אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו

פרק ב

פרק א

הלכה א

הדרן עלך מעשר שני קמא

לאכילה ולשתייה ולסיכה. תוך חומת ירושלם. ובגמ' נפקא לן סיכה מקראי:

דבר שדרכו לאכול ולשתות. בגמ' מפ' לה:

שדרכו לסוך. כדמפ' מתני' לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן. ומפ' בפ' הערל דאפילו שמן טמא מותר לסוכו בירושלם: אין מפטמין שמן של מ"ש. לשום בו תבלין וראשי בשמים שבולעין את השמן ואזיל לאיבוד דשרשים אין נאכלין:

ואין לוקחין שמן מפוטם. בדמי מ"ש דבעינן דבר השוה לכל נפש ואין זה אלא לאסטניס ומפסיד דמיו בו לפי שמוכרין אותו ביוקר:

אבל מפטמין את היין. לעשות ממנו קונדיטון דהא אורחייהו דאינשי הוא ודכוותה נמי שרי בתרומה ובשביעית דבכולהו אית בהו מצוה דאכילה כדתנן פ' כלל גדול רבא:

נפל לתוכו דבש. לתוך יין של מ"ש נפל דבש ופלפלין דחולין והושבח היין השבח לפי חשבון כגון שרוצה לפדותו חוץ לחומה רואין כמה שוין דבש ופלפלין מעה ויין שתי מעין והשתא שהוא מפוטם שוה ד' מעין פודהו בשני מעין ושני שלישי מעה:

דגים שנתבשלו וכו'. תני לה לאשמועינן דהא דגים עיקר הויין ומסתיין שפודה הקפלוטות ולא השבח קמ"ל כיון דשבחן ניכר פודה גם את השבח:

עיסה של מ"ש וכו' השבח לשני. השבח לעיסה של מ"ש ואין נותנין כלל משבח הפת לעצים של חולין לפי שאין ממש העצים ניכרת בפת:

זה הכלל כל ששבחו ניכר. בגמרא פליגי בה אמוראי:

דם שקרש. דם שנקפא מעצמו:

אינו לא אוכל ולא משקה. קס"ד דאפילו לאיסור כרת מיירי:

כמות שהוא ושתהו:

המחה את החלב וגמעו חייב. בפ' העור והרוטב מרבינן ליה מקרא דכתיב הנפש לרבות השותה. ופי' רש"י ז"ל דכתיב ונכרתה הנפש נפש משמע דבר המיישב דעתו של אדם ואפילו שותה כמו אם יש את נפשכם שהוא לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו ע"כ הקפה את הדם ואכלו. מוקמינן ליה בפ' הקומץ רבה כגון שהקפה בחמה דהדר להיות צלול אב הקפהו באור פטור דלא מחייב כרת אלא על הדם הראוי לגב מזבח ודם שבישלו אינו ראוי לכפרה:

מה עבד לה ר' יונה דאנן נימא דכי כתיב לא תאכל היינו בהקפהו דחמה ובשתייה נמי מריבוי נפש:

לטמא טומאת אוכלין. דבעי מחשבה כדתניא בסיפא דההיא חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלין למשקה בטלה דעתו ואינו מכשיר כשאר דם גם לא הוי משקה שאם נגע בו טומאה ונגע בו ככר של תרומה לא טמאהו:

בכל אשר תאוה נפשך. וכתיב בסיפיה דקרא ואכלת:

אוריזנייא וגמזוזיניא. מיני תבשילין ידועין להם שנותנין בהן יין:

הכי גרסינן והכי איתא נמי ביומא פ' בתרא ר' יוסי שמע לה מן הדא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת אמרין חברייא קומי ר' יוסי אמור דבתרה וכו'. והכי פירושא תנן בפ' שבועת ביטוי שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת וטעמא דאע"ג דשתייה בכלל שבועה של אכילה אינו חייב אלא אחת דהוי כמו אכל ואכל בהעלם אחד. ומהכא מוכח ר' יוסי דשתייה בכלל אכילה דאי אמרת בשלמא שתייה בכלל אכילה איצטריך ליה לתנא לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת אלא אי אמרת שתייה לאו בכלל אכילה מי שנשבע שלא אוכל ואכל והלך בדרך או ביקר את חברו אצטריך לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת. ואמרי ליה רבנן לר' יוסי אימא סיפא:

שבועה שלא אוכל ולא אשתה ואכל ושתה חייב שתים. כלומר דלדידך כיון דאמר שלא אוכל איתסר ליה בשתייה, וכי אמר תו שלא אשתה אמאי חייב הוי כמו שלא אשתה שלא אשתה תרי זימני דלא מיחייב:

ומשני אילו מי שהיו לפניו שתי ככרות ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'. כלומר כיון דאמר ככר זו גלי אדעתיה דלא אסר נפשיה אאידך ומשו"ה חזר ונשבע על האחרת חייב, ה"נ כיון דהדר אמר שלא אשתה גלי אדעתיה דאכילה דאמר ברישא אכילה גרידתא הוא דקאמר ולא אסר נפשיה אשתייה הילכך כי חזר ונשבע אשתייה ואכל ושתה בהעלם א' חייב שתים והכי איתא בגמ' דילן:

דאנן אמרין שבועה שלא אוכל. ותו לא ועלה קתני ושתה משקין שאין ראויין לשתייה שפיר קא מוכחת, אבל לרבי ששנה בהך מתני' שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, מאי איכא למימר:

אינו חייב אלא חטאת א'. בפ' בתרא דיומא תנן לה ותנן בסיפא אכל ועשה מלאכה בהעלם אחת חייב שתי חטאות:

אלא שתיתי. בתמיה כלומר דאינו מתודה בוידוי אלא שלא אכל באבלותו מן המעשר הא מישתא שתה אלא על כרחין היינו אכילה היינו שתיה. וכל הני אמוראי שקלו וטרו לאשמועינן דאם אמר שבועה שלא אוכל והוא שתה דחייב כדמפ' ואזיל:

שבועה שלא אשתה ואכל. מי מיחייב:

ומשני. שתיה בכלל אכילה אבל אין אכילה בכלל שתיה:

תירושך זה היין. דכתיב ותירוש יקח לב, ועוד דמתרגמינן חמרך:

ויצהרך זו סיכה. דליכא איניש דאכיל שמן לחוד דאזוקי מזיק ליה כדאיתא בריש כיצד מברכין:

ואינו מחוור. אין דרשא זו של סיכה מחוורת לדרוש יצהרך הכ' בהאי קרא דלא תוכל דבסיכה קא מיירי אלא באכילה הוא דמפ' ליה דאי בסיכה מפרש ליה אי הכי אם נכנס שמן של מ"ש בירושלם ויצא וסך אותו בחוץ ה"נ דלילקי כמו אם אכל. וכי תימא מאי שנא דאמינא נכנס ויצא למלקות:

דא"ר יוסי בר חנינא. דאינו חייב על לאו דלא תוכל אלא כשנכנס ויצא. ומפרש טעמא בפרק הלוקין דכתיב בתר לא תוכל לאכול בשעריך כי אם לפני ה' אלהיך וגו' ודרשינן הכי כל היכא דקרינן ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך:

בשבת בין סיכה וכו'. דלית ביה גזרה דשחיקת סממנין:

ביום הכפורים. דאית ביה שבתון דהוי איסור עשה, וכרת דאכילה ליכא:

והתניא שוותה סיכה לשתייה. ומשמע לכל מילי וילפינן לה בפ' ר' עקיבא מדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו:

ומשני לאיסור ולתשלומין. כגון גבי תרומה:

אבל לא לעונש. דאפילו גבי תרומה אין לוקין עליה כי סכו ממנה זרים:

ולא יחללו להביא את הסך ואת השותה. ברייתא היא בת"כ גבי תרומה:

לית כאן שותה. דלשתייה לא איצטריך קרא דלא תחללו דמדכתיב וכל זר לא יאכל קדש נפקא דהא שתייה בכלל אכילה היא כדלעיל:

דלא כן. דאם לא כן:

דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף. דהא יין דתרומה כתיב תירוש בהדיא ודרך תירוש לשתותו ומתרי קראי נפקא דכתיב לא יאכל קדש וכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן לך נתתים ולמה ליה לתנא לצרפו ולסמכו לריבוי דלא יחללו אלא דעיקר דרשא הוי לגבי סך בתרומה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהל' תרומה פ"י דהסך לוקה מקרא דלא יחללו:

מניין שהוא מחוור בעשה. דסיכה דמ"ש חוץ לחומה דאית בה עשה, כשנכנס לירושלם ויצא עובר בעשה דיצהרך הכתוב בקרא דואכלת לפני וגו' דרשינן ביה סיכה כשהיא לפני ה' יש לך היתר אבל סיכה חוץ לחומה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. ואע"ג דיצהרך הכתוב בקרא דלא תוכל לא מחוור למילקי עלה דסיכה דלא בריר לן ההוא יצהרך אלא באכילה, מ"מ יצהרך דקרא דואכלת שהוא עשה מחוור לן למידרש ביה סיכה. ומהיכא מחוור לן דהאי קרא דלא נתתי ממנו למת לא מיתוקם אלא בסיכה כדמפ' ואזיל והיכן הוזהר עליו שהוא מתודה עליו ע"כ משום דדרשינן ואכלת לפני ה' ויצהרך ודרשינן תסוך ממנו לפני ה' ולא תפסידנו. א"כ למדנו שלא יסוך ממנו למת. וה"נ דרשינן לפני ה' תסוך ולא חוץ לחומה. והסך ממנו חוץ לחומה עובר בעשה:

דבר שהוא אסור לחי הוא. ארון לחי דומיא כגון לקנות בירושלם אהל מדמיו ותכריכין לחי דומיא כגון לקנות מדמיו מלבושין:

ואסור לחי. דכל מידי דלאו אכילה אסור כדתנן במתני' אלא לסיכה הוא דאיצטריך וקמ"ל דלמת אית בה איסור אפילו בירושלם ולחי שרי בירושלם הא למת תוך ירושלם או לחי חוץ לירושלם לא. ומתני' דפ' בתרא לאו דוקא ודרשא פשוטה נקט:

ולא קניבת ירק. מה שחותכין וקוטמין ומשליכין העלין שאינן יפין לאכילה קרוי קניבה לשון כריתה וקטימה כדתנן משיחסום ויקנב פי"ו דכלים שקוטמין הקיסמין הבולטין:

נתקלקלה צורתו. שעבר עליו לילה א' דבתוספתא קתני שעברה צורתו ולינת לילה משמע דהוי עיבור צורה:

לכוס חטים חיות. כל מילתא דאינה דרך אכילה קרוי כסיסה כי ההיא דאמרינן ראוי לכוס הכוסס את החטה:

אין שומעין לו. וטעמא דכיון דכתיב אכילה היינו כדרך בני אדם:

אניגרון ואקסיגרון. מפורש בריש כיצד מברכין אניגרון מיא דסלקא אקסיגרון מיא דכולהו שלקי. ופי' רש"י ז"ל מיא דסלקא מים ששלקו בהם תרדין. דכולהו שילקי כל מיני ירק שלוק דדרך לאכלו בטיבול ולא לשתותו בעיניה:

לא יהא מגמע חומץ ופולט. בפ' שמונה שרצים פריך למימרא דחומץ מעלי לשנים והכתיב כחומץ לשינים. ומשני הא בקיוהא דפירי הא בחומץ דיין שלא נתבשל כל צרכו בענביו קשה לשינים. ואי בעית אימא הא והא בחלא הא דאיכא מכה הא דליכא מכה איכא מכה מסי ליכא מכה מרפי:

לא יגמע ופולט. דמוכח דלרפואה הוי והתורה אמרה ואכלת ולא לרפואה:

מגמע ובולע. מוקי לה התם לפני טיבול. ופי' רש"י ז"ל לפני אכילה מותר שדרכן היה לטבול בחומץ בכל יום והרואה אומר זהו טיבולו. ולאחר טיבול אסור שהכל יודעין שכבר סעד וטיבל כל צרכו:

ומטבל. כדרכו מאכלו ופתו בחומץ ואם נתרפא נתרפא וליכא משום ולא לרפואה דאפילו בשבת נמי כה"ג שרי כדתנן בח' שרצים:

החושש בגרונו. וצריך לתת בו שמן הרבה דהו"ל שמן עיקר ואניגרון טפל:

לא יערערנו בשמן. בפ' כיצד מברכין מייתינן לה ופירש"י ז"ל דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מינכרא מילתא דלרפואה הוא עושה ואיכא משום ולא לרפואה:

בשמן תחלה. כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו:

אניגרון וגומע. דדרך אניגרון לשתותו ואע"ג דלרפואה קא מיכוין מ"מ אית ליה הנאה מיניה ושרי כדאיתא התם בפ' כיצד מברכין:

סך שמן. דהא אפילו לבריאים אורחיה הוא:

ואינו סך יין וחומץ. דהא אין דרכו לסיכה:

מכיון שנסרח פקעה ממנו קדושתו. ופשיטא דפקע מיניה קדושת מ"ש דהא לא חזי לאדם וסכין בו סנדלים:

ומשני מה צריכא לי שביעית. דכי קא מיבעיא ליה שביעית דחמירא ממעשר דבמאי דלא חזי לאדם ואף על גב דחזי לבהמה לית ביה מעשר כדתנן כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל אדם וכו' מה שאין כן בשביעית דאפילו מילתא דחזיא לבהמה אית בה קדושת שביעית ושמן שנסרח חזי לסוך בו מכת בהמה הילכך אית ביה קדושת שביעית:

זה שהוא לוחש. לחישה למי שכואב לו ראשו וכבד גופו מחמת עין הרע לוחשין עליו לחישות ויש מי שנותן על היד שמן טיפין טיפין על גבי ראשו ויש שנותנין טיפין טיפין ע"ג כלי שיש בו מים. והיינו דאמרינן בפרק חלק מעבירין כלי ע"ג העין בשבת ואע"ג דקא מבטל כלי מהיכנו שלא כפי' רש"י ז"ל שם. לית כאן משום דרכי האמורי דקים להו דאית בהו רפואה ואפילו בשבת:

מאיסא. היכא שהשמן מאוס:

בין ביד בין בכלי מאוס הוא. דכיון דמאוס הוא לאו אורחיה ליתנו בראשו הילכך נותנו ביד ובכלי ולא פליגי:

מע"ש אסור. דאין נותנין השמן ע"ג הכלי דכתיב ואכלת ולא לרפואה הילכך נותן על ראשו דסיכה היא וסיכה שריא וכי קא שרי בין ביד בין בכלי לענין שבת מיירי ובשמן שאינו של מ"ש:

מעשר שני מותר. דאע"ג דהוא לרפואה כיון דשמן דרכו לסיכה על ראשו שרי:

א"ר יוסי וכי כל שהוא וכו'. ר' יוסי אתא לסייע לר' יונה וה"ק ואם תעלה על דעתך להקשות לאוקמתא דר' יונה ולומר היאך אפשר דיד וכלי שרו לענין שבת ואסירי גבי מ"ש ליתא וכי תעלה על דעתך להשוותן דכל שהוא מותר בשבת מותר במ"ש:

והא תניא מדיחה אשה ביין בנה בשבת מפני הזיעה. אם זיעת בנה מוסרח:

ובתרומה. קי"ל דאסור דמאבד אוכלי תרומה ומ"ש הוי כדין תרומה דבכולהו כתיב בהו אכילה:

ובלבד שלא יעשה בשבת כדרך שעושה בחול. שישנה קצת:

דתנינן תמן. פ' בצל בתרומות:

מתיר בצחנה. כשנתן בצל של תרומה לתוך דגים קטנים וסתמן ריחן נודף ולא הטילו בהן אלא לשאוב זוהמתן:

צחנה. דגים קטנים כדמשמע פ' הנודר מן המבושל אלמא דס"ל לר' יהודה דקפלוט ובצל אין נותנין טעם לשבח בדגים ובמתני' תנן איפכא:

ר' אבהו בשם ר' יוחנן. בפ' גיד הנשה מייתי לה. ופירש רש"י ז"ל משערין אותן כאילו האיסור בצל או קפלוט ואילו היה נותן טעם באיסור הזה אסור ובאיסורין דלא מצי למיטעמינהו קאמר כגון מין ומינו ע"כ. אלמא דבצל וקפלוט לתת טעם נותנין אותן ולא לשאוב הזוהמא:

בבצל של הקדש ושל ע"ז. כלומר ר' יהודה פשיטא דלא פליג בנתינת טעם של הבצל אלא דמקל גבי תרומה דמעשר ירק מדרבנן הוא אבל גבי הקדש וע"ז דחמירי דאיסורן שוה בכל פשיטא דחוששין לטעמם. ומ"ש נמי כיון דטעון מחיצה בין לכהנים בין לישראל כהקדש דמי:

כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון. קסבר ר' יוחנן דלא חשיב חלק חולין לגבי מעשר כדי שנחלוק השבח גם כפי החולין אלא כשהותירה מדה משיעור המעשר דמעיקרא. ושבחו ניכר דקתני היינו שניכר במדה מלבד דיש שבח דמים:

אבל אם אין בו הותיר מדה. אפילו דיש בה טעם ניכר בחיך ושבח דמים נותנין כל השבח לשני והיינו למעשר שני:

וריש לקיש. מקל ואמר דניכר דקתני היינו ניכר בטעם סגי ואע"ג דלא הותירה מדה וכ"ש אם הותירה:

עיסה של מ"ש שאפאה. בעצים וכו' והא הכ' דיש שבח עצים בפת ומשום דלא הותיר הפת ממדתו קתני כל השבח לשני:

ומשני לה שאין טעם שבחו ניכר. כגון דלא הניח בתנור אבוקה כנגד הפת דבכה"ג לא מיקרי שבח עצים בפת כדאיתא בפ' כל שעה אבל אה"נ דאם יש שבח עצים בפת השבח לפי חשבון:

דגים שנתבשלו וכו'. השבח דבצלים לפי חשבון וקא ס"ד דפרקינן לבצלים לפי חשבון אע"ג שנאכלו הדגים:

שבישל שניהם כאחד. ומודי ר' יוחנן כיון דמינכר ולא מיערבי הדג והבצל דחשיב ואפילו שנאכלו דגים, כדינן עומדין דכיון דבשלן כא' חשב לטעם שלזו ושלזו וכי א"ר יוחנן היינו כגון יין של מ"ש שנפל לתוכו דבש דלאו אדעתיה ולא נתבשל כאחד בההוא הוא דבעינן הותיר מדה:

ר' יונה בשם רב הושעיא בעי. מקשי כמתמיה על המקשן כלומר אע"ג דבשל זה לעצמו וזה לעצמו ואפ"ה יש בזה טעם של חברו ובזה טעם של חברו והותיר מדה הוי ומודי ר' יוחנן ור' יוחנן מיירי בדבש שנפל לתוך יין דאין לעצמו ניכר הדבש:

האשה ששאלה מחברתה. היא עירבה לצפון וחברתה לדרום:

