פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה ד
הפורט סלע ממעות מ"ש. הכא ל"ג בירושלם, וגרסינן ממעות מ"ש דהכי איתא בבבא מציעא בפ' הזהב. ופירש רש"י ז"ל דהאי גברא אית ליה פרוטות של מ"ש שיעור סלע חוץ לירושלם וקא בעי לחלופינהו בשל כסף:
בכל הסלע מעות. כלומר המעות שיש בידו יכול לחללן כולן עד שיעור סלע של כסף:
וב"ה אומרים בשקל כסף וכו'. ב"ה לחומרא הוא דמחמרי לדעת רש"י ז"ל שכתב וב"ה אומרים לא יפרוט לשולחני אלא חציין וטעמא שהפרוטות יוצאות בירושלם וכשיבא שם והוא צריך לפרוטות מיד לקנות צורכי סעודה ירוצו הכל אצל שולחני ויוקרו הפרוטות ונמצא מ"ש נפסד לפיכך אמרו רבנן דהאי גברא ישא פרוטות עמו להוציא במקצת ולכשיכלו יפרוט הכסף שבידו מעט מעט. ומה שכתב הרב שמעות דהכא היינו פרוטות מוכרח הוא דהכי מוכחן כולהו תנאי דסיפא וטעמא נפ' בס"ד. אלא מה שכתב דב"ש לקולא וב"ה לחומרא הקשו עליו התוספות דהא במס' עדויות תנן לה בפ"ק ולא תני לה בפ"ד בהדי הנך דב"ש לקולא וב"ה לחומרא ועוד הקשו עליו דהיכי תני הפורט ואלו הקושיות לא קשיין לי על דברי הרב הגדול ז"ל דרש"י ז"ל סובר דכי פרכינן בכל דוכתא וליתנייה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה לאו למימרא דבאותו פרק שמתחיל אלו דברים מקולי ב"ש וחומרי ב"ה דוקא קאמר דליתנייה שם דכמה תנאי פליגי על אותן שמנויין שם ומוסיפין עליהם בפירקין אלא בעדויות בכולה מסכתא הוא דקאמר ולכך תמצא בכל מקום שמקשה וליתנייה בקולי ב"ש וכו' מפ' שם רש"י ז"ל בעדויות כלומר בכולה מסכתא באיזה מקום שנויה וזו שנוייה היא בפ"ק (ועוד) דלפי הדרך שנפרש למטה יפה שנויה שם. ומה שהקשו עליו נמי דהא פורט קתני אינה קושיא דהא אסיקנא הכא בגמ' דמצרף הוא דקאמר כפי' רש"י ז"ל ואיידי דתנא סיפא הפורט דדוקא הוא תני נמי רישא הפורט. וכן פי' הראב"ד ז"ל בפירושיו ג"כ. ובפ' המפקיד נמי תניא גבאי צדקה פורטין לאחרים וכו' וההוא כוונתם לצרף קאמר דהפרוטות מחלידות בידם ועוד דפלוגתא דר"מ ורבנן בצירוף הוא דפליגי ורישא דומיא דסיפא ועוד דאין דרך להולך בדרך להוליך עמו משא של פרוטות אלא לצרפן בדינרי זהב או בדינרי כסף להקל המשא מה שאין כן לעומד בירושלם דדרכו לפרוט בפרוטות וליקח מן החנווני ירק וצורכי סעודה והיינו טעמא של בעלי הגמ' שפי' האי דהכא במצרף והשני כמשמעו. אבל מה שהוקשה לי בדבריו ז"ל הוא דאי טעמא דב"ה משום שיוקירו הפרוטות בירושלם ונמצא מ"ש מפסיד וכו' מאי שייכא הכא פלוגתא דר"מ ורבנן וכ"ת מילתא באנפי נפשה הוא ליתא דהא בעדויות קא תני לה בהדי פלוגתא דב"ש וב"ה דומיא דסיפא דפורט בירושלם דפליגי על ת"ק דב"ה כל הנהו תנאי ודמיין לריש עדויות דאשכחן רבנן דפליגי על ב"ה וב"ש ואמרי לא כדברי זה ולא כדברי זה. ואף שהיו ב"ד של אחריהם הנהו תנאי וה"נ נפ' הכא. ועוד לדידיה תמה דהיכי אמרינן בגמ' דינר כסף ודינר פירות דברי הכל אסור מ"ט דרבנן לכך נ"ל דטעמא דב"ש היינו דסברי דיכול אדם חוץ לירושלם לצרף אם יש בידו כל סך הסלע מפרוטות ובא לצרפן בסלע שיכול וכ"ש אם יש בידו חצי סלע מעין של כסף וחצי סלע בפירות או בפרוטות דשרי לצרפן בסלע וב"ה פליגי עלייהו בכל שעור סלע מפרוטות כיון דעבד בזיון למ"ש דפריק פירות כ"כ בנחשת עד שעור סלע ולא חייש דפרוטות מחלידות השתא שאוחז דרכו ללכת לא שרינן ליה לפרוקינהו לכולהו וכיון דלא שרינן ליה לפרוקניהו יזהר עצמן מעיקרא דלא פריק כ"כ פירות שיעור סלע בפרוטות נחשת וקנסינן ליה ולא יחליף אלא חצי סלע של פרוטות ויעמיד בידו חציין ויעלם לירושלם. והשתא ר"מ ורבנן דבית דינו פליגי על ת"ק דב"ה ביותר קלה דאפילו פירות וכסף על כסף דמודו ב"ה דשרי אפ"ה אסיר משום דמשמע מב"ה דדוקא הכא מחמרי משום דעבד בזיון למ"ש כולי האי וכדפרישנא אבל כי פריק חצי סלע במעין של כסף ויש לו פירות חצי סלע דכ"ע מודו דשרי כיון דליכא בזיון דמ"ש ואשמעינן ר"מ ורבנן דגם צרוף זה אסור ואפילו דינר כסף וחצי דינר פירות אסור לצרופי בכסף משום גזרה אחרת דאית להו כסף על כסף לא מחללינן כדאיתא במס' דמאי ומפ' בגמ' דדינר כסף דכ"ע לא פליגי דחשוב הוא ואפילו יש לו פירות שוין שני דינרין אסור להחליפן במטבע כסף דלא גריר כסף כזה אטו פירות וכן אם יש בפירות שיעור דינר חשיבי באנפי נפשייהו ולא שרינן לטפול להם מעות דכסף ולא גריר אגבייהו ואסיר ואע"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר דפירא אטיבעא הוא דאמר רחמנא וטיבעא אטיבעא לא וע"כ באיסורא דאורייתא פליגי דמוכח לקמן דהיכי דקתני אין מחללין דאיסורא דאורייתא חשיב ומ"ה אסור. ואע"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר כי פליגי בחצי דינר פירות וחצי דינר כסף שבא להחליף ולצרף בדינר ר"מ סבר אף הכא נמי לא גריר כסף גבי פירות וכסף ע"ג כסף הוי ואסור דנגע אתקנתא דכסף על כסף וכסף דתני ר"מ על דינר כסף קאמר דאסירא. ורבנן סברי דחצי דינר דבר מועט וגריר אטו פירות ולא חשיב אלא כמו פירות לחודייהו ע"ג כסף כן נ"ל:
הפורט סלע של מ"ש בירושלם. הכא ל"ג ממעות ופורט כמשמעו הוא שמי שיש בידו סלע של מ"ש ובא להחליפו בפרוטות בירושלם לצורכי סעודה כדין מעשר שני והכי מפ' תלמודא הכא דסברי ב"ש דכספא לגבי פירא מחללינן:
בכל הסלע מעות. פי' רש"י ז"ל בפ' הזהב כלומר כל הסלע יכול לחללו ולהחליפו בפרוטות. וטעמא כדמפ' ר' יוחנן היא כסף היא נחשת והוי כמו כסף על כסף. א"נ דכיון דהוא בירושלם לית לן למיגזר כדאמרינן בגמ':
בשקל כסף ובשקל מעות. פי' רש"י ז"ל לא יחליף בפרוטות אלא חציים שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כולם ויפקידם בעיר עד רגל אחר והפרוטות מתעפשות ומחלידות ואם יחזור ויחליפם בסלעים נמצא שולחני משתכר שני פעמים ומ"ש נפסד עכ"ל. א"נ משום סחורה דדרך הוא דהמחליף כל הסלע בפרוטות דאין מפסיד אלא אדרבה מרויחין לפעמים וס"ל לב"ה דאסיר משום סחורה והוו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא:
הדנים לפני חכמים. בגמ' מפ' להו ופליגי אדב"ה ומחמרי טפי ולא שרו חצי סלע להחליף בפרוטות בירושלם אלא דוקא שיעור דינר. ור' עקיבא מחמיר טפי ולא שרי אלא שמינית סלע בפרוטות והיינו דקאמר ריבעת מין מטבע דהוו ג' מעין רביע חשיב לגבי שקל דקאמרי ב"ה:
ד' אספרי. פי' הראב"ד ז"ל היינו מעין בלשון יון קרוי מעה אספרו לבנים דהיינו מעין וכך משקלו מעה י"ו גרגרי שעורה. ור' טרפון לא שרי אלא שתי מעין להחליף בפרוטות לחוד, וה"ק הדינר השני של שקל השני יקח בו ד' אספרי כסף בכסף ונשארו שני מעין שיחליף בפרוטות לחוד וכל חד וחד אתי למעוטי משיעורא דחבריה:
יניחנה בחנות. ולא תהיה בידו. וטעמא מפ' בגמ':
כנגדה. כנגד סך המעות של הסלע ובכל פעם יחלל הפירות כי היכי דלהוו חולין ביד החנוני:
מי שהיו מקצת בניו טמאים. בגמ' מפ' טמאין טומאת מת דאין מטמאין כלי חרס אלא מאוירו שיכניסו ידיהן לתוך האויר דתנן בפ"ק דכלים השרץ והשכבת זרע וטמא מת הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינן מטמאין במשא ומפורש בהעור והרוטב דהיסט מטעם משא הוא טמא הילכך כיון דאין להן היסט מצו טמאים לערות מן הכד לתוך כוסן ובלבד שלא יכניסו ידן לתוך חללו של כלי חרס דאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו אלא מאוירו דאילו הוו טמאים טומאת זיבה הא מטמאין בהיסטן ואין תקנה אלא שיערה אחר לטמאין. ומתני' מיירי דאפילו אם יערו טמאים גופייהו שרי כדאיתא בגמ':
מה שהטהורים שותין סלע זו מחוללת עליו. על יין ששותין. דאמרינן בפ' הערל דמ"ש בין אכלו בטומאת גופו בין אכלו בטומאת עצמו לוקה ויליף לה התם מקראי ומש"ה תני הכא כדי שלא יכשלו לאכלו בטומאת עצמו וטמאין נמי לא יכשלו לשתות מ"ש טהור בטומאת הגוף:
אומר מה שישתו הטהורים ממנו תהא סלע זו של מעשר מחוללת עליו ונמצא מה ששתו טהורים היה מעשר ומה ששתו טמאים היה חולין:
שותין מכד אחת. ואינן חוטאין וכדפרישית:
בפירות שאין בהן כדי כסף. ס"ל לתלמודא דעל כסף דתני ר"מ על דינר הוא דקאמר הילכך לא צריך לפרש דכסף קמא שאינו דינר אלא הפירות הוצרך לפרש שאין בהן כדי דינר דקי"ל דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ומפ' ואזיל דהפירות אין בהם כדי דינר כסף ואפ"ה קא אסר ר"מ דאע"ג דהוה אמינא דגריר כסף אגבייהו דפירות דכסף לית ביה שעורא ופירות לית בהו שיעורא דהא לא חשיבי פירות שאין שיעור דינר בהם כי היכי דנימא דכסף הוי לחוד ופירות לחוד והוה ליה דמחלל פירות על כסף לכתחלה. ואשמועינן דאף בזו ר"מ קא אסר ורבנן פליגי דהני לאו כסף חשיבי וכולהו פירות מעיקרן נינהו הילכך מותר לכתחלה:
אבל אם יש בפירות כדי כסף. דהיינו שעור דינר הוי הכסף לחודיה ומודו רבנן דאסור:
דינר כסף ודינר פירות אסור. כלומר או דינר פירות אסור ואפילו לרבנן דדינר חצי שקל הוא ואפילו לאשה חשובה לב"ש חזייא דמיקדשא ביה הילכך לא יחללנו ואפילו בהדי פירות טובא ולישנא דקיימא הוא וה"ק דינר כסף לטופלו בהדי פירות שני דינרים לחללן במטבע כסף של ג' דינרין או דינר פירות ובהדייהו חצי דינר כסף לחללם בדינר בכל מקום דאיכא דינר שלם ליכא טפלה לכ"ע אלא בחצי וחצי הוא דפליגי. וכן מצאתי לרבינו יצחק ז"ל שפירש כגון שיש לו חצי דינר כסף ופירות שוים חצי דינר פליגי ר"מ אוסר ליתן הפירות עם חצי הדינר וליקח דינר שלם אלא יניח חצי הדינר ומן הפירות יקח חצי כסף אחר וחכמים מתירין ע"כ. וזהו כמו שכתבתי:
הדנים לפני חכמים בן עזאי ובן זומא. ואמרי' בפ"ק דהוריות תלמיד והוא ראוי להוראה כגון מאן אמר רבא כגון שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי שהיו יושבים לפני חכמים והיו ראויים להוראה והיו דנים לפניהם ורבנן מוחלים:
אלו הן התלמידים. לכאורה נראה שבא לפ' מאן נינהו למדין לפני חכמים. וקשה דבפ"ק דסנהדרין מפרש דהיינו לוי מרבי הקדוש. לכך נראה שבא לפ' למדין לפני ר' דגרסינן ליה בפ' התודה אמרו למדים לפני ר' וליתי לחם, ופי' רש"י ז"ל שם דהיינו לוי. וקשה דמוכח התם דלאו היינו לוי. אבל הנכון הוא הני דאמרינן הכא דהיינו ר' חנניה בן חכינאי ור' אלעזר בן מתיה והא דקרי ליה התם למדין לפני ר' וסיעתו הוא דקאמרינן. ומוכח בפ' אע"פ דר' חנניה בן חכינאי בימי ר' הוה:
עדה הקדושה. כל מקום המוזכר בתלמוד עדה הקדושה אמרו הם ר' יוסי בן המשולם ור"ש בן מנסיא ולאו היינו קהלא קדישא דאמרי' בעלמא דהא בפ' אין צדין אמרינן אמר ר' משום קהלא קדישא דבירושלם ר"ש בן מנסיא וחבריו אמרו הלכה כר' מאיר. ופרכינן אמרו והא אינהו קשישי מינייהו אלא פשיטא כר"מ אמרוה. ופי' רש"י ז"ל אמרו בתמיה וכי אפשר שקהלא קדישא אמרו דבר זה על ר"ש בן מנסיא שר' שמעון בן מנסיא וחברו אמרו הלכה כר"מ ועבדי כוותיה והא אינהו קדמי וקשישי מיניה טובא קהלא קדישא דאמרה ר' להך שמעתא משמייהו קשישי מר' שמעון בן מנסיא טובא דהא ר"ש בן מנסיא בימי ר' ובניו היה כדתניא בברייתא דאבות א"ר שמעון בן מנסיא אלו שבע מדות שמנו חכמים לצדיקים כולם נתקיימו בר' ובניו ע"כ לשון רש"י ז"ל. וכבר ראיתי מי שטעה בזה:
שמא ישכח ויעשה אותן חולין. אילו יהיו מעות בידו בכיסו ישכח שהן דמי מעשר ויוציאם בירושלם דבר שאינו צורכי סעודה אבל כשאינו נותן לו אלא שיעור אכילה מדי יום יום יזכור ולא יטעה. ע"כ פי' משניות אלו וגמרא שלהן לפי דרכו של רש"י ז"ל דסובר דרישא דתני ממעות הוא שיש לו פרוטות ומחליפן כדי לקבל סלע כסף והכי מפ' לה בירושלמי דמצרף הוא דבעי למימר. ולעיל נמי קאמר עלה מעשר מחללין לגבי פריטי והא דקתני הפורט ר"ל שמונה סכום פרוטותיו לקבל הסלע ופי' הגמרא יש לנו לקבל דאינהו הוו בקיאי בפי' המשניות יותר מדורות אשר באו לאחריהם ועוד דלהכי תני ממעות לומר דמעות הוו בידו וסיפא לא תני ממעות דהסלע הוא דבא להחליף ועוד סובר רש"י ז"ל דהני תרתי מתני' קולי ב"ש וחומרי ב"ה הוו ולא קשה דאמאי לא תני להו בפ' קולי ב"ש וחומרי ב"ה דהא בבא דלקמן דקתני דמחמרי ב"ה ואמרי לא שמענו אלא בבאה מן הקציר עד סוף הפרק לא קתני להו התם וטעמא דלא תני להו התם אלא אותם דלא חזרו ב"ה והודו לב"ש אבל הך דחזרו וכו' ה"נ לא קתני התם אלא אותם דשאר תנאים לא חלקו עלייהו דב"ש וב"ה והני חלקו עליהן שמאי גופיה ושאר תנאים כגון הכא דחלקו עליהן דנין לפני חכמים וכו' ושמאי גופיה ודלעיל דפליגי ר"מ ורבנן עלייהו דב"ה. וכבר כתב רבנו שמשון ז"ל דבירושלמי משמע כדברי רש"י ז"ל. ועוד הוכחת מחלוקת התנאים בתרי בבי הוכחה גמורה היא. ובתוספות שנץ חזרו והודו לרש"י ז"ל מן הטעם הזה:
ונקטינן השתא דאיכא תלתא גווני קולי ב"ש וחומרי ב"ה שנויים בעדויות. חדא גוונא דפליגי עלייהו תנאי דמחמרי טפי מינייהו והיינו הנהו דתנינן הכא ושנויין אגבן הנהו דפליגי עלייהו נמי דמקילין טפי מינייהו אלא שחזרו בהן והודו והדר תני חומרי דב"ה דלא איפליגי עלייהו תנאי כלל פירקא באנפי נפשיה והדר תני פלוגתי אחריני דחומרי ב"ה נמי נינהו אלא דהוו אליבא דחד תנא כגון ר' יהודה שהיה שונה ששה דברים על אותם של מעלה ור' יוסי נמי היה שונה כך וכך על אותן של מעלה ותנאי אחריני דלא מנו אלא כ"ד ותו לא הוו סברי דבשאר מילי לא אפלגי ב"ש וב"ה עלייהו אלא כולן הוו שוין בדברים ההם ומחמירין היו ויש סברות אחרות כאן ונלאיתי לכתבן:
אם באומר מכבר משקה מעורב הוא. פי' רבנו שמשון ז"ל כלומר מעכשו יהא מחולל כפי מה שיגיע לטהורים נמצא דהכל מעורב ואף הטמאים שתו מעשר ממשקה המעורב בחולין ולקו אטומאת הגוף:
ואם באומר לכשישתו למפרע חולין שתו. שאמר אחר ששתו הא אין הסלע מתחלל על מה ששתו:
אלא כן אנן קיימין באומר מכבר לכשישתו. ודומה לנותן גט ומתנה ואומר הרי זה גיטך מהיום אם מתי. לשון ר"י ז"ל:
בטמאין טומאת זיב לא בדא. דהזב מטמא בהיסט, שהטמאין מערין מתוך הכד לתוך כוסם וטימאו את הכד וכל אשר בו ואין יכול לחלל מ"ש עליו:
אפילו טמאין טומאת זיבה. מצינן לתרוצי מתני' דלעולם שותין מכד אחת ואין חוטאין:
הדרן עלך פרק מעשר שני תניין בס"ד: