פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה א
הדרן עלך מעשר שני קמא
לאכילה ולשתייה ולסיכה. תוך חומת ירושלם. ובגמ' נפקא לן סיכה מקראי:
דבר שדרכו לאכול ולשתות. בגמ' מפ' לה:
שדרכו לסוך. כדמפ' מתני' לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן. ומפ' בפ' הערל דאפילו שמן טמא מותר לסוכו בירושלם: אין מפטמין שמן של מ"ש. לשום בו תבלין וראשי בשמים שבולעין את השמן ואזיל לאיבוד דשרשים אין נאכלין:
ואין לוקחין שמן מפוטם. בדמי מ"ש דבעינן דבר השוה לכל נפש ואין זה אלא לאסטניס ומפסיד דמיו בו לפי שמוכרין אותו ביוקר:
אבל מפטמין את היין. לעשות ממנו קונדיטון דהא אורחייהו דאינשי הוא ודכוותה נמי שרי בתרומה ובשביעית דבכולהו אית בהו מצוה דאכילה כדתנן פ' כלל גדול רבא:
נפל לתוכו דבש. לתוך יין של מ"ש נפל דבש ופלפלין דחולין והושבח היין השבח לפי חשבון כגון שרוצה לפדותו חוץ לחומה רואין כמה שוין דבש ופלפלין מעה ויין שתי מעין והשתא שהוא מפוטם שוה ד' מעין פודהו בשני מעין ושני שלישי מעה:
דגים שנתבשלו וכו'. תני לה לאשמועינן דהא דגים עיקר הויין ומסתיין שפודה הקפלוטות ולא השבח קמ"ל כיון דשבחן ניכר פודה גם את השבח:
עיסה של מ"ש וכו' השבח לשני. השבח לעיסה של מ"ש ואין נותנין כלל משבח הפת לעצים של חולין לפי שאין ממש העצים ניכרת בפת:
זה הכלל כל ששבחו ניכר. בגמרא פליגי בה אמוראי:
דם שקרש. דם שנקפא מעצמו:
אינו לא אוכל ולא משקה. קס"ד דאפילו לאיסור כרת מיירי:
כמות שהוא ושתהו:
המחה את החלב וגמעו חייב. בפ' העור והרוטב מרבינן ליה מקרא דכתיב הנפש לרבות השותה. ופי' רש"י ז"ל דכתיב ונכרתה הנפש נפש משמע דבר המיישב דעתו של אדם ואפילו שותה כמו אם יש את נפשכם שהוא לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו ע"כ הקפה את הדם ואכלו. מוקמינן ליה בפ' הקומץ רבה כגון שהקפה בחמה דהדר להיות צלול אב הקפהו באור פטור דלא מחייב כרת אלא על הדם הראוי לגב מזבח ודם שבישלו אינו ראוי לכפרה:
מה עבד לה ר' יונה דאנן נימא דכי כתיב לא תאכל היינו בהקפהו דחמה ובשתייה נמי מריבוי נפש:
לטמא טומאת אוכלין. דבעי מחשבה כדתניא בסיפא דההיא חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלין למשקה בטלה דעתו ואינו מכשיר כשאר דם גם לא הוי משקה שאם נגע בו טומאה ונגע בו ככר של תרומה לא טמאהו:
בכל אשר תאוה נפשך. וכתיב בסיפיה דקרא ואכלת:
אוריזנייא וגמזוזיניא. מיני תבשילין ידועין להם שנותנין בהן יין:
הכי גרסינן והכי איתא נמי ביומא פ' בתרא ר' יוסי שמע לה מן הדא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת אמרין חברייא קומי ר' יוסי אמור דבתרה וכו'. והכי פירושא תנן בפ' שבועת ביטוי שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת וטעמא דאע"ג דשתייה בכלל שבועה של אכילה אינו חייב אלא אחת דהוי כמו אכל ואכל בהעלם אחד. ומהכא מוכח ר' יוסי דשתייה בכלל אכילה דאי אמרת בשלמא שתייה בכלל אכילה איצטריך ליה לתנא לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת אלא אי אמרת שתייה לאו בכלל אכילה מי שנשבע שלא אוכל ואכל והלך בדרך או ביקר את חברו אצטריך לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת. ואמרי ליה רבנן לר' יוסי אימא סיפא:
שבועה שלא אוכל ולא אשתה ואכל ושתה חייב שתים. כלומר דלדידך כיון דאמר שלא אוכל איתסר ליה בשתייה, וכי אמר תו שלא אשתה אמאי חייב הוי כמו שלא אשתה שלא אשתה תרי זימני דלא מיחייב:
ומשני אילו מי שהיו לפניו שתי ככרות ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'. כלומר כיון דאמר ככר זו גלי אדעתיה דלא אסר נפשיה אאידך ומשו"ה חזר ונשבע על האחרת חייב, ה"נ כיון דהדר אמר שלא אשתה גלי אדעתיה דאכילה דאמר ברישא אכילה גרידתא הוא דקאמר ולא אסר נפשיה אשתייה הילכך כי חזר ונשבע אשתייה ואכל ושתה בהעלם א' חייב שתים והכי איתא בגמ' דילן:
דאנן אמרין שבועה שלא אוכל. ותו לא ועלה קתני ושתה משקין שאין ראויין לשתייה שפיר קא מוכחת, אבל לרבי ששנה בהך מתני' שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, מאי איכא למימר:
אינו חייב אלא חטאת א'. בפ' בתרא דיומא תנן לה ותנן בסיפא אכל ועשה מלאכה בהעלם אחת חייב שתי חטאות:
אלא שתיתי. בתמיה כלומר דאינו מתודה בוידוי אלא שלא אכל באבלותו מן המעשר הא מישתא שתה אלא על כרחין היינו אכילה היינו שתיה. וכל הני אמוראי שקלו וטרו לאשמועינן דאם אמר שבועה שלא אוכל והוא שתה דחייב כדמפ' ואזיל:
שבועה שלא אשתה ואכל. מי מיחייב:
ומשני. שתיה בכלל אכילה אבל אין אכילה בכלל שתיה:
תירושך זה היין. דכתיב ותירוש יקח לב, ועוד דמתרגמינן חמרך:
ויצהרך זו סיכה. דליכא איניש דאכיל שמן לחוד דאזוקי מזיק ליה כדאיתא בריש כיצד מברכין:
ואינו מחוור. אין דרשא זו של סיכה מחוורת לדרוש יצהרך הכ' בהאי קרא דלא תוכל דבסיכה קא מיירי אלא באכילה הוא דמפ' ליה דאי בסיכה מפרש ליה אי הכי אם נכנס שמן של מ"ש בירושלם ויצא וסך אותו בחוץ ה"נ דלילקי כמו אם אכל. וכי תימא מאי שנא דאמינא נכנס ויצא למלקות:
דא"ר יוסי בר חנינא. דאינו חייב על לאו דלא תוכל אלא כשנכנס ויצא. ומפרש טעמא בפרק הלוקין דכתיב בתר לא תוכל לאכול בשעריך כי אם לפני ה' אלהיך וגו' ודרשינן הכי כל היכא דקרינן ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך:
בשבת בין סיכה וכו'. דלית ביה גזרה דשחיקת סממנין:
ביום הכפורים. דאית ביה שבתון דהוי איסור עשה, וכרת דאכילה ליכא:
והתניא שוותה סיכה לשתייה. ומשמע לכל מילי וילפינן לה בפ' ר' עקיבא מדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו:
ומשני לאיסור ולתשלומין. כגון גבי תרומה:
אבל לא לעונש. דאפילו גבי תרומה אין לוקין עליה כי סכו ממנה זרים:
ולא יחללו להביא את הסך ואת השותה. ברייתא היא בת"כ גבי תרומה:
לית כאן שותה. דלשתייה לא איצטריך קרא דלא תחללו דמדכתיב וכל זר לא יאכל קדש נפקא דהא שתייה בכלל אכילה היא כדלעיל:
דלא כן. דאם לא כן:
דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף. דהא יין דתרומה כתיב תירוש בהדיא ודרך תירוש לשתותו ומתרי קראי נפקא דכתיב לא יאכל קדש וכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן לך נתתים ולמה ליה לתנא לצרפו ולסמכו לריבוי דלא יחללו אלא דעיקר דרשא הוי לגבי סך בתרומה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהל' תרומה פ"י דהסך לוקה מקרא דלא יחללו:
מניין שהוא מחוור בעשה. דסיכה דמ"ש חוץ לחומה דאית בה עשה, כשנכנס לירושלם ויצא עובר בעשה דיצהרך הכתוב בקרא דואכלת לפני וגו' דרשינן ביה סיכה כשהיא לפני ה' יש לך היתר אבל סיכה חוץ לחומה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. ואע"ג דיצהרך הכתוב בקרא דלא תוכל לא מחוור למילקי עלה דסיכה דלא בריר לן ההוא יצהרך אלא באכילה, מ"מ יצהרך דקרא דואכלת שהוא עשה מחוור לן למידרש ביה סיכה. ומהיכא מחוור לן דהאי קרא דלא נתתי ממנו למת לא מיתוקם אלא בסיכה כדמפ' ואזיל והיכן הוזהר עליו שהוא מתודה עליו ע"כ משום דדרשינן ואכלת לפני ה' ויצהרך ודרשינן תסוך ממנו לפני ה' ולא תפסידנו. א"כ למדנו שלא יסוך ממנו למת. וה"נ דרשינן לפני ה' תסוך ולא חוץ לחומה. והסך ממנו חוץ לחומה עובר בעשה:
דבר שהוא אסור לחי הוא. ארון לחי דומיא כגון לקנות בירושלם אהל מדמיו ותכריכין לחי דומיא כגון לקנות מדמיו מלבושין:
ואסור לחי. דכל מידי דלאו אכילה אסור כדתנן במתני' אלא לסיכה הוא דאיצטריך וקמ"ל דלמת אית בה איסור אפילו בירושלם ולחי שרי בירושלם הא למת תוך ירושלם או לחי חוץ לירושלם לא. ומתני' דפ' בתרא לאו דוקא ודרשא פשוטה נקט:
ולא קניבת ירק. מה שחותכין וקוטמין ומשליכין העלין שאינן יפין לאכילה קרוי קניבה לשון כריתה וקטימה כדתנן משיחסום ויקנב פי"ו דכלים שקוטמין הקיסמין הבולטין:
נתקלקלה צורתו. שעבר עליו לילה א' דבתוספתא קתני שעברה צורתו ולינת לילה משמע דהוי עיבור צורה:
לכוס חטים חיות. כל מילתא דאינה דרך אכילה קרוי כסיסה כי ההיא דאמרינן ראוי לכוס הכוסס את החטה:
אין שומעין לו. וטעמא דכיון דכתיב אכילה היינו כדרך בני אדם:
אניגרון ואקסיגרון. מפורש בריש כיצד מברכין אניגרון מיא דסלקא אקסיגרון מיא דכולהו שלקי. ופי' רש"י ז"ל מיא דסלקא מים ששלקו בהם תרדין. דכולהו שילקי כל מיני ירק שלוק דדרך לאכלו בטיבול ולא לשתותו בעיניה:
לא יהא מגמע חומץ ופולט. בפ' שמונה שרצים פריך למימרא דחומץ מעלי לשנים והכתיב כחומץ לשינים. ומשני הא בקיוהא דפירי הא בחומץ דיין שלא נתבשל כל צרכו בענביו קשה לשינים. ואי בעית אימא הא והא בחלא הא דאיכא מכה הא דליכא מכה איכא מכה מסי ליכא מכה מרפי:
לא יגמע ופולט. דמוכח דלרפואה הוי והתורה אמרה ואכלת ולא לרפואה:
מגמע ובולע. מוקי לה התם לפני טיבול. ופי' רש"י ז"ל לפני אכילה מותר שדרכן היה לטבול בחומץ בכל יום והרואה אומר זהו טיבולו. ולאחר טיבול אסור שהכל יודעין שכבר סעד וטיבל כל צרכו:
ומטבל. כדרכו מאכלו ופתו בחומץ ואם נתרפא נתרפא וליכא משום ולא לרפואה דאפילו בשבת נמי כה"ג שרי כדתנן בח' שרצים:
החושש בגרונו. וצריך לתת בו שמן הרבה דהו"ל שמן עיקר ואניגרון טפל:
לא יערערנו בשמן. בפ' כיצד מברכין מייתינן לה ופירש"י ז"ל דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מינכרא מילתא דלרפואה הוא עושה ואיכא משום ולא לרפואה:
בשמן תחלה. כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו:
אניגרון וגומע. דדרך אניגרון לשתותו ואע"ג דלרפואה קא מיכוין מ"מ אית ליה הנאה מיניה ושרי כדאיתא התם בפ' כיצד מברכין:
סך שמן. דהא אפילו לבריאים אורחיה הוא:
ואינו סך יין וחומץ. דהא אין דרכו לסיכה:
מכיון שנסרח פקעה ממנו קדושתו. ופשיטא דפקע מיניה קדושת מ"ש דהא לא חזי לאדם וסכין בו סנדלים:
ומשני מה צריכא לי שביעית. דכי קא מיבעיא ליה שביעית דחמירא ממעשר דבמאי דלא חזי לאדם ואף על גב דחזי לבהמה לית ביה מעשר כדתנן כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל אדם וכו' מה שאין כן בשביעית דאפילו מילתא דחזיא לבהמה אית בה קדושת שביעית ושמן שנסרח חזי לסוך בו מכת בהמה הילכך אית ביה קדושת שביעית:
זה שהוא לוחש. לחישה למי שכואב לו ראשו וכבד גופו מחמת עין הרע לוחשין עליו לחישות ויש מי שנותן על היד שמן טיפין טיפין על גבי ראשו ויש שנותנין טיפין טיפין ע"ג כלי שיש בו מים. והיינו דאמרינן בפרק חלק מעבירין כלי ע"ג העין בשבת ואע"ג דקא מבטל כלי מהיכנו שלא כפי' רש"י ז"ל שם. לית כאן משום דרכי האמורי דקים להו דאית בהו רפואה ואפילו בשבת:
מאיסא. היכא שהשמן מאוס:
בין ביד בין בכלי מאוס הוא. דכיון דמאוס הוא לאו אורחיה ליתנו בראשו הילכך נותנו ביד ובכלי ולא פליגי:
מע"ש אסור. דאין נותנין השמן ע"ג הכלי דכתיב ואכלת ולא לרפואה הילכך נותן על ראשו דסיכה היא וסיכה שריא וכי קא שרי בין ביד בין בכלי לענין שבת מיירי ובשמן שאינו של מ"ש:
מעשר שני מותר. דאע"ג דהוא לרפואה כיון דשמן דרכו לסיכה על ראשו שרי:
א"ר יוסי וכי כל שהוא וכו'. ר' יוסי אתא לסייע לר' יונה וה"ק ואם תעלה על דעתך להקשות לאוקמתא דר' יונה ולומר היאך אפשר דיד וכלי שרו לענין שבת ואסירי גבי מ"ש ליתא וכי תעלה על דעתך להשוותן דכל שהוא מותר בשבת מותר במ"ש:
והא תניא מדיחה אשה ביין בנה בשבת מפני הזיעה. אם זיעת בנה מוסרח:
ובתרומה. קי"ל דאסור דמאבד אוכלי תרומה ומ"ש הוי כדין תרומה דבכולהו כתיב בהו אכילה:
ובלבד שלא יעשה בשבת כדרך שעושה בחול. שישנה קצת:
דתנינן תמן. פ' בצל בתרומות:
מתיר בצחנה. כשנתן בצל של תרומה לתוך דגים קטנים וסתמן ריחן נודף ולא הטילו בהן אלא לשאוב זוהמתן:
צחנה. דגים קטנים כדמשמע פ' הנודר מן המבושל אלמא דס"ל לר' יהודה דקפלוט ובצל אין נותנין טעם לשבח בדגים ובמתני' תנן איפכא:
ר' אבהו בשם ר' יוחנן. בפ' גיד הנשה מייתי לה. ופירש רש"י ז"ל משערין אותן כאילו האיסור בצל או קפלוט ואילו היה נותן טעם באיסור הזה אסור ובאיסורין דלא מצי למיטעמינהו קאמר כגון מין ומינו ע"כ. אלמא דבצל וקפלוט לתת טעם נותנין אותן ולא לשאוב הזוהמא:
בבצל של הקדש ושל ע"ז. כלומר ר' יהודה פשיטא דלא פליג בנתינת טעם של הבצל אלא דמקל גבי תרומה דמעשר ירק מדרבנן הוא אבל גבי הקדש וע"ז דחמירי דאיסורן שוה בכל פשיטא דחוששין לטעמם. ומ"ש נמי כיון דטעון מחיצה בין לכהנים בין לישראל כהקדש דמי:
כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון. קסבר ר' יוחנן דלא חשיב חלק חולין לגבי מעשר כדי שנחלוק השבח גם כפי החולין אלא כשהותירה מדה משיעור המעשר דמעיקרא. ושבחו ניכר דקתני היינו שניכר במדה מלבד דיש שבח דמים:
אבל אם אין בו הותיר מדה. אפילו דיש בה טעם ניכר בחיך ושבח דמים נותנין כל השבח לשני והיינו למעשר שני:
וריש לקיש. מקל ואמר דניכר דקתני היינו ניכר בטעם סגי ואע"ג דלא הותירה מדה וכ"ש אם הותירה:
עיסה של מ"ש שאפאה. בעצים וכו' והא הכ' דיש שבח עצים בפת ומשום דלא הותיר הפת ממדתו קתני כל השבח לשני:
ומשני לה שאין טעם שבחו ניכר. כגון דלא הניח בתנור אבוקה כנגד הפת דבכה"ג לא מיקרי שבח עצים בפת כדאיתא בפ' כל שעה אבל אה"נ דאם יש שבח עצים בפת השבח לפי חשבון:
דגים שנתבשלו וכו'. השבח דבצלים לפי חשבון וקא ס"ד דפרקינן לבצלים לפי חשבון אע"ג שנאכלו הדגים:
שבישל שניהם כאחד. ומודי ר' יוחנן כיון דמינכר ולא מיערבי הדג והבצל דחשיב ואפילו שנאכלו דגים, כדינן עומדין דכיון דבשלן כא' חשב לטעם שלזו ושלזו וכי א"ר יוחנן היינו כגון יין של מ"ש שנפל לתוכו דבש דלאו אדעתיה ולא נתבשל כאחד בההוא הוא דבעינן הותיר מדה:
ר' יונה בשם רב הושעיא בעי. מקשי כמתמיה על המקשן כלומר אע"ג דבשל זה לעצמו וזה לעצמו ואפ"ה יש בזה טעם של חברו ובזה טעם של חברו והותיר מדה הוי ומודי ר' יוחנן ור' יוחנן מיירי בדבש שנפל לתוך יין דאין לעצמו ניכר הדבש:
האשה ששאלה מחברתה. היא עירבה לצפון וחברתה לדרום:
הרי זו כרגלי שתיהן. דתבלין ומלח לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל, ובמים ר' יהודה פליג עליה התם והא הכא דלא הותירה המדה ואפ"ה חשיבי לחלקה ואסור להוליכה למקום חברתה:
עשו למדת הדין. דכיון דניכר הטעם לא רצו לבטלם בחלק חברתה:
ואפילו עצים. ואפילו שאלה ממנה עצים:
עצים אין בהן ממש. מקלא קלי להו נורא ואפ"ה גבי תחומין חשיבי:
השבח לשני. והא הכא דתבלין יהבי טעמא וניכרין בחיך ואפ"ה שדינהו בתר שני:
שאין טעם שבחן ניכר. דמיירי ברייתא דלא מינכרי כולי האי בחיך ואין הטעם שלהן ניכר בתבשיל וכגון דלא תקיפי כולי האי:
לא יצא מ"ש מידי פדיון שלו. כלומר דאע"ג דלא נתבשלו התבלין בהדי התבשיל אלא שאחר סילוקו מן האור נתנם ולאו קפלוטות הן אפ"ה לא יצא מידי פדיונו השנוי במשנתנו דהיינו דגים שנתבשלו דהיינו תבשיל של חולין וקפלוטות של מעשר והיינו שנתבל התבשיל בתבלין של מעשר וקתני השבח לפי חשבון. וקשיא ליה לר' יוחנן דהא הכא לא נתבשל כאחד ודמו תבלין לדבש ויין וקתני לא יצא מידי דין משנתנו. ומפ' תלמודא דמוקי לה ר' יוחנן שיהא שם הותיר מדה וכגון בולבסין דחולין שתבלן בשומין דמ"ש שיש בשומין הותיר מדה וקמ"ל דאע"ג דלא היו צריכין התבלין לתבשיל אפ"ה השבח לפי חשבון:
ור"ל. מוקי לה כטעמיה דבטעם תליא מילתא: