פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו
פרק ד · הלכה ג
מערימין על מ"ש לפדותו בלא חומש. ובגמ' מפ' טעמא:
הילך מעות האלו. במתנה והשתא הוי אחר, דאין מוסיף חומש אלא הבעלים:
ופדה לך. לעצמך בגמ' מפ' דאו פדה לך קאמר דבחדא סגי אם פודה לעצמו אע"פ שפודה במעות בעל הבית. א"נ פדה לך במעות שלך שנתתי לך אינו מוסיף חומש דבעינן הוא ופדיונו משלו. בגמ' נפקא לן מקראי:
ולשפחתו העברים. בגמ' מפ' לה:
ובנו ובתו הגדולים. פליגי בה אמוראי בפ"ק דב"מ איכא מ"ד דגדול גדול ממש ואיכא מ"ד כל שאינו סומך על שלחן אביו זהו גדול:
עבדו ושפחתו הכנענים. דגופן קנוי לו ויד עבד כיד רבו דמי הילכך לא יצא עדיין מתחת רבו ומוסיף חומש. ובתו קטנה ידה כיד אביה דמי דרחמנא אמר וכי ימכור איש וגו' ומעשה ידיה נמי לרבה ובפ' נערה נפקא לן מקראי ובנו קטן היינו טעמא דמציאתו של אביו כדתנן בפ"ק דב"מ. ואשתו לא תני הכא ובפ' חלון תנן לה ובגמ' מפ' לה:
היה עומד בגרן ואין בידו מעות. ורוצה לחלל מעשר שלו ולהערים בפדיונו שנותנו לאיש אחר כדי שלא להתחייב חומש כדלעיל דבעינן הוא ופדיונו משלו:
אומר לחברו. שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא ליפטר מן החומש:
הרי פירות הללו. של מ"ש:
נתונין לך במתנה. ומכיון שקנאן זה במתנה נעשה הראשון נכרי אצלם ויכול לפדותן בלא חומש:
וחוזר ואומר הרי פירות שני שלך יהו מחוללין על מעות שיש לי בבית. ויקנה המעשר הזה את המעות ויצא לחולין. והא דנקט אין בידו מעות היינו דאם יש בידו שם בגורן לא היה אומר התנא לעשות כן אלא המעות הללו היה מוסר לחברו ומקנה אותן לו במשיכה וחברו זה פודה את המעשר דהכי עדיף טפי שאינה נראית הערמה כל כך להפטר מן החומש והכי איתא בפ' הזהב:
שכתוב בו ברכה. וכשבא הברכה יש זול והיינו לפדות בלא חומש:
צא ופדה לי. ולא נתן לו מעות במתנה:
שלוחו הוא. ומוסיף חומש:
צא ופדה לך. שלו הן והא המעשר דידיה הוי ואמרינן בסמוך דבדמים ומעשר דידיה הוא דחייב רחמנא חומש ואמאי תני הילך המעות האלו דמשמע דנותנן במתנה דמשו"ה בעינן בנו ובתו הגדולים:
כשא"ל פדה לי משלך או פדה לך משלי. ומתני' תרתי קתני מעות הללו במתנה והמעשר שלי או פדה לך המעשר והמעות שלי ואין צריך ליתן המעות במתנה וברייתא דמייתי בפ' התקבל דלא תני התם אלא חד גוונא הא לכם מעות הללו ופדו בהן מ"ש מיירי דלא נתן להן הפירות אלא המעות ומשו"ה בעי לאוכוחי התם דקטן זוכה לאחרים דכיון דהפירות לבעל הבית ולא נתן לו אלא המעות הוי כזוכה לאחרים דאין כאן זכייה לעצמו כיון שאין לו בפירות כלום כן נ"ל וכן דעת רבנו שמשון ז"ל:
הוא ופדיונו. המעשר והדמים שפודין בו:
חמישיתו יוסף עליו. מדכתיב מעשרו וחמישיתו משמע כי היכי דחומש שלו הדמים של הפדיון הן שלו:
במה אנן קיימין. הך שפחה עבריה היכי דמיא אם בגדולה זכתה בסימנין ומאי בעיא גביה הרי היא יוצאה בסימנין כדנפקא לן מקראי פ"ק דקידושין:
ואם בקטנה. דלא הביאה שתי שערות עדיין כלום הקטן זוכה לאחרים ואע"ג דמתני' דזכי לנפשיה הוי מ"מ מרי דהך תלמודא ר' יוחנן הוא ומקראי מוכחינן אליביה דאפילו לדידיה נמי לא זכי דהא אמרינן בריש האיש מקדש איש זוכה ואין הקטן זוכה:
כמ"ד הקטן תורם. ר' יהודה סבר הכי פ"ק דתרומות תרומתו תרומה וכיון דכשר לתרום כשר לעשר וכשר לפדות. וברייתא דתניא בת"כ דממעט קטן מפדייה דדרשינן יגאל איש ולא קטן אתיא כרבנן דפליגי אדר' יהודה:
ה"ג א"ל ר' יוסי ואפילו כמ"ד אין הקטן תורם הקטן זוכה. והכי איתא בפר' חלון בירושלמי וה"פ דאפילו תימא רבנן גבי זכות מודו דזוכה והיינו כשיש לו דעת אגוז וצרור דהוא נוטלן ומצניען כדמפרש לקמיה:
המוצא בידו כמוצא באשפה. ששוטה בעלמא הוא:
גזלו גזל מפני דרכי שלום. כדתנן בהניזקין אבל אין מוציאין בידו בדיינין:
מצניען ומחזירן לאחר זמן. כשתובעין אותן ממנו:
גזלו גזל גמור. דמוצא אותו בדיינין מן התורה והגוזלו פסול לעדות ועובר בלאו:
ואינו זוכה לאחרים. דזכות מטעם שליחות הוי ואין שליחות לקטן:
כך הוא זוכה לאחרים. מדאורייתא ולדברי רב הונא אתיא שפיר מתני' דזוכה לאחרים מדאורייתא:
אין מתנת קטן מתנה. דכתיב וכי יתן איש פרט לקטן דאין נשבעין על נתינתו. ובפ' הגוזל קמא מסיק אין לי כשנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוים כדאיתא התם. אלו הן סברות דבני בבל דהיינו רב נחמן בר יעקב ורב הונא דכולהו מודו דקטן זוכה לעצמו וגזלו גזל גמור מן התורה ולא פליגי אלא לזכות לאחרים. אבל לדברי חכמים דהכא דארץ ישראל ומאן נינהו דפליגי על חכמי בבל היינו ר' יהודה בן פזי ור' יעקב ור' אבהו אליבא דר' יוחנן דכולהו מודו דאינו זוכה לאחרים קשיא דהיאך מתיישבת משנתנו:
אין גזלו. מחוור להוציאו בדיינין מן התורה עד שיביא שתי שערות:
הדא דתימר. דזוכה לעצמו להוציא ממנו בדין דזכה מדרבנן אבל לענין קרבן שבועה אם גזלו לקטן ונשבעו לו פטורין מקרבן שבועה דאין נשבעין על טענת קטן וה"ה דאינו זוכה לאחרים והיינו דמסיק ברם כרבנין דהכא מאי. כלומר קשיא. ובפ' התקבל נמי משמע דפליגי אי זוכה לאחרים מדאורייתא או לא אבל דזוכה לנפשיה מדאורייתא כולהו מודו וכן כתבו שם התוספות:
לעצמו לא יזכה. מן התורה:
דכתיב אל רעהו. דמשמע דנותן ומקבל שניהם גדולים:
הפעוטות. משנה היא בפ' הניזקין:
במטלטלין. אם מכר מטלטלין דאילו קרקעות בעינן בקי בטיב משא ומתן או בן עשרים כדאיתא בפ' מי שמת ומפ' בפ' הניזקין עד כמה כבר שית כבר שבע ומפ' טעמא משום כדי חייו דאי לאו זביניה זביני לא מזבני להו מזוני ולא זבני מיניה. והכא נמי רצו לזכות בו שיזכה במעות מ"ש:
בשיטת אפיוטות. הוא דלא פלוג רבנן בזכיותיו ואפילו דאית ליה אב:
והא תנינן. בפ' חלון:
אבל אין מזכה ע"י בנו ובתו הקטנים. אלמא דקטן כי אית ליה אב אינו זוכה וקשיא אמתני' ומוקי ליה דההיא בקטן שאין בו דעת כגון צרור ונוטלו אגוז וזורקו:
תמן תנינן. בפ' השואל בב"מ:
ושלחה. לו המשאיל ביד עבדו ביד שלוחו של משאיל כדתנן התם חייב באונסיו השואל:
שהעבד זוכה מרבו לאחר. דחשבינן דעבדו של משאיל זוכה לשואל הילכך כי נאנסה ברשות שואל נאנסה ובמתני' אמרינן דעבד כיד רבו דמי כדתנן הכא:
בעבד עברי. דאין גופו קנוי אבל עבד כנעני יד עבד כיד רבו דמי ולא יצתה מרשות משאיל לעולם:
בא"ל פתח לה והיא באה. וכיון דא"ל כן הוא קבלה עליה מכי יצתה מן הבית:
הנהיגה. א"ל השואל למשאיל הנהג אותה לי:
המשיכה. המשך אותה לי חייב אם מתה דברשותיה קיימא ואף על גב דלא אתא לידיה והכי אמרינן בגמרא דילן דכי אמר לו השואל למשאיל הכישה במקל והיא תבא ומתה דחייב:
אבל אין מזכה. העירוב שיזכו בו לאחרים:
לית הדא אמרה. שאין העבד זוכה מרבו לאחר דלא נפיק מרשותיה וקשיא למתני' דהשואל:
כר"מ דאמר יד עבד כיד רבו דמי. מתני' דחלון ודפירקין כר"מ דאמר בפ"ק דקידושין בכסף ע"י אחרים ולא ע"י עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו ורבנן פליגי עליה דבכסף אפילו ע"י עצמו דקסברי רבנן יש קנין לעבד בלא רבו:
והא תני אשתו. גבה דההיא דעירוב דתנן ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים וע"י אשתו ואי מוקמת מתני' דעירובין כר"מ דיד עבד כיד רבו והא ר"מ נמי סבר דיד אשה כיד בעלה והיכי מצי מזכה בידה לאחרים והא לא נפיק מידו דבתרווייהו פליגי ר"מ ורבנן בפ"ק דקידושין:
אינה פודה לו מ"ש. כלומר כדין בנו ובתו הגדולים בלא חומש דכיד בעלה דמיא ועדיין חייב להוסיף חומש והיינו כר"מ:
אשתו פודה לו מ"ש. בלא חומש דאין יד אשה כיד בעלה ותרין תנאי אליבא דר"מ והדין תנא דעירובין ודפרקין סבר דר"מ עביד יד עבד כיד רבו הילכך אין מזכה ע"י עבדו ושפחתו הכנענים ולא עביד יד אשה כיד בעלה הילכך מצי מזכה על ידה וכר"ש בן אלעזר אליבא דר"מ ובגמ' דילן פ"ק דקידושין אוקימנא דת"ק דהך ברייתא ר' יהודה היא דאמר מעשר ממון הדיוט הוי והכא במעשר דנפל לה מבי נשא עסקינן וכיון דממון הדיוט הוי חיילא עליה תקנתא דרבנן דהוי פירות לבעל וכיון דבזוזי דבעל פרקא בעי חומש ור"מ דפליג עליה ואמר דפודה לטעמיה דאמר מעשר ממון גבוה הוי הילכך אינו כשאר נכסים למקנייה בעל כתקנתא דתקון רבנן בו פירות לבעלה הילכך לא זכי ביה וכי פרקה ליה בזוזי דבעל לאו מעשרו הוא דזוזי דחד ומעשר דחד:
עושין כן במעות. שהיה נותן לו המעות במתנה ואומר לו פדה לי משלך כדלעיל אלא שהיו נוטלין המעות ובורחין:
עושין כן בפירות. כדקתני במתני' ואוכלין הפירות חוץ לחומה כשהבעל היה פודה אותן ונמצא בעל הבית קרח מכאן ומכאן:
מזכה לו א' מעשרה בקרקע. שיהו המעות והפירות בבית ואגב קרקעו משליטו בפירות והן נקנין לו באגב ואע"ג דאינן צבורין שם כדאיתא פ"ק דקידושין הילכך הוו להו פירות דאחר ומעות דבעל ואין מוסיף חומש ובזה היה תיקון העולם דלא היו יוצאין הפירות והמעות מיד הבעל:
וא' מעשרה בקרקע. לא דייק אלא כלומר דבר מועט:
א"ל אפרוק לך. א"ל ר' יונה לר' איניא בר סיסיי תרצה שאפדה לך פירותיך בזה הסלע שתתן לי:
אמר אי בעי מינס נסא. א"ל ר' איניא כן ואם תרצה לקחת הסלע קח:
חזר ונסתה מיניה. כלומר פדהו וחזר ר' איניא ולקח הסלע מידו:
וא"ר יונה כדשערית דעתיה דאילו נסתה לא הוה אמר לי כלום. אילו לקחתיה היה מוחל לך לכך החזרתיה לידו ונתתיה לו כשבא ללקחה ממני:
נסתה. נסבתה והבי"ת מובלעת כך פי' בערוך: