פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו
פרק ד · הלכה ד
משך הימנו מעשר בסלע. ראובן שלקח מחברו שמעון פירות מעשר בשיעור סלע ונותן לו מעות שיתחלל בו קדושתו ושמעון המוכר יוליך המעות לירושלם והא דתנן בריש מכילתין אין מוכרין אותו היינו כשמוכרו לו בפחות מפני טורח הדרך והמוכר אוכל מה שנותנין לו חוץ לחומה כדפרישית התם:
ולא הספיק לפדותו ולא הספיק ראובן הלוקח לתת לו המעות עד שהוקר:
נותן לו סלע. כלומר אין נותן לו אלא סלע לפי שקנאו במשיכה:
משתכר בסלע. מרויח הלוקח כשיעור סלע שנתייקר המעשר:
ומ"ש שלו. והמעשר לא יצא עדיין לחולין וצריך לפדותו כשער של עכשו דהיינו שתי סלעים דקסבר תנא דמתני' דאע"ג דהמוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה דמתני' כר' יהודה דסבר מ"ש ממון הדיוט הוא כדאמרינן בריש מכילתין ובמס' קידושין מיהו המעשר אינו נפדה אלא דוקא בשעת מתן מעות והיינו דתנן ומ"ש שלו כלומר שקדושין עדיין הפירות של מעשר כשיעור סלע דידיה הוא ואוכלו בירושלם דאינו פדוי אלא דוקא בשעת מתן מעות ורשב"ג פליג עלה בגמ'. ובגמ' מפרש אם בא הלוקח לפדות זה החלק של הסלע השני אי מוסיף עליו חומש:
משך הימנו מעשר בשתים והוזל ועמד בסלע. צריך ליתן למוכר שני סלעים שקנאו במשיכה והוא נפדה בשער של עכשו והיינו בסלע א' כדפרישית הילכך נותן לו סלע מדמי חולין ובו נפדה המעשר:
וסלע ממ"ש שלו. והסלע השני נותן לו כשעת משיכה ואפילו הוא של מ"ש ואע"ג דפורע חובו ממעות מ"ש הא פרישית בריש מכילתין שאני הכא דמשעה ראשונה ממעשר היה החוב כלומר קודם המקח היה עומד המוכר בכך שיאכל שתי סלעים בירושלם אם לא הוזל:
היה עם הארץ. המוכר דקי"ל אין מוסרין ודאי לע"ה:
נתן לו מדמיו. אותו הסלע השני נותן לו מן הדמאי אבל לא מן הודאי. מדמיו גרסינן בשקל ותקח מפריו וקרי ליה הכי דמאי שלו אע"ג דחבר ניהו תריץ מה שע"ה הוא למוד לאכול דע"ה אוכלין דמאי דחשובין הם עליו:
הפודה מ"ש ולא קרא שם. לומר הרי זה לפדיון מ"ש:
דיו. אע"פ שלא פירש פדוי הוי: צריך לפרש כדמפרש בגמ' זהו פדיון מ"ש ואם לאו לא יצא מעשר לחולין:
גיטה וקידושיה. או גיטה או קידושיה. ובגמ' מפ' דעסוקין באותו ענין וצריכא דאי תנא מ"ש הוה אמינא בהא קאמר ר' יוסי דאיסור לאו הוי אבל גבי גיטין וקידושין דאיסור כרת הוי אימא מודי ליה לר' יהודה. ואי תנא גיטין וקידושין הוה אמינא בהא קאמר ר' יהודה אבל במעשר שני אימא מודי ליה לר' יוסי צריכא:
משיכתו של מ"ש הוא פדיונו. מיד כשמשכו נתחלל הילכך ברישא כי משך בסלע ועמד בשתים זכה ואין לו לחלל כלל דכי היכי דאין לו למוכר אלא סלע כך נתחלל כל קדושת המעשר כולה ולא נשאר שום שיור ובסיפא נמי כיון שמשך המעשר בשתים נתחלל קדושתו על שתי סלעים ונותן לו שתי סלעים של חולין:
ואין מוסיפין חומש על סלע השנייה. דלא תימא כיון דזכה הלוקח בפירות וזוכה בסלע השנייה על חנם מעשרו קרינן ביה אלא הרי הוא כפודה מעשר של אחרים דהא כבר קנאו בפרעונו:
הוא ופדיונו משלו. והכא מחמת מקח וממכר זכה ביה. ע"כ פירשתי הסוגיא הזו לפום גמ' דהכא ועיינתי שכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות. אבל לפי הנראה בגמ' דילן פי' משנתנו בדרך אחרת ומ"ש שלו דתנן ה"ק מפני שהמעשר שני שלו וליכא למימר ברייתא אחריתי היא דמוכח התם בהדיא דמסתם מתני' קא פריך וה"ג פר' האיש מקדש תא שמע משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר בסלע שמעשר שני שלו. מני אילימא ר"מ אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא אלא לאו ר' יהודה היא והכי מסקנא דשמעתא דהך מתני' ר' יהודה קתני לה דקסבר דמעשר ממון הדיוט הוא וזה לשון רש"י ז"ל משך הימנו איש מחברו, נותן לו סלע וקנה את המעשר שמשעה שמשכו קנאו ולא אמרינן ברשות בעליו אייקר מעשר וצריך לחללו בשתים מפני שמ"ש שלו שהמעשר ממון הדיוט הוא ונקנה במשיכה, ונתן הכסף וקם לו אין הקדש נקנה במשיכה דכתיב ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו ואין שטר ולא חזקה קונין הקרקע שלו ולא משיכה את מטלטליו ע"כ. משמע דפירשו דמתני' רשב"ג היא ומשתכר לגמרי ומחולל הוא מ"ט דמ"ש שלו וקני ליה במשיכה.
ולענין הלכה קי"ל כר"מ דמעשר ממון גבוה הוא הילכך דינו כהקדש ואם משך הימנו מעשר בסלע ולא נתן לו מעות והוקר ועמד על שתים נותן שתים דרחמנא אמר בהקדש ונתן הכסף וקם לו. ואם משך בשתים ולא נתן לו מעות והוזל ועמד על סלע לא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש הילכך נותן שתים, נתפשר בשתים ונתן מעות ולא הספיק למשכו עד שעמד בא' קנה בנתינת הכסף וכל הכסף קדוש ויאכלנו בירושלם. נתפשר בא' ונתן המעות ולא הספיק למשכו עד שעמד בשתים אין חייב ליתן לו יותר דגבי הדיוט במי שפרע קאי והקדש לאו בר קבולי מי שפרע הוא. ומנא אמינא לה דתניא פ"ק דקידושין רשות הגבוה בכסף כיצד וכו' משכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתים מ"ט ונתן הכסף וקם לו. משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט לא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש פדאו במאתים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט ונתן הכסף וקם לו, פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא מנה מ"ט דהדיוט נמי במי שפרע קאי. היה בירושלם ונתן סלע של מ"ש כדי שיתנו לו פירות אז הכסף הוי הפירות דקדושה נתפסת עליהם ואם משך הפירות במאתים הוי וקם לו ואע"פ שהוזלו מפסיד. משך הפירות במנה ונתיקרו כשלא נתן דמים אעפ"כ אינו נותן אלא מנה דהא מכי משך הדבר שחלה הקדושה בו קנה. נתן מעות ולא משך הפירות והמעות היו סלע והוקר ועמד על שתים אין נותן לו אלא כשער של עכשיו. היו המעות שתים ולא הספיק למשוך הפירות עד שהוזלו ועמדו על סלע נותן לו כשער של עכשיו וכופל לו המדה זו היא תורת אמת. ודברי
כשהפליגו דעתן לעניינות אחרים. כלומר מענין לענין באותו ענין שפסקו מלדבר בקידושין ממש והיו מדברים בדברים אחרים ומיהו היו מדברים בצורכי זווגן כמו כמה נדוניא יש לך כמה שדות יש לך להתפרנס מהן ובהא הוא דפליג ר' יהודה אבל אם עסוקין באותו ענין קידושין הוא ומודי לר' יוסי ואין לפ' שהפסיקו בעניינות אחרים ממש דמנא ידעא דלשם קידושין הוא נותן לה שתתרצה והכי איתא בפ"ק דקידושין והתם איפסיקא הילכתא כר' יוסי:
ר' כר' יוסי ור' נתן כר' יהודה. לקמיה מפ' להו ואזיל ר' חגי מיבעיא ליה אם נאמר דתנאי דגיטין דפרק התקבל דפליגי בפלוגתא דהני תנאי דמתני דהכא:
דתנינן תמן. פ' התקבל:
אי אפשי שתקבל לה. הכי תני לה התם האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה להחזיר לא יחזיר לפיכך אם אמר לו הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה אם רצה להחזיר יחזיר. וה"פ קי"ל התם דהאשה עושה שליח קבלה והאיש עושה שליח הולכה וקתני דאם האשה עשאתו שליח לקבלה הרי הוא כידה ונתגרשה מיד בקבלתו של זה, הילכך אם רצה לחזור לא יחזור לפיכך כיון דאמרן אין יכול לחזור אין לו תקנה לחזור אלא א"כ א"ל הבעל לזה שעשתה שליח לקבלה אי אפשי שתקבל לה להיותך כידה אלא שליח שלי תהא להוליכו לידה וכן פי' רש"י ז"ל וקאמר השתא דהך מתני' ר' דסבר דכל לשונות שבעולם שאומר לשליח קבלה לא פקע ליה עד דאמר אי אפשי כדתניא בברייתא ומשו"ה אין לו תקנה לחזור אלא באי אפשי כדפרישית:
ה"ג אמרה הבא לי גיטי. והלך ואמר לו אשתך אמרה התקבל לי גיטי הוליכו לה או תנהו לה זכה לה התקבל לה אם רצה להחזיר לא יחזיר דברי ר' והכי איתא בירושלמי פרק התקבל. וה"פ אמרה היא לשליח הבא לי גיטי היה שליח הולכה, והוא אמר לבעל אשתך אמרה התקבל לי גיטי והבעל השיב הולך לה או שא"ל תן לה או זכי בשבילה או התקבל לה בכל א' מכל הלשונות הללו כיון דלא אמר לו אי אפשי אם רצה לחזור לא יחזור ואע"ג דשינה משליחות האשה דקסבר הולך כזכי דמי ולקמיה מפ' לה ואזיל:
הוליכו לה או תנהו לה אם רצה להחזיר יחזיר. דקסבר דלא ניחא ליה בשליח קבלה אלא בשליח הולכה וכאי אפשי דמי:
ר' אומר בכולן לא יחזיר. היינו דלעיל אלא לאשמועינן מאן ת"ק ר' והכי איתא בגמ' דילן ומתוך כך כתבו הספרים למעלה דברי רבי:
וקשיא על דר' הולך מדבורו אם רצה לחזור יחזור. היכא דאיהי שוייה שליח הולכה אמאי לא מצי הדר ביה אילו איהו שוייה ואמר הולך גט זה לאשתי מי לא מצי למהדר והתנן בר"פ האומר הולך גט זה לאשתי אם רצה לחזור יחזור והשתא דאמר איהו השליח והוליכו לה והבעל שתק כ"ש דליהדר כל זמן דלא הגיע הגט לידה וכ"ש דהא לא א"ל הילך:
וקשיא על דר' נתן הילך לדבורה. כלומר הילך כמו שאמרה הוא דאשכחן לר' נתן אם רצה להחזיר לא יחזיר דתניא בגמ' דילן בפ' התקבל מודה ר' נתן כי אמרה היא התקבל לי גיטי והוא אמר ג"כ ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והבעל אמר הילך מודי דאם רצה להחזיר לא יחזיר משום דהא מקיים דבורא דידה הא לאו הכי מצי למהדר והכא תני ר' נתן זכי לה התקבל לה אם רצה להחזיר לא יחזיר אע"ג דאיהי אמרה לשליח הבא לי גיטי ואמאי והא לא מקיים דבריה דאיהו עבדיה שליח קבלה ואיהי עבדיה שליח הולכה:
ומשני רב הונא דבההיא ברייתא דקתני הבא לי גיטי גרסינן נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא מתייבמת וברייתא דפליגי בה ר' ור' נתן הכי מתנייא כדאיתא בגמ' דילן התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אמר הוליכו או תנהו לה זכה לה התקבל לה אם רצה להחזיר לא יחזיר דברי ר' ר' נתן אומר וכו' והשתא אתי ר' כר' יוסי דאין צריך לפ' התקבל לה גיטה אלא בהוליכו לה סגי, ור' נתן כר' יהודה דלא סגי אלא באומר ליה זכי לה והתקבל לה:
אמר ליה ואת מה בידך. א"ל ר' יוסי לר' חגי כן נראה בעיני ואת מה דעתך דקא מיבעיא לך:
ומשני כדא"ר זעירא דעסוקין באותו ענין גט הוא ואין צריך לפרש, והכא אפילו בעסוקין בענין פליגי דקסבר ר' הולך כזכי דמי ור' נתן סבר הולך לאו כזכי דמי:
אף לענין מתנה. כגון דאמר לחברו הולך מנה לפלוני מי לימא ר' דכזכי דמי וכי אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו דכיון דמתנה לאו דידיה היא כיון דלא גילה לו לומר זכי בהדיא לא זכי דהא אילו שליח רצה לזכות בה מי זכי בה וכ"ש דלא זכי בה מקבל המתנה דלא מטא לידיה ולא א"ל זכי ואמאי לענין גט סבר רבי דכזכי דמי:
התורה זיכתה אותה בגטה. דבזה מותרת לינשא דהתורה זיכתה לה ואין הבעל נותן לה זכות דהא ניירא בעלמא הוא דיהיב לה אלא גזרת מלך היא ומשו"ה עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה והולך שרי דלא שייך הזכות בלשונו של בעל כדפרישית, מה שאין כן במתנה דאין כאן זכות לו עד שיאמר זכי בה:
ובקש לחזור בו. ואפילו דאמר זכי בה יכול לחזור בו כל זמן דלא מטא לידיה:
והיינו הין צדק. בתמיהה דדרשינן בפרק הזהב הן שלך יהא צדק:
בשעה שאמר הן צדק היה. שלא היה מדבר אחד בפה ואחד בלב אלא בלב שלם וכשאחר כך נמלך שרי והכי אסיקנא בפרק הזהב: