פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה ג
זו משנת ר' עקיבא. בב"ה וחכמי דורו חלקו עליו ואמרי דב"ה לא מקלי כולי האי ומתני' ר' יוסי היא הילכך לא שנה בב"ה כר' יהודה דמחמרי בשורין ושפין ולא כר"מ דמיקל בכולהו אלא חדא מיהא בטהרה קא בעי:
וחכמים לא הודו לו. פלוגתייהו במס' חלה פרק בתרא:
שנתפזרו. שנשפכו לו מעות של מעשר שני ומעות של חולין כאחת:
ליקט למ"ש. מפ' בגמ' כגון שליקט בדילוג ליקט למ"ש עד תשלום מעות מ"ש כדי שירויח המעשר שני כדמפ' טעמא בגמ':
והשאר חולין. כלומר ואם חסר חסר לחולין:
ואם בלל וחפן. שבללן כולן וערבן כדי לכברן בכברה או מילא חפניו מכולן כשלקטן:
לפי חשבון. אם חסר מהן יהא החסרון לפי חשבון כיצד היו לו מאתים חולין ומאה של מ"ש וליקט מאתים ושבעים והשאר נאבדו נאמר דחסרון של שלשים הוו עשרים דחולין ועשרה דמ"ש ונמצא דהוו ק"פ חולין ומ"ש תשעים וכן כיוצא בזה:
זה הכלל. לרבות קטנית חולין וקטנית מ"ש שנתפזרו וכן פירות ופירות אם לקטן בדילוג וחסרו ישלים מדת מעשר שני וחסרו לחולין ואם חפן וכו' החסרון לפי חשבון. והכי איתא בתוספתא:
והנבללים לפי חשבון. בגמ' מפ' דהנבללין והנחפנין קאמר כי היכי דלא תיקשי רישא אסיפא:
שנתערבו. ורוצה ליהנות בשל חולין:
מביא בסלע מעות. פרוטות נחשת מביא בדמי סלע:
ואומר כל מקום וכו'. ונמצאו שתיהן חולין והפרוטות מעשר:
ובורר את היפה שבהן ומחלל עליה. המעות ותהא היא מעשר והמעות והסלע השני חולין כבראשונה:
מפני שאמרו. כלומר לפיכך הזקיקו אותו לכל אלה לחללו תחלה במעות וחוזר ומחלל המעות בסלע ולא אמרו שיטול היפה שבהן ויאמר אם זו של מעשר הרי טוב ואם זו של חולין הרי זו של מעשר מחוללת על זו:
מפני שאמרו מחללין כסף על נחשת מדוחק. כה"ג שנתערבו אבל כסף על כסף לאו דרך חילול הוא ואפילו מדוחק נמי לא. וטעמא דכסף אינו מחליד. ועוד דחריף והשלחני בכל פעם רוצה להשתכר ונמצא מ"ש מפסיד ללא צורך:
לא שיקיים כן. כלומר וכיון דאף כסף על נחשת לא התירו אלא בדוחק הילכך לא יקיים כן דבזיון דמ"ש הוא שהפרוטות מחלידות הן כן פי' רש"י ז"ל בפ' הזהב וס"ל ז"ל דמחללין כסף על נחשת מדוחק ואין מחללין כסף על כסף ואפילו מדוחק. ובגמ' נפרש בס"ד:
לא יעשה אדם סלעיו דינרי זהב. מי שיש לו סלעי כסף של מ"ש לא יחליפם בדינרי זהב להקל המשאוי. ובגמ' מפרש טעמייהו דב"ש:
וב"ה מתירין. קא סברי הכסף כסף ריבה:
כספן דינרי זהב. כספן שהיה להם ממעות מ"ש ואתא לאשמעינן דאפילו לכתחלה ואפילו לאדם חשוב שרו ב"ה דר"ג מב"ה קא אתי ועשה מעשה לעצמו ולא חש לדב"ש כלל:
כדי לשכר שני. כדי שירויח המעשר שני אמרו כן ולא מן הדין כדמפ' שמא יאבדו לגמרי השלשים ולא ימצאם לעולם וחדי כדי לסלק עליותיו, לכך כדי שישתדל עליהן ולא יאמר מה לי ולצרה מה שיאבד ממ"ש הוי לכך תקנו שיהו אלו שבידו וכו'. ומשו"ה אמר ר' זעירא דצריך להתנות וכו', כלומר כיון דתקנתא דרבנן הוא דינא דמתני' צריך להתנות ולומר אם אלו של מטה, ר"ל מה שלא לקטתי הן של שני יהו אלו שבידי תפוסין עליהן ואם של חולין הן אלו שבידי מעשר דאם לא כן אתה מכשיל המוצאים אחריו דסברי דחולין הן. וקשה דלקמן אמרינן דכסף על כסף אפילו מדוחק אין מחללין. וי"ל דלא דק ר' זעירא וצריך להביא מעות של נחשת ואח"כ יחלל הנחשת על המעות שבידו וכדלקמן. וכן פי' רבנו שמשון ז"ל:
שלקט מכאן ומכאן. דכיון דמדליג דאין לנו להחזיק ולומר ודאי מעשר וחולין בידו:
אבל אם ליקט על אומן. על השורה כולה עד סופה כמו ואוכלין מאומן לאומן דפ' הפועלים ונותנין פאה מכל אומן ואומן דמס' פאה:
כבולל וחופן הוא. ואם חסרו לפי חשבון דיינינן להו דהא ידעינן ודאי דמעות חולין בידו:
אין בילה אלא ליין ושמן. בפ' הלוקח מן הנחתום גרסינן לה ובפ"ק דר"ה. ופי' רש"י ז"ל כגון שנתערבה תבואה ישנה עם חדשה אין סומכין לומר כבר נבלל ובודאי יש משניהן בתוך המעשר לפי חשבון קמ"ל דאין בילה ולא נבלל יפה ורובו של מעשר מן החדש או מן הישן:
חוץ מיין ושמן בלבד. דאם נתערב יין ישן עם יין חדש או שמן חדש עם הישן תורם ומעשר ממנו עליו ויש במעשר משניהם כפי החשבון דדבר לח נבלל יפה אבל יבש אין סומכין בו על הבילה. כן פי' רש"י ז"ל בפ"ק דר"ה. ומיירי בודאי אבל בדמאי מודי למתני' דפ' הלוקח מן הנחתום דתנן דאפילו בגרוגרות בולל ונוטל כדתנן התם:
עד כזיתים הנבללין. בדמאי מיירי ומר אמר חדא וכו' ולא פליגי. והכי מוקי ר' יוחנן ההיא מתני' דהתם, ומפ' דדוקא עד כזיתים הן נבללין ומעשר לפי מדה:
אם בלל וחפן לפי חשבון. משמע דנבללין אפילו היו גדולים המטבעות והא דלא מקשינן אחזקיה דלית ליה במתני' דגרוגרות שיעורא ומוקי לה בכסף של מ"ש דמדרבנן כגון מ"ש של ירק אבל לר"י אפי' דמוקי לה הכי קשיא:
ומסיק דמוקי לה ר' יוחנן עד כזיתים דצריך דהמטבעות לא יהו גדולים אלא עד כזיתים דיותר מכאן אין נבללין וכל חד באנפיה נפשיה הוא וישלים המ"ש עד סכום המעות כולן של המעשר:
בשתים. בתוספתא גרסינן דפליג בן עזאי אמתני' ובעי פרוטות בשני סלעים. והשתא מפ' לה ואזיל:
מהו. כלומר מאי קאמר:
ובחלמא אמרי ליה. כשיאכיל לעולא בר ישמעאל בשר שמן, כלומר שיסביר לו פנים הוא יפשרנה לו:
למחר. כשהאיר היום אתא לגביה וא"ל מ"ט דבן עזאי:
מתוך שאת אומר לו וכו'. כלומר אם אתה מתיר לו בדמי סלע א' שמא יצטרך הסלעים של כסף לצרכיו ונמצאו אלו שניהם מחוללין ויקיים כן שיהא קדושת המעשר על הפרוטות ויחלידו ונמצא מעשר מפסיד. ועוד שישהא עליותיו דהן משא כבד ומתוך שאתה קונס אותו שיביא פרוטות בדמי שני סלעים ידחוק עצמו ויחליף א' מהסלעים על סלע הכסף כדי שלא יהיו שניהם קדושים בספק ולכך יחמיר על עצמו ויהא הכסף של מ"ש:
כשהוא מחללה עושה אותה ברעה. כשבא לחלל סלע כסף מדוחק כגון להחליפן על דינר זהב כדלקמן אין צריך לצמצם על הדינר שיהא במשקל שלם בריוח כיון שהסלע היא יפה דאין צריך אלא לשערה ברעה דהקילו בפדיון מ"ש:
וכשהוא מחלל עליה. שמחלל קדושת הפירות עליה ויהיו שוין סלע ופרוטה ויותר, יאמר סלע זו יפה וטבא ותקולא היא ושוה סלע ופרוטה ואע"פ שאינה יפה וכל זה להקל עליו:
והתנינן וכו'. ולדידך דסברת דכשהוא מחלל עליה יכול לשערה ביפה יבור את הרעה ויעשה אותה כיפה:
אני אומר היא היתה מ"ש. דדילמא היפה היתה מ"ש ולמה יחליף קדושת היפה על הרעה דדוקא פירא אטיבעא הוא דמקילינן דפירות מתרקבים הם:
ופריך מ"מ לא יצתה לחולין. כלומר והא קדושת היפה מחוללת מעיקרא היא על המעות ועומדת, דהא קאמר סלע בכ"מ שהיא וכו' וא"כ אין מחליף אלא קדושת המעות עליה וא"כ אפילו רעה נמי:
לא נתכוון לעשותה חולין ברורים. כלומר דכי מחלל קדושתה על הפרוטות לאו משום דקיימא הקדושה התם כדקתני לא שיקיים כן הילכך בעינן סלע יפה לחלל עליה ודמי כמתחלל סלע בסלע הילכך לא הקילו רעה על היפה. אבל פירות על הרעה ולשערה ביפה דקיימא הקדושה בה ויוליכנה לירושלם מותר:
כל שאמרו בדמאי מחללין. לכתחלה כדתנן בפ"ק דדמאי מחללין אותו כסף על כסף וכסף על נחשת ונחשת על נחשת אבל לא בודאי אבל מדוחק כשהוא צריך לעשות מחללין:
הא כסף על כסף לא. ואע"ג דגבי דמאי מחללין לכתחלה הכא אפילו מדוחק לא. והטעם כדפי' רש"י ז"ל דלא אמרו שיטול היפה שבהן ויאמר אם זו של מעשר וכו' דכסף על כסף לאו דרך חילול הוא ואפילו מדוחק:
ומשני ר' בא בר כהן דה"ק ר' יוחנן דאם עבר וחללו מחולל הוא. ואע"ג דחטא מיתפיס:
תניא ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר וכו'. הכי איתא בתוספתא מפני שאמרו מחללין נחשת על הכסף וכסף על הזהב וכסף על הנחשת מדוחק אבל לא זהב על הכסף. ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר כשם שמחללין כסף על נחשת כך מחללין זהב על הכסף. וה"פ הני תנאי ס"ל דדהבא טיבעא הוי משום דחשיב וכספא פירא הוי ונחית וסליק ובני מערבא שונין הכסף קונה את הזהב כמו ששנה רבי בילדותו דוק ותשכח. ומשו"ה ס"ל לרבנן דאין מחללין זהב על הכסף דטיבעא אפירא לא מחללינן שהוא הפך התורה וקאמר ראב"ש דכשם שמחללין כסף על נחשת כדתנן במתני' מביא בסלע מעות אע"ג דכ"ע מודו דנחשת פירא לגבי כספא כדתנן בהזהב הנחשת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחשת ובהא לא פליג שום תנא ומשמע דנחשת הוי פירא ואפילו הכי חזינן דמחללין כסף עליו ולא אמרינן טיבעא אפירא היא ה"נ מחללין זהב על הכסף:
ואקשי ליה רבי דלא דמי דאם מחללין כסף על נחשת שכן מחללינן כסף על הזהב. כלומר דלעולם כספא פירא הוא וכי מחללינן ליה על הנחשת היינו משום דפירא אפירא הוא וחזינן דפרוטות חריפי נינהו הילכך מחללין דהא מחללין אותו כסף על זהב כדתנן לקמן אליבא דב"ה. ועל כרחיך משום דחשבינן ליה פירא אפירא הוא אבל כי יחללו זהב על הכסף על כרחיך יטעו לומר דטיבעא אפירא מחללין דהא קא חזינן דאין מחללין על נחשת ואמאי לימא דפירא אפירא הוא ונחשת חריף אלא דלעולם זהב לגבי נחשת הוי טיבעא הילכך בודאי טעו:
ושנו ליה ראב"ש דהא אשכחן דמחללין זהב על נחשת כגון בירושלם. ור' לא ס"ל האי טעמא כדאמרינן בפרק הזהב ירושלם קא מותבת שאני ירושלם דכתיב בה ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו':
מדברי שניהם נלמוד וכו'. סתמא דתלמודא קאמר לה וה"פ דקשיא לכולהו אי לא מחללינן כסף על כסף אפילו מדוחק כדלעיל אמאי לא אקשו לר' אלעזר ב"ש כה"ג דהא כיון דלא מחללין כסף על כסף אפילו מדוחק כגון סלעים על דינרין של כסף דהוי פירא אפירא כך לא מחללינן זהב על הכסף דטפי דמי פירכא דכסף על כסף על זהב על הכסף מפירכא דזהב על הנחשת דנחשת מחליד ומתעפש ולא חשיב מדלא אקשי ליה הכי משמע דמודו רבנן דכסף כל כסף אפילו שלא מדוחק נמי מחללין:
ואין מחללין וכו'. כלומר ומדברי שניהן נלמד דאין מחללין כסף על נחשת אלא מדוחק דהא ראב"ש קאמר כשם שמחללין כסף על נחשת משמע דאמילתייהו דרבנן סמיך ורבנן מדוחק הוא דשרו. והני תנאי כולהו סברי דכספא פירא ודהבא טיבעא ולא מסתברא דפליגי על ב"ה דהא אינהו תלמידי ב"ה הוו ואע"ג דאשכחן תנאי דפליגי על ב"ה אותם מקומות שנויות הם בעדויות וזה אינו שנוי שם. וכ"ת כיון דכסף פירא ונחשת פירא מאי שנא האי מהאי. תריץ דלא דמי כסף על כסף לכסף על נחשת דכסף על כסף אע"ג דפירא אפירא הוא מתקיים, ועוד דכסף אמור בתורה. הילכך מקילינן ואפילו שלא מדוחק משא"כ בנחשת. ואיכא למידק דבשמעתין אסיקנא דמתניתין איפכא משמע דכסף על כסף חמירי מכסף על נחשת. וכן פי' רש"י ז"ל בהזהב. ונראה דהיינו דקאמר תלמודא הילין תנאי פליגי אסוגיין דלעיל וסברייהו הפוכה וסוגיין דלעיל קושטא והילכתא והכי נקטינן. ופלוגתא דר"מ ורבנן לקמן הכי אית להו. אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב עלה דמתניתין בפ"ו וז"ל סלע של מ"ש ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואפילו מעות נחשת וכו'. משמע דכי קתני במתניתין מביא מעות דהיינו פרוטות קולא אשמועינן דאפילו פרוטות שמחלידות שרו מדוחק. ולפי זה חוזר התלמוד ממה שאמר למעלה דסבר הא כסף על כסף לא דאדרבה כ"ש הוא. והשתא קיימא מימרא דר' יוחנן קמייתא דמחללין מדוחק לכתחילה כסף על כסף וכל השנויים בדמאי. והשתא קשיא אמאי בעי להביא מעות יקח היפה ויאמר אם זו של מעשר הרי טוב ואם זו של חולין הרי של מעשר מחוללת עליו. ותירץ רבנו שמשון ז"ל דחיישינן דילמא אתי למישקלה בלא שום תנאי ומשו"ה מצרכינן ליה להביא מעלמא וכ"ש אי יביא כסף דטפי עדיף. וטעמא דכיון דנתערבו חמירי ובעינן דליתו מעלמא וכי קתני מחללין אותו כסף על נחשת לרבותא נקטיה. והשתא אתי שפיר דפריך בפרק הזהב מכסף על נחשת ולא פריך מכסף על כסף דס"ל דאדרבה קיל טפי. כן נ"ל להעמיד דברי הרמב"ם ז"ל, ולמדתי קצת מדברי רבנו שמשון ז"ל:
אלא בסוף. שכבר חילל הפירות על סלעים מש"ה אסור להחליפם על דינר זהב:
אבל בתחלה. דהיינו לפדות פירות על דינר זהב דכ"ע מחללין דלגבי פירא טיבעא הוי וכדלקמן:
כסף ולא זהב. ר' יוחנן ס"ל דכ"ע כסף כסף ריבה ואפילו ראשון ושני ושלישי אלא דב"ש סברי דלא רבי רחמנא אלא בכסף אבל בזהב כי הוי שני לא רבי הילכך לא יעשה סלעים של כסף אבל זהב ראשון שרי לכ"ע:
ואימא כסף ולא נחשת והא תנינן וכו'. כלומר כי היכי דדרשת כסף על כסף הוא דרבי ולא זהב על כסף ה"נ תדרוש ולא נחשת שני על הכסף ואנן אשכחן דאפילו דהוי שלישי דשרו דכי חילל פירות מ"ש בפרוטות ואח"כ בסלע של כסף דב"ש שרו לצרף ומינה תשמע דכי אתי לירושלם קתני סיפא דב"ש שרו להחליף אותו כסף שני על נחשת דקתני סיפא הפורט סלע של מ"ש וקא שרו ב"ש לפרוט על הסלע ואפילו הוי כסף שני על פרוטות והוה לן למימרא דאינו יכול לחלל פרוטות על סלעים דקא אתי שוב לפורטם אח"כ דלא רבי רחמנא ראשון ושני ושלישי אלא גבי כסף ולא נחשת על כסף:
והא תנינן. כלומר וכ"ת ה"נ והא לא מצית אמרת דהא תנן הפורט סלע ממעות מ"ש ב"ש אומרים בכל הסלע מעות, ובעלי הגמרא דהיינו בני הישיבה סוברים דפורט דקתני הכא מצרף הוא דקאמר דפלוגתא דר"מ ורבנן על מצרף הוא דקאי כדפרישית דהאי גברא פרוטות של מ"ש בידו סכום סלע ובא לחללן ולצרפן על הסלע להקל המשא ושרו ב"ש ברישא קדושת נחשת על כסף שני וכסף שני על נחשת בסיפא וה"נ סלעים בזהב להקל המשא לישתרי אפילו דהוי שני:
ומאי כדון טעמא דבית שמאי. לגבי זהב:
מצרף. לשון קיבוץ כמו מצטרפין בכדי אכילת פרס פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול:
ומשני היא כסף היא נחשת. ואין לדון בו ראשון ושני דפריטי סגיין טפי וכולה חדא מילתא היא ולא שייכא דרשה אלא לגבי זהב:
בין בתחלה. פירות על דינרי זהב:
בין בסוף. כסף על דינרי זהב:
כסף ראשון. דכתיב הכסף הידוע ר"ל כסף צריך שיהיה ראשון ולא שיהא זהב ראשון בענין שיהא הכסף של אחריו שני:
ולא כסף שני. קס"ד אפילו הוי נחשת מקמי כסף:
והא תנינן הפורט סלע ממעות מ"ש. ופרישנא לה דמצרף קאמר אלמא דשרינן כסף שני על נחשת ותיובתא דריש לקיש:
ומשני האי ולא כסף שני דקאמר היינו כשהזהב הקדימו דהשת' כשמחליפו הוה ליה כסף שני אבל פרוטות תחלה דרשינן בהו תתנם עד כדי כסף דהיינו סלע כמו כסף דמוציא שם רע דהיינו סלע וכסף דמפתה. וטעמא דפרוטות פירות גופייהו חשיבי דאית בהו יוקרא וזולא ולא הוי כסף שני. ובגמ' דילן אסקינן להא דריש לקיש בתיובתא ותו מסקינן דלא פליגי ב"ש וב"ה באיסורא דאורייתא אלא בתקנתא דרבנן ור' יוחנן ור"ל בתקנתא דרבנן הוו מפרשי לה:
על דינרין. שמחלל קדושת סלעים על דינרין:
טיבעא אפירא לא מחללינן. דרחמנא אמר וצרת הכסף. אבל פירות ראשונים של מ"ש על דינרי זהב דהיינו בתחלה דלעיל דברי הכל מחללין, דאפילו לב"ש דאמרי פירא הוא היינו לגבי כספא אבל מודו דלגבי פירא ממש שהם ראשונים לפדיון טיבעא הוא:
מידי דהוה אכסף לב"ה. זהב לב"ש אנו למדין מכסף לב"ה כדמפ' ואזיל:
לגבי פירא טיבעא הוי. כדקתני סלעים אלמא תחילת הפירות נתחללו על הכסף ומודו ב"ה דקדשי במ"ש:
אף בפירות על דינרין מחלוקת. דבית שמאי נמי פליגי בהא דסברי דאפילו לגבי פירא ממש פירא הוא ואין מחללין פירא על פירא:
לפלגו בפירות על דינרין. ולימרו ב"ש אין מחללין ואנא ידענא דכ"ש סלעים על דינרין דכיון דדהבא לגבי פירא פירא הוי כ"ש לגבי כספא:
הוה אמינא. דלא אפליג ב"ה עלייהו אלא בפירות אבל בסלעים אימא מודו להו דאין מתחללין על דינרין ולאשמועינן היתירא דב"ה לא חשיב איסורא דב"ש דכחא דהיתירא עדיף:
תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר. לב"ש אין מחללין אפילו פירות על דינרין דשמעינן ליה לר' יוחנן דאיכא למ"ד דהבא פירא הוי ואפילו לגבי נפשיה:
אסור ללוות דינר בדינר. דינר זהב קאמר כדמפרש ואזיל. וטעמא שמא יוקירו ויבואו לידי רבית:
לעולם אימא לך. ר' יוחנן הוא דאמר דברי הכל מחללין דלגבי פירא טיבעא הוי כיון דלענין מקח וממכר שווינהו רבנן כפירא כדתנן הזהב קונה את הכסף:
ה"נ מסתברא. דר' יוחנן הוא דאמר מחללין וה"נ אמרינן לעיל בנוסחת הירושלמי דר' יוחנן ס"ל דבתחלה אפילו ב"ש מודו דשרי:
הפורט סלע ממעות מ"ש. כדפרישנא במתני' מי שיש לו מעות של נחשת שיעור סלע ממש ובא למנות הפרו' ולקחת בהן סלע להעלות הכסף לירושלם מפני משוי הדרך:
ב"ש אומרים בכל הסלע מעות. לקולא יכול לפרוט את כולן עד שיעור סלע ולקחת הסלע בידו וב"ה מחמרי כדפרישית לעיל. וכבר פירשתי למעלה דעתו של רש"י ז"ל בב"ה ודעתי:
השתא לב"ש וכו'. דמדקתני ממעות מ"ש ש"מ שחילל פירות מעיקרא על הפרוטות ולא חשש דפרוטות מחלידות דעכשיו בא לצרפן בסלע לגבי דהבא מיבעיא דמחללין פירות, ותיובתא דריש לקיש דאמר אף בפירות על דינרין בתחלה מחלוקת:
הכסף. וצרת הכסף בידך והלכת:
כסף ראשון. דכתיב הכסף הידוע אותו הכסף שחללת הפירות עליו אתה צריך לצור אותו בידך ולהוליכו ולא שתחלל אותו כסף על כסף אחר:
הכסף כסף ריבה. טובא כסף כתובים בפרשה:
אף בפירות על דינרין מחלוקת. וטעמא דב"ש משום דדהבא פירא הוי ולא מתחלל עליו מעשר. א"נ כדאמרינן לעיל כסף ולא זהב:
ולמ"ד בסלעים על דינרין. דוקא פליגי וטעמא דב"ש משום כסף שני הוי ולאו משום דדהבא פירא הוא:
אדמפלגי בסלעים על דינרין. שיש לטעות ולומר טעמא משום דדהבא לגבי כספא חשיב ליה פירא:
נפלגו בסלעים על סלעים. הוא דפליגי ב"ה עלייהו דלית להו כסף ראשון ולא כסף שני אבל בסלעים על דינרין אימא מודו להו דלא מיתחלי משום דדהבא פירא הוא קמ"ל:
ה"ג ת"ש הפורט סלע של מ"ש בירושלם. שהיה מחליף סלעים שבידו ולוקח פרוטות להוציאם לצורכי סעודות מ"ש בירושלם:
ב"ש אומרים וכו'. כבר פירשתי למעלה פלוגתא דב"ש וב"ה:
ירושלם קא מותבת. דשארו ב"ש:
שאני ירושלם וכו'. וב"ה סברי דאף בירושלם איכא למיגזר משום סחורה כדתנן במתני' דחשו לההיא גזרה תנאי אחריני וטפו עלה:
ת"ש. מההיא קמייתא דלא מיירי בירושלם דמחליף פרוטות ונוטל סלע ואפילו כסף שני אבל זהב שני לא כדמפרש ואזיל:
שמא ישהא עליותיו. עד שיספיק לו להיות שיעור סלעים של מעשר עד שיגיעו לדמי דינר זהב בשנה שניה שימכור מעשרות שנה שניה:
אסוקי מסיק להו. שאין משאן כבד שמעט הן:
אפילו בפירות על דינרין מחלוקת. דפירי נמי אתי לשהויינהו:
ולגבי נחשת מחללין. דאינו שוה כל כך ולא שייך ביה מיתון:
היינו דקתני לא יעשה. ולא קתני לשון חילול דקסבר יש חילול אבל חכמים החמירו עליו:
מחללין ואין מחללין מיבעיא ליה. הכי איבעי ליה למיתני בש"א אין סלעי מ"ש מתחללין על דינרי זהב אי משום כסף שני אי משום דדהבא פירא הוא דהוי איסור דאורייתא ולא מיתפסי בקדושת מעשר: