פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו
פרק א
הלכה א
אין מוכרין אותו. בין הפירות עצמן בין הסלעים שנתפש קדושתו עליהם ובא למכרן במעות או בפירות בפחות בשביל טורח הדרך כדאיתא בגמרא מנה בחמשים והמוכר יאכל אותן המעות שמקבל מן הלוקח או הפירות בגבולין או יפרע חובותיו והלוקח יעלה לירושלם ויאכל הפירות או המעות כגון שהוא דר שם, או מוליך סחורה לשם אשמועינן דאסור ובגמ' מפרש טעמא:
ואין ממשכנין אותו. בגמ' מפ' לה דמיירי שלא בשעת הלואתו. ובגמ' מוסיף אף אין מרהינין אותו דהיינו אף בשעת הלואתו:
ואין מחליפין אותו. בגבולין קא מיירי. ובתוספתא מפ' לה כיצד אין מחליפין לא יאמר לו הילך יין ותן לי שמן הילך שמן ותן לי יין. וטעמ' דמחזי כסחורה:
ולא שוקלין כנגדו. מפ' לה בגמ':
לא יאמר אדם לחברו בירושלם. עד השתא מיירי חוץ לירושלם והכא קמ"ל דאפילו בירושלם שקונין בו מאכל ומשתה לא יחליף פירות בפירות:
יין בשמן. יין של מעשר שני בשמן של מעשר שני:
וכן שאר כל הפירות. דלא תימא הני דוקא הואיל ומתקיימין לזמן מרובה הוא דאסור משום דמחזי כסחורה ומעשר שני לא ניתן אלא לאכילה ושתייה ולא לסחורה, אבל שאר פירות דמיד בעי למיכלינהו הוה אמינא דשרי להכי תני ושאר כל הפירות:
נותנין זה לזה מתנת חנם. בגמ' מפ' לה:
מעשר בהמה. הוולדות הנולדין בכל שנה דחייב לעשורינהו וכתיב בהן העשירי יהיה קדש לה':
אין מוכרין אותו תמים חי. כדיליף בגמ' מקרא דכתיב ביה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל וגמר לא יגאל דהכא מלא יגאל דחרמין כדמפרש בגמ':
תמים חי. והה"נ דשחוט אין מוכרין אלא איידי דנקט גבי בכור חי נקט נמי הכא חי כדמפ' בגמ':
ולא בעל מום חי. דכי כתיב לא יגאל בבעל מום כתיב וכ"ש תם לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל:
ושחוט. בגמ' דהכא משמע דמדאורייתא הוא דמפר' טעמא לא חילקה תורה בין חי בין שחוט בין תם בין בעל מום אבל בפ' כל פסולי המוקדשין מסקינן דגזרה דרבנן היא ורבנן הוא דגזור לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה כדאיתא התם:
ואין מקדשין בו את האשה. דקדש לה' כתיב ביה ועוד דכיון דאין מוכרין אותו אין מקדשין בו:
הבכור מוכרין אותו תמים חי. נפקא לן בגמ' ובפ' כל פסולי המוקדשין מדכתיב בפרשת קרח אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה ומשמע לאתפוסי קדושתיה הוא דאין פודין אותו אבל נמכר דבקדושתיה קאי ודאי דשרי משיבא ליד כהן:
תמים. מפ' בפ"ק דתמורה דהיינו בזמן הזה דלא חזי להקרבה אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דחזי להקרבה לאו אורח ארעא לעשות סחורה בדבר הקרב לגבי מזבח ובזמן הזה מוכרין אותו בין כהן לכהן בין כהן לישראל והלוקח ימתין עד שיפול בו מום:
מקדשין בו את האשה. דממונו הוא ובגמ' מפרש אי מקדשין בתם שחוט בזמן הבית:
אין מחללין מ"ש על אסימון. פי' רש"י ז"ל בפ' הזהב כסף שאין עליו צורה זוזים עגולים ומוכנים לצור עליהם החותם ובדבר מועט יטביעו מהן הרבה וטעמא מפ' התם דכתיב וצרת הכסף בידך כסף שיש עליו צורה:
שאינו יוצא. היינו מטבע שנפסל. ותניא בתוספתא ומייתי לה בהגוזל עצים אין מחללין על המטבע שאינו יוצא כיצד היו לו מעות כוזביות ירושלמיות או של מלכים הראשונים אין מחללין וטעמא דהוי כסף שאין בו צורה וגריע מיניה דבהני איכא סכנה ובאסימון ליכא סכנה:
ולא על המעות שאינן ברשותו. מפ' בתוספתא ומייתי לה פ' הגוזל עצים והכא אין מחללין על מעות שאינן ברשותו כיצד היו לו מעות בקסטרא או בהר המלך או שנפל כיסו לים הגדול אין מחללין, ופי' רש"י ז"ל קסטרא מקום רחוק מאוד ויש בו סכנת דרכים ואין שיירות מצויות. וטעמא מפ' הכא והתם דכתיב וצרת הכסף בידך ברשותך וליכא:
מפני שכתוב בו קדושה. דכתיב בפרשת בחוקותי וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה', ובמעשר שני משתעי קרא וכיון דכתיב ביה קדושה אין נהנין בו חוץ לחומה הילכך אין מוכרין אותו דבזיון הוא: #(ד)
מנה הזה. סתם מנה שוה מאה זוז:
מפני שכתוב בו ברכה. דכתיב בפרשת ראה גבי מעשר שני כי יברכך ה' אלהיך וקי"ל בכ"מ, דאין ממשכנין אלא בפחות שבכלים כדכתיב יוציא אליך את העבוט וכיון דכתיב ביה ברכה הוא חשוב ונכבד בעיני המקום. והאי טעמא היה נראה דאצטריך לר' יהודה דפ' האיש מקדש דס"ל דממון הדיוט הוא דאילו לר"מ כיון דממון גבוה הוא פשיטא דאין ממשכנין ואפילו משכנו אינו משכון דלאו דידיה דהאי הוא ולאו דידיה דהאי הוא והשתא מפ' לה ואזיל:
ר"מ היא. כדפרישנא דס"ל ממון גבוה הוא:
ברם כר' יהודה. דפליג עליה דסבר דממון הדיוט הוא כבכורים ותרומה מוכרים אותו וקדש דכתיב בקרא היינו דבעי לאוסופי חומש אי פריק ליה כדמפ' קרא ואזיל:
מותר למכרה. הכהן יכול למכרה לכהן אחר דכתיב כל חלב יצהר וכו' לך נתתים ותנן במס' בכורים והן נכסי כהן:
שאינה טעונה מחיצה. חומת ירושלם דכי כתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ותרומת ידך הא מפ' בפ' הערל ובמס' מכות ובמס' בכורים דבבכורים איירי:
בכורים יוכיחו. שהן טעונין מחיצה כדפרישית ותרומת ידך דדרשינן אלו הבכורים:
ומותר למכרן. דתנן במס' בכורים ומייתי לה בפ' הערל התרומה והבכורים חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורין לזרים והן נכסי כהן, וקתני התם ולמה אמרו נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה. ופי' רש"י ז"ל וה"ה לקדש את האשה:
שאין תופסין דמיהן. והוו כמו תרומה שאין בדמים קדושה דאין לבכורים פדיון כדאיתא פ' הערל למעוטי מעשר שני כדכתיב ונתת בכסף וגו' הילכך לא שרינן ביה מכירה דאינה נתפסת:
שהיא תופסת דמיה. כדאיתא פ' כלל גדול רבא ובע"ז פ' ר' ישמעאל ובהאיש מקדש:
ומותר למכרה. כדתנן פ' כלל גדול רבא אין מוכרין פירות שביעית במדה ובמשקל וכו' הא שלא במדה מוכרין דלא אסור אלא לסחורה:
מזו מכירתה של שביעית היא חילולה. בתמיה כלומר מזו שמותר למכור שביעית אתה מוכיח למ"ש וכי אם מותר למכור פירות שביעית מתחללין הן מקדושתם והלא פרי קמא של שביעית בקדושתה הוא עומד ואין מתחלל לעולם כדתנן התם והפרי עצמו אסור הילכך מאי דתפיס בתר הכי קיל במכירה, ובזה הצד שביעית דמיא לבכורים דאין תופסת וכו' ותרומה נמי אינה תופסת.
ויש פירכא לכולן. תאמר בפירות מ"ש דאם מוכרו בירושלם מתחלל הפרי עצמו או המעות גופייהו:
שאין פורעין חוב מדמיה. כדאיתא בפ' בתרא דע"ז וטעמא משום דכתיב לאכלה ולא לסחורה:
שפורעין חוב מדמיו. לר' יהודה כדמפ' ואזיל. והא דתניא במס' דמאי פ' מאכילין אחד שביעית וא' מעשר שני אין נפרעין מהן מלוה וחוב ההיא כר"מ, אבל הכא מיירי כר"י:
דתנינן תמן. לקמן פ' המוליך פירות:
משך הימנו מעשר בסלע. איש מחברו שהיו לו פירות מ"ש ורצה [לחללן] על הכסף ולהעלות הכסף לירושלם:
ולא הספיק לפדותו. לפדות המעשר שיחזור חולין כלומר שלא נתן עדיין הכסף:
נותן לו סלע. וקנה המעשר שמשעה שמשכו קנאו ולא אמרינן ברשות בעליו מעשר אייקר וצריך הלוקח לתת לו שנים אלא משתכר סלע. והך מתני' כר' יהודה היא דס"ל מעשר ממון הדיוט הוא. והכי מפ' לה נמי בהאיש מקדש ולר"מ כל עוד שלא נתן הכסף לא קנה דרחמנא אמרה ונתת הכסף וקם לו:
ומעשר שני שלו. פי' רש"י ז"ל מפני שמעשר ממון הדיוט הוא וקנה במשיכה. ובפ' המוליך יתבאר:
משך הימנו מעשר בשתים. והוזל המעשר ולא נתן עדיין המעות בענין שלא נתחללו הפירות:
נותן לו סלע של חולין. לפדותו דהיינו שיוויו דהשתא והסלע האחד שנתחייב לו משעת משיכה נותן לו ואפילו סלע של מ"ש אם לקח מחבר ומודיעו שאין זה אלא כפורע חוב בעלמא, אלמא לר' יהודה שרי לפרוע חובו:
שנייא היא שמשעה ראשונה וכו'. כלומר לעולם אין פורעין חוב ממ"ש ולא מדמיו והכא שאני שמשעה הראשונה ממעשר היה החוב:
ואילו היה חייב לו מעות חולין. ומתני' הוות שריא שיתן לו מעשר לשלם חובו אז היתה הוכחה גמורה אבל מהכא ליכא הוכחה ולעולם לר' יהודה אין פורעין חוב ואין מוכרין:
מתני' אמרה כן. כר' יוסי דס"ל דאפילו ר' יהודה מודי דאין מוכרין אותו ומתני' דקידושין דייקא כן:
דתנינן תמן. פ' האיש מקדש:
מזיד קידש. ר' יהודה קתני לה התם ודיעבד קידש ולכתחילה לא, ואי ס"ד דיהא מותר למכרו יהא מותר לקדש בו דהתם נמי האשה תעלה הפירות לירושלים:
וכל שהוא אסור למכרו אסור לקדש בו. בתמיה כלומר וכי משום דדייקא מתני' דאסור לקדש בו תידוק דטעמא משום דקדם לנו דאסור למכרו:
והתנינן. פ' כלל גדול רבא אין לוקחין עבדים וכו':
וא"ר יוסי זאת אומרת שאסור. לכתחלה ליקח אשה מפירות שביעית דאל"כ מה בין וכו' ואילו דיעבד הא תנן בפ' האיש מקדש המקדש בפירות שביעית מקודשת אלא לכתחלה הוא דקאמר והא הכא דאסור לקדש ואפילו שמותר למכור פירות שביעית כדלעיל וה"נ גבי מ"ש ולא תידוק ולא מידי:
דברי הכל היא מפני פלפולו. לעולם ר' יהודה מודי למתני' וטעמא מפני פלפולו שלא יטעה נמי כי מחללו על הכסף לאכול הכסף חוץ לירושלם דלא ידע דמוכרו אין המנה מחולל וכי מחללו המנה מחולל:
זקוקין למחיצתו. שלא יתבטל אדם מלעלות לירושלם דרחמנא תלי טעמא למען תלמד ליראה וגו' ואם ימצא מי שיעלה פירותיו ויתן לו מעות כאן לאכילה יתבטלו עליותיו:
דתנינן תמן. במס' עדויות:
הנכנס לתוך ביתו של חברו למשכנו. ברשות ב"ד:
ולא מרהינין אותו. היינו אפילו בשעת הלואתו, ואע"ג דהתם לא שייך טעמא דברכה דאז הוא יכול להרהן אפילו חשוב שבכלים אפ"ה גזור בהרהין אטו משכון:
ולא יתננו לחנוני שיאכל עליו. לומר לו יהא בידך ותן לי עליו חולין ואתה תעלנו לירושלם או לזכרון דברים שאני אפרע לך:
עבר ומשכן עבר והרהן. כלומר מהו שיקנסוהו ב"ד שיפסיד המעות:
ייבא כהדא. יהבה כהדא, כלומר תלמדנה ממקום אחר:
האוכל מ"ש שלו. הפירות עצמן של מ"ש אכלן בתורת חולין חוץ לחומה:
יצעק לשמים. יתפלל לשמים שימחלו לו שעבר על לאו דלא תוכל אבל לא קנסוהו דיאכל כנגדן:
מזיד יחזרו דמיו למקומן. אגב סיפא תנא ליה, כלומר יאכל כנגדן, בירושלם יאכל כנגד אותן הפירות:
ואם היו מעות. שפדה פירות במעות ועשה צרכיו בדמים ואכלן:
יחזרו דמים למקומן. כלומר וישלם מה שאכל למוכר ויתן לו המוכר הדמים עצמן אם לא נתערבו לו ויעלם לירושלם, ואם אינו יכול להחזיר הדמים עצמן יאכל כנגדן בירושלם. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ז כר' במעות דבמעות קנסינן ליה דלא הוה ליה למיטעי וכרשב"ג בפירות דבפירות איכא למיטעי:
והורו כר' במעות לענין מעשר. כלומר וכיון דהכא קנסוהו ה"נ הכא נקנוס:
או ייבה כהדא. כלומר מאי חזית למילף מן הכא ניליף מהכא דאסיקנא דאין מוסיפין על הגזרה:
פחות משלשים יום לפני ר"ה. מפ' רב נחמן בפ"ק דר"ה לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים והיינו שלשים לקליטה ושלשים לתוספת שביעית כדפרי' התם בשביעית פ"ב:
לא עקר פירותיו מה הן. דמיבעיא לן התם לא עקר מה שנטע וכו' ובא לידי פירות, אותן פירות מה הן דהא זה וזה גורם איכא:
ישפכו פירותיו. כלומר נפקירם בדין שביעית דכיון דנטע בשביעית לעולם הוו שביעית ואפילו מכאן ועד מאה שנים:
לא נמניתי עמהן בעלייה. מושב בית וועד החכמים להתקבץ לדבר המשפט קרוי עלייה, כלומר ואיני יודע:
אין מחדשין על הגזרה. ושרו פירותיו והיינו נמי אין מוסיפין על הגזרה אלא מר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר. וקי"ל כר' יונה וכר' יוסי דלא קנוס והכא נמי כה"ג:
מן מה דתני אין ממשכנין אותו ולא מרהינין. דעבדי רבנן גזרה על ממשכנין ואסרו נמי מרהינין כיון דעבדי הרחקה כולי האי ש"מ דמאן דעבר קנסינן ליה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל עבר ומשכן מוציאין אותו מידו:
לעשותו סלע של מ"ש. שיחלל עליו פירות מעשר אפ"ה אין שוקלין כנגדו סלעים של חולין לראות אם הן שלימים, וטעמא מפ' רבא בפ' במה מדליקין גזרה שמא לא יכוין משקלותיו ומפיק להו לחולין ופי' רש"י ז"ל שמא לא ימצאו טובים או ימצאם יתרים ויחוס עליהן ולא יחלל המעשר עליהן ונמצא שביזה המעשר שלא לצורך. ומפיק להו לחולין כלומר יניחם בחוליהן כמו שהיו:
והיא מסויימת. שיודע שמשקלה שלם:
מהו שישקול כנגדה סלע של מ"ש אחרת. דהא דאסר במתני' היינו סלע דחולין כנגד סלע דמ"ש כדמפ' רבא טעמא אבל סלע של מ"ש כנגד סלע של מ"ש אחר מי שרי. ולא איפשיטא בעיין ואת"ל הא לחומרא משום דלא ידיעא מילתא אתי למטעי גבי אחין דידיעא מילתא ולא טעי מאי:
האחין שחלקו. מ"ש מנה כנגד מנה, ולא איפשיטא בעיין ולחומרא. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג ופסק לחומרא, והתימה על הראב"ד ז"ל שהשיגו שהלשון שכתב הרב הוא על לשון פיסקא ולא יאמר אדם לחברו:
הא לך יין שאין לך יין. דהוי מתנת חנם והאחר אם ירצה יאמר לו הילך שמן שאין לך שמן:
הוון בעיין מימר דאסור. דכוונתו מפני שאין לי שמן אני נותן לך זה כדי שתתן לי שמן:
אשכח תני מותר. אהא קאי והכי איתא בתוספתא דילן:
וליי דא מלה אמר. ולהי דא מלה אמר שאין לי שמן:
דאילו הוה לי משח נמי הוינא מיתן לך. וזה הדין כבר פסק הרמב"ם ז"ל באותו פרק ובודאי טעות היה בספרו של הראב"ד ז"ל:
דו אמר אין מתנה כמכר. בפ' יש בכור, ואע"ג דאין מוכרין אותו נותנין אותו במתנה:
אף הבכור נמכר בזול. כדתנן בפרק עד כמה, והך ברייתא במזמן חברו בירושלם שיאכל אצלו מעשר שני, ובהא כ"ע מודו. וכן פירש רבנו שמשון ז"ל:
התיבון רבנן. למ"ד מתני' ר"מ היא דלרבנן כשם שאינו נמכר כך אינו ניתן במתנה:
לדברי הכל אינו נמכר. כדיליף לקמן דגמרינן מלא יגאל דחרמין:
אף זה ניתן במתנה. ואפילו מאן דפליג עליה מודי:
לא אמר כן. לא היה שונה כסתמא דתלמודא מתני' דר"מ, אלא מתני' כר' יהודה ולא כר"מ דכיון דר"מ סבר דממון גבוה הוי אינו יכול ליתנו במתנה ועל האי לישנא הוו פרכי והרי מעשר בהמה לדברי וכו':
דר' יהודה עושה אותו כנכסיו. דס"ל דמ"ש ממון הדיוט הוא ודלא כר"מ:
והשחוט מותר. בתמיה והא משמע דכ"ש דשחוט דאין מוכרין דהא קדשי שמים הוי וליכא למ"ד דקדשים קלים הוו ממונו אלא מחיים אבל לאחר שחיטה דכ"ע לא פליגי דמשלחן גבוה קא זכו כדאיתא בפ' האיש מקדש:
לא שנייא בין חי וכו'. והכי תניא בברייתא פרק כל פסולי המוקדשין במעשר בהמה נאמר לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט בין תם בין בעל מום לא ימכר ולא יגאל. דכתיב אך כל חרם אשר יחרים איש לה' וגו' ובפרק כל פסולי המוקדשין אמרינן דהך גזרה שוה מופנה היא:
כלום כתיב בבכור לא תפדה בבעל מום. לפרושי טעמא אחרינא למתני' קא אתי דגבי בכור שרי במכירה בבעל מום חי ושחוט וגבי מעשר אסור במכירה בין תם בין בעל מום חי ושחוט דכי כתיב לא תפדה בבכור תם כתיב דבתם מיירי קרא דכתיב בסיפיה ואת דמם תזרוק על המזבח ובעל מום לא חזי להקטרה א"כ הכל שרי. הילכך מעשר בהמה פשיטא דלא חילקה התורה ביה דכי כתיב לא יגאל בבעל מום כתיב הילכך כ״ש תם הוא כדאיתא במתני׳:
אבל מקדשין בגידיו ובקרניו ובטלפיו וכו׳. כדמפ׳ טעמא ר׳ אלעזר שכתוב בו ברכה ואין ברכה בלא אשה כדאיתא ביבמות ואע״ג דקידושין קניין כדכתיב כי יקח איש אשה ולעיל אמרינן דמכירה אסירא ביה מפ׳ ואזיל כיון דתרי קראי כתיבי חד מוקמינן אבשר וחד אעצמות. ובפ׳ כל פסולי מפ׳ דכתיב אך בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגו׳ ומוקמינן להאי קרא בספרי דבפיסולי המוקדשין משתעי קרא ומעשר בהמה בעל מום פיסולי המוקדשין הוי ודרשינן לא יגאל אבשר דהיינו דבר הנישום מחיים שכל חשיבות הבהמה אינו אלא בבשר ולא בגידין ולא בעצמות וגבי עצמות דרשינן קרא דברכה. ובפ׳ כל פיסולי דרשינן מהאי קרא דאפילו בשר שרי מדאורייתא ופליגא דהכא וס״ל הכא כאביי דהתם:
משכי מעשר וכו׳. דבהמה דקה נקנית במשיכה:
שתתקדשי לי בו. בקרניו וטלפיו וכו׳: מקודשת מכבר. אם שחטו הויא מקודשת משעה ראשונה דהואיל ובידו לשוחטו לאו מחוסר מעשה הוא:
או לאחר שחיטה בעינן דלימא לה דלא הוי מחוסר מעשה. ולא איפשיטא הכא הך בעיא אבל בפ' האומר בקידושין איפשיטא ואסיק ר"י דכל שבידו לאו מחוסר מעשה הוא הילכך כי שחטיה הויא מקודשת, לסברא דהכא דוקא כי א"ל בגידיו ובעצמותיו, ולגמ' דילן אפילו בבשר דמדאורייתא יכול למכור הבשר אחר שחיטה. ולענין תרומה נמי אם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין לכשיתלשו ונתלשו הויא תרומה:
מה שאכל אכל. דכיון דאינו יכול למכרו אין לו בו ממון. ודוקא במאי דשייך אכילה אבל גבי עצמות דלא שייך אכילה יתן אותם לבעלים:
אין אומרים לו שיתן. ולא אמרינן כר' זעירא מה שאכל אכל:
פחות משוה פרוטה אין אומרים לו שיתן. כגון שקרניו וטלפיו אין בהם שוה פרוטה ולהכי קאמר שיתן דהוא מידי דהוה בעין ואינו בר אכילה:
מעיקרו. כשהוא חי ואע"ג דהשתא כשהוא שחוט פורק הבשר מעל העצמות ותקנן ובהכי שוין פרוטה כיון דמעיקרא אין שוין לא יתן דהוא ניהו דזכי דקא טרח והיינו דאשמעינן ר' חיננא:
ולא שחוט. תם דכי שחטו הבכור וזרקו דמו ע"ג מזבח קדשי מזבח הוי ושלחן גבוה הוי ואין מקדשין בו אלא דוקא חי דאית ליה לכהן זכייה בגויה כדאיתא בבכורות:
תמן תנינן. בפ' האיש מקדש, משום דאקשינן מר' יהודה בן פזי אדר' יהודה בן פזי מייתי לה:
בחלקו. לאחר שחלקו עם אחיו הכהנים במשמרתו:
מקדשי קדשים. כגון בשר חטאת ואשם:
קדשים קלים. בכור ותודה ואיל נזיר:
דברי הכל. דאע"ג דפליגי ר"מ ור' יהודה בסיפא גבי הקדש ומ"ש היינו בהקדש בדק הבית אבל בקדשי מזבח חזר בו ר' יהודה וסבר כר"מ ואית ליה דבקדשי מזבח לאחר שחיטה לא קידש דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו כדאיתא בקידושין:
במחלוקת. דבהא נמי פליגי ואיתא בקידושין דפליגי בברייתא ר"מ ור' יהודה ור' יהודה סובר דבקדשי מזבח נמי מקדש בחלקו מקודשת:
ר' יהודה יליף כל הקדשים מבכור. ר' יהודה בן פזי מפ' פלוגתייהו וס"ל כר' יוחנן דאמר הכא והתם עדיין היא מחלוקת:
מה בכור תם מקדשין בו את האשה. בין חי בין שחוט כיון דמוכרין אותו דכתיב ובשרם יהיה לך לכל צרכך:
אף כל הקדשים מקדשין בהן את האשה. לאחר שחיטה:
ר"מ יליף כל הקדשים ממעשר בהמה. דס"ל לר"מ התם המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים לא קידש:
אין מקדשים בו את האשה. דכתיב קדש לה' ולא לקדש בו אשה ועוד דאין מוכרין אותו:
תמן הוא אומר בין חי בין שחוט. דמקדשין בבכור בין חי בין שחוט דקא יהיב טעמא לברייתא דפליג ר' יהודה במקדש בחלקו בקדשי קדשים ובקדשים קלים לאחר שחיטה הוא וקאמר דיליף לה מבכור אלמא דבכור תם מקדשין בו בין חי בין שחוט:
והכא קאמר ולא שחוט דמשלחן גבוה זכי ביה:
והכא בשם ריב"ל. וריב"ל ס"ל כגמ' דילן דטעמא דר' יהודה הוא דיליף מקרא דוזה יהיה לך מקדשי הקדשים מן האש ומן האש לאחר שחיטה משמע וכתיב לך ולכל צרכך:
במקדש בחי. כי אמרינן בברייתא דלר' יהודה דבכור אפילו שחוט יכול לקדש בו דהא מקדש בחלקו הוא דפליגי במקדש בחי מיירי ואמר לה מחלק הראוי לי במשמרה מאחי דראוי ליפול לי לאחר שחיטה באותו החלק הרי את מקודשת ומשום דאמר לה כשהוא חי הויא מקודשת מגו דאי בעי יהיב ליה כוליה ותמתין שיומם:
מ"ט דריב"ל. אלישנא קמא קאי דמתרצינן הא דידיה הא דרביה ופליגי ריב"ל ור' יהודה בן פזי דריב"ל סבר דאין מקדש בבכור שחוט לכ"ע ובן פזי סבר דיכול לקדש:
יהיה לך כחזה התנופה. הך זכייה דזכי לכהנים בהאי קרא כחזה התנופה הוא דזכי להו. מה חזה התנופה נאכל לזכרים ונקבות דכתיב בפרשת שמיני גבי חזה התנופה אתה ובניך ובנותיך אף בבכור כן אבל לא לדבר אחר. ובגמ' דילן מפ' דס"ל דאיתקוש לאש מה אש לאכילה אף הוא הוי לאכילה ולא לדבר אחר:
יהיה לך. ואפילו לאחר שחיטה דתרי יהיה לך כתיבי גבי בכור וריבה דיכול לקדש בבשרו דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה:
שיהא נאכל לשני ימים ולילה א'. וה"נ דרשינן להאי קרא בפ' אי זהו מקומן דהבכור נאכל לשני ימים ולילה א' א"ר עקיבא הרי הוא אומר ובשרם יהיה לך שאין ת"ל לך יהיה מה ת"ל לך יהיה הוסיף לך הכתוב הויה אחרת. ולר' יהודה בן פזי מצינן למימר דמתרי לך דריש והתם דרשינן מתרי יהיה:
דבר שהוא נצרר מחברו ויש לו צורה ויוצא על גבי צורתו. דלא דריש וצרת שיש עליו צורה כדדרשי רבנן אלא שהוא נצרר בסודר מכסף אחר כגון שברי כוסות דאסימון הוי זוזי עגולים מוכנים לצור עליהם החותם:
ויש לו צורה. כשיש לו צורה הוא יוצא על גב צורתו:
ליטרא של כסף. כלומר זוזים כך וכך כגון עשרה משקלם ליטרא בחשבון בית המלכות דאין החשבון לאסימון אלא הצורה:
משום שאמר כסף. הכתוב וה"ה זהב וקמ"ל דעל הזהב שאינו טבוע אע"פ שהמשקל שוה אין מחללין דאפילו טבוע בקושי התירו דהא דהבא פירא הוי וכ"ש שאינו טבוע:
להוציא שברי קערות. דבהני מודי ר' דוסא דשברי קערות אין מחללין דאינו ראוי לצור בהן כל צורה אלא א"כ יצרפוהו אבל מעות נתונות בסימן טפי חזו קמ"ל ליטרא דמוכן ועומד לצור דאינו חסר אלא צורה:
נתונות בסימן לאולייר. היינו הבלן והבלן יקבל מעות רעות מיד הנכנסין לרחוץ בבית המרחץ שמשמש אותן שמוש הגון ועושה להן נחת רוח ושכרן נחת רוח בעלמא דשכרן קבוע לתורמסר הוא והאולייר מכין להם אלונטות ונותנין לו מעות פחותות ורעות בסימן ואהא מודי ר' דוסא דגריע מאסימון שיש לו צורה פסולה:
שהן יפין על התורמסר. שתי מלות הן תור מסר כמו ובהגיע תור שמוסר שורה וסדר לאנשים המשמשים בבית המרחץ, לכל א' עבודתו זה לחמם וזה לשטף וזה לגלח וכו' ומקבל מעות הנכנסין למרחץ ואע"פ שהיא קצת רעה מ"מ יוצאה היא ע"י הדחק ואינן כאותן שנותנין לאוליירין:
שנפסל והמלכות מקבלתו. כגון שהמלך צוה שלא יצא ובני המדינה מקבלין אותו בחשאי:
כאסימון. ופליגי בה תנאי:
כמלכים הראשונים. ומודי בה ר' דוסא:
כגון בן כוזיבא. שמרד אחר החרבן על מלך רומי והרגוהו ופסלו מטבעו:
היו לו מעות של סכנה. בזמן הזה מיירי דאין שם מחיצות וכסף שפודה בו משליך לים המלח כמו שכתבו הגאונים ז"ל הילכך כך הוא חלול על כסף של סכנה כמו כסף היוצא:
ומשני אתא עובדא קמי ר' אמי. מי שעשה כן בימי ר' אמי, ור' אמי אחר החרבן היה:
וא"ל יוליך הנאה לים המלח. כלומר כל התוספת ששוה מעשר שני על שווי אותו כסף צוה שיפדוהו ויוליך אותו הכסף לים המלח:
דיסגנים מהו. שם שלטון שפסלו מטבעו אבל אין בו סכנה:
מחללן. מחלל בהן:
כדרך שהן יפין אצל התורמסר. דאותו אולי מקבלן:
ואם בקש להוציאן. במקום שמקבלין אותם מחלל אותן על כסף היוצא כדרך שהוא מחלל עליהן. כלומר חלל פירות שוין מאה על מאה דסיגנים בטבריא ושוין במקום שמקבלין אותם כגון בצפרי מנה וחצי אין אומרין כאן שהתפיס בהן קדושה צריך שיתן ממטבע היוצא מנה וחצי אלא במנה בלבד סגי:
כדרך שמחלל עליהן. כמו ששוין במקום שחללן דהיינו בטבריא:
ומעות של כאן בבבל. אין מחללין מ"ש על מעות של א"י בבבל כדמפ' שבעלים עומדים בבבל הואיל ואינן יוצאות במקום שמחלל הפירות ואע"ג דעתיד לעלות לא"י ומוקי לה בפ' הגוזל קמא כשמלכיות מקפידות דבחשי ובדקי:
ולא על המעות שבבבל כאן. כדמפ' שעומד בירושלם ויש לו מעות בבל הואיל ואינן יוצאות בארץ ישראל לאו פדיון הוא ולמעוטי של בבל בבבל דמפ' לקמיה דכיון דבמקום חילול הפירות יוצאין המעות אע"ג דבא"י אין יוצאין ומלכיות מקפידות הוי חילול. ומפ' בפ' הגוזל קמא דזבין בהו בהמה ומסיק לה לירושלם ואף על גב דלכתחלה אין מחללין בה כדאיתא בפירקין כיון דבדיעבד לרבנן הוי חילול מעות היוצאות חשיבי. א"נ כיון דאי אפשר בענין אחר שאינו יכול להעלות המעות לירושלם שרי למזבן בהו בהמה לכ"ע:
היו לו מעות מבבל לבבל והוא עומד כאן. דאיכא תרתי שהמעות הן ממטבע בבל והפירות בבבל ואינן כאן והבעלים עומדין בא"י:
אם היתה דרך פתוחה. ששיירות מצויות:
וטב הוא כן. וטב הוא כאן והא לאו מטבע היוצא הוא:
כל המטבעות היו יוצאות בירושלם. כגון בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם וכי תני לעיל של בבל והוא עומד כאן אין מחללין בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן. והכי מוקי לה בהגוזל קמא והיה יכול להוציא חמשים רבוא להעלותם. שיש לו מעות בחמשים רבוא אותן חמשים רבו שמרויח כמי שהן ברשותו קרינן בהו. וים הגדול דאמרינן במתני' מיירי שאין בידו מעות להעלותן או כגון דליכא בר אמוראי למישקליה:
הלכה ב
הלוקח בהמה לזבחי שלמים. ממעות מ"ש:
וחיה לבשר תאוה. דחיה פסולה לקרבן ולא לקחה אלא לאכלה בירושלם בכל שעה שירצה בשר כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך. והא דנקט הכא הלוקח דיעבד גבי בהמה לזבחי שלמים אגב חיה נקט לה דעיקר מעות מ"ש לשלמים הן כדתניא בסיפרי ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך יכול יקח בהמה למשתה בנו נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים. אי מה להלן עולות אף כאן עולות ת"ל ואכלת ושמחת אתה וביתך וכתיב גבי עברת הירדן בפרשת כי תבוא והעלית עליו עולות לה' אלהיך וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך:
יצא העור לחולין. ואין דמיו טעונין מחיצה ודמי העור שלקח המוכר לא נתקדשו וחולין הן אע"ג דדמי מעשר שני נתן לו עליו ואע"פ שהעור מרובה בדמיו על הבשר. ובגמ' נפקא לן מקראי:
כדי יין סתומות. כדים מלאים יין סתומות. ובגמ' מפ' לה במוכר הדיוט שאינו אומן לעשות כלים ולמכרן:
יצא קנקן לחולין. בגמ' נפקא לן מקראי:
אגוזים ושקדים יצאו קליפתן כמהן. הא אתי מק"ו מצאן אגב גיזותיה דהא גיזה דלמינו קיימא ומרבינן צאן לחודיה וגיזה לחודה ויוצאת לחולין הני דלעולם נמכרין כן לא כ"ש:
התמד. מים הניתנין ע"ג שמרים וכדפרישית בסוף מעשרות דבעינן החמיץ ורמא תלתא ואתא ארבעה. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז נראה דבחדא סגי או החמיץ או רמא תלתא ואתא ארבעה. והכי מסקינן הכא:
הלוקח חיה לזבחי שלמים וכו'. לר' יוחנן דסבר בפ' התודה דהמתפיס מעות מעשר לשלמים קנו שלמים, כלומר דאלימא קדושת שלמים למיחל ע"ג מעשר שני ואין יכול לקנות מהן דבר אחר וכשירצה לפדותן בעי תרי חומשין לדידיה אתיא מתני' כפשוטה, וה"ק כיון דקנה חיה מדמי מעשר לשלמים וחיה הא ידע דלא חזיא לשלמים דחיה פסולה לקרבן כדאיתא בזבחים, ודאי לדמי הוא דקאמר שימכרנה ויביא בדמיה שלמים ובשר החיה מיהת יאכל בירושלם דפירות בעלמא הוא אבל עור החיה דחזי ליקח בו בהמה לשלמים לא יצא לחולין דקנה העור שם שלמים לדמיו דאלימא קדושת שלמים למיחל אקדושת מעשר ולא יצא העור מקדושת שלמים קאמר. וכן אם לקח בהמה ממעות מ"ש לבשר תאוה בלא הקרבה:
לא יצא העור לחולין. כדין תורת מ"ש דאין דרך מקח בכך דסתם בהמות הנקחות בדמי מ"ש דחזו לקרבן קרבין שלמים כדתניא בסיפרי ומייתינן לה לעיל וכי כתב רחמנא בבקר דמיניה דרשינן לעיל דלוקחין פרה על גב עורה ויוצא לחולין היינו כשהבשר לזבח ומבליע דמי העור בבשר בלקיחה דודאי קולא דקאמר רחמנא גבי לקיחת בהמה כשהלקיחה כדיניה הוא דקאמר אבל הכא דלאו כדיניה על כרחו נתפס השם לשלמים ויקנה מדמי העור לשלמים דלא מצי לאברוחי מן המזבח כולה אבל כשקנה חיה לבשר תאוה דקתני לעיל אין מבריח הראוי למזבח מן המזבח ויצא העור לחולין מקדושת מ"ש דגדולה מזו שרי רחמנא והיינו יין אגב קנקנו דלאו גופיה. ור' אלעזר ור' אמי פליגי עליה ומפרשי למתני' בענין אחר כדאיתא בגמ':
לא יצא הקנקן לחולין. דכיון שנהגו למכור היין בלא הקנקן לא יצא דמי הכלי לחולין דבאנפי נפשיה הוא. ועוד דגבי סתומות דשרי משום דיין מינטר אגביה והיינו נמי טעמא דסלי תאנים כשהן לחין דאילו קופה של גרוגרות הא מפלגינן לעיל בין דרוסות לשאין דרוסות:
פרה מפני עורה. שהעור מרובה בבשר:
וכן צאן מפני גיזתה. שגיזתה עיקר קניינו ודרשינן להו מדכתיב בבקר ובצאן וביין ובשכר דהוה ליה למכתב בקר וצאן ויין ושכר ואייתר בי"ת למדרש כל הני ובפ' בכל מערבי מצרכינן להו דאי כתב רחמנא בבקר הוה אמינא בקר הוא דמזדבן על גב עורו משום דגופיה הוא אבל צאן ע"ג גיזותיה דלאו גופה הוא אימא לא. ואי כתב רחמנא בצאן ע"ג גיזותיה הוה אמינא משום דמחובר בה אבל יין ע"ג קנקנו אימא לא. ואי כתב רחמנא ביין הוה אמינא משום דהיינו אורחיה אבל תמד משהחמיץ דקיוהא בעלמא הוא אימא לא כתב רחמנא שכר. ואי כתב רחמנא שכר הוה אמינא מאי שכר דבלה קעילית דפירא הוא אבל יין ע"ג קנקנו לא. ואי כתב רחמנא יין ע"ג קנקנו משום דהיינו נטירותיה אבל צאן ע"ג גיזתה אימא לא כתב רחמנא צאן דאפילו ע"ג גיזתה וכו'. וחיה שלקחה ע"ג עורה אע"פ שדמי העור מרובין דיצא העור לחולין לא אשכחן בקרא. ונראה דלמדו אותו מדכתיב בכל אשר תאוה נפשך דהיינו בשר לתאוה דלא חזיא לקרבן והה"נ עופות דנוצה שלהן יוצאה לחולין. ואולי דלהכי איצטריך בי"ת דבבקר אליבא דבן בג בג. ועוד נראה דסתם פרה דעורה מרובה על הבשר כחושה וחולה היא ופסולה לקרבן היא והיינו חיה:
המוכר אומן. יוצר עושה כלי חרס וכן עבדן או רצען גבי בהמה צריך שיאכל בירושלם דמי שווי העור או הקנקן דכיון דאומן יהיב עיניה בעור וכו':