הרי זו כרגלי שתיהן. דתבלין ומלח לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל, ובמים ר' יהודה פליג עליה התם והא הכא דלא הותירה המדה ואפ"ה חשיבי לחלקה ואסור להוליכה למקום חברתה:

עשו למדת הדין. דכיון דניכר הטעם לא רצו לבטלם בחלק חברתה:

ואפילו עצים. ואפילו שאלה ממנה עצים:

עצים אין בהן ממש. מקלא קלי להו נורא ואפ"ה גבי תחומין חשיבי:

השבח לשני. והא הכא דתבלין יהבי טעמא וניכרין בחיך ואפ"ה שדינהו בתר שני:

שאין טעם שבחן ניכר. דמיירי ברייתא דלא מינכרי כולי האי בחיך ואין הטעם שלהן ניכר בתבשיל וכגון דלא תקיפי כולי האי:

לא יצא מ"ש מידי פדיון שלו. כלומר דאע"ג דלא נתבשלו התבלין בהדי התבשיל אלא שאחר סילוקו מן האור נתנם ולאו קפלוטות הן אפ"ה לא יצא מידי פדיונו השנוי במשנתנו דהיינו דגים שנתבשלו דהיינו תבשיל של חולין וקפלוטות של מעשר והיינו שנתבל התבשיל בתבלין של מעשר וקתני השבח לפי חשבון. וקשיא ליה לר' יוחנן דהא הכא לא נתבשל כאחד ודמו תבלין לדבש ויין וקתני לא יצא מידי דין משנתנו. ומפ' תלמודא דמוקי לה ר' יוחנן שיהא שם הותיר מדה וכגון בולבסין דחולין שתבלן בשומין דמ"ש שיש בשומין הותיר מדה וקמ"ל דאע"ג דלא היו צריכין התבלין לתבשיל אפ"ה השבח לפי חשבון:

ור"ל. מוקי לה כטעמיה דבטעם תליא מילתא:

הלכה ב

אין סכין שמן של מ"ש וכו'. היה נראה לפ' דר"ש פליג את"ק דריש פירקין דשרי סיכה במ"ש, וכן דעת ר"ש והרא"ש ז"ל. ואינו נכון דא"כ קא פליג ר"ש אכללין דסיכה כשתייה וא"כ הוי ליה לתלמודא לעיל למפרך ולר"ש קרא דיצהרך דכתיב בקרא דואכלת דמחוור הוא מאי עביד ליה דבשתייה אזוקי מזיק ליה ותו דשלא כדרך הנאתו הוא כדאיתא בריש כיצד מברכין. ושלא כדרך הנאתו במ"ש קי"ל דאסור כמו בתרומה ושביעית כדתנן בפירקין אלא ע"כ בסיכה הוא דמוקי ליה וכ"ת דמוקי ליה ע"י אניגרון הא ליתא דא"כ קרא [דולא] נתתי ממנו למת במה מוקי ליה ועוד דמשמע ממתני' דמודי ר"ש דאיכא סיכה בתרומה ואי ר"ש לית ליה סיכה מנא להו דמודי ר"ש בתרומה דהא גבי תרומה אכילה נמי כתיבה. והרמב"ם ז"ל פי' אסור לאדם שיאמר לחברו בירושלם שהוא המקום המיוחד להוצאת מ"ש שימשח אותו בשמן של מ"ש לפי שתמשח יד המושחו ותהיה זאת שכרו על המשיחה שמושחו והוי כמו משתכר במ"ש. וגם זה אינו נכון כלל דעל הניית אצבע מי חששו ואפילו כל היד נמי לא חששו ור"ש מאריה דכוליה תלמודא הוא דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ועוד מאי בעו בגמ' מאי הקלו בתרומה ומייתי ההיא דתניא סך כהן וכו' וההיא לאו משום שכר קתני לה אלא משום איסור סיכה לזרים נגעו בה כדמפ' טעמא בכריתות פ"ק ומתו בו כי יחללוהו כתיב והאי הא איתחיל דכיון דסך הכהן בו כבר נתערבה זיעת גופו בשמן וכיון דבטל ליה בהיתירא בטיל ליה. ולדברי המפרשים ר"ש וכו' טפי קשיא אטו מתני' שקלת מעלמא דסיכה שריא [במ"ש] (בתרומה) והא משנה שלימה היא במס' שביעית פ' כלל גדול רבא סך הוא את השמן בתרומה ובמ"ש. אבל הנכון לפ' משנתנו על דרך הגמ' וה"פ דסברי רבנן דיכול אדם בירושלם שכבר סך שמן של מעשר טהור להביא בן בתו ע"ה שהוא טמא ומעגילו ע"ג מעיו דאע"ג דאסור הטמא לסוך עצמו משמן מ"ש כשם שאסור באכילתו שאני הכא דנתבטל בהיתר דומיא דתרומה ור"ש פליג עלייהו דאין ראיה מתרומה לכאן שהרי מצינו שקלה היא גבי תלתן וכרשינין כדלקמן מה שאין כן במ"ש. ואפשר נמי דטעמא דר"ש דשאני תרומה דגלי רחמנא ביה ומתו בו כי יחללוהו והאי הא איתחיל אבל במ"ש לא גלי:

בתרומה חמורה. דאסורה לזרים והקל בה דאפילו לזרים אחר שסך שריא כדמפ' בגמ' אע"ג דחמירא דלזרים במיתה:

לא נקל במ"ש הקל. דאין זרות במ"ש דשרי לכהנים ולישראלים בירושלם. ועוד שאין בטומאתו מיתה:

שהקל בכרשינין ותלתן. דשריא בתרומה תלתן וכרשינין טמאים בין לחוף בה הראש בין שיאכילו אותן לבהמה. ולר' עקיבא סברי ב"ה דכל מעשיהן בטומאה דהיינו בידים מסואבות ואפילו גבי אכילת אדם מה שאין כן במ"ש. וטעמא דמ"ש אפרש לקמן:

יאכלו צמחונין. כדפרישנא גבי תלתן וקולי כרשינין דמ"ש קא חשיב ואזיל:

ונכנסין לירושלם ויוצאין. מפ' בגמ' כדי לעשות עיסה ולחזור כדי לעשות וכו' פי' אם עושה מהם עיסה מוציאין לחוץ לצורך כתישתן ולטוחנן להכשירן לאכילה מה שהוא צריך ולחזור אל העיר ולאכול מה שהוא צריך ועוד יוציא לחוץ וטוחן מה שהוא צריך ולא הטריחוהו לטחון כל מה שיש לו בבת א' אלא כפי רצונו אבל לא שיהא מותר להוציאן ולאכלן בחוץ דמ"מ קלטו להו מחיצות:

נטמאו וכו' מפ' בגמ' ובלבד בעיסה של כרשינין, ובלבד עיסה של מ"ש. פי' שלא הטריח ר' טרפון כשנטמאו בעודן זרעונין שלא לפדותן אלא לחלקן לעיסיות דוקא כשנטמאו כשעשויין עיסה של כרשינין. ועוד דיהו מצויות לו עיסות מ"ש אחרות אזי צריך לחלקה לעיסות קטנות ולחברן לעיסות אחרות של מ"ש דאינה כשאר מ"ש שנטמא דעלמא שפודין אותו אפילו בירושלם. וטעמא מפ' בגמ' לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לבהמה. ומפ' לה ר' יונה דכשהן זרעונין חזו לבהמה ופשיטא דמודי ר' טרפון דאין מחמירין עליהן ונפדין אבל כשנטמאו אחר שהן עיסה שכבר חישב עליהם לאדם כגון בשנת בצורת כאותה של דוד המלך, ועוד דעיסות אחרות מצויות לו והוו להו כשאר קדשים דחזו לאדם שאמרו בהן אין פודין את הקדשים להאכילן וכו' כי איכא כל הני הוא דאמרו דאין פודין אותה עיסה אלא תתחלק לעיסיות פחותות מכביצה ויחברם עם עיסת מ"ש טהור כדי שבכל עיסה ועיסה יערב בה פחות מכביצה דלא מטמא אחרים ותיאכל לאדם אגב עיסה אחרת:

יפדו. ואפילו נטמאו כשהן עיסה ונמצאות לו עיסות אחרות:

שורין. דרך לשרותן במים לברור פיסולתם וכדתנן במס' ביצה אף מדיח ושולה:

ושפין. משפשפין אותן ביד להסיר קליפה ופיסולת שלהן, מלשון שפשוף:

מאכילין בטומאה. יש מי שפי' מאכילין לכהן טמא. והנכון כפי' הרמב"ם ז"ל שפי' פ"ה דהיל' תרומות מאכילין לבהמה והיינו דתנן מאכילין ולא תנן אוכלין דאין מוזהר על מאכל בהמה כדפרישנא:

שורין בטהרה. כששורין אותן במים לא יהא בידים מסואבות משום דיש קטניות אחרות דבעו שרייה נמי להסיר הפסולת מהן [כמו עדשים כדאיתא במס' ביצה פ"ק] וא"כ לא מוכחא מילתא דמאכל בהמה נינהו אבל השפשוף אינו נוהג במין קטנית אחרת אלא בכרשינין הילכך ידיעא מילתא דכרשינין הוו ומאכל בהמה נינהו דשרו בטומאה:

יאכלו צריד. לשון יובש כמו צריד של מנחות בפ"ב דחולין. וטעמא דשמאי דאע"ג דשרינן ידים מסואבות אבל דליטמאו הן עצמן לא שרי שמאי לאכלן משו"ה אין אוכלין אלא צריד כן פי' רש"י ז"ל. והראב"ד והר"י ז"ל פירשו שישמור אותן מן ההכשר ואפילו שרייה בטהרה לא שרינן דסוף סוף מאכל אדם נינהו הילכך ישמור בהן שלא יכשירם שאם יהו מוכשרין לא יזהר בטומאתן לפיכך יאכל אותן ביובש כגון קלי:

כל מעשיהן בטומאה. מפ' בתוספתא ומייתי לה בגמ' וה"ק כך היו שונין ב"ה כל מעשיהן בטומאה דכיון דמאכל בהמה נינהו לא גזרינן בהו כלל דתניא בתוספתא דאמר לו ר' יוסי לר"מ כמשנתך בב"ה זאת היתה משנתו של ר' עקיבא בב"ה לפיכך היה אומר ינתנו לכל כהן ואפילו ע"ה. ומשמע דשאר תנאים בב"ה לא היו שונים כן אלא כמשנתנו וכר' יוסי או כמשנת ר' יהודה ותלתא תנאי נינהו אליבא דב"ה. ונראה דלא פליג ר' עקיבא אלא דוקא בכרשינין ולא אתלתן דבעדויות לא תני לה אלא בכרשינין בלבד ולא תנינן התם במתני' דתלתן כי היכי דקאי ר"ע עלה. ועוד ר"מ שונה בתלתן דב"ה בעו טהרה בשרייה ובשרייה דוקא שרי בטומאה וגבי כרשינין שונה כב"ה דכל מעשיהן בטומאה כדאיתא בגמ'. ועוד ר' יהודה נמי אסר בתלתן שרייה ושלייה בידים מסואבות ובכרשינין לא אסר אלא שרייה. וטעמא דכולהו סלקי דרגא גבי תלתן משום דתבלין היא ולא מייחדא לבהמה. ועוד בפ' בתרא דתרומות פליג ר' יוחנן על ההיא ברייתא בת"כ דתניא יכול לא יאכילנה בכרשינין ובתלתן ת"ל נפש, וא"ר יוחנן עלה לית כאן תלתן תלתן דבר תורה היא, כלומר דבר תורה הוו תרומתה ומעשרותיה ולא גזרת דוד המלך דמאכל אדם חשיב הואיל ונותנת טעם בקדרה. אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ' י"ב בהיל' תרומות התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינן מאכל אדם הרי זה מותר לעשות כל מעשיהן בטומאה ע"כ. פסק כר' עקיבא וכפשטה דמתני' דהכא דמשמע דר' עקיבא קאי אתרוייהו. ומשמע בפ' בתרא דחלה דכי פליג ר' עקיבא אפילו בכרשינין לאדם פליג וכ"ש בכרשינין לבהמה. וטעמא דאין טומאה מצויה באוכלי בהמה:

בן בתו ישראל. וה"ה אפילו דגדול דעלמא ונקט בן בתו משום דרגיל אצלו. הכי פי' רש"י ז"ל בפ"ק דכריתות. וה"ה בן בתו והוא כהן טמא אלא חדא מאיסורי תרומה נקט, ונקט איסור זרות דחמיר דאית בה מיתה:

כאן השיבו דברי סופרים לדברי תורה. דס"ל לר' יוחנן לעיל דסיכה של תרומה שוה לאכילה לתשלומין אבל לא לעונש דמד"ס הוא דאסירא. והקשו רבנן לר"ש מסיכה של תרומה שאינה אסורה לזרים אלא מדרבנן אטומאה דמ"ש שהיא מדאורייתא ואע"ג דמשם נלמוד לטמא וכדפרישנא מ"מ מסיכה נמי קא מקשו. ועוד נראה לפ' דאדר"ש קאי דקאמר נקל במ"ש שלא הקלנו בכרשינין ובתלתן ומ"ש בכרשינין ותלתן מד"ס הוא ובימי רעב של דוד נתקן כדאיתא בפ' בתרא דחלה וקא מקשי ר"ש מינייהו לסיכת שמן דשמן של מ"ש דאורייתא הוא דהוי: מעתה ליהנות ממנו כדרך שהוא נהנה מן החולין וכיון שכן דרך הסך בכל מקום שלאחר שנתן השמן על בשרו מביא את האחר ומעגיל ממילא מותר נמי לעשות בשמן של תרומה כן אבל לענין היתר סיכת הזר לא אמרינן שנתחלל השמן לגמרי ועדיין בקדושתו הוא עומד אבל אם השמן עדיין לא ניתן על בשרו של כהן אף הכהן עצמו אינו רשאי לסוך בו כדרך הסך בשמן של חולין ואין הכהן רשאי לסוך תחלה בשמן של תרומה אלא או ע"י עצמו או ע"י כהן אחר דכל בכה"ג חשיבא לה כסיכת ב' כהנים בב"א דשריא משא"כ בבא לסוך א"ע ע"י ישראל מכיון דנתינת השמן על ידו של זר לא ניתנה לשום סיכה שהרי היא אסורה לזרים וזה שהוא מקבל השמן בידו כדי לסוך בו את הכהן אע"פ שהוא תשמיש לצורך כהן ולהנאתו מ"מ הואיל וחשיב ליה תשמיש זה כתשמיש של חולין ה"ז אסור אף לכהן שאין הכהן מותר להשתמש בתרומה בתשמישין של חולין אלא לאחר שכבר נתחללה התרומה ע"י הנאתו של כהן כדפרישית והיינו דאמרו חכמים לר"ש אם הקלנו בתרומה חמורה לא נקל במ"ש הקל פי' מאחר דשרינן לכהן הסך שמן תרומה להביא ישראל ולהעגילו ע"ג מעיו ולא אמרינן מאחר דאכתי אסיר שמן זה בסיכת הזר יאסר נמי להתעגל בו שהרי עדיין גופו ניסוך בו ממילא כ"ש שיהא מותר לישראל לסוך בידיו ישראל אחר בשמן של מעשר דכיון שהוא בא לסוך גופו של בעל המעשר תו לא חשבינן ליה להאי כבא לסוך גם את ידיו בשכר סיכתו לבעל המעשר דכל כי הך סיכה לא חשיבא לה בפ"ע ובטיל לעיקר הסיכה שבגוף הבעלים ואע"ג דלא התירו בתרומה שיהא הזר סך בידו מתחלה לכהן כדדייקינן מברייתא דסך כהן וכו' שאני התם דגלי קרא ומתו בו כי יחללוהו דלא שריא תרומה להשתמש בה מתחלה כדרך המשתמשין בחולין אלא לאחר שהתחילו כבר ליהנות ממנה כדפרישית לעיל משא"כ במ"ש דלא גלי ביה קרא הלכך שרי להשתמש בו כדרך הנאתו בחולין בין בתחלה בין בסוף דלא שנא והא דלא מייתו ראיה דשרי לסוך במ"ש לחברו בידו כי היכי דשרי לכהן זה לסוך לכהן חברו בידו שהרי כל ישראל מותרין ליהנות ממ"ש בירושלם לק"מ דתרומה הו"ל ממון כהן ומותר למוכרה לכל מי שירצה הלכך שרי נמי לסוכה בידיו לכהן בשכר סיכת ידיו משא"כ במ"ש דהו"ל ממון גבוה ואסור למוכרה ואכתי הוה אמינא דמה"ט אסורין נמי לסוך בידיו לבעל המעשר משום דהו"ל כמוכר מ"ש בשכר סיכתו #(א):

תלתן של מ"ש תיאכל צמחונין וכו'. פי' רמב"ם ז"ל #(ב) צמחונין ענינו שיאכלו כשהן לחים כמו ירקות ואין מותר לו להניחם שיתייבשו כי אם בינייהו דכולהו מודי דכשבטלה מאכילת אדם דאין צריך לשומרה בטהרה דכי מתקנה לאדם הוא דצריך:

מותרת להאכל צמחונין. פירשתי במשנתנו:

מה ביניהון. דכיון דתנא דמתני' גריס בב"ה חוץ משרייתה מכלל דמשרייתה ואילך כולהו מעשים דילה שרו ב"ה בטומאה. ומסיק דשלייה קא שרו נמי וכ"ש מגיגה:

שלייה ביניהון. כשמסיר אותה מן המים, לשון שולה דגים מן הים לב"ש בעינן בידים טהורות דלא שרו אלא חפיפה בה וב"ה שרו שלייה שיהא אפילו בידים טמאות וטומאת ידים מדרבנן היא ואין להחמיר בהן. ולקמן אפרש הטעם:

זו דברי ר"מ. דאמר דלא מחמרי ב"ה אלא בשרייה דוקא אבל לא בשלייה וכ"ש במגיגה:

חוץ משלייתה. דאפילו שלייתה הוו מחמרי ב"ה וכ"ש שרייתה:

מה ביניהון. אליבא דר' יהודה דמחמרי ב"ה בשתיהן, מה פעולה אחרת יש דמחמרי בה ב"ש ומקלי ב"ה:

מגיגה ביניהון. דוקא ההיא בלחוד הוא דשרו ב"ה בידים טמאות. מגיגה נ"ל שהוא מלשון ברביבים תמוגגנה כמו לתיתה בחטים לרככה קצת. ויש בתלתן שלש מלאכות לאדם שרייה ומגיגה ושלייה. שרייה היינו כששורין אותה במים להסיר ממנה העפר מפני שגרגריה עגולין וצרורות העפר נמי עגולות הילכך אין אדם יכול לכוברן בכברה וצריך לשרותה במים, ועוד שחוזרין ומוגגין אותה דהיינו ממסמסין אותה כעין לתיתה של חטים כדי לרככה ולמתקה וקרויה מגיגה. ועוד השלייה שנוטלים אותה מן המים של טנוף ורוחצין אותה במים ומיבשין אותה בחמה. ובהא פליגי ר"מ ור' יהודה דמר סבר דלא אסר בתלתן לב"ה בידים מסואבות אלא לשרותה ותו לא אבל מגיגה ושלייה לא ור' יהודה סבר דשלייה נמי אסירא אבל מוגג בידים טמאות דטומאת ידים דרבנן ולא אחמור בהכשר זו דטפיחתו מועטת אבל בשולה מן השרייה שהיא טפיחה גדולה שמכסין אותה במים ודאי אחמור ואע"ג דההיא שעתא מים הוו להו כמו טיט דהיינו טעמא דב"ה אליבא דר"מ קסבר ר' יהודה שאם נקל בשלייה נקל נמי בשרייה, וההיא שעתא משקין בעינייהו נינהו והוו מילי דרבנן חוכא ואטלולא. מוגג קרוי ללתיתה שהיא שנייה לשרייה וכבר הגרגרין נתפחו מצד השרייה והשתא מתמוגגין ומתרככין הן: מתני' דרשב"ג. בפירקין דלקמן:

אף הפירות נכנסין. דרשב"ג פליג ארבנן דסברי דדוקא מעות נכנסות ויוצאות אבל לא הפירות דקלטי להו מחיצות, ורשב"ג סבר דאפילו פירות ומפ' התם דכי שרי רשב"ג היינו כדי לעשות עיסה ולחזור וכדפרישינן במתני' וא"כ מתני' דלא כרבנן, ומסיק דאפילו רבנן מודו משום קולות שהקילו בכרשינין דכיון דמאכל בהמה הן מאי דמיקל רשב"ג גבי שאר פירות ר"ל בחטים ושעורים מודו ליה רבנן גבי כרשינין:

ובלבד בעיסת כרשינין. כי מחמיר ר' טרפון דיתחלקו לעיסיות ולא נתן רשות לפדיון היינו כי איכא עיסת כרשינין אחרת לחבר זו עמה דמוכן לאדם הויא:

ובלבד עיסת מ"ש. כלומר שנטמאת אחר שהיתה עיסה של כרשינין של מ"ש:

אין פודין את הקדשים וכו'. טעמא דר' טרפון קא מפ' הא דלא שרי ר' טרפון פדייה היינו משום דאי שרית לפרוקינהו אתי למישרינהו לבהמה וקס"ד דפליג אסתמא דתלמודא דמפ' ליה כשעשויה עיסה הוא דקאמר וכדפרישית אלא דכיון דחזי דאין בהן קדושה אתי למישדינהו לבהמה ואפילו אין עשויים עיסה וקיי"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדאיתא בתמורה:

ובא ר' יונה ופי' נראין הדברים וכו'. דר' יוסי בר חנינא כטעמא דתלמודא דלעיל קא מפ' דכי אמרינן דאין פודין להאכילן וכו' היינו דמעיקרא חזי לאדם וכי לא הוי עיסה לאו מוכן לאדם הוו הילכך צריכין אנו לאוקומה דוקא במוכן לאדם דהיינו דוקא כי הויא עיסה וכדאוקימנא:

נטמאו בגבולין לא יפדו. דבשלמא בירושלם דכי הוו טהורים אית בהו תיקון למיכלינהו עיסה או אי בעי צמחונין, וכיון דהני אין אוכלין אותן מידע ידיע דטמאים נינהו ופרקי לה משו"ה שרו רבנן בהו פדיון דבתוך העיר הוי אבל בגבולין אתו למיטעי ויתנו כרשיני מ"ש לבהמה ולא סלקי להו:

והן נוטי נוטומי. מיני מאכלין הן, כלומר וכי נמי אתו למיטעי ליתן כרשיני מ"ש לבהמה מאי הוי וכי הוו נוטי או נוטומי דהוו מאכל אדם חשובין והלא מאכל בהמה הן:

הלכה ג

זו משנת ר' עקיבא. בב"ה וחכמי דורו חלקו עליו ואמרי דב"ה לא מקלי כולי האי ומתני' ר' יוסי היא הילכך לא שנה בב"ה כר' יהודה דמחמרי בשורין ושפין ולא כר"מ דמיקל בכולהו אלא חדא מיהא בטהרה קא בעי:

וחכמים לא הודו לו. פלוגתייהו במס' חלה פרק בתרא:

שנתפזרו. שנשפכו לו מעות של מעשר שני ומעות של חולין כאחת:

ליקט למ"ש. מפ' בגמ' כגון שליקט בדילוג ליקט למ"ש עד תשלום מעות מ"ש כדי שירויח המעשר שני כדמפ' טעמא בגמ':

והשאר חולין. כלומר ואם חסר חסר לחולין:

ואם בלל וחפן. שבללן כולן וערבן כדי לכברן בכברה או מילא חפניו מכולן כשלקטן:

לפי חשבון. אם חסר מהן יהא החסרון לפי חשבון כיצד היו לו מאתים חולין ומאה של מ"ש וליקט מאתים ושבעים והשאר נאבדו נאמר דחסרון של שלשים הוו עשרים דחולין ועשרה דמ"ש ונמצא דהוו ק"פ חולין ומ"ש תשעים וכן כיוצא בזה:

זה הכלל. לרבות קטנית חולין וקטנית מ"ש שנתפזרו וכן פירות ופירות אם לקטן בדילוג וחסרו ישלים מדת מעשר שני וחסרו לחולין ואם חפן וכו' החסרון לפי חשבון. והכי איתא בתוספתא:

והנבללים לפי חשבון. בגמ' מפ' דהנבללין והנחפנין קאמר כי היכי דלא תיקשי רישא אסיפא:

שנתערבו. ורוצה ליהנות בשל חולין:

מביא בסלע מעות. פרוטות נחשת מביא בדמי סלע:

ואומר כל מקום וכו'. ונמצאו שתיהן חולין והפרוטות מעשר:

ובורר את היפה שבהן ומחלל עליה. המעות ותהא היא מעשר והמעות והסלע השני חולין כבראשונה:

מפני שאמרו. כלומר לפיכך הזקיקו אותו לכל אלה לחללו תחלה במעות וחוזר ומחלל המעות בסלע ולא אמרו שיטול היפה שבהן ויאמר אם זו של מעשר הרי טוב ואם זו של חולין הרי זו של מעשר מחוללת על זו:

מפני שאמרו מחללין כסף על נחשת מדוחק. כה"ג שנתערבו אבל כסף על כסף לאו דרך חילול הוא ואפילו מדוחק נמי לא. וטעמא דכסף אינו מחליד. ועוד דחריף והשלחני בכל פעם רוצה להשתכר ונמצא מ"ש מפסיד ללא צורך:

לא שיקיים כן. כלומר וכיון דאף כסף על נחשת לא התירו אלא בדוחק הילכך לא יקיים כן דבזיון דמ"ש הוא שהפרוטות מחלידות הן כן פי' רש"י ז"ל בפ' הזהב וס"ל ז"ל דמחללין כסף על נחשת מדוחק ואין מחללין כסף על כסף ואפילו מדוחק. ובגמ' נפרש בס"ד:

לא יעשה אדם סלעיו דינרי זהב. מי שיש לו סלעי כסף של מ"ש לא יחליפם בדינרי זהב להקל המשאוי. ובגמ' מפרש טעמייהו דב"ש:

וב"ה מתירין. קא סברי הכסף כסף ריבה:

כספן דינרי זהב. כספן שהיה להם ממעות מ"ש ואתא לאשמעינן דאפילו לכתחלה ואפילו לאדם חשוב שרו ב"ה דר"ג מב"ה קא אתי ועשה מעשה לעצמו ולא חש לדב"ש כלל:

כדי לשכר שני. כדי שירויח המעשר שני אמרו כן ולא מן הדין כדמפ' שמא יאבדו לגמרי השלשים ולא ימצאם לעולם וחדי כדי לסלק עליותיו, לכך כדי שישתדל עליהן ולא יאמר מה לי ולצרה מה שיאבד ממ"ש הוי לכך תקנו שיהו אלו שבידו וכו'. ומשו"ה אמר ר' זעירא דצריך להתנות וכו', כלומר כיון דתקנתא דרבנן הוא דינא דמתני' צריך להתנות ולומר אם אלו של מטה, ר"ל מה שלא לקטתי הן של שני יהו אלו שבידי תפוסין עליהן ואם של חולין הן אלו שבידי מעשר דאם לא כן אתה מכשיל המוצאים אחריו דסברי דחולין הן. וקשה דלקמן אמרינן דכסף על כסף אפילו מדוחק אין מחללין. וי"ל דלא דק ר' זעירא וצריך להביא מעות של נחשת ואח"כ יחלל הנחשת על המעות שבידו וכדלקמן. וכן פי' רבנו שמשון ז"ל:

שלקט מכאן ומכאן. דכיון דמדליג דאין לנו להחזיק ולומר ודאי מעשר וחולין בידו:

אבל אם ליקט על אומן. על השורה כולה עד סופה כמו ואוכלין מאומן לאומן דפ' הפועלים ונותנין פאה מכל אומן ואומן דמס' פאה:

כבולל וחופן הוא. ואם חסרו לפי חשבון דיינינן להו דהא ידעינן ודאי דמעות חולין בידו:

אין בילה אלא ליין ושמן. בפ' הלוקח מן הנחתום גרסינן לה ובפ"ק דר"ה. ופי' רש"י ז"ל כגון שנתערבה תבואה ישנה עם חדשה אין סומכין לומר כבר נבלל ובודאי יש משניהן בתוך המעשר לפי חשבון קמ"ל דאין בילה ולא נבלל יפה ורובו של מעשר מן החדש או מן הישן:

חוץ מיין ושמן בלבד. דאם נתערב יין ישן עם יין חדש או שמן חדש עם הישן תורם ומעשר ממנו עליו ויש במעשר משניהם כפי החשבון דדבר לח נבלל יפה אבל יבש אין סומכין בו על הבילה. כן פי' רש"י ז"ל בפ"ק דר"ה. ומיירי בודאי אבל בדמאי מודי למתני' דפ' הלוקח מן הנחתום דתנן דאפילו בגרוגרות בולל ונוטל כדתנן התם:

עד כזיתים הנבללין. בדמאי מיירי ומר אמר חדא וכו' ולא פליגי. והכי מוקי ר' יוחנן ההיא מתני' דהתם, ומפ' דדוקא עד כזיתים הן נבללין ומעשר לפי מדה:

אם בלל וחפן לפי חשבון. משמע דנבללין אפילו היו גדולים המטבעות והא דלא מקשינן אחזקיה דלית ליה במתני' דגרוגרות שיעורא ומוקי לה בכסף של מ"ש דמדרבנן כגון מ"ש של ירק אבל לר"י אפי' דמוקי לה הכי קשיא:

ומסיק דמוקי לה ר' יוחנן עד כזיתים דצריך דהמטבעות לא יהו גדולים אלא עד כזיתים דיותר מכאן אין נבללין וכל חד באנפיה נפשיה הוא וישלים המ"ש עד סכום המעות כולן של המעשר:

בשתים. בתוספתא גרסינן דפליג בן עזאי אמתני' ובעי פרוטות בשני סלעים. והשתא מפ' לה ואזיל:

מהו. כלומר מאי קאמר:

ובחלמא אמרי ליה. כשיאכיל לעולא בר ישמעאל בשר שמן, כלומר שיסביר לו פנים הוא יפשרנה לו:

למחר. כשהאיר היום אתא לגביה וא"ל מ"ט דבן עזאי:

מתוך שאת אומר לו וכו'. כלומר אם אתה מתיר לו בדמי סלע א' שמא יצטרך הסלעים של כסף לצרכיו ונמצאו אלו שניהם מחוללין ויקיים כן שיהא קדושת המעשר על הפרוטות ויחלידו ונמצא מעשר מפסיד. ועוד שישהא עליותיו דהן משא כבד ומתוך שאתה קונס אותו שיביא פרוטות בדמי שני סלעים ידחוק עצמו ויחליף א' מהסלעים על סלע הכסף כדי שלא יהיו שניהם קדושים בספק ולכך יחמיר על עצמו ויהא הכסף של מ"ש:

כשהוא מחללה עושה אותה ברעה. כשבא לחלל סלע כסף מדוחק כגון להחליפן על דינר זהב כדלקמן אין צריך לצמצם על הדינר שיהא במשקל שלם בריוח כיון שהסלע היא יפה דאין צריך אלא לשערה ברעה דהקילו בפדיון מ"ש:

וכשהוא מחלל עליה. שמחלל קדושת הפירות עליה ויהיו שוין סלע ופרוטה ויותר, יאמר סלע זו יפה וטבא ותקולא היא ושוה סלע ופרוטה ואע"פ שאינה יפה וכל זה להקל עליו:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה