פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו
פרק ה · הלכה א
הא דתני הכא בהך מסכת כרם רבעי דבדין הוא דבמס' ערלה הוה ליה למיתניה משום דבעי למיתני ביה שיש לו חומש וכב"ה. וטעמא משום דגמר קדש קדש ממ"ש ובעי חומה ובעי וידוי ובעי פדיון וכסף שיש בו צורה כמ"ש אלא שאין בו לאו אלא עשה דכתיב יהיה כל פריו קדש הלולים לה' ולהכי כי תניא ה"נ כרם רבעי מקמי ערלה דעיקר פירקין הוא כרם רבעי ואגב תני נמי ציון דערלה:
רבעי גרסינן בפתח הבית ומפ' טעמא בריש מסכת פרה דתנן התם אמרו לו מה לשון רבעי אמר להם כך שמעתי סתם ואין לי לפרש אמר בן עזאי אני אפרש אם אתה אומר רביעי רביעי לאחרים במנין וכשאתה אומר רבעי בן ד' שנים כלומר שהוא בעצמו רבוע דהיינו בן ד' שנים:
בקזוזות אדמה. נותנין פיסת רגבים סביבות הגבולים להודיע שהוא כרם רבעי והגזלנין ישראלים יפרשו ממנו שהוא בלא פדיון ובגמ' מפ' היכי ידעי בהאי סימנא:
קזוזות. כמו קצוצות חתיכות עפר:
ושל ערלה בחרסית. עפר לבן כאשר פירשתי ובגמ' מפ' היכי הוי סימנא לערלה:
ושל קברות. ציון קברות:
בסיד. מפ' טעמא פר' מרובה סימנא דחיוור בעצמות וטעמא שלא יאהילו בהן אוכלי תרומה וטהרות:
וממחה ושופך. ממחה את הסיד במים ושופך סביבות הקבר וטעמא כי היכי דניחוור טפי:
בד"א בשביעית. כלומר אימת עבדינן היכירא לעוברי דרכים בשביעית שהיא שנת הפקר ובהיתר הן באין לאכול אבל בשאר שני שבוע לא שהם באים לגזול כדאיתא בגמ':
והצנועים. אנשים כשרים אין מציינין שלא למנען מלאכול:
כל הנלקט. שכבר נלקט דס"ל כמ"ד לעיתותי ערב וכו' דאע"ג דליתיה ברשותיה מיפריק ותופס פדיונו והאי צנועין רשב"ג קאמר ליה. והכי מוכח בגמ':
ניתני כרם רבעי או נטע רבעי. דפליגי תנאי בר"פ כיצד מברכין דמר סבר כל היכא דנהיג ערלה נהיג רבעי וכולהו פירות האילן דבעולם בעו פדיון בשנה רביעית וגרסינן נטע רבעי ומר סבר נהי דבכולהו נהגא ערלה קדושת רבעי אינו נוהג אלא בכרם וטעמיה מפ' התם דיליף ג"ש נאמר כאן להוסיף לכם תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם מה להלן כרם אף כאן כרם ואיכא מאן דדריש ליה מהלולים דבר הטעון שירה טעון חילול וזהו יין:
דבחנית ליה כל מתנייתא. בחנתי ודקדקתי עמו כל המשניות כמו שנמסרו:
קדמאה כרם רבעי ותניינא נטע רבעי. קסבר כמ"ד נטע רבעי אלא דאין חשדא דעוברי דרכים שיכשלו אלא בכרמים שמסתרגין על הגדרים ולוקחין עוברי דרכים הפירות ונכשלים ובאילנות יחידים הן ואין נשענין ועוד שהן גבוהין ליכא חשדא וממתני' קמייתא ואילך נטע רבעי תנינן:
מקביל לסבייא. מצעיק עליהם שלא דקדקו המשניות מפיו. תרגום צעקתי קבילתיה:
שהוא לשעה. שמחמת הגשמים הן נמוחין ואינו ניכר ומכירין שבאותה שנה יש היתר וכגון אם יפדום ובמרובה מפ' סימנא באדמה מה אדמה דאיכא הנייה מינה אף האי נמי כי מיפרקא שרי לאתהנויי מיניה:
בחרסית בחיוורא. מין עפר לבן ולא כפי' רש"י ז"ל:
שהוא יותר מכאן. שמתקיים יותר שאיסורו ארוך ובמרובה מפ' סימנא כי חרסית מה חרסית שאין הנייה מינה שאינו מצמיח ואפילו כדי נפילה אף האי דלית ליה הנייה מינה:
אם היו יחידות. אם היו הגפנים יחידות שאין בהן כדי כרם אלא כדין אילן יחיד:
לפי מה שהוא. לפי איסורו והיינו כדמפ' במרובה:
בסיקרא. לקמיה מפ' מאי סימניה:
מפחמין אותן. לומר דטעונין שריפה כדכתיב ואשיריהם תשרפון באש וכתיב פחם לגחלים:
אפר מקלה. דהאי נמי בעי נתיצה כע"ז דכתיב ונתץ את הבית ומפני שאין חומרתו כמו ע"ז דתופסת דמיה מה שאין כן באבנים מנוגעות נקיט אפר מקלה דדמי לפחם:
מקום עגלה ערופה. דאסיר בחרישה ובעבודה כדכתיב אשר לא יעבד ולא יזרע:
בחגורה של אבנים. דלא שייך באבנים חרישה וזריעה:
וחש לומר שמא אילן וכו'. אברייתא פריך דמאי סימנא דאילן של הקדש בסיקרא שמא יחשבו דהוא אילן המשיר פירותיו:
סוקרין אותו בסיקרא. ומפ' בס"פ בהמה המקשה כי היכי דלחזיוה אינשי ולבעו רחמי עליה כדתניא וטמא טמא יקרא צריך אדם להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים:
ומטעינין אותו אבנים. מפ' התם כי היכי דניכחוש חיליה ופי' רש"י ז"ל שמרוב שומנו הוא משירן:
ומבהתין ליה דיעבד. כלומר מביישין אותו אחר שיעשה פירותיו:
תמן הוא דלא יתיר פירות. הסיקרא הוא להבחין שלא ישיר פירותיו וכבר רואין פירותיו נושרין סביבותיו ומבינין:
ברם הכא דיעבד בתחלה. עושין הסימן בתחלה קודם שיבא לידי פירות הילכך מבחינין דאילן דהקדש הוא:
ולמה לית אנן אמרין חוט. ולמה לא נתרץ תירוץ אחר שהחילוק הוא דאילן המשיר פירותיו סוקרו כל משך גזע שלו ואילן דהקדש אין סוקרין בו אלא כמין חוט חוגרין אותו באמצעו שכן מצינו בהקדש חוט הסיקרא:
דתנינן תמן. במס' מדות:
חוט של סיקרא חוגרו למזבח באמצעו. כנגד המקום שאמרה התורה והיתה הרשת עד חצי המזבח והוא להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים כדתנן בריש מס' קינין עולת העוף למעלה וחטאת העוף למטה:
בסיקרא הקדש. כותב עליו הקדש בסיקרא:
ואומרת לך פרוש. והכא כי חזי ציון פורש: מכאן שמציינין על העצמות. דאפילו מנפל שאין בו רובע הקב מיטמו במגע ובמשא ובאהל כדתנן באהילות אבל על עצם כשעורה לא מציינין כדאיתא בפ"ק דמ"ק דלא מטמא אלא במגע ובמשא ואדם העובר שם אין מצוי ליגע ולישא דלא אזיל התם ע"י ניפוח:
אדם מכאן שמציינין על השדרה ועל הגולגולת. השדרה עם הצלעות קאמר דאז מיטמאה באהל כדאמרי' בתוספתא דאהילות ולהכי דריש ליה מאדם שהצלעות הן כפופות מאד וניכרין שהם מאדם:
ובנה מכאן וכו'. ובנה דריש כעין בעיין מדלא כתיב ושם עליו ציון:
אצלו במקום טהרה. מדלא כתיב ובנה עליו ציון. והכי אמרינן בריש מועד קטן דאין מעמידין ציון ע"ג הטומאה. והטעם פי' רש"י ז"ל דכי נגע בציון כדי לתקנו דלא להוי טמא ויפסיד טהרותיו אם יש עמו טהרות דהא מאהיל. ואית דמפרשי דאדם שיעבור לשם ויש עמו טהרות ולא יראה הציון עד שיהא עליו ונמצא שמאהיל על הטומאה שתחת הציון ולכך בסמוך לפני הטומאה עושין ציון ע"כ:
להיות מוציא מביתו. דאין מוסרין דמאי לע"ה:
אבן אחת מצויינת. שיש סיד על גבה:
אע"פ שאין מקיימין כן. משום דאין מעמידין ציון על גב טומאה כדלעיל ובפ"ק דשקלים הארכתי:
היו שתים. דאמרינן שהן מצוינות כדרכן שהרחיקו הציון מע"ג הטומאה וביניהן טמא:
היה חרוש בנתים. איכתתא לה טומאה והוי קבר שנחרש ומוקמינן הך ברייתא בפ"ק דמ"ק כשהסיד מרודד על ראשי האבנים ומצידיהן דמוכחא מילתא דהוה ציון של סיד נמי ביניהן ומשו"ה אי חרש אין דאימור מחמת חרישה הוא שאיקפל שנקלף הסיד מחמת כניסת המחרישה שנזדעזעו האבנים ונפל מראשיהם קצת ונשאר רושם הסיד ודבוקו בצדיהן מחמת דחיקת המחרישה הילכך תחתיהן טמא וביניהם וסביבותיהם טהור ומשום דדיינינן להו כיחידות אמרינן דתחתיהן טמא. ולא אמרינן דכל הקבר נחרש והן ע"ג מקום טהור דלית לן לאוקולי כולי האי:
ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. דכל זמן שלא נתעכלו ליכא ציון נטמא ושורפין תרומה וקדשים משום דלא ציינו:
ולא יתקלקלו בו לעולם. דזימנין יתעכל הבשר עד פחות מכזית ואי אמרת מציינין זימנין דכי אזיל להתם לא חזי לציון ועבר וכי הדר חזי ליה ואמר נטמאת תרומתי ושריף לה והיא לא נטמאת דהא חסר והתורה אמרה את משמרת תרומותי שצריך לשמרם שלא יבואו לידי הפסד ובפ"ק דשקלים הארכתי:
לא בלילה הוא גונב. דציון לא מהני אלא ביום דחזי ליה וגנב כי אתי לגנוב בלילה הוא דאתי. ובשלמא לרשב"ג דלא מציינין אלא בשביעית ביום קאתי וברשות מרי עלמא קא אתי אלא לרבנן דאמרי אף בשאר שני שבוע מציינין הא לא אתי אלא בלילה דגנב הוא:
ומשני דמביום יציין היכי יכנס:
יומם חתמו למו. באנשי דור המבול משתעי קרא דביום רושמין בכותלי הבית מהיכן באין ורושמין:
היו רושמין באפופלסמון. ע"י אפלסמון כדאי' בחלק מלמד שהיו נותנין עיניהם בבעלי ממון ומפקידין אצלו אפרסמון ומניחין אותו בבית גנזיהן וכו' כדאיתא התם:
לא ידעו אור. אינן יודעין הבדל בין יתרון אור לחשך דהכי אהניא להו חשך כאור מחמת תחבולותם דאינן צריכין האור:
אחתרו תלת מאה חתירן בתים. ע"י ריח אפרסמון שהיו מריחין ויודעין היכן מניחין ממונן. ובגמ' דילן איתא:
דר' יוסי אמר אין אנו אחראין. בפ' מאכילין במס' דמאי:
אתיא דרשב"ג. דתני במתני' וצנועין מניחין מעות ופודין אחר שנלקט כמאן דאמר לעתותי ערב:
הכי גרסינן דתניא ר' דוסא אומר שחרית בעל הבית אומר כל מה שילקטו וכו'. ובענין לקט קא מיירי דקיימא לן שני שבלים לקט שלשה אינו לקט ואין כל העניים בקיאים בהלכה לפיכך צריך בעל הבית להבקיר. ור' דוסא אית ליה ברירה דקאמר כל שילקטו וכי לקטי אמרינן הוברר הדבר שזה הבקר ואף על פי שבשחרית אין בעל הבית הצנוע יודע דשמא לא ילקט יותר על דינם: לעתותי ערב. דוקא אחר שנלקט היה אומר הצנוע ור' יהודה לטעמיה דלית ליה ברירה גבי ההיא דהלוקח יין מן הכותיים ובמתני' נמי סבר דצנועין כל הנלקט קא אמרי אחר שנלקט דתלוש הוא. ולית להו הא דא"ר יוחנן במרובה גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש ואע"ג דר' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה התם פריך לה, ומשני ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח ומשום דסבר הכי מוקי למתני' דצנועין כרבי יהודה וכסתם יחידאה לא קאמר ובמרובה תני לה איפכא ומפכינן לה כדתניא הכא משום ההיא דהלוקח יין כדאיתא התם:
אין הבקר אנסין הבקר. אין לעניים תקנה לפוטרן מן המעשרות דאין מפקיר אלא משום שגוזלין אותו ממנו ואונס הוי:
לא אתיא כמ"ד בשחרית. כדפרישית דהא נלקט קתני שכבר נלקט:
ויש אדם מבקיר במחובר לקרקע. כלומר אדם צנוע וכשר דבשלמא בלקט שייך להבקיר משחרית אבל גבי רבעי מי שייך לפדותו בעודו מחובר ולהפקירו בעודו מחובר קודם שילקטוהו והא תניא בתוספתא במכילתין אלו ואלו מודים שאין פודין אותו במחובר דגמר קדש קדש ממ"ש וכי היכי דאין פדיון מ"ש במחובר ה"נ נטע רבעי ולר' יוחנן דתלה זו בזו רבעי בלקט:
כמאן דאמר בשחרית אתיא היא. ונימא דמתלקט קאמר ולקושיא דהא מבקיר במחובר לקרקע לאו קושיא, דצנועין מאן קתני לה רשב"ג ולדידיה לא שייך הך קושיא דהא צנועין אשביעית קיימי. ורשב"ג סבר לקמן ובפ' כל זית דלב"ש כלל וכלל לא גמרי קדש קדש ממ"ש ולב"ש גרסינן פודין אותו במחובר וצנועין אליבא דב"ש יכולין ופודין אותו במחובר לקרקע ולא הבנתי דברי התוספות ז"ל במרובה ולשון הגמ' סותר דבריהם:
משיכתו של מ"ש. לעיל פ' המוליך סבר רשב"ג דממון הדיוט הוי ובמשיכה מיקני כשאר מילי כדאיתא התם ובשעת משיכה תלוש הוא והכסף חוב הוא על הגזלן ומצי יהיב ליה ואפילו לאחר זמן וכיון דבעל הבית יהיב הכסף השתא כ"ש דעדיף טפי. וכל הנלקט מתלקט קאמר. כנ"ל פי' הסוגיא הזו:
והיינו וקם לו. בתמיהה דהא גזלן לא יהיב שום כסף. ותו פריך אדר' דוסא כדמפ' ואזיל:
אילו ראה ככר מתגלגל וכו'. כלומר והא איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו וכו' וא"כ מאי קא מהני הך כסף דבעל כיון דלא מקדיש אלא מטעם דאזיל לאיבוד בעינן פיו ולבו שוים:
מאן דאית ליה לעתותי ערב וכו'. דאע"ג דהכא נמי מטעם אונס מקדיש ליה כדאמרי רבנן בברייתא לית ליה לאילין קשייתא דכיון דכבר נלקט גמר ומקדיש להו ופיו ולבו שוין נינהו: