

כרם רבעי היה עולה לירושלם וכו'. לפי שאמרה תורה קדש הלולים וגמר קדש קדש ממ"ש שצריך להעלות הפירות לירושלם או לפדותן על הכסף ומעלה דמיו לירושלם ואוכלם שם ותקנו חכמים דמהלך יום א' לכל רוח שלא יפדוהו אלא הפירות עצמן יעלו ויאכלם בירושלם כדמפ' טעמא בגמ':

איילת ועקרבת ולוד וירדן. כולם תוך מהלך יום א' לירושלם ומוכח בגמ' דדוקא בכרם תקינו הכי אבל בשאר פירות אפילו בזמן שבית המקדש קיים נפדין ואפילו סמוך לחומה:

אימתי שירצו. אם יראו שנתמעטו הפירות יחזור הדבר לכמות שהיה:

משחרב בית המקדש היה התנאי הזה. שיהא נפדה סמוך לחומה וריב"ז הוא דבטלה כדאיתא בפ"ק דביצה ולכשיבנה בית המקדש תחזור דהא איכא טעמא דבעינן ריבוי פירות בעיר כדמפ' ואזיל:

אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה. שמהלך יום א' לא יוכלו לפדותו וקסבר בית המקדש עתיד ליבנות קודם מלכות בית דוד כדאיתא בגמ' ומשום הכי הוצרכו לעשות תקנה מזמן אותו הדור לכשיבנה:

כרם רבעי. בריש פ' כיצד מברכין פליגי תנאי מר סבר בכולהו מתני' גרסינן כרם רבעי כדכתיב קרא בהדיא אשר נטע כרם ולא חללו וגמר לה בג"ש דתבואה תבואה כדאיתא התם ומר סבר בכולה גרסינן נטע רבעי דס"ל דכל היכא דנהגא ערלה נהיג רבעי. רבעי בשנה הרביעית לנטיעתו שנטיעתו אית ליה דינא דמ"ש במילי טובא כדמפ' בגמ':

אין לו חומש. המחלל פירות רבעי להעלות הדמים לירושלם אין צריך להוסיף בפדיון חומש ואפילו בעליו הוא הפודה דאין לו כל כך קדושה כמעשר שני:

ואין לו ביעור. בשנה רביעית ושביעית שהמעשרות מתבערין מן הבית ואסור להשהותן יותר כדלקמן וסברי ב"ש דכרם רבעי פטור מן הביעור וטעמא דב"ש גבי חומש וביעור פליגי ר' ורשב"ג אביו בגמ' מר סבר כיון דכתיבי בהדיא גבי מ"ש דכתיב אם גאול יגאל איש ממעשרו וכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו' וס"ל נמי דגמרי ב"ש קדש קדש משו"ה הוכרח לפ' דדוקא בשביעית הוא דפליגי דלא נהיג מ"ש בו הילכך אי איתרמי כרם רבעי בשביעית לית ביה חומש וביעור ומר סבר אף בכולהו שני נמי פליגי דב"ש לא גמרי קדש קדש ממעשר:

וב"ה אומרים יש לו. למ"ד דפליגי בשביעית דוקא טעמא דב"ה הוא דקסברי דלחומרא הוא דילפינן קדש קדש ממעשר אבל לקולא דהיינו לפוטרו מקדושתו דחומש וביעור כיון דאין נוהג בה מ"ש לא ילפינן, ולמ"ד בכולהו שני נמי פליגי טעמייהו כדמפ' בפ' האיש מקדש דב"ה גמרי קדש קדש נאמר בכרם רבעי קדש הלולים ונאמר במ"ש וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קדש לה' מה מ"ש יש לו חומש ויש לו ביעור דבהדיא כתיב ביה אף כרם רבעי נמי: יש לו פרט ויש לו עוללות. הך בבא בין לר' בין לרשב"ג בכולהו שני שבוע איתנהו ואפילו במ"ש נמי פליגי ולהודיעך כחן דב"ה שנוייה גבי רבעי תדע דגמרי ב"ש נטע רבעי ממ"ש הא אית ליה לר' יהודה דמ"ש נכסיו הוי ומשו"ה חייב בחלה ואית ביה קדושין וא"כ הה"נ גבי מ"ש גופיה דהוה ליה למיתני הכי דלב"ש יש לו פרט וכו' אלא משום דבבא דרישא שנויה גבי רבעי תנא סיפא נמי גבי כרם רבעי אבל על כרחיך הכא לא פליגי ב"ה וב"ש אלא במשמעות דקדש קדש דכתיבי במ"ש ובכרם רבעי בהדיא דלא משמע להו לב"ש דקדש משמע ממון גבוה דלעולם נכסיו נינהו ומשו"ה לר' דסבר דגמרי ג"ש פי' דדוקא לית להו בשנה שביעית אבל בשאר שני שבוע הני תרתי אית להו אבל בפרט ועוללות דלא כתיבי דכו"ע לא פליגי דבשניהן פליגי ובכולהו שני פליגי דנכסיו גמורין נינהו דהא בתרוייהו כתיבי קדש ובמשמעות קדש פליגי דב"ה גופייהו לית להו גבי מעשר אלא מטעם משמעות קדש דמשמע ממון גבוה וב"ש פליגי עלייהו דסברי דלא אתי לאורויי דממון גבוה הוי אלא לענין דבעי פדיון בגבולין והפדיון צריך להעלותו בירושלם כבכורים אבל לדבר אחר לא ומשו"ה לר"מ דפליג עליה דר' יהודה היינו דס"ל דמשמעות קדש משמע נמי דהוא ממון גבוה ואין כאן קידושין כב"ה בהאיש מקדש ומילתייהו בין לענין קידושין בין לענין חלה הוי:

והעניים פודין לעצמן. אית ספר דגריס ליה ואית דלא גריס ליה ובפ' האיש מקדש אינו בשום ספר והרשב"א ז"ל לא גריס ליה ובגמ' אפרש זה בס"ד:

כולו לגת. ואין לעניים בו כלום כדפרישית דכולו ממון גבוה וכר"מ:

בראשונה. בזמן הבית:

היו עושין בטהרה. יין לנסכים ומיחסרי פירות דחולין בעיר משום אכילת מזבח ולא היו ענבים מצויות ואיכא הפקעת שערים התקינו וכו':

מחלקים אותו לקרוביהן. דלעולם הוי חיסור פירות שהעיר היתה רבתי עם ודבר קל היה מעביר השוק עד שמפני כך היו מביאין פירות רבות למכור והיינו דתני תנא משרבו הפירות וליכא לפרושי התקינו שיהא עולה לירושלם מהלך יום א' כדי שיהו מביאין נסכים מן הרבעי דהא תנן פ' התודה הנסכים מ"מ לא יביאו אלא מן החולין אלא כדפרישית והיינו טעמא נמי דאמרינן במס' ביצה והכא כדי לעטר שוקי ירושלם בפירות שיהיו בה פירות הרבה. ומשמע הכא דלא היתה אלא בענבים של רבעי דאית בהו אכילת מזבח ולא בשאר פירות וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ט דהיל' מ"ש וז"ל ענבים של כרם רבעי התקינו ב"ד שיהו עולין לירושלם מהלך יום א' לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלם ומשחרב בית המקדש נפדה ואפילו סמוך לחומה ושאר כל הפירות אפילו בזמן הבית נפדין ואפילו סמוך לחומה ע"כ:

הדא פליגא על נקאי. מתני' פליגא על עובדא דנקאי דתנן דמן לוד עד ירושלם מהלך יום א' ובעובדא דנקאי גר' בנות לוד לשות עיסתן ועולות לירושלם ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיצו:

מאן דהוה עביד קנדלוי. משהיה מסדר נרותיו לכבוד שבת עולה לבית המקדש ומתפלל תפלת מנחה ומקבל שבת שם כלומר שם היה בודק לבושיו שלא יהיה נושא שום דבר ויורד למגדל צבעייא ומדליק נרותיו:

ספר הוה. מלמד תינוקות היה לשון אחר מעביר שער בתער:

פשט סדרו בבית המקדש. שונה פרשתו בבית המקדש שהיו שם ספרים מדוייקים:

טרטירוי דמהלול. שם איש ממקום פלוני:

קרץ לתאינייא. מקדים ומשכים ללקוט התאנים שהיו לו במהלול בשחר:

קאים רדי. עומד וחורש:

פסקת תורתיה. פסקה מלחרוש שנפסקו מוטות העול וברחה מלפניו:

הות פריא. היתה רצה ומדלגת:

והוא פרי אבתרה. והוא רץ אחריה:

באידא אתיתא. באי זו דרך באת שמיהרת לבא מא"י לבבל היום:

לא חכים בהידא. ולא הכיר אותה להורות להם הדרך מכלל דמופלגת היתה:

אפילו כרם שהיה סמוך לחומה. דלא תימא פירות הרחוקים יכולים לפדותן דראויין לפדייה מקודם אבל כרם שסמוך לחומה שנטוע סמוך לחומה דדמי לתוך העיר דעיבור העיר כעיר דמי כדאיתא בנדרים קמ"ל:

ודם ענב תשתה חמר. דם עינב היינו ביאת המשיח דכתיב ביה פורה דרכתי לבדי ואח"כ תשתה חמר היינו יין נסכה. משמע דמלכות בית דוד קודמת:

לא אמרו ב"ש אלא בשביעית. דס"ל לר' דב"ש נמי גמרי קדש קדש ממ"ש וכי לית להו קדושה דנטע רבעי היינו דוקא בשנת השמטה דלא נהגי בה מ"ש דשביעית פטורה מן המעשרות כדאיתא לקמן בשמעתין:

יש לו חומש. כיון דאית להו מ"ש וכתיבי גבי מ"ש, ולקמן פריך דאי הכי שנה שלישית וששית נמי דלא נהיג מ"ש בהו ה"נ דפליגי בהו ב"ש וב"ה ואמאי לא פליגי ר' ורשב"ג אלא בשביעית ומשני לה:

לא למדו נטע רבעי אלא ממ"ש. בקדש קדש:

כמא דתימר אין מעשר שני בשביעית. דהא הוי הפקר והפקר פטור מן המעשרות:

אין נטע בשביעית. דס"ל לב"ש אליבא דר' דהרי הוא כמ"ש לגמרי ובזמן שזה נוהג זה נוהג וב"ה סברי דלענין קדושתו בלבד כגון לגבי מחיצה ופדיון וביעור ווידוי וגבי חומש ואסור לאונן הוא דגמרינן דלחומרא הוי ולקולא לא גמרינן:

מעתה אל יהי לו קדושה בשנה שביעית. לא יהא צריך לא פדיון ולא מחיצה כלל לב"ש וכי תימא ה"נ והא לא נחלקו ב"ש וב"ה אלא בחומש וביעור אבל קדושתו מאיליו למדו. לגבי קדושה דבעי מחיצה ופדיון לא צריך למילף בג"ש ממ"ש דמקרא מלא כתיב בגופיה קדש הלולים הרי הוא כקדש וכן הדבר הנתפס תחתיו:

הרי הוא. כמדרגת הקדש:

שקורין וכו'. ואע"ג דבכורים לית להו פדיון כיון דרחמנא אפיק הכא חילול וחילול בדיבור א' כדלקמיה דרוש ביה נמי דהנתפס תחתיו הרי הוא כקדש שאומרין עליו הלל דהיינו בכורים שקורין עליהן הלל בתנופתן וטעונין מחיצה כדדרשינן גבי זכור ושמור גבי נשים חייבות בקידוש היום כדאיתא בפ' מי שמתו:

ויהא מותר לאונן. באותה שנה של שביעית דלית בה מ"ש יהא נטע רבעי קל ויהא מותר לאונן:

תני מגיד שהוא אסור לאונן. לא ידעתי מהי קרא ממעט ליה ושמא מהלולים גופיה דאין הלולים אלא לשון שמחה וכן כתיב באבימלך בספר שופטים ויעשו הלולים ותרגום יונתן ועבדא חינגין ובלשון ארמי קרו ליה מחמת הילולא ותרגום מחולות חינגין:

יהא חייב בביעור. כיון דמודו ב"ש דבשנה שביעית אית ביה קדושה מטעמא דדרשינן קדש שקורין עליו הלל א"כ יהא חייב בביעור דבכורים טעונין ביעור לרבנן:

ומשני בגין דר"ש פוטר מן הביעור. גבי בכורים כדתנן פ"ב דבכורים. ואע"ג דקדושים הן לענין מחיצה ואונן הכי נמי נטע רבעי לב"ש אע"ג דבעי מחיצה ואסור לאונן לא בעי ביעור:

ויפדה במחובר לקרקע. כיון דב"ש סברי דקדושת בכורים דרמינן עליה היינו מטעם קדש הלולים ולא מטעם מעשר א"כ אע"ג דבכורים קורא להם שם במחובר בהא לא ילפינן מבכורים דבכורים לית להו פדיון אפילו בתלוש ונטע רבעי יש לו וכיון דאין להן לב"ש מלמד בשביעית גבי פדיון מחובר לא מבכורים ולא ממעשר א"כ כרם רבעי בשביעית יפדה במחובר וכ"ת ה"נ אלמה תניא בתוספתא דמ"ש כרם רבעי ב"ש אומרים וכו' הכל מודים שאין פודין אותו במחובר ובשלמא לב"ה אתי שפיר דכיון דילפינן ממעשר מה פדיון מעשר אינו במחובר דאין מעשר במחובר כדאמרינן בפ' האומר בקידושין אף פדיון רבעי אינו במחובר אלא לב"ש דלא גמרי מאי טעמייהו ולא משני לה. והוה מצי לשנויי דס"ל לב"ש דבשביעית אין פודין אותו במחובר דכיון דגמרינן ג"ש דקדש קדש בשאר שני שבוע לא פלגינן בשנים לעולם:

רשב"ג אומר כולהו שני אין לו חומש וכו'. דס"ל כלל כלל לא גמרי ב"ש קדש קדש ממ"ש כדמפ' ואזיל והכין פי' בגמ' דילן בפ' האיש מקדש:

לא מתמנעי רבנן למידרש בין ה"א לחי"ת. וחשיב כאילו כתיב חילולים דהיינו דרשא דריש כיצד מברכין דאמרינן אחליה והדר אכליה ואע"ג דכתיב ואיש אחר יחללנו צריכי דהילולים איצטריך למידרש פרי אתה מחלל למעוטי סמדר כדאיתא פ"ק דערלה וקרא דחללו איצטריך לאשמועונן דאיש אחר יחללנו אע"ג דאינו בעליו:

פרט לנטע רבעי שאין חייבין עליו חומש. כלומר היינו טעמא דבעי פדיון דהא ממעשרו מחומש הוא דאימעטיה דפדיון בעי:

שתי גאולות הן. דכ' ואם גאול יגאל לרבות נ"ר וכי איתקש לפדיון איתקש ולא ענין חומש וב"ה סברי אף ענין חומש ומשמעות דורשין איכא בינייהו מר דריש ליה מהלולים ומר דריש ממעשרו ומר דריש ליה מגאול יגאל:

תמן תנינן. בפ' התורם קישות:

אין לנכרי כרם רבעי. בתוספת' מפ' דבסוריא מיירי דתניא התם בפ' שני דתרומות ר' יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא וחכמים אומרים יש לו. ולקמן מייתי להו. וקאמר ר' אלעזר דכל עיקר בגוי הא דאין בה כרם רבעי ואין בה קדושה והיינו אפילו לפדיון ואונן ומחיצה ולאו לענין חומש וביעור מתנייא בלחוד ואע"ג דנהיגי בה מעשרות היינו מדרבנן אבל רבעי בגוי אפילו מדרבנן לא ואע"ג דנהגא בה ערלה מדאורייתא דהא ע"כ הכי ס"ל להנך אמוראי דאמרינן בסמוך ר' יהודה סבר לא למדו נטע רבעי אלא ממ"ש וכמא דתימא אין מ"ש בסוריא דכוותיה אין נ"ר בסוריא משמע משום דגמר קדש קדש הוא היכא דנהיג מ"ש נהיג רבעי הא לאו הכי הוי מיחייב מן התורה אלמא דאית ערלה בסוריא מן התורה דאי אין בה ערלה מהיכן רבעי וסברי הנך אמוראי דכי תנן בקידושין והערלה הלכה היינו הלכה למשה מסיני כדס"ל לר' יוחנן התם ור' יוחנן מריה דהאי תלמודא הוא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בראש ספר מדע וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דהך סוגיא סברה כר' יוחנן דערלה בחו"ל הללמ"מ היא ואפ"ה אין בה קדושה כלל לגבי רבעי לגבי גוי:

ר' יהודה כב"ש. אתא לפרושי דר' יהודה דאמר דאין בסוריא נ"ר מטעמא דגמר קדש קדש הוא:

על דעתיה דר'. דאילו כרשב"ג דס"ל דלא גמרי ב"ש קדש קדש אין להתיר בסוריא רבעי דכיון דנהגא בה ערלה נהיג נמי רבעי אבל אי ס"ל כר' מצי ר' יהודה למילף דס"ל דג"ש דקדש קדש גמרינן נמי מיניה קולא כדמפרש ואזיל:

כמא דתימר אין מ"ש בסוריא.

לגבי גוי דכוותיה אין נטע רבעי בסוריא גבי גוי. אבל בישראל יש בו קדושה, והיינו ודאי דעתיה דר' יהודה. ויש מי שסובר דאפילו בישראל ולדבריהם דרבנן קאמר להו אודו לי מיהת בנכרי והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בפ' כל זית:

א"ל חמי מה אמרה וכו'. מהדר ליה ר' זירא לרב ביבי דוק היכי תנן מתני' מי לא תנן אין לו חומש ואין לו ביעור ומשמע דמודו ב"ש דבשביעי' גופה דאין מ"ש נוהג בה שאר קדושות יש לו כגון מחיצה ואיסור לאונן ופדיון דהא אמרת דר' יהודה אדר' קאי וכיון דבשביעות דאין מעשר נוהג אית ביה שאר קדושות כדאמר לעיל קדושתו מאליו למדו ה"נ בסוריא וח"ל אע"ג דמעשרות לא נהיגי בה לא תימר דר' יהודה ס"ל דאין נטע רבעי כל עיקר בסוריא אלא לענין חומש ובעור דוקא היא דקאמר לה כמו נטע רבעי בשביעית לבית שמאי. ומדאקשי ליה ר' זירא לרב ביבי מדיוקא דמתני' ולא מקשי ליה בפשיטותא דקתני ועניים פודין לעצמן משמע דלא גרסינן ליה במתניתין:

הכי גרסינן תניא ר' יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. מייתי הך תוספתא לסיועיי לר' אלעזר דמפ' מילתיה דר' יהודה בסוריא:

הא ב"ש אמרי וכו'. אדר' פריך דקא מפ' לב"ש לעיל הכי דמ"ש למדו בין לקולא בין לחומרא דבזמן דנהיג מ"ש נהיג נטע רבעי א"כ נימא דמה מ"ש אינו נהיג בשנה שלישית וששית דאז דינן מעשר עני כדתנן במס' אבות אף קדושת נטע רבעי אל ינהוג בהן:

ומשני דלא דמי דאע"ג דאין נוהג בהן מ"ש יש בהן מ"ע חילופו ואית בהו קדושת מעשרות אבל שביעית אין בה מעשרות כל עיקר: דכוותיה לא למדו תרומת תודה אלא מתרומת מעשר. בפ' התודה נפקא לן דתרומת תודה א' מעשרה הוא והויא לכהן מג"ש דממנו תרומת ה' ממנו תרומת ה' דכתיב בלחמי תודה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ונאמר בתרומת מעשר והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר וכו' כדאיתא התם:

כמא דתימר אין תרומת מעשר במדבר. דאמרינן בכתובות בפ' שני דשבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו עדיין במעשרות והכי איתא נמי בספ"ק דקידושין:

ודכוותה לא תהא תרומת תודה במדבר. וגמרינן ממנו תרומת ה' ממנו תרומת ה' לכל מילי והא ליכא למימר דלא אקריבו תודה במדבר דליכא קרבן דכשר במקדש שלא היה כשר בימי משה כדאיתא בזבחים פ' בתרא. והא דפריך לר' יהודה ולא פריך לר' משום דר' לא יליף נטע רבעי ממ"ש אלא לענין הזמן ותו לא אלא לר' יהודה דיליף פיטור סוריא דהא מקום ממקום תיקשי דנימא הך ילפותא דמקום דכי היכי דבמדבר פטירי ממעשר וכדאוכחינן ה"נ תודה לא תכשר במדבר:

אלא לשיעורין. דהיינו א' מעשרה ולא למדו עיקר חיובה מה שאין כן לענין שביעית וסוריא דכל עיקר פיטורן גמרינן מקדש קדש:

לא נתחייבו ישראל ברבעי אלא לאחר י"ד. דאע"ג דבערלה מיחייב מיד כדתנן בריש ערלה עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטורין נטעו אע"פ שלא כבשו חייבין ונפקא לן מדכתיב כל עץ וקאמר ר' יוסי בר יהודה דברבעי לא היו חייבין עד י"ד של כיבוש וחילוק כמא דאין מ"ש אלא לאחר י"ד:

אמר ר' יוסי והוא בשיטת בנו סוריא למידה מי"ד. יותר נכון לומר דר' יהודה אביו קם בשיטת בנו דהא פיטור י"ד קדם לפיטור סוריא דסוריא אחר שכבשה דוד שייכי בה מעשרות וא"כ כך למד ר' יהודה כיון די"ד פטורין מנטע רבעי כיון דליכא מעשר בהא ה"נ סוריא פטורה מרבעי כיון דלית בה מעשר:

תני ובשנה החמישית וכו'. ברייתא היא בת"כ:

פירות רבעי לבעלים. ונכסיו הוו כדמפ' ואזיל דקסבר ר' יוסי הגלילי כר' יהודה להוסיף לכם תבואתו ומשמע ליה תוספת על העיקר דהיינו של שנה רביעית כדמפ' לקמיה:

אלא כנגד היצר. ר' עקיבא ס"ל כר"מ דאמר מ"ש ממון גבוה הוא דכתיב ביה לה' הוא ובנטע רבעי נמי כתיב קדש לה' לכך נאמר להוסיף שיוסיף פירותיו בחמישית וישלם לכם כל אותן פירות של שנים שאבדו מכם לשמי:

כמא דר' יהודה עשה אותו כנכסיו. למ"ש כדתנן בהאיש מקדש ר' יהודה אומר המקדש במ"ש מקודשת וה"נ אית ליה לר' יוסי הגלילי וקא דריש להוסיף לכם תבואתו לאורויי דנטע רבעי ממון בעלים הוא ומקודשת והדר יליף מ"ש מיניה בקדש קדש:

מהו שיהא חייב במעשרות. לר' יהודה כיון דנטע רבעי חולין הוא אצל בעלים דלית ביה קדושה אלא לענין מחיצה ואונן ופדיון:

דא"ר אבין בשם ריב"ל. בעלמא לא ידענא עיקר מילתיה היכא:

ואנן חמין צבורא דלא מפרשי. מנטע רבעי מעשרות:

אילו נאמר כב"ש יש צבור כב"ש. דהא לר' יהודה הוא דאיבעיא לן דם"ל כב"ש כדאמרינן לעיל וא"כ מה תפשוט לענין המנהג והרי גבי ר' יהודה הוא דמספקא לן דפשיטא דאין שום צבור כב"ש:

ומסיק ר' אבון ממקום אחר נלמוד לר' יהודה דלית בנטע רבעי מעשרות דגמרינן ממ"ש לגמרי מה מ"ש אין בו מעשרות אלא אוכלין אותו בירושלם כמות שהוא כן נטע רבעי נמי: לר"מ פטורה מן החלה. הכי אית ליה בפ' חלק וטעמא דס"ל בפ' האיש מקדש המקדש במ"ש אינה מקודשת דממון גבוה הוא ובחלה עריסותיכם כתיב ולא של גבוה:

לר' יהודה חייבת בחלה. לטעמיה דס"ל דממון בעלים הוא ור' בא ור' חייא סברי דמחייבא לר' יהודה בחלה בין בגבולין בין בירושלם ול"ג הכא בירושלם אלא בדרבי יונה וההוא תנא דפליג עליה דר"מ דמחייב בחלה ר' יהודה בר פלוגתיה הוא בפ' חלק:

לא אמרו אלא בירושלם. וההיא ברייתא דחלק דפליגי רבנן עליה דר"מ דמחייבי בחלה לאו ר' יהודה הוא אלא רבנן ולעולם דסברי כר"מ דממון גבוה הוא ובירושלם הוא דפליגי משום שאכילתו של מ"ש שם כחולין דמי לכל מילי כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך והכי מפ' לה התם:

אבל בגבולין לא. דכיון דאין בה היתר אכילה בשעת חיוב דהיינו בשעת גלגול עיסה לא קרינן בה ראשית עריסותיכם ואפילו פדאה לאחר מכאן פטורה. וכן פי' רש"י ז"ל שם:

כדברי מי שמחייבו בפרט. מי אמרינן טעמיה דהך בבא לאו משום דלא גמר קדש קדש כי טעמא דרישא אלא אפילו במ"ש גופיה דשייך ביה עיסה נימא נמי הכי דמשום טעמא דנכסיו הוא ומחייבו בחלה נמי הוא דס"ל לב"ש דמחייבי נטע רבעי בפרט ועוללות דנכסיו הוי וכן במ"ש נמי דאין בו קדושה אלא מאי דמפ' קרא בהדיא ואע"ג דפלוגתא מיתנייא גבי נטע רבעי אפילו גבי מ"ש גופיה נמי שייכא כדפרישית במתני':

ומשני ולאו ר' יהודה כב"ש. כלומר מאי קא מיבעיא לך מי לא ידעת דבר פלוגתיה דר"מ היינו דר' יהודה דמחייב וכבר אמרינן דבכל הך שמעתא דר' יהודה כב"ש ופשיטא דר' יהודה וסייעתו מחייבי בחלה בגבולין:

כל הדא הילכתא ר' יהודה כב"ש. ולהכי פטר סוריא מנטע רבעי וי"ד שנה נמי פטר לעיל.

ולענין הלכה נקטינן כרשב"ג בפלוגתא דב"ש וב"ה ברישא דאין הלכה כר' לגבי אביו וב"ש לא גמרי קדש קדש ממ"ש כל עיקר וטעמא דב"ה דדרשינן קדש קדש ממ"ש ומקשינן לחומרא ולא לקולא ונהיג בשלישית וששית כל דיני מ"ש ובשביעית וכן בשאר שני שבוע ומ"ש ממון גבוה הוא ולא ממון בעלים. ובתלמודא דהכא אית להו דר' יהודה וסיעתו ס"ל כב"ש בשני המחלוקות בבבא דרישא דכל היכא דאין מ"ש אין רבעי ובבא דסיפא דמשמע קדש לא ממעט דאינו נכסיו ולעולם נכסיו הוי בין לענין פרט ועוללות ובעיסה אית בה חיוב חלה ואם קדש בשניהן קדושיו קידושין ובגמ' דילן פ' האיש מקדש פירשו דס"ל לר' יהודה כב"ש דלא דרשי קדש קדש ופסקינן כר"מ משום דס"ל כב"ה ונוהג בסוריא רבעי דקי"ל כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה ור' אליעזר נמי לא פסק כר' יהודה אלא פירושא דר' יהודה הוא דקאמר דר' יהודה ס"ל כר' בפירושא דב"ש. ופשיטא דלית הילכתא כב"ש דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ואפילו בחוצה לארץ כדפרישית בר"פ כיצד מברכין ובדברים אלו יתברר לך שמה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"י דמאכלות ופ"ט דנטע רבעי דאין רבעי נוהג בסוריא כל עיקר כי נאים ושכיב אמרה דאפילו בח"ל נמי נהגא בכרם ובגוי נמי נהיג כרבנן וכבר חלקו עליו הגאונים ז"ל והתוספות והרשב"א ז"ל ולענין ח"ל קי"ל כר' יוחנן דהללמ"מ היא דנהגא ערלה בח"ל ורבעי אינו נוהג בה אלא בכרם והיינו לפחות שתים כנגד שתים וא' יוצא זנב דקי"ל כל המקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל ורב אחא משבחא גאון ז"ל:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה