פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה ב
אין סכין שמן של מ"ש וכו'. היה נראה לפ' דר"ש פליג את"ק דריש פירקין דשרי סיכה במ"ש, וכן דעת ר"ש והרא"ש ז"ל. ואינו נכון דא"כ קא פליג ר"ש אכללין דסיכה כשתייה וא"כ הוי ליה לתלמודא לעיל למפרך ולר"ש קרא דיצהרך דכתיב בקרא דואכלת דמחוור הוא מאי עביד ליה דבשתייה אזוקי מזיק ליה ותו דשלא כדרך הנאתו הוא כדאיתא בריש כיצד מברכין. ושלא כדרך הנאתו במ"ש קי"ל דאסור כמו בתרומה ושביעית כדתנן בפירקין אלא ע"כ בסיכה הוא דמוקי ליה וכ"ת דמוקי ליה ע"י אניגרון הא ליתא דא"כ קרא [דולא] נתתי ממנו למת במה מוקי ליה ועוד דמשמע ממתני' דמודי ר"ש דאיכא סיכה בתרומה ואי ר"ש לית ליה סיכה מנא להו דמודי ר"ש בתרומה דהא גבי תרומה אכילה נמי כתיבה. והרמב"ם ז"ל פי' אסור לאדם שיאמר לחברו בירושלם שהוא המקום המיוחד להוצאת מ"ש שימשח אותו בשמן של מ"ש לפי שתמשח יד המושחו ותהיה זאת שכרו על המשיחה שמושחו והוי כמו משתכר במ"ש. וגם זה אינו נכון כלל דעל הניית אצבע מי חששו ואפילו כל היד נמי לא חששו ור"ש מאריה דכוליה תלמודא הוא דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ועוד מאי בעו בגמ' מאי הקלו בתרומה ומייתי ההיא דתניא סך כהן וכו' וההיא לאו משום שכר קתני לה אלא משום איסור סיכה לזרים נגעו בה כדמפ' טעמא בכריתות פ"ק ומתו בו כי יחללוהו כתיב והאי הא איתחיל דכיון דסך הכהן בו כבר נתערבה זיעת גופו בשמן וכיון דבטל ליה בהיתירא בטיל ליה. ולדברי המפרשים ר"ש וכו' טפי קשיא אטו מתני' שקלת מעלמא דסיכה שריא [במ"ש] (בתרומה) והא משנה שלימה היא במס' שביעית פ' כלל גדול רבא סך הוא את השמן בתרומה ובמ"ש. אבל הנכון לפ' משנתנו על דרך הגמ' וה"פ דסברי רבנן דיכול אדם בירושלם שכבר סך שמן של מעשר טהור להביא בן בתו ע"ה שהוא טמא ומעגילו ע"ג מעיו דאע"ג דאסור הטמא לסוך עצמו משמן מ"ש כשם שאסור באכילתו שאני הכא דנתבטל בהיתר דומיא דתרומה ור"ש פליג עלייהו דאין ראיה מתרומה לכאן שהרי מצינו שקלה היא גבי תלתן וכרשינין כדלקמן מה שאין כן במ"ש. ואפשר נמי דטעמא דר"ש דשאני תרומה דגלי רחמנא ביה ומתו בו כי יחללוהו והאי הא איתחיל אבל במ"ש לא גלי:
בתרומה חמורה. דאסורה לזרים והקל בה דאפילו לזרים אחר שסך שריא כדמפ' בגמ' אע"ג דחמירא דלזרים במיתה:
לא נקל במ"ש הקל. דאין זרות במ"ש דשרי לכהנים ולישראלים בירושלם. ועוד שאין בטומאתו מיתה:
שהקל בכרשינין ותלתן. דשריא בתרומה תלתן וכרשינין טמאים בין לחוף בה הראש בין שיאכילו אותן לבהמה. ולר' עקיבא סברי ב"ה דכל מעשיהן בטומאה דהיינו בידים מסואבות ואפילו גבי אכילת אדם מה שאין כן במ"ש. וטעמא דמ"ש אפרש לקמן:
יאכלו צמחונין. כדפרישנא גבי תלתן וקולי כרשינין דמ"ש קא חשיב ואזיל:
ונכנסין לירושלם ויוצאין. מפ' בגמ' כדי לעשות עיסה ולחזור כדי לעשות וכו' פי' אם עושה מהם עיסה מוציאין לחוץ לצורך כתישתן ולטוחנן להכשירן לאכילה מה שהוא צריך ולחזור אל העיר ולאכול מה שהוא צריך ועוד יוציא לחוץ וטוחן מה שהוא צריך ולא הטריחוהו לטחון כל מה שיש לו בבת א' אלא כפי רצונו אבל לא שיהא מותר להוציאן ולאכלן בחוץ דמ"מ קלטו להו מחיצות:
נטמאו וכו' מפ' בגמ' ובלבד בעיסה של כרשינין, ובלבד עיסה של מ"ש. פי' שלא הטריח ר' טרפון כשנטמאו בעודן זרעונין שלא לפדותן אלא לחלקן לעיסיות דוקא כשנטמאו כשעשויין עיסה של כרשינין. ועוד דיהו מצויות לו עיסות מ"ש אחרות אזי צריך לחלקה לעיסות קטנות ולחברן לעיסות אחרות של מ"ש דאינה כשאר מ"ש שנטמא דעלמא שפודין אותו אפילו בירושלם. וטעמא מפ' בגמ' לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לבהמה. ומפ' לה ר' יונה דכשהן זרעונין חזו לבהמה ופשיטא דמודי ר' טרפון דאין מחמירין עליהן ונפדין אבל כשנטמאו אחר שהן עיסה שכבר חישב עליהם לאדם כגון בשנת בצורת כאותה של דוד המלך, ועוד דעיסות אחרות מצויות לו והוו להו כשאר קדשים דחזו לאדם שאמרו בהן אין פודין את הקדשים להאכילן וכו' כי איכא כל הני הוא דאמרו דאין פודין אותה עיסה אלא תתחלק לעיסיות פחותות מכביצה ויחברם עם עיסת מ"ש טהור כדי שבכל עיסה ועיסה יערב בה פחות מכביצה דלא מטמא אחרים ותיאכל לאדם אגב עיסה אחרת:
יפדו. ואפילו נטמאו כשהן עיסה ונמצאות לו עיסות אחרות:
שורין. דרך לשרותן במים לברור פיסולתם וכדתנן במס' ביצה אף מדיח ושולה:
ושפין. משפשפין אותן ביד להסיר קליפה ופיסולת שלהן, מלשון שפשוף:
מאכילין בטומאה. יש מי שפי' מאכילין לכהן טמא. והנכון כפי' הרמב"ם ז"ל שפי' פ"ה דהיל' תרומות מאכילין לבהמה והיינו דתנן מאכילין ולא תנן אוכלין דאין מוזהר על מאכל בהמה כדפרישנא:
שורין בטהרה. כששורין אותן במים לא יהא בידים מסואבות משום דיש קטניות אחרות דבעו שרייה נמי להסיר הפסולת מהן [כמו עדשים כדאיתא במס' ביצה פ"ק] וא"כ לא מוכחא מילתא דמאכל בהמה נינהו אבל השפשוף אינו נוהג במין קטנית אחרת אלא בכרשינין הילכך ידיעא מילתא דכרשינין הוו ומאכל בהמה נינהו דשרו בטומאה:
יאכלו צריד. לשון יובש כמו צריד של מנחות בפ"ב דחולין. וטעמא דשמאי דאע"ג דשרינן ידים מסואבות אבל דליטמאו הן עצמן לא שרי שמאי לאכלן משו"ה אין אוכלין אלא צריד כן פי' רש"י ז"ל. והראב"ד והר"י ז"ל פירשו שישמור אותן מן ההכשר ואפילו שרייה בטהרה לא שרינן דסוף סוף מאכל אדם נינהו הילכך ישמור בהן שלא יכשירם שאם יהו מוכשרין לא יזהר בטומאתן לפיכך יאכל אותן ביובש כגון קלי:
כל מעשיהן בטומאה. מפ' בתוספתא ומייתי לה בגמ' וה"ק כך היו שונין ב"ה כל מעשיהן בטומאה דכיון דמאכל בהמה נינהו לא גזרינן בהו כלל דתניא בתוספתא דאמר לו ר' יוסי לר"מ כמשנתך בב"ה זאת היתה משנתו של ר' עקיבא בב"ה לפיכך היה אומר ינתנו לכל כהן ואפילו ע"ה. ומשמע דשאר תנאים בב"ה לא היו שונים כן אלא כמשנתנו וכר' יוסי או כמשנת ר' יהודה ותלתא תנאי נינהו אליבא דב"ה. ונראה דלא פליג ר' עקיבא אלא דוקא בכרשינין ולא אתלתן דבעדויות לא תני לה אלא בכרשינין בלבד ולא תנינן התם במתני' דתלתן כי היכי דקאי ר"ע עלה. ועוד ר"מ שונה בתלתן דב"ה בעו טהרה בשרייה ובשרייה דוקא שרי בטומאה וגבי כרשינין שונה כב"ה דכל מעשיהן בטומאה כדאיתא בגמ'. ועוד ר' יהודה נמי אסר בתלתן שרייה ושלייה בידים מסואבות ובכרשינין לא אסר אלא שרייה. וטעמא דכולהו סלקי דרגא גבי תלתן משום דתבלין היא ולא מייחדא לבהמה. ועוד בפ' בתרא דתרומות פליג ר' יוחנן על ההיא ברייתא בת"כ דתניא יכול לא יאכילנה בכרשינין ובתלתן ת"ל נפש, וא"ר יוחנן עלה לית כאן תלתן תלתן דבר תורה היא, כלומר דבר תורה הוו תרומתה ומעשרותיה ולא גזרת דוד המלך דמאכל אדם חשיב הואיל ונותנת טעם בקדרה. אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ' י"ב בהיל' תרומות התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינן מאכל אדם הרי זה מותר לעשות כל מעשיהן בטומאה ע"כ. פסק כר' עקיבא וכפשטה דמתני' דהכא דמשמע דר' עקיבא קאי אתרוייהו. ומשמע בפ' בתרא דחלה דכי פליג ר' עקיבא אפילו בכרשינין לאדם פליג וכ"ש בכרשינין לבהמה. וטעמא דאין טומאה מצויה באוכלי בהמה:
בן בתו ישראל. וה"ה אפילו דגדול דעלמא ונקט בן בתו משום דרגיל אצלו. הכי פי' רש"י ז"ל בפ"ק דכריתות. וה"ה בן בתו והוא כהן טמא אלא חדא מאיסורי תרומה נקט, ונקט איסור זרות דחמיר דאית בה מיתה:
כאן השיבו דברי סופרים לדברי תורה. דס"ל לר' יוחנן לעיל דסיכה של תרומה שוה לאכילה לתשלומין אבל לא לעונש דמד"ס הוא דאסירא. והקשו רבנן לר"ש מסיכה של תרומה שאינה אסורה לזרים אלא מדרבנן אטומאה דמ"ש שהיא מדאורייתא ואע"ג דמשם נלמוד לטמא וכדפרישנא מ"מ מסיכה נמי קא מקשו. ועוד נראה לפ' דאדר"ש קאי דקאמר נקל במ"ש שלא הקלנו בכרשינין ובתלתן ומ"ש בכרשינין ותלתן מד"ס הוא ובימי רעב של דוד נתקן כדאיתא בפ' בתרא דחלה וקא מקשי ר"ש מינייהו לסיכת שמן דשמן של מ"ש דאורייתא הוא דהוי: מעתה ליהנות ממנו כדרך שהוא נהנה מן החולין וכיון שכן דרך הסך בכל מקום שלאחר שנתן השמן על בשרו מביא את האחר ומעגיל ממילא מותר נמי לעשות בשמן של תרומה כן אבל לענין היתר סיכת הזר לא אמרינן שנתחלל השמן לגמרי ועדיין בקדושתו הוא עומד אבל אם השמן עדיין לא ניתן על בשרו של כהן אף הכהן עצמו אינו רשאי לסוך בו כדרך הסך בשמן של חולין ואין הכהן רשאי לסוך תחלה בשמן של תרומה אלא או ע"י עצמו או ע"י כהן אחר דכל בכה"ג חשיבא לה כסיכת ב' כהנים בב"א דשריא משא"כ בבא לסוך א"ע ע"י ישראל מכיון דנתינת השמן על ידו של זר לא ניתנה לשום סיכה שהרי היא אסורה לזרים וזה שהוא מקבל השמן בידו כדי לסוך בו את הכהן אע"פ שהוא תשמיש לצורך כהן ולהנאתו מ"מ הואיל וחשיב ליה תשמיש זה כתשמיש של חולין ה"ז אסור אף לכהן שאין הכהן מותר להשתמש בתרומה בתשמישין של חולין אלא לאחר שכבר נתחללה התרומה ע"י הנאתו של כהן כדפרישית והיינו דאמרו חכמים לר"ש אם הקלנו בתרומה חמורה לא נקל במ"ש הקל פי' מאחר דשרינן לכהן הסך שמן תרומה להביא ישראל ולהעגילו ע"ג מעיו ולא אמרינן מאחר דאכתי אסיר שמן זה בסיכת הזר יאסר נמי להתעגל בו שהרי עדיין גופו ניסוך בו ממילא כ"ש שיהא מותר לישראל לסוך בידיו ישראל אחר בשמן של מעשר דכיון שהוא בא לסוך גופו של בעל המעשר תו לא חשבינן ליה להאי כבא לסוך גם את ידיו בשכר סיכתו לבעל המעשר דכל כי הך סיכה לא חשיבא לה בפ"ע ובטיל לעיקר הסיכה שבגוף הבעלים ואע"ג דלא התירו בתרומה שיהא הזר סך בידו מתחלה לכהן כדדייקינן מברייתא דסך כהן וכו' שאני התם דגלי קרא ומתו בו כי יחללוהו דלא שריא תרומה להשתמש בה מתחלה כדרך המשתמשין בחולין אלא לאחר שהתחילו כבר ליהנות ממנה כדפרישית לעיל משא"כ במ"ש דלא גלי ביה קרא הלכך שרי להשתמש בו כדרך הנאתו בחולין בין בתחלה בין בסוף דלא שנא והא דלא מייתו ראיה דשרי לסוך במ"ש לחברו בידו כי היכי דשרי לכהן זה לסוך לכהן חברו בידו שהרי כל ישראל מותרין ליהנות ממ"ש בירושלם לק"מ דתרומה הו"ל ממון כהן ומותר למוכרה לכל מי שירצה הלכך שרי נמי לסוכה בידיו לכהן בשכר סיכת ידיו משא"כ במ"ש דהו"ל ממון גבוה ואסור למוכרה ואכתי הוה אמינא דמה"ט אסורין נמי לסוך בידיו לבעל המעשר משום דהו"ל כמוכר מ"ש בשכר סיכתו #(א):
תלתן של מ"ש תיאכל צמחונין וכו'. פי' רמב"ם ז"ל #(ב) צמחונין ענינו שיאכלו כשהן לחים כמו ירקות ואין מותר לו להניחם שיתייבשו כי אם בינייהו דכולהו מודי דכשבטלה מאכילת אדם דאין צריך לשומרה בטהרה דכי מתקנה לאדם הוא דצריך:
מותרת להאכל צמחונין. פירשתי במשנתנו:
מה ביניהון. דכיון דתנא דמתני' גריס בב"ה חוץ משרייתה מכלל דמשרייתה ואילך כולהו מעשים דילה שרו ב"ה בטומאה. ומסיק דשלייה קא שרו נמי וכ"ש מגיגה:
שלייה ביניהון. כשמסיר אותה מן המים, לשון שולה דגים מן הים לב"ש בעינן בידים טהורות דלא שרו אלא חפיפה בה וב"ה שרו שלייה שיהא אפילו בידים טמאות וטומאת ידים מדרבנן היא ואין להחמיר בהן. ולקמן אפרש הטעם:
זו דברי ר"מ. דאמר דלא מחמרי ב"ה אלא בשרייה דוקא אבל לא בשלייה וכ"ש במגיגה:
חוץ משלייתה. דאפילו שלייתה הוו מחמרי ב"ה וכ"ש שרייתה:
מה ביניהון. אליבא דר' יהודה דמחמרי ב"ה בשתיהן, מה פעולה אחרת יש דמחמרי בה ב"ש ומקלי ב"ה:
מגיגה ביניהון. דוקא ההיא בלחוד הוא דשרו ב"ה בידים טמאות. מגיגה נ"ל שהוא מלשון ברביבים תמוגגנה כמו לתיתה בחטים לרככה קצת. ויש בתלתן שלש מלאכות לאדם שרייה ומגיגה ושלייה. שרייה היינו כששורין אותה במים להסיר ממנה העפר מפני שגרגריה עגולין וצרורות העפר נמי עגולות הילכך אין אדם יכול לכוברן בכברה וצריך לשרותה במים, ועוד שחוזרין ומוגגין אותה דהיינו ממסמסין אותה כעין לתיתה של חטים כדי לרככה ולמתקה וקרויה מגיגה. ועוד השלייה שנוטלים אותה מן המים של טנוף ורוחצין אותה במים ומיבשין אותה בחמה. ובהא פליגי ר"מ ור' יהודה דמר סבר דלא אסר בתלתן לב"ה בידים מסואבות אלא לשרותה ותו לא אבל מגיגה ושלייה לא ור' יהודה סבר דשלייה נמי אסירא אבל מוגג בידים טמאות דטומאת ידים דרבנן ולא אחמור בהכשר זו דטפיחתו מועטת אבל בשולה מן השרייה שהיא טפיחה גדולה שמכסין אותה במים ודאי אחמור ואע"ג דההיא שעתא מים הוו להו כמו טיט דהיינו טעמא דב"ה אליבא דר"מ קסבר ר' יהודה שאם נקל בשלייה נקל נמי בשרייה, וההיא שעתא משקין בעינייהו נינהו והוו מילי דרבנן חוכא ואטלולא. מוגג קרוי ללתיתה שהיא שנייה לשרייה וכבר הגרגרין נתפחו מצד השרייה והשתא מתמוגגין ומתרככין הן: מתני' דרשב"ג. בפירקין דלקמן:
אף הפירות נכנסין. דרשב"ג פליג ארבנן דסברי דדוקא מעות נכנסות ויוצאות אבל לא הפירות דקלטי להו מחיצות, ורשב"ג סבר דאפילו פירות ומפ' התם דכי שרי רשב"ג היינו כדי לעשות עיסה ולחזור וכדפרישינן במתני' וא"כ מתני' דלא כרבנן, ומסיק דאפילו רבנן מודו משום קולות שהקילו בכרשינין דכיון דמאכל בהמה הן מאי דמיקל רשב"ג גבי שאר פירות ר"ל בחטים ושעורים מודו ליה רבנן גבי כרשינין:
ובלבד בעיסת כרשינין. כי מחמיר ר' טרפון דיתחלקו לעיסיות ולא נתן רשות לפדיון היינו כי איכא עיסת כרשינין אחרת לחבר זו עמה דמוכן לאדם הויא:
ובלבד עיסת מ"ש. כלומר שנטמאת אחר שהיתה עיסה של כרשינין של מ"ש:
אין פודין את הקדשים וכו'. טעמא דר' טרפון קא מפ' הא דלא שרי ר' טרפון פדייה היינו משום דאי שרית לפרוקינהו אתי למישרינהו לבהמה וקס"ד דפליג אסתמא דתלמודא דמפ' ליה כשעשויה עיסה הוא דקאמר וכדפרישית אלא דכיון דחזי דאין בהן קדושה אתי למישדינהו לבהמה ואפילו אין עשויים עיסה וקיי"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדאיתא בתמורה:
ובא ר' יונה ופי' נראין הדברים וכו'. דר' יוסי בר חנינא כטעמא דתלמודא דלעיל קא מפ' דכי אמרינן דאין פודין להאכילן וכו' היינו דמעיקרא חזי לאדם וכי לא הוי עיסה לאו מוכן לאדם הוו הילכך צריכין אנו לאוקומה דוקא במוכן לאדם דהיינו דוקא כי הויא עיסה וכדאוקימנא:
נטמאו בגבולין לא יפדו. דבשלמא בירושלם דכי הוו טהורים אית בהו תיקון למיכלינהו עיסה או אי בעי צמחונין, וכיון דהני אין אוכלין אותן מידע ידיע דטמאים נינהו ופרקי לה משו"ה שרו רבנן בהו פדיון דבתוך העיר הוי אבל בגבולין אתו למיטעי ויתנו כרשיני מ"ש לבהמה ולא סלקי להו:
והן נוטי נוטומי. מיני מאכלין הן, כלומר וכי נמי אתו למיטעי ליתן כרשיני מ"ש לבהמה מאי הוי וכי הוו נוטי או נוטומי דהוו מאכל אדם חשובין והלא מאכל בהמה הן